 |
08-07-2009, 16:39
|
|
מנהל צו"ב
|
|
חבר מתאריך: 02.05.02
הודעות: 7,828
|
|
|
|
|
יפה. ההמשך:
תמיד היתה לי תשובה, גם אם בכלל לא היתה שאלה
ככה הייתי. העברתי עשרות הרצאות על מה זה לאהוב את הארץ ותדריכים לצוותים שלי לפני פעילות. קצין המבצעים שלי היה מריץ את השקופיות של הפאואר-פוינט ואני הייתי מסביר מי יצא עם ההאמר, ומי חפ"ק, ומי יהיה בחוליית הסגירה. מי בחוליית ההשתלטות ומי נכנס ראשון ומי יוצא אחרון. עמדתי שם והסברתי מה קורה אם המבוקש מחליט לברוח, או מה קורה אם הוא לא בבית, או מה קורה אם לא קורה. תמיד היתה לי תשובה, גם אם בכלל לא היתה שאלה.
כשהייתי סרן בסיירת לחשתי בקשר "כוחות עוצמה קבלו כוח שמוליק נכנס לסריקה". כשהייתי סרן בסיירת צרחתי בקשר "ח ו ב ש ! ! !" בכל הכוח, ולרגע היה נדמה לי שלאף אחד לא איכפת. הרגשתי שאני ממש לבד, טוב, לא ממש לבד - הייתי עם כדור בירך ובלסת. אבל ממש לא התרגשתי. לא התרגשתי, כי ידעתי שאחרי ארבעה חודשים כבר ארוץ כמו פנתר ואקח את התחרות השנתית של היחידה במאה מטר. לא התרגשתי, כי ידעתי שבדיוק אחרי ארבעה חודשים כבר יקראו לי לשיחה ויספרו לי על המינוי החדש שלי וכמה שאני מוצלח וכמה שצריך אנשים כמוני בארץ ושאני מלח הארץ ועוד כל מיני זריקות עידוד כאלה שאנחנו אוהבים לתת לעצמנו.
ובאמת, אחרי ארבעה חודשים קרא לי מפקד החטיבה לשיחה. הוא סיפר לי כמה מרוצים ממני וכמה שהחברה מתגעגעים אלי ושהחיילים אוהבים אותי. הוא אמר לי שהוא קורא אותי לדגל, אותו דגל שאני מוכן למות למענו, ושהמדינה צריכה אותי. הוא אמר לי שאני עשוי מהחומר הטוב ביותר ושאולי יום אחד אני אשב אפילו בכסא שלו. ואלך בכל יום שני וחמישי לאזכרה אחרת, או ללוויה, או סתם למשפחה שכולה.
אבל השיחה ההיא היתה שונה. היא היתה אחרת. היא היתה אחרת, כי כבר לא ממש הייתי סרן בסיירת, הייתי סרן פצוע בסיירת. היא היתה שונה, כי הייתי קצת עייף. ובינינו, נראה לי שגם מפקד החטיבה היה קצת עייף. אני לא מדבר על העייפות הזאת שבאה כשאתה לא ישן כמה לילות כי יש מבוקשים לתפוס, אני מדבר על עייפות אחרת.
הוא נראה מותש, כזה אחד שלא מאמין בעצמו לדברים שיוצאים לו מהפה, אחד שנמאס לו להסביר למשפחה למה הבן שלהם הלך ואיזה גבר הוא היה, אבל שלמען האמת גבר הוא כבר לא יהיה, כי בגיל 19 הוא הלך לעולמו.
הוא נראה עייף מכל המיתוס הזה שהתרסק לאט עם השנים. כבר לא נראה שהוא בעצמו מאמין למה שיוצא לו מהפה. הוא נשמע כמו המאמנים בסרטים האמריקנים שמכנסים את הקבוצה כמה שניות לפני שהמשחק נגמר ונותנים להם שיחת מוטיבציה. שיחה שנודפת ריח של בשר מיושן וקלישאות.
אמרתי לו שאני צריך להתייעץ עם רותי
אז השפלתי מבט, כי לא היה לי נעים לראות את מפקד החטיבה שלי כך עירום מולי, ואמרתי לו שאני צריך להתייעץ עם רותי (החברה החדשה שלי מאז שגיליתי שאני לא עשוי מברזל ושכדורים באמת יכולים להרוג גם סרן בסיירת).
רציתי להגיד לו שנמאס לי לנסות לשבור את השיא ביחידה במאה מטר. שאני עייף מלחזור הביתה פעם ב... ולשמוע סיפורים מהחברים שלי שעומדים לסיים תואר שני במנהל עסקים או במחשבים, בזמן שאני סיימתי בקושי קורס למגישי עזרה ראשונה.
רציתי להגיד לו שאני קצת מתבייש לשבת עם כל החברים של רותי מהפקולטה כשהם מדברים על כל מיני דברים מעניינים, וכל מה שאני יכול להוסיף לשיחה זה איך מאפסים נשק צלפים או איך נראית עזה או שכם. שאני רוצה קצת חופש, רוצה קצת אהבה.
רציתי להגיד לו שנמאס לי לחרבן ב "שירותי משלשלים" ולישון עם עוד 20 איש בחדר, בשק שינה בלוי עם נעליים ונשק מתחת לראש בתור כרית. נמאס לי להיות עייף ועצבני ורעב וחרמן כל הזמן. נמאס לי לשקר למשפחות השכולות ולספר להם איזה גבר היה הבן שלהם, למרות שאף אחד לא באמת סבל אותו בסיירת ורצינו להעיף אותו אולי מאה פעם, רק שלא היה את מי לשלוח למטבח. שנמאס לי לרוץ מול כדורים, נמאס לי לסכן את החיים שלי ולהגיד בכל בוקר תודה שהלילה נגמר. רציתי להגיד לו שנמאס לי להיכנס אל תוך בתים באמצע הלילה ולדחוס משפחה שלמה לתוך חדר קטן ושצרחות התינוק מעירות אותי כמה לילות אחרי זה מתוך סיוט. שנמאס לי לעצור זקנים ונשים בהריון במחסומים.
רציתי להגיד לו שאני לא רוצה שבבית שלי תהייה תלויה תמונה שלי מחייך עם הקיטבג על הגב ביום ראשון לפני שיצאתי לעוד שבוע בצבא. שאני לא רוצה שהחברים שלי יספרו לילדים שלי איזה גבר היה אבא שלהם. רציתי להגיד לו שאני לא רוצה למות. אבל יותר מזה, אני רוצה לחיות.
בסוף שתקתי.
השפלתי מבט ולא אמרתי כלום. בכל זאת הוא היה מפקד החטיבה.
אחרי שבוע חזרתי ועמדתי מולו במבט מבויש ואמרתי שאני לוקח חופשה. כי אני רוצה קצת זמן לחשוב, להיות עם עצמי, עם רותי. לנסות לבחון אופציות אחרות.
הוא לא צעק, לא עמד על השולחן ודפק כמו שהוא היה נוהג לעשות בתחקירים, כשחייל לא היה יודע מה מספר הברזל שלו. הוא פשוט הביט בי במין מבט מבין כזה, מבט עייף שאין לו כוח יותר, שרוצה לשכנע אבל לא יכול.
יצאתי מהחדר, אני. כבר לא סרן בסיירת. וידעתי בתוך תוכי שמהחופשה הזו כבר לא אחזור.
נולדתי בלילה קריר בירושלים בספטמבר 1979 בבית החולים הר הצופים. אבל ברגע ההוא, ממש שם, נולדתי מחדש, כבר לא סרן בסיירת.
|
|
ראשי
צ'אט
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
מצב כלאיים
