אהוד ברק: האיש שהוציא אותנו מלבנון

האירוניה ההיסטורית תזכיר כל העת שמי שהוציא אותנו מלבנון היה דווקא איש צבא מובהק, ששבע במהלך הקריירה הצבאית שלו רעיונות מנוגדים לחלוטין לנסיגה. האם באמת היתה כאן פשוט הבטחת בחירות - או מהלך אסטרטגי שנבדק מראש?
עפר שלח





ב-1982 העביר אלוף אהוד ברק, אז ראש אגף התכנון, מזכר לרמטכ"ל ולשר הבטחון, בו פרש תכנית לעירוב נרחב של סוריה במלחמה ולמהלך מכריע מול הצבא הסורי. לימים אמר ברק שדובר רק ברעיונות, חומר למחשבה תיאורטית.

ב-1985 התנגד ראש אמ"ן ברק לכינונה של רצועת הבטחון, והעדיף על פניה נסיגה חזרה לגבול הבינלאומי. הרמטכ"ל משה לוי איפשר לו להפיץ את דבר התנגדותו ברבים, כולל בתקשורת, כי ידע שמרגע שתיפול ההחלטה יהיה ברק לא רק מבצע נאמן, כנהוג בצבא, אלא גם מליץ יושר להכרעה שנתקבלה. ואכן, שנה לאחר מכן הסביר ברק במינוחים מפותלים, שהתנגדותו בעצם לא היתה התנגדות.

הרמטכ"ל ברק היה אבי התפיסה שמאחורי מבצע 'דין וחשבון', מהלך כבד ואכזרי שכוונתו היתה לגרש מאות אלפי תושבים מדרום לבנון כדי שהלחץ שלהם יגיע, בסופו של תהליך סיבובי, אל החיזבאללה; שר החוץ ברק היה מתומכיו הגדולים של מבצע 'ענבי זעם'. ראש הממשלה ברק, כידוע, יירשם בהיסטוריה כמי שהוציא את צה"ל מלבנון.

איזכור הדברים הללו לא נועד להציג את זיקיותו של ברק וללגלג עליה. קודם כל, שלביה השונים של מלחמת לבנון אינם דומים זה לזה, ורשאי אדם שתהיה

לו דעה אחרת בכל שלב. ברק משמש כאן רק דוגמה בולטת – בהיותו מאנשי הצבא הבולטים של עשרים השנים האחרונות – לתופעה כלל-צה"לית בכל הנוגע ללבנון: בכל שלביה של המלחמה ניסה הרוב המכריע של אנשי הצבא למצוא חן בעיני שולחיו, להיות המבצע המצטיין של מה שנדמה לו כרצונו של הדרג המדיני. אלא שבמערכת היחסים הלא-בריאה בין חיילים למדינאים בישראל, ובמציאות שבה גנרלים עוברים במהירות הבזק מהקריה או פיקוד הצפון אל שולחן הממשלה, הנטייה הזו של אנשי הצבא סייעה רבות להנציח את הקבעון המחשבתי והמבצעי ביחס ללבנון.

ברק הוא דוגמה מובהקת לאיש צבא, שבמשך כל שנות לבנון היה בתפקידים מכריעים-לכאורה ביחס למלחמה, אבל נגרר אחרי האירועים ולא הכתיב אותם. הוא וחבריו לא התייצבו מעולם בפני הדרג המדיני ותבעו דיון של ממש בשאלה מה משימתו של צה"ל בלבנון, והאם ניתנים לו התנאים לקיים אותה; הם לא פקחו עיניים לראות מה עושות השנים בלבנון לארגון בראשו עמדו. הם רק עשו תרגילים מחשבתיים ופיסיים שנועדו לרצות. במובן זה ברק, קודמיו בלשכת הרמטכ"ל ויורשיו שם הם בסופו של תהליך האחראים העיקריים להישארות צה"ל בלבנון כל כך הרבה זמן ולאבידות המיותרות שספג שם.

אבל ההיסטוריה תשכח את כל אלה, ותזכור את ברק כמי שהוציא בסופו של דבר את צה"ל מלבנון. השאלה אם ההבטחה לצאת משם ("בהסכם", טרח ברק לדהגיש בחודשים הראשונים, ואחר כך נעלמה המילה הזו יחד עם דעיכת המו"מ עם סוריה) נועדה לצרכי בחירות בלבד, או היתה פרי של ניתוח מצב, תישאר פתוחה ולא ממש רלבנטית. כראש ממשלה נטל ברק את האחריות המלאה למהלך.

הוא הוביל אותו על אפו ועל חמתו של הדרג המבצע, שהתנגד ליציאה חד-צדדית, בראייה הנחושה של מי שחותר אל המטרה ואינו מתחשב באמצעים. הוא לא שעה לאזהרות המודיעין (מי כמוהו יודע, כנראה, שגם המעריך באוייקטיבי לכאורה עושה את זה מתוך השקפת עולמו). הוא ידע שכל קטיושה וכל נסיון חדירה יירשמו לחובתו, ואיש לא יזכור שרצועת הבטחון מעולם לא מנעה אותם. מבחינה זו נהג ברק בעניין לבנון כמנהיג של ממש: החליט החלטה ונטל אחריות. העובדה שמדובר דווקא באיש צבא-לשעבר, חבר של כבוד בחבורה שהשאירה אותנו זמן רב כל כך בלבנון, היא רק קורטוב נוסף של אירוניה היסטורית.



(22.05.01, 11:01)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-756048,00.html