זה קרה ממש כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, ב-17 וב-26 במאי 1967. בדיוק בתקופה המתוחה ההיא התממש אחד התרחישים הצבאיים הגרועים מכל: אל המרחב האווירי של ישראל חדרו מטוסי אויב, וערכו גיחות דווקא מעל הכור הגרעיני בדימונה. שתי הגיחות המסתוריות עוררו כמובן בהלה בצמרת הישראלית, והידיעה על חדירת המטוסים הוכנסה מידית אל ישיבת הממשלה. למרבה הפליאה, חיל האוויר לא הצליח ליירט את הפולשים, וגם טילי ה'הוק' שעמדו במצב הכן ליד אתרים רגישים מסוג זה לא הצליחו לפגוע בהם.
הגרסה הצה"לית הרשמית טוענת כי היו אלו מטוסי מיג-21 מצריים. אלא ששני חוקרים שירדו לעומק הנושא וניתחו את יכולות מטוסי האויב באותם ימים, הגיעו כעת למסקנה שמדובר היה בדרמה גדולה וחובקת עולם. שני המטוסים, מתברר, היו מדגם מיג-25, ובקדמתם ישבו טייסים רוסים. היתה זו, כך משוכנעים שני החוקרים, טקטיקה שבאמצעותה ניסו הסובייטים לגרור את ישראל לתקוף ראשונה - מה שאכן קרה לבסוף אך בנסיבות אחרות, ולא התפתח באופן שקיוו.
על פי התזה החדשה שמציגים השניים - ד"ר איזָבֶּלה גינוֹר, חוקרת במכון טרומן, ובעלה גדעון רמז, בעבר ראש דסק החוץ בקול ישראל - הסובייטים, דווקא הם, היו הדוחפים העיקריים למלחמה ב-1967. הסיבה: חששם מפני התעצמותה הגרעינית של ישראל. במקביל להתגרות בישראל עשו הרוסים הכנות משלהם לקראת התערבותם במלחמה. אילו יצאו תוכניותיהם אל הפועל, הן היו עלולות לגרור את האזור למלחמת עולם שלישית, כולל שימוש בנשק גרעיני. תיאור מצב זה, ללא ספק, מעניק נופך חדש לתחושה שרווחה אז בישראל המכווצת, של להיות או לחדול.
המסקנה המהפכנית הזו נשענת על שלל פרסומים גלויים שאיתרו רמז וגינור בעבודה סיזיפית של שנים, כמו גם אינספור שיחות שקיימו עם מי שהיו מעורבים ישירות בהתרחשויות הרגישות של אותם ימים. "עלינו על הנושא הזה בדלת האחורית", מסביר גדעון רמז במטבח ביתם היפהפה של בני הזוג, בשכונת קטמון הישנה בבירה. "הגילויים הגיעו בשלבים. לראשון נחשפנו בעקבות המצב הכלכלי הקשה שנוצר בברית המועצות בסוף שנות השמונים, כשהתגבש מעין מרד של רבבות ותיקי מלחמה שהשתתפו במלחמות במזרח התיכון. ברה"מ מעולם לא אישרה רשמית את נוכחות כוחותיה באזור. בקובה בעת משבר הטילים שהו 42 אלף חיילים של הכוחות הסובייטים, ופה במזרח התיכון היו כחמישים אלף. מכיוון שהללו רצו שיכירו בהם כ'וותיקי מלחמה' ולא סתם כחיילים משוחררים - ויש מבחינתם הבדל גדול - הם החלו להתארגן ולנהל מאבק, וכך החלו להופיע גם פרסומים על עברם המבצעי".
סדקים במאמצי הטיוח
ב-98' איתרה גינור באחד העיתונים הרבים שאותם סרקה כדבר שבשגרה, ממצא שהקפיץ אותה: היו אלה דבריו של מפקד בצבא האדום, שסיפר כי עמד להוביל כוח נחתים רוסי לחופי ישראל. "הסתכלנו זה בזו ואמרנו: לא יכול להיות", היא משחזרת. "עד אז גרסה כל ההיסטוריוגרפיה שגם אם ברה"מ הביאה להידרדרות המשבר עֶרב המלחמה, היא עשתה זאת בטעות. והנה בא אדם שעמד בראש כוח תותחנים על אחת האוניות החדישות שלהם, וטוען שביום פרוץ המלחמה הוא התבקש לארגן כוח שיגיע לנמל חיפה ויבצע מתקפת הסחה - מתקפה שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, לאחר שהעניינים לא התנהלו כפי שהסובייטים ציפו".
מה שנתן תוקף לטענתו של אותו קצין היתה אמירה נוספת שהופיעה בכתב העת שבו פורסמו לראשונה הדברים: חבר האקדמיה הרוסית למדעים, שהיה ב-67' כתב של סוכנות הידיעות 'טאס' במזרח התיכון, אישר כי גדוד של נחתים עמד במצב הכן, ואף הובטח לו תגבור אווירי. "מזה הכל התחיל, וככל שהעמקנו העניין הסתעף", אומרת גינור. "כצפוי, בהתחלה התגובות בארץ היו שזה לא יכול להיות".
למרות מאמצי השלטון הסובייטי, הנמשך עד היום על ידי יורשיו, לטייח כל מעורבות רוסית באזורנו, הרי שעדות ראשונה מסוגה נמצאה דווקא בביטאון משרד ההגנה של בלארוס, מפי קצין שעד היום לובש מדים ומלמד באקדמיה הצבאית. הלה מתאר כיצד הוביל פלוגה מסייעת של נחתים, מצוידת במשגרי קטיושות ניידים, שהוצבה במצרים. על פי תיאורו ניסתה הפלוגה לחצות את תעלת סואץ, אבל הותקפה על ידי חיל האוויר הישראלי בעת מעבר התעלה. 17 מאנשיה נהרגו נוסף על רבים שנפצעו, והוא בתוכם. המאמר, מספרת גינור, נכתב כדי לחלוק כבוד להרוגים. "הוא לא נותן את היום המדויק, אבל ברור משם שזה קרה בעת המלחמה".
העדות הזו חשובה במיוחד בשל היותה הראשונה ללמד ממקור בלתי-אמצעי על כוח סובייטי שלא רק שהה באזור אלא אף נכנס לפעולה, הגם שלא על חוף ישראלי. רמז וגינור פנו לכתב שפרסם את הראיון בבקשה לקשר אותם עם מפקד הכוח. כעבור כמה ימים נענו במייל כי "מסיבות מובנות הוא לא יכול לבוא במגע אתכם". לדידם התשובה הזו מחזקת את ההערכה שבראיון נפלט מידע לא רצוי לרוסים, ושבדיעבד ניסו לתקן את הכשל. "כבר הבאנו לפיטוריהם של כמה שהיו אחראים לפרסומים כאלה", מוסיף רמז בחצי חיוך.
אם לא די בכך, הרי שהראיון האמור נעלם באורח פלא מהאינטרנט זמן קצר לאחר שהובעה בו התעניינות. רמז וגינור הספיקו להדפיס אותו בטרם הורד מהרשת. להשלמת התיאור יש להוסיף כי על פי מקורות שונים שייטו בזמן מלחמת ששת הימים 43 אוניות סובייטיות בים התיכון לא הרחק מחופי ישראל, ועל פי פרסום רוסי רשמי שהו באזור עוד עשר צוללות, שלוש מהן גרעיניות.
האיגרת המיותרת
קשה להפריז בחשיבות התמונה שרמז וגינור משרטטים. המסקנות שלהם מעמידות אותם בעימות חזיתי עם כל המחקר ההיסטורי המוכר עד כה, שכאמור גורס כי ברה"מ לא רצתה במלחמה ואף ניסתה למנוע אותה. טענתם של השניים הפוכה: המעצמה המזרחית יזמה את המלחמה ותכננה להשתתף בה. לדבריהם, היחיד שייחס עד כה חשיבות לפעילות הסובייטית הוא מזרחן ישראלי עלום יחסית בשם אברהם בן-צור, שפרסם ב-75' מחקר ("מבריק", כלשונם) המוכיח את הקשר הרוסי-מצרי ואת היות היוזמה משותפת, על סמך השוואת פרסומים של שתי המדינות. "הוא היה חריג, ואנחנו רואים בו מורנו ורבנו", הם אומרים.
בד בבד עם הגילויים והמסקנות, הם קוראים תגר גם על שיטת המחקר. "אנחנו לא מאשימים אף אחד, זה מה שהיה אפשרי עד היום, אבל השיטה שבה השתמשו היתה מלמעלה למטה", כך רמז. "אנחנו חידשנו שיטה שהיום אחרים כבר מאמצים: קודם כל מנסים לשחזר את העובדות, מה קרה בשטח. ואם זה לא מתאים למדיניות, מותר לומר 'סליחה, אז אולי לא הבנו נכון את המדיניות'. אחרי שבודקים מה קרה אתה מנסה לשחזר מה בעצם הצדדים רצו, למרות שזה הרבה יותר קשה וספקולטיבי. היה לנו מאבק שנמשך חמש-שש שנים על ההכרה בשיטה הזו כלגיטימית ומדעית לחקר ההיסטורי, אבל היא הופכת מקובלת".
איך הייתם מגדירים את השלב שבו אתם עומדים עכשיו?
"זה כמו פאזל ענק של חמשת אלפים חלקים, שאתה מנסה בהתחלה לאתר חלקים מובהקים ומשלים אותו בהדרגה. בשלב הזה כבר יצרנו והבנו את התמונה הכוללת, גם אם פה ושם חסרים לנו עדיין פרטים להשלמה".
ואיפה עומד המחקר מבחינת הכרה אקדמית?
"הוא הולך ומקבל גושפנקה. כבר פרסמנו חלקים ממנו בכתב ובהרצאות, בארץ ובחו"ל, ואנחנו ממשיכים. חזרנו עכשיו משתי הרצאות באוניברסיטאות רציניות באנגליה, ובחודש הבא עומד להתפרסם בכתב עת מכובד משותף לאוניברסיטת בן-גוריון ולאוניברסיטת אינדיאנה מאמר גדול על ההיבט הגרעיני של המלחמה".
רוב המקורות שעסקו בנושא עד היום הסתמכו, לדברי רמז, בעיקר על מי שהיה עורך העיתון 'אל-אהרם' ומקורבו של נאצר, מוחמד חסנין הַייכָּל, שפרסם מאמרים רבים על ההתרחשויות סביב מלחמת ששת הימים. "אנחנו הולכים הרבה על מקורות ברוסית, אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע, למרות שאיזבלה קוראת את השפה. יש אגדה שאומרת שהארכיונים בברית המועצות נפתחו, אבל היא במידה רבה לא מבוססת. דווקא עכשיו, בתקופת פוטין, גם מה שכבר נפתח הולך ונסגר. זה מאוד סלקטיבי. לעומת זאת יש מסמכים שמתפרסמים רשמית, ולאיזבלה יש מספיק סבלנות כדי לקחת כרך של חמש מאות עמודים ולקרוא אותו, שזה משעמם פחד, כי הכל תעמולה. פה ושם בתוך כל האפר הזה אתה מוצא פנינה".
פנינה כזו היא מסמך ארכיוני שמצאה גינור ושהדליק אצלם עוד נורה. היה זה מכתב נלווה לאיגרת המחאה שברה"מ מסרה לישראל ביום פרוץ המלחמה. האיגרת, המוחה על שישראל תקפה "מדינה ערבית שכנה", נמסרה לאשכול בידי שגריר ברה"מ בארץ, ובמוסקבה קיבל אותה במקביל שגריר ישראל. המכתב הנלווה מופנה לשגרירות פינלנד במוסקבה, ובו מתבקשת השגרירות להעביר את תוכן האיגרת לישראלים. "פינלנד היא זו שקיבלה את ייצוג האינטרסים הסובייטיים בישראל אחרי ניתוק היחסים, אבל זה קרה רק בהמשך, בעשרה ביוני. לכן המכתב הזה עורר אצלנו שאלה".
בחיפוש אחד פשר המסר המקדים טלפן רמז למקס יעקובסון, מי שהיה בעבר שגריר פינלנד באו"ם. יעקובסון הבטיח לבדוק ובהמשך העביר את תגובת משרד החוץ הפיני בזו הלשון: "לא היה ולא נברא, מעולם לא היה דבר כזה, פנו אלינו רק בעשרה ביוני". גם פנייה לשגרירות פינלנד בישראל הניבה תשובה דומה. המסקנה של רמז וגינור ברורה. "הסובייטים תכננו מראש לנתק את היחסים עם ישראל בחמישה ביוני, עם פרוץ המלחמה, וזה תואם את מה שאנחנו סבורים שהיתה תוכניתם: כל התהליך של הפסקת אש ייגרר לפחות יומיים בצינורות הדיפלומטיים ובאו"ם, ובינתיים יספיק הצד הערבי לבלום את מתקפת הפתיחה הישראלית, ולעבור להתקפת נגד. זה ייתן להם את הלגיטימציה להתערב נגד התוקפן, והם יתערבו באופן מוגבל אבל מספיק כדי להטות את הכף לטובת הצד הערבי. כך תירשם ברה"מ לנצח כמי שסייעה לצד הערבי להטות את המערכה".
כוננות קרבית בספינות
לפני כשנתיים הוזמנה גינור להרצות בכנס של מחלקת המדינה האמריקנית ולהציג את עיקרי מחקרה. בין היתר הציגה שם לראשונה נאום סודי של שליט ברה"מ ב-67', ליאוניד ברז'נייב, שנישא בכינוס סגור של הוועד המרכזי, המוסד העליון של מפלגתו. מהנאום הזה, ששרטט את הקו המדיני, עולה כי ההערכות הסובייטיות לא לקחו בחשבון תבוסה מצרית. ברז'נייב מודה שם כי ארצו העבירה מידע למצרים על כוונות התקפיות ישראליות, דבר שבעיני גינור מעיד בבירור על צעד אסטרטגי מתוכנן. זאת ועוד: בנאומו אומר מנהיג ברה"מ כי לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל (בעשרה ביוני), הצי הסובייטי בים התיכון קיבל פקודה לשוט לכיוון סוריה. מבחינת הסובייטים, מסבירים החוקרים, סוריה וישראל כלולות בתא שטח אחד.
עדות תומכת אחרת להכנות הסובייטיות לתקיפה עולה מכיוונה של פרשת ה'ליברטי', אוניית הביון האמריקנית שישראל תקפה, לטענתה בטעות. בהתקפה נהרגו למעלה משלושים ימאים, וניצולי הליברטי מאשימים עד היום את ישראל בהתקפה מכוונת. בשולי הדברים הם טוענים כי מטרת שהייתם באזור היתה לעקוב אחרי מטוסים סובייטיים. "הם אומרים שממש לפני שישראל תקפה אותם, הם קלטו מפציצים סובייטיים שמדברים עם מוסקבה. על סיפונם היו מומחים לרוסית שקלטו את התשדורות. אגב, גם האונייה הראשונה שהגיעה להציע עזרה היתה סובייטית.
"לימים דיברנו עם מי שהיה האדמירל הבכיר של הצי הסובייטי", ממשיך רמז. "האיש, שכתב ספר זיכרונות, אישר כי גם על האונייה שלו, ששייטה במעבר לים התיכון, העלו כוח נחיתה. בארבעה ביוני אמרו לו להעלות את הכוננות לקרבית ולהעלות לסיפונו מאה צוערים. כששאלנו אותו האם היתה זו האונייה שלו שהציעה עזרה לליברטי, הוא ענה: לא, כי אנחנו היינו חמישים מייל צפונה משם. מכיוון שהליברטי היתה מול אל-עריש, חמישים מייל צפונית משם זה בדיוק מול תל-אביב".
למצרים היתה תפישה מציאותית יותר של התרחישים האפשריים במלחמה, והם לחצו לתקוף ראשונים. סגנו של נאצר ומפקד הכוחות המצריים, עבד אל-חכים עאמר, לחץ לכך כבר ב-27 במאי. שיתוף הפעולה עם הסובייטים התבטא בביקורו של שר המלחמה המצרי בדראן במוסקבה, ביקור שהחל ב-25 במאי ונמשך שלושה ימים, בשליחותו האישית של נאצר. בדראן ביקש מהרוסים אישור למתקפת מנע מצרית, אבל אישור כזה לא ניתן: שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו אמר לשליחו של נאצר כי אם המצרים יתקפו ראשונים הם ייתפסו כתוקפן, ואז ברית המועצות לא תוכל להתערב. לימים הוא יאמר כי אילו ידעו אז שהדבר עשוי להנחית מכה על הפוטנציאל הגרעיני הישראלי, היו מאשרים את המתקפה.
רמז: "התפיסה המערבית עד היום גרסה שברית המועצות ניסתה לשדל את מצרים לא לתקוף בכלל. אנחנו אומרים, על פי כל המקורות שמצאנו, שזו קריאה לא נכונה: הסובייטים רק שידלו את המצרים לדבוק בתוכניתם המקורית, ולא לתקוף ראשונים אלא לחכות שהישראלים יפתחו במערכה".
ההרתעה הגרעינית נכשלה
מיד אחרי המלחמה פרסם עיתון 'הארץ' את תוכנית המלחמה המצרית שנתפסה בסיני, ממנה עולה כי שתי המטרות המרכזיות לתקיפה אווירית שתוכננה ל-27 במאי היו הכורים הגרעיניים בדימונה ובנחל שורק. המטרות לא סומנו על המפות ככורים גרעיניים אלא כאתרים המוגנים בטילי 'הוק' נגד מטוסים (שאחד מהם אף הפיל מטוס ישראלי שהתקרב לאזור בטעות).
"יש לנו המון עדויות לכך שעיקר המאמץ המודיעיני הסובייטי כוון לדעת אם ומתי מתכוונת ישראל לעשות שימוש בנשק גרעיני. זה הטריד אותם מאוד, נאמר כמו שהאמריקנים מוטרדים היום מהגרעין האיראני, אלא שהמרחק בין המדינות לא היה גדול כמו בין איראן לארה"ב. אני מדגיש חזור והדגש", נזהר רמז, "אנחנו לא מדברים על מה ישראל עשתה באמת, אנחנו מדברים על מה שהסובייטים חושבים. אנחנו גם לא יודעים שום דבר וזה לא מענייננו. אנחנו עוסקים במידע הסובייטי, בדרך שבה הם ראו את המציאות ובאופן שהם פעלו בעקבות ההערכות.
"אחרי שראינו שדימונה היתה יעד מרכזי התחלנו להעמיק בנושא, כי זה מה שיכול היה להצדיק את האמצעים שהסובייטים החזיקו ושלכאורה עד אותו שלב נראו חסרי פרופורציה. גם מהמדיניות של ישראל עולה שההרתעה הישראלית - בין אם היתה במציאות ובין אם זה בלוף - כוונה כלפי ברה"מ לא פחות מאשר כלפי הערבים".
ולקינוח, אירוע שהיה יכול להיראות היום כשערורייה מחוללת כותרות פוליטיות במקומותינו, ולפי שני החוקרים היה גורם מכריע בהנעת ההליך כולו אצל הסובייטים: על פי מסמך שפורסם ב-2003 בקובץ רשמי של תיקי משרד החוץ הסובייטי, כבר בדצמבר 65' מסר איסר הראל, אז יועץ מיוחד לענייני מודיעין שפרש זה לא כבר מראשות המוסד, לראש מק"י (המפלגה הקומוניסטית) משה סנה, כי ישראל מפתחת נשק גרעיני ומתכוונת להצטייד בו. הראל מסר את ההודעה הזו בידיעה ברורה שסנה יעביר אותה מיד לשגריר ברה"מ בישראל, וכך אכן קרה. המסר הזה סתר את כל הודעותיה הרשמיות של ישראל.
מה רצה הראל להשיג בהעברת ההודעה? לכך אין להם תשובה, אך דבר אחד ברור: אם הכוונה היתה ליצור הרתעה גרעינית, קובעים רמז וגינור, הרי שהושגה המטרה ההפוכה. הסובייטים הבינו מההודעה כי נותר להם רק חלון הזדמנויות מצומצם כדי למנוע את התגרענותה של ישראל. ואכן, מיד אחרי שסנה העביר את הדברים, נפתח רצף הפעילות הסובייטית, תחילה בדרכים דיפלומטיות ובהמשך בפעילות הצבאית שהגיעה לשיא במאי 1967. והשאר הלוא הוא כתוב בספרי ההיסטוריה, ובשלל ארכיונים וזיכרונות שעוד מחכים כנראה לגאולתם כדי להשלים את התמונה.
moshes@kneset.tv
******
חקירה בשניים
גדעון רמז, דור שלישי לילידי הארץ, מוכר לציבור כאיש קול ישראל, שם החל לעבוד משנת 67'. בשנת 82' מונה לראש דסק החוץ, תפקיד שמילא עד סיום עבודתו בתחנה לפני כשלוש שנים. בין הישגיו במסגרת יומן החוץ שערך והגיש (תוכנית שהפכה ל'שעה הבינלאומית', המשודרת עד היום מדי יום), היו שיחות ראשונות בשידור עם גורמים בברה"מ הקורסת. אחת מאלו היתה שיחה היסטורית עם פעיל זכויות האדם אנדריי סחרוב. "שיחת הטלפון השנייה שסחרוב ביצע אחרי שהתקינו לו קו טלפון, מיד אחרי ששוחח עם גורבצ'וב, היתה עם גדעון רמז", אומרת איזבלה גינור.
היא עצמה עלתה לארץ מאוקראינה בינואר 67'. את רמז פגשה ב-89', על רקע עבודתם העיתונאית המשותפת, בכינוס של סובייטולוגים בקמפוס הר-הצופים. גינור, המתמחה בקשרי המשטר הסובייטי עם המזרח התיכון, כתבה אז ב'על המשמר' ובהמשך עברה ל'הארץ'. בין היתר היא משמשת עמית-מחקר במכון טרומן שבאוניברסיטה העברית. את השנים האחרונות הקדישו השניים לעבודה מאומצת על מחקרם האמור, והמדפים הכורעים תחת עומס קלסרי המסמכים הארכיוניים הרבים שאגרו ושקראו מעידים על היקפו של פרויקט זה.
"בימים שברית המועצות עמדה על סף קריסה", משחזרת גינור, "הדרך היחידה שלי להגיע טלפונית לאישים המעורבים בתהליך היתה דרך עבודתו של גדעון ברדיו, וכך התחלנו לשתף פעולה בתוכנית". היא היתה מראיינת את האישים הללו, וכך זכו גם תוכניתו של רמז וגם עיתונה של גינור לדיווחים ישירים ממוקדי ההתרחשויות.
4/6/2006