צולם בחדר "הלוחם היהודי" בלטרון.
במה מדובר? לא היו שום מידע נוסף בנושא.

מדובר בוריאציה של סכיני הקומנדו הבריטיים שנופקו בתקופת מלחמת העולם השנייה לכוחות הקומנדו באיזור המזה"ד/המדבר המערבי...

ושוב - אם אני לא טועה...

פריט יקר.

סכיני הקומנדו הבריטיים שהונפקו בזמן מלחמ"ש לא היו רחבים יותר והיה להם המין סליל לתייל לחנק בסוף הסכין?

My pain is self-chosen, At least, so The Prophet says

אחד מדגמי סכיני הלחימה אשר מזוהים ביותר עם הקומנדו/ SAS הבריטי מתקופת המלחמה הוא הדגם הזה:


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.battleorders.co.uk/acatalog/origfsknife.JPG]


מדגם זה יוצרו בשלבים מאוחרים יותר מספר דגמים של סכיני לחימה בעלי מאפיינים דומים (ולא מעט חיקויים ברמות שונות חלקם מצויינים)...
פרט לדגם הנ"ל הצבא הבריטי עשה שימוש בעוד מספר פגיונות/סכיני לחימה .

אמנם פגיונות וסכיני לחימה הם לא ממש התחום שלי אני עדיין זוכר שבעבר ראיתי אצל אחד מהאספנים הגדולים (ולדעתי מהמבינים בתחום) את הסכין ש"דן 137 " הציג כאן וההסבר שניתן לי הוא שהפריט משוייך לצבא הבריטי...
לצערי הגדול אותו איש יקר כבר לא עמנו עוד כך שאם פעם התשובה לשאלה יכלה להפתר במחיר של שיחת טלפון היום זה לא כך.

עם זאת שוב אומר שיש סיכוי שהזכרון כבר לא מה שהיה....

אבל אני גם בטוח שיהיה מי שייתן תשובה בדוקה והחלטית לכך בקרוב.....

אגב - על עניין החוט תייל לא שמעתי עד כה.

הסכין שאני זוכר הייתה רחבה הרבה יותר היה לזה הסבר {לפחות כך טענו} שהלוחם אמור להגיע עם סכין מול חייל חמוש גם אם זה בהתגנבות שירגיש שיש לו "משהו" ביד
ז"א בסה"כ מימוש מן צורך פסיכולוגי

My pain is self-chosen, At least, so The Prophet says

לא סכין, לא פגיון.
מעין חרב קצרה או סכין גדול מאד, כלי לחימה מתוכנן היטב בעל ערך פסיכולוגי מעבר לפיזי.
יוצרה כמות מועטה מאד, לשימוש ה SAS וה OSS בלבד, נדיר ויקר מאד.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://bp3.blogger.com/_cODTxzY0ZGg/RXjO5M95scI/AAAAAAAAAAg/qqShu1-2ynU/s320/Smatchet.jpg]
http://bp3.blogger.com/_cODTxzY0ZGg...-h/commando.jpg

הפגיון הרגיל שנופק בכמויות גדולות היה ה פיירברן-סייקס, בתמונה שלבני צירף קודם.

ובקשר למיתר חנק שכתבתי למעלה הוא אכן לא היה קשר לסכין אלא הגיע בתור טבעת ועליה היה סליל

My pain is self-chosen, At least, so The Prophet says

(שנופקו באופן רשמי או רשמי-למחצה):

מיתר פסנתר מגולגל בפאוץ' שבו היו גם שתי ידיות מתכת קטנות שהתחברו לטבעות בקצוות המיתר.

פגיון פיירברן-סייקס בעל ידית עץ שחצייה העליון חלול ובו היה סליל המיתר שהסתיים בטבעת שהולבשה על קצה הידית לנשיאה רגילה. פגיון נדיר מאד שנעשה ככל הנרה כמיזם יחידתי.

הכלי הנדיר מכולם - כלי לחימה רב-תכליתי "פסקט" (Peskett) שמופיע בתמונה המצורפת; הכלי היה מורכב מידית מתכת קצרה שבקצה אחד שלה היה כדור מתכת מלא וכבד, בידית החלולה היה סליל מיתר החנק שהסתיים בחרוז כנקודת אחיזה, ובקצה הנגדי היה להב דוקרן טעון קפיץ, נשלף בלחיצת כפתור. ידוע על בודדים בלבד.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.museumofworldwarii.com/Images2005/05Peskattlge.gif]

http://en.wikipedia.org/wiki/Fairba..._fighting_knife

מעניין האם הבריטים השאירו בסכין זו את מיתאר החרב האירופאית - הישרה, המושחזת מ-2 צדדיה, והמאפשרת דקירת נעיצה ישירה רק מטעמי מסורת, כדרכם, בהבדל מ"שאר העולם"(בערך), שהולך יותר בכיוון של סכיני קומנדו מעוקלות, רק צד אחד חד, הרבה פעמים עם שיניים (serrated) - סכינים שמכתיבות תנועה "מעוגלת", של שיסוף, ואולי גם יותר אימונים, ופחות את התנועה האינסטינקטיבית של הדקירה הישירה.

במילים אחרות - אם נשים בצד את עניין אפשרויות השימוש האחרות שנותנת סכין קרבית, (utility) ונשאר רק בתחום הלחימה - הייתכן של"פשטות הנקייה" של להב כזה, יש יתרון כלשהוא על מה שכולנו מכירים כמראה המוכר של "סכיני הקומנדו" על קימוריהן המפחידים אך אולי המיותרים. מקווה שזו לא שאלה פשטנית מידי.

ציטוט:

נשים בצד את עניין אפשרויות השימוש האחרות שנותנת סכין קרבית, (utility) ונשאר רק בתחום הלחימה

קשה לי לתאר מצב של שני אנשים נלחמים זה בזה בסכינים במלחמה מודרנית; נראה לי שהסכין אמורה לשמש רק לגיבוי ולהריגה שקטה, וכמובן לשימוש כללי. ולכן, התכנון המסויים של הסכין לא משנה במיוחד. אגב, גם לגיבוי- נראה לי הגיוני יותר להשתמש ברובה שכבר אצלך ביד, ולא בסכין.

נראה לי שיחידות מיוחדות, שאמורות להיות מיומנות גם ב"הריגה שקטה" ו/או בגיבוי לטווח קצר מאוד, לא יוותרו על משהוא קטלני מהווריאציות האינסופיות הקיימות בעולם בתחום הסכינים/פגיונות שנועדו ללחימה. אני גם לא בטוח שהכשרתם כוללת רק התגוננות מפני תוקף בסכין, אלא גם ההפך...

הבריטים זנחו את השימוש בחרב ישרה כפולת פיות לאחר הרנסאנס.
פגיון ה F-S תוכנן מלכתחילה ועם מחשבה כפגיון לצרכי קומנדו, דהיינו נשק התקפי ופחות הגנתי, כמעט ללא אפשרות לשימוש כללי כסכין מחנאות וכו'. הייעוד המקורי - הריגה מהירה ושקטה. הצבא הבריטי פרסם מדריך הוראות שימוש בפגיון, מאד מפורט ועם איורים המציגים נקודות תורפה בגוף האדם. המפתחים, פיירברן וסייקס שירתו בתחילת שנות השלושים כקצינים בכח השיטור הבינלאומי המיוחד של שנגחאי, עיר קוסמופוליטית אותה תקופה עם אחוז פשיעה חמורה גבוה במיוחד. כל אחד מהם ייצג תפיסה חדשנית בלחימה זעירה, מהראשונים בעולם. בלשי הכח המיוחד צויידו באקדח ופגיון מיוחד שתוכנן ע"י השניים כולל נרתיק הסתרה ייחודי שנתלה מהכתף מתחת למקטורן בצד הנגדי לאקדח והפוך, לשליפה מהירה. הפגיון הצבאי של מלה"ע II הוא פיתוח של הפגיון הראשוני משנגחאי שהיה קצר יותר ויוצר במספר וריאציות בבית המלאכה של המשטרה המקומית.
לימים הוכח שגם הפגיון המשופר לוקה בתכנונו, והקולונל רקס אפלגייט, אולי המומחה הגדול ביותר אתה תקופה ללוחמה זעירה ולוחמת-מגע, פיתח דגם משופר שלא נכנס לייצור תעשייתי במלחמה, אלא, צחוק הגורל, רק כחמישים שנה מאוחר יותר, קצת לפני מותו של אפלגייט. לפגיון של אפלגייט יש ידית ארגונומית רחבה שמונעת סיבוב הפגיון בכף היד, מגן אצבעות רחב מכופף קדימה ולהב הרבה יותר רחב ומסיבי, בעל זוית השחזה שטוחה שהעניקה לו גם יכולת חיתוך משמעותית, לעומת הפגיון הישן שהלהב שלו כמעט חסר יכולת לחתוך משהו. מאפיין סמוי ומעניין היה הכנסת זוג משקולות עופרת לתוך הידית (בדגם המשופר, אפלגייט-פיירברן) שניתנת לפתיחה ע"י שחרור בורג אלן, את המשקולות ניתן להזיז קדימה ואחורה לשינוי האיזון, בהתאם לטעם האישי של המשתמש.

צריך להבדיל בין סכין "קומנדו" לסכין קרבית/צבאית "רגילה". הרוב המכריע של הסכינים הצבאיות יועד לשימוש כללי, כשלחימה בסכין נמצאת בד"כ במקום האחרון. חלק נכבד מחיילים שצויידו בפגיון רכש לעצמו באופן פרטי גם סכינים "רגילות" לשימוש יומיומי, כלומר כאלו שמסוגלות לחתוך. שינון מדגם serration לא היה קיים במלה"ע II ובאופן כללי כמעט ולא היו אז סכינים משוננות. במלה"ע I היו בשימוש סכינים, בעיקר ביונטים, עם גב מסור בעל שיניים מסוכסכות למטרות מחנאות.

ו-2 שאלות, ברשותך:
האם הדגם בלינק הבא , הוא אמנם הדגם המשופר?
http://www.sheffieldknives.co.uk/ac...ary_Knives.html

כ"כ שימו לב - בין הדגמים בלינק זה, בנוסף לדגם שבו דיברנו - גם "סכין קומנדו ישראלית" - האם קשקוש? האם אי פעם צוידו חיילים שלנו, לא משנה מאיזה יחידה, בפגיון/סכין אחיד ללוחמה? למיטב ידיעתי אין איזו סכין ספציפית שהועדפה... אבל אולי אני טועה.

שמופיעים בלינק אז לא, זה הדגם הרגיל של המלחמה, וגם מצויין שם כ-FS, פיירברן-סייקס (למעשה זה דגם 3 שיוצר במספרים גדולים ולמעשה מיוצר עד עצם היום הזה). שים לב שזה פורטל מרוכז של שארית יצרני הסכינים בשפילד, הם מייצרים באותן ספציפיקציות ישנות. הדגם המשופר תמיד נקרא AF - אפלגייט/פיירברן ומאחר שלא יוצר בבריטניה אני מניח שבגלל זה גם הם לא מציעים אותו.
בתמונה המצ"ב מופיע הדגם המסחרי הראשון של ה AF, שיוצר ע"י חברת בלאקג'ק (ז"ל) בתחילת שנות התשעים. לפניה יוצרו פגיונות מועטים ע"י יצרן בודד בעבודת-יד, במיוחד עבור רקס אפלגייט. שים לב שיש רק דמיון מועט ובעיקר עקרוני בין המודל של FS ל-AF. גם הנדן מתוכנן אחרת, הוא יותר מסיבי ופיני החיזוק החלולים מאפשרים קשירה שלו במגוון תנוחות - אחד מראשוני הנדנים ה"טקטיים".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://blackjack.0catch.com/index/af/YANCEY'S%20SN%2080%201sm.JPG]


הפגיון הנ"ל יוצר זמן קצר למדי והיה ממוספר על הניצב (בצד השני). במקביל הוא יוצר במספר דגמים גם ע"י חברת AL MAR, במספרים קטנים. לאחר כמה שנים עבר זכיון הייצור לחברת BOKER הגרמנית, שייצרה את הפגיון במספר וריאציות שזכו לפופולריות גבוהה. חברת GERBER ייצרה גרסה מתקפלת מעניינת למדי.

לעניין "סכין הקומנדו הישראלית" - אני נדרש לנושא זה לעתים תכופות. ובכן - להד"ם. מחקר קצר שערכתי בנושא הוביל למבוי סתום. סכין זו מעולם לא נופקה או נרכשה ע"י צה"ל, והסימן הטבוע בלהב כמובן לא דומה לסימן הצהל"י המוכר, גם לא לישן. קיימת סברה שהסכין הוצעה למשרד הבטחון ע"י הבריטים במהלך שנות השישים ולא נרכשה (וחבל - סכין מוצלחת ואיכותית למדי, טובה בהרבה מהזבל שנרכש אח"כ). פס הייצור נותר כמות-שהוא ואני מניח שהשיוך המוטעה ל"קומנדו הישראלי" אף פעם לא מזיק לעסקים.
בצה"ל תמיד היו סכינים, גם אם בפרופיל נמוך. בשנות החמישים והשישים נופקו בחי"ר ובהנדסה "סכיני הקומנדו" הקלאסיים, למעשה הסכין לשימוש כללי של צבא ארה"ב מדגם KABAR או MK II. הגיעו כמויות גדולות של סכינים משומשות כאלו, כנראה בתרומה. עם השנים הן "נעלמו" בצורה זו או אחרת ואת מקומן תפסה סכין-חיקוי זולה באיכות שמתחת לכל ביקורת, מה שנקרא עם הזמן "סכין פלסים". אני זכיתי לעבור שעורי פילוס בחה"ן בעזרת סכין זו. בשנות התשעים עברו לשימוש בכידון הקלאצ' המשולב במגזרי תיל, לאותן מטרות.

מצורפת תמונה מאד מפורסמת שצולמה בעת פשיטת הצנחנים על משטרת א-רהווה, 1956. החייל משמאל עם הפנים למצלמה הוא מרסל טוביאס הידוע, לידו חייל שעם קצת מאמץ ניתן להבחין בסכין התלויה מחגורתו. זו גרסה מוקטנת מהרשת, בגודל מלא קל מאד לזהות את קווי הסכין האמריקנית.
לחייל האחרון, הקרוב ביותר למצלמה יש על החגורה סט קוונים/אלחוטנים TL-29 שכולל פלאייר ואולר בעל שני להבים בנרתיק ייעודי.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://202.org.il/Pictures/tagmul/peulot/arahwa/araw92.jpg]

מסקנותי:
זה שהדגם המלחמתי שעליו הבאתי שאת הלינק מויקיפדיה למעלה, עדיין מיוצר ונמכר בבריטניה, כפי שרואים בלינק של שפילד - זה כנראה מטעמי נוסטלגיה, ולא קשור כלל לאיכותו הדי מפוקפקת באופן יחסי להצע הקיים בתחום זה.

באשר לצבא שלנו - יש אחידות דעים, כך נראה לי, שאין מקום לסכין לחימה "תקנית", אולי גם בקרב יחידות מיוחדות, ולא נעשית מחשבה או קידום של עניין זה במערכת הבטחון. אולי בגלל עלויות גבוהות ברכישת סכין לחימה איכותית, אולי בגלל שתעשיית הלהבים שלנו לא יכולה לייצר סכינים ברמה של הפירמות שהזכרת בארה"ב למשל.(האמנם?)

לעניין הגיבוי: בהתקלות פנים אל פנים, בתעלת מוצב צרה, מטווח 0, בו אינך יכול לירות בנשק ארוך, או כשלך נגמרה המחסנית, וליריב יש מעצור - כנראה שאתה אמור להשתמש בנשק כאלה, או באגרופיך, ולא לשלוף סכין כלשהוא כדי לקבל יתרון. קצת מוזר, כי אחרי הכל - לא כל סורי/חיזבאלניק/חמסניק, השתתף בקורס אמנויות לחימה והוא מיומן בלהעיף את הסכין מידך לפני שאתה מבין מה קרה.

אני רק משוכנע בדבר אחד: אף חייל קרבי לא יגיד "לא" לסכין/פגיון איכותי. ולא רק בגלל שזה צעצוע נחמד.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי טירון מסקנותי: זה שהדגם המלחמתי שעליו הבאתי שאת הלינק מויקיפדיה למעלה, עדיין מיוצר ונמכר בבריטניה, כפי שרואים בלינק של שפילד - זה כנראה מטעמי נוסטלגיה, ולא קשור כלל לאיכותו הדי מפוקפקת באופן יחסי להצע הקיים בתחום זה. צודק לגמרי, זה בעיקר מטעמים מסחריים של אספנות. פה ושם עדיין יש יחידות שמנפקות אותם באופן רשמי - בעיקר יחידות פסאודו-SAS במדינות חבר העמים. חוץ מזה, פגיון כזה עם הקדשה נחשב למתנה מכובדת מאד ללוחם מצטיין, קצין ותיק שהשתחרר וכו'. באשר לצבא שלנו - יש אחידות דעים, כך נראה לי, שאין מקום לסכין לחימה "תקנית", אולי גם בקרב יחידות מיוחדות, ולא נעשית מחשבה או קידום של עניין זה במערכת הבטחון. אולי בגלל עלויות גבוהות ברכישת סכין לחימה איכותית, אולי בגלל שתעשיית הלהבים שלנו לא יכולה לייצר סכינים ברמה של הפירמות שהזכרת בארה"ב למשל.(האמנם?) המממ, כן ולא. אני שוב טוען שיש להבדיל בין סכין רב-תכליתית לסכין לחימה שאסור לעשות בה שימוש אחר. תתפלא, אבל מי שצריך - מקבל. היו זמנים שתע"ש ייצרו להבים - כידוני רובה למודלים שונים, למשל לעוזי. לייצר סכין בסיסית טובה זה לחלוטין לא עניין הי-טקי (ואולי בגלל זה...). יש כיום בארץ יצרן תעשייתי בודד (דו-סטאר) שמייצר סכינים בסגנון צבאי, באיכות גבוהה מאד, בכמות קטנה. http://www.dustar-knife.com/HTMLs/Home.aspx חוץ מזה, מפעל כמו ישקר לא יכול לייצר סכיני-על אפילו כמוצר לוואי? אני לא הייתי סומך כיום באופן עיוור על תוצרת אמריקנית. לעניין הגיבוי: בהתקלות פנים אל פנים, בתעלת מוצב צרה, מטווח 0, בו אינך יכול לירות בנשק ארוך, או כשלך נגמרה המחסנית, וליריב יש מעצור - כנראה שאתה אמור להשתמש בנשק כאלה, או באגרופיך, ולא לשלוף סכין כלשהוא כדי לקבל יתרון. קצת מוזר, כי אחרי הכל - לא כל סורי/חיזבאלניק/חמסניק, השתתף בקורס אמנויות לחימה והוא מיומן בלהעיף את הסכין מידך לפני שאתה מבין מה קרה. נשק הגיבוי המועדף הוא אקדח. בצה"ל, שוב, מי שחושבים שצריך - מקבל. עם נשק ריק עדיף לדקור ולא להכות. אני מסכים שיש גם מקום לסכין בתור נשק "קו אחרון", אני עצמי נשאתי סכין פרטית באפוד שלי בסדיר (ביחד עם אולר טוב בכיס, קשור במיתר) וכך חיילים רבים אחרים ביחידות השדה, גם כיום. אני רק משוכנע בדבר אחד: אף חייל קרבי לא יגיד "לא" לסכין/פגיון איכותי. ולא רק בגלל שזה צעצוע נחמד.

בהחלט!

תודה על הידע!
לפני שנחלק סכין לחימה איכותית לחיילים קרביים, בו נשקול את העניין מבחינה צבאית:

תועלת
1. יעיל בלחימה במתארים מסוימים
2. שיפור כללי במורל ובאגרסיביות

חסרונות
1. עלות (אף חייל קרבי לא יגיד "לא" לסכין/פגיון איכותי- וחלקם גם ייקחו הביתה. וכמובן, גם ג'ובניקים ישמחו..)
2. צורך בהכשרה וברענונים (שמסייעים למורל ולאגרסיביות)
3. פציעות באימונים ובמשחקים

בדומה לדיונים קודמים על אקדחים- לא נראה לי כלכלי לביצוע; עדיף להחתים/ לחלק לדרמן ב- 70$

יש בצה"ל. איפה ולמה זה לא עניין לדיון פתוח.
גם לדרמנים מנופקים באופן חצי-רשמי ביחידות מסויימות.

עד תחילת שנות השבעים היו מנפקים כידונים לכל חיילי השדה. כמו שאבא שלי שעשה טירונות חי"ר בקיץ 59' אומר - עוד פריט שצריך לדאוג שלא ייגנב/יאבד, לנקות ולעמוד עליו למסדר שימון...

אגב, ללמוד לחימת סכין בסיסית זה לא דבר מסובך ואימון מינימלי של שעה פעם בשבוע מספיק. אפשר בהחלט להכניס כחלק מאימון ספורט או במקום (אבל צריך להכשיר מדריכים - ויש ענף מתאים בווינגייט!)..

לדעתי אימון בסכין ככלי התקפי, אינו חיסרון, אלא להפך - הוא עשוי לתרום רבות למוטיבצייה להתאמן על קרב מגע כשאתה נטול נשק יורה. זה יוסיף הרבה לבטחון של כל לוחם.
באשר ל"משחקים" - אם סומכים על חיילים שלא ישחקו עם נשק חם - אפשר לסמוך שלא ישחקו בנשק קר. תמיד יהיו חסרי אחריות שישחקו , למרות הפקודות החמורות, אבל במקרה של סכין - הפציעה תהיה קלה בהרבה ממשחקים עם נשק חם. נדמה לי גם שתאונות הנשק קורות ברובן בניקויו, ולא במשחקים.

לא מבין מה עניין ה"ג'ובניקים". מי שחייב וראוי לשאת נשק (ו"ג'ובניקים" לא נושאים נשק, בד"כ) - מן הראוי שיהיה לו גם נשק לגיבוי. אקדח? סכין? בינתיים אין כלום. האם צריך? האם ה-"backup" צריך להיות שמור רק לסרטים, שבהם השוטר או הנבל שולף אקדח או סכין מנרתיק הקרסול, אחרי שיש לו מעצור, או אחרי שנגמרה לו המחסנית האחרונה, ואין לו מקום במציאות של שדה הקרב העתידי, זו שאלה שאולי שווה לפתוח עליה אשכול.

בזמנו הצטרפתי לאשכול שאחד מנושאיו היה האפשרות שאקדח יהווה גיבוי ל"ארוך". נוצרה פחות או יותר אחידות דעים, בעיקר ממי שמכירים את מגבלות ויתרונות האקדחים, שאין טעם לקדם את האקדח להיות נשק גיבוי . זה הלינק לאשכול:

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...296#post2181218

כך שנראה לי שמה שכתבת שנשק הגיבוי בצה"ל הוא אקדח - אינו נכון, למעט אולי לבודדים, או אולי ליחידות מיוחדות, ונדמה לי שכרגע, לא אקדח ולא סכין משמשים כגיבוי, אלא רק ה"ארוך" כאלה כדרך לדקירת/ הדיפת התוקף. לא ממש גיבוי.

גם אני חשבתי "ישקר", אבל כנראה שיש מחשבה שהסכין טובה רק ל"הורדת זקיף" בסרטים, או להסטוריה, ואולי בצדק, אז אם אין דרישה, מן הסתם גם לא יוקצה תקציב, והעניין אינו על הפרק.

גם אני לא תומך בחלוקה כללית של אקדחים לכלל לוחמי צה"ל.
לוחמים רבים מצטיידים בנשק גיבוי זה או אחר באופן פרטי - תופעה מוכרת מרוב הצבאות בעולם.
הורדת זקיף עושים בד"כ עם נשק מושתק, ממרחק בטוח וללא לכלוך.
סכין הוא כלי עבודה בסיסי וחשוב, "סכין יפני" פסול בעיני ככלי עבודה.

"לוחמים רבים מצטיידים בנשק גיבוי זה או אחר באופן פרטי - תופעה מוכרת מרוב הצבאות בעולם" - כך כתבת.

ולי נראה שאם הם מצטיידים - כנראה שהם צריכים. ולא רק בשביל משחקים, כלי עבודה, או דאווין, אלא כי הם בהחלט מבינים שהם עלולים להזדקק לעניין בנסיבות קרב, כאלה ואחרות.

אז למה שלא ינופק משהוא אחיד ע"י הצבא? להלחם עם סכין זה לא פשוט "לתקוע" אותו, אתה בטוח יודע את זה יותר ממני... זה תו"ל שלם, והנורמה שהחיילים "מביאים מהביית", ולא מקבלים שום הכשרה, למעט אולי ביחידות מיוחדות, כי הרי אחד בטח מביא סכין א והשני סכין ב, ואין דינו של לדרמן, או אולר, או פגיון ישר כדינו של ka-bar או קרמביט, או של "מעוקל" אחר, ואז מה יש לנו? חיילים עם סכינים שאינם יודעים איך להשתמש בהם.
משהוא לא מסתדר לי בכל עניין ה"נשק לגיבוי" במצבו הנוכחי. והסכינים - הם דוגמא טובה לכך. על כל מקרה, למדתי הרבה מכל מה שכתבת, וקראתי גם קראתי הכל...

על נשק גיבוי - ראיתי אותו בזמנו ולא כ"כ התעמקתי בו, למרות שהנושא מאד מעניין אותי - וקראתי את כולו. אין טעם לפתח את הנושא שנית ולהטות את השרשור הזה לאותו נושא. בסה"כ מרבית הדעות שם דומות לשלי. תיאורטית הייתי רוצה לראות את המערך הלוחם חמוש בנשק גיבוי, אבל כנראה שהמסקנה של רבים וטובים ממני היא שלא צריך. אני רוצה לקוות שהמסקנות נובעות ממחקרים סטטיסטיים רב-שנתיים מזירות קרב שונות ותסריטים שונים ומשונים. מעשית, יש חיילים לוחמים שלא הייתי נותן להם כדורים חיים או משהו יותר מסוכן מעוזי-דמה... כל אותם טיפוסים שמסתובבים אליך עם הקנה באמצע מטווח חי, מנסים לסגור בריח של רוס"ר על כדור 7.65 שמצאו ברחוב ועוד - הבנת את הכוונה.
עד אז אמשיך לתמוך בהצטיידות פרטית, זה משהו שטבוע בתרבות הלוחמים מאז ומעולם. בחלק מהשירות הסדיר שלי ובמילואים תמיד הייתי מצויד באקדח, סכין כלשהו (עם להב קבוע) ואולר או כלי רב-תכליתי (לדרמן ודומיו). במסגרת עיסוקי ביצעתי מחקר קטן בתחום והגעתי אחורה עד מלחמת האזרחים האמריקנית; כמות רבה מאד של חיילים פשוטים תועדה בצילום כשהם נושאים נשק גיבוי פרטי, אקדח (לעשירים יותר), סכין בואי גדולה (לפחות עשירים) או שניהם יחד, בנוסף לרובה הצבאי הארוך, בד"כ נטען-לוע (חלק מהצילומים הוכחו לאחר מכן כצילומי וואסח - התופעה לא חדשה - עם פריטי נשק מושאלים - אבל זה מוכיח את הנקודה).
כחלק בלתי נפרד מאותה תרבות, או למעשה מסורת של לוחמים, התפתח ענף שלם של ייצור סכינים בשדה הקרב או בסמיכות אליו, מה שנקרא THEATER KNIVES (ת'יאטר במשמעות זירה). הניצנים שלו נראו כבר במלחמת האזרחים הר"מ, הוא תפס תאוצה במלה"ע I ומימדי ענק במלה"ע II, אז היה חוסר ממשי בסכיני שדה/לחימה אצל בעלות הברית. זה דעך אח"כ והתעורר שוב במלחמת ויאטנם. מצאתי דברים כאלה גם בארץ, בעיקר סכינים שהוכנו מכידונים שבורים, על חלקם מופיע שם החייל. זה מחבר אותנו חזרה לנושא המקורי של השרשור - סכיני DEATH HEAD הן למעשה סוג של סכיני זירה שנעשו בצורה מקצועית-למחצה כתוצאה מביקוש. הדוגמאות רבות ומרתקות.

...כנראה שהצדק איתך בעניין זה, גם אני התרשמתי מרוח הדברים בשרשור הגיבוי ההוא. באשר לאקדח כגיבוי - התרשמתי שדווקא המקצוענים יותר - הסתייגו יותר. זה די ברור, כי ככל שאתה מכיר יותר את הכלי - כך אתה למד שהשימוש בו הוא בכלל לא פשוט.

לא כל מה שנראה "בסיסי" כמו נשק גיבוי - יכול להתאפשר, באופן פורמלי, מסודר, ואחיד, וזאת מהמון סיבות, שחלקן עלו שם.

בעניין הסכין - אולי אין באמת מנוס מהשארת המצב הקיים, שלחלק יש, לחלק אין, ולחלק שיש - בד"כ אין מושג ירוק איך להשתמש בו ככלי נשק, כי אין אימונים על זה. יש לי גם הרגשה שיש יחידות שבהן, מטעמי אחידות, המפקדים לא יסכימו שלחלק יהיה ולחלק לא יהיה, כי זה יהיה דומה יותר לצבא גרילה, ולא לצבא מסודר, עם כלים שנבדקו ואושרו, ומחולקים לפי שיקולים מקצועיים, ולא לפי כמה כסף יש לאבא של החייל.


אני חושב שעיקר העניין שלי ב"גיבוי" - מעבר לסרטים שבהם הגיבור מרוח על הקרקע, אקדחו רחוק ממנו, ואז הוא שולף מנרתיק הקרסול איזה משהוא קטלני, ומעבר למה שראיתי בציודם הסטנדרטי של החיילים האמריקנים בעיראק (אקדח כמעט תמיד, לחלקם אפילו גרזן קרבי של ATC) - זה הסיפורים שקראתי בילדותי, על מה זה למצוא את עצמך בתעלת קשר צרה, מול סודני ענק, איכשהוא תמיד הם היו סודנים במלחמת ששת הימים, כששניכם עם מעצור... חייל מיומן המצוייד בסכין/אקדח, סיכוייו לשרוד את "הסודני", רבים לעין שיעור... גם אם "הסודני" הוא סורי או חמסניק בריא גוף.

ולא חסרים סיפורים בהם נוכחותו של נשק גיבוי היתה יכולה להציל את היום או לפחות לשפר את המצב.

אגב, הטומהוקים של ATC הם נשק נפלא. התכנון המקורי מימי מלחמת ויאטנם ע"י פיטר לה-גאנה שעיצב גרזן קל ומאוזן שניתן להשתמש בו ככלי עבודה, מילוט ולחימה. הלהב הרחב מושחז גם בפאה התחתונה כדי שיחתוך גם בפעולת משיכה, הספייק הנגדי עוצב באופן שיחדור קסדות פלדה תקניות (של אז) וחביות דלק. וכדי שגם האחרים שקוראים פה יבינו על מה מדברים, הרי תמונה:


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.noze-nuz.com/coldsteel/CS90VT.jpg]

ראו הלינק:

http://www.americantomahawk.com/products/index.htm

ושימו לב גם ל"ילד הרע" שנולד לאמרסון ול-ATC, ה- CQC-T- באותו הלינק, המחירים לא זולים,, כמובן, אבל נדמה לי שעם כל הכבוד לסכינים, הגיבוי הזה הוא לא פחות, ואולי יותר אמין. אבל שוב: כדי שטומהוק יהפוך לכלי לחימה, צריך ללמוד אותו...
תראה את הסיבוב שנעשה כאן ממסורות אנגליות ממלה"ע, למסורות חיות בארה"ב של ימינו, והטומהוק האינדיאני המשודרג...

http://www.donrearic.com/images/knuckleknifefour.jpg
סכין לחימה מרכישה פרטית שהיה פופולרי בקרב חיילי צבא הוד מלכותו בתקופת מלה"ע II, שהיו מוצבים בהודו-רבתי. דרך חיילים שהוצבו במזה"ת התגלגלו גם סכינים אלה לכאן ולמצרים. מופיע ברוב הספרות המקצועית על סכיני קרב/לחימ/צבא אבל לא תמיד היה ברור היכן יוצרו והיתה סברה שהייצור היה פה באיזור. ככל הנראה הייצור היה בפקיסטן, אבל בסדנאות עבודה ידנית, כי יש סכינים רבים עם הבדלים בולטים אך לא מהותיים. הייצור לדעתי נמשך עד סוף שנות הארבעים, ראיתי אחד שהיה חתום (נדיר) עם שם יצרן והמקום - העיר להור (LAHOR).
הכינוי "ראש מוות" נובע מהעובדה שהידית/אגרופן דומה לפני גולגולת עם חורי העיניים והאף. האגרופן נוצק מפליז/ברונזה על להב פלדה, לעיתים רחוקות האגרופן מאלומיניום. סכינים שהמבנה להם אחוד - להב ואגרופן יצוקים כחלק אחד - מזוייפים.
הפריט בתמונה מעניין גם בגלל שיש לו את הנדן המקורי - עוד יותר מעניין אם ההיסטוריה שלו ידועה.
לוחם האצ"ל דב כהן שנהרג בפריצה לכלא עכו היה לוחם בצבא הבריטי (בדרגת סמל) ויש לו תמונה ידועה בה הוא מפיע במדים, כובע אוסטרלי וסכין מאותו טיפוס על חגורתו. ברוב המקורות התמונה חתוכה ולא רואים את הסכין.