 |
01-06-2006, 10:13
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 17.05.04
הודעות: 7,801
|
|
|
הפנו אותי לאיזה מאמר ששייך לאחד הרבנים של מכללת איו"ש ..זה הסברו :
איפה היה אלוקים בשואה?
הרב יחזקאל פרנקל*
על שאלות
"איפה היה אלוקים בשואה" זו שאלה חשובה וטובה, לפחות מבחינת היהדות ובתנאי, שהיא עומדת בקריטריונים הנהוגים של עיון ומחקר: כדי לקבל תשובה, מוכנים לחיפוש, לחקר ולבקשת האמת. אם היא באה לשמש ראש חץ אנטי-אמוני או חדר אטום מפני האלוקים, זו אינה שאלה כלל, כי אינה באה ממקום של "לקבל" ו"לשמוע".
יתמות וגעגוע ליחס
בשואה אלוקים הסתיר פניו מאתנו. הוא הכה בנו וזה היה נורא. זה היה היחס אותו קיבלנו. ניתן לשאול לגבי כל מי שאביו או אמו נספו שניהם בשואה או, חלילה, בכל אירוע טראגי, כמה היו נותנים על מנת לשוב ולהיות בקשר חיים עם הוריהם ואפילו לקבל גערה או מכה? אנחנו קיבלנו יחס של הסתר פנים והפנית עורף. "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה" (דברים פרק ל"א)ואיזה יחס נתנו אנו ? הרי מעט ביקורת עצמית מחויבת גם כן בדרך להבנה. אך מכל מקום יחס הוא ביטוי של חיים וקשר. ועם ישראל נקרא בפי הנביא "בני אל חי"(הושע פ"א). חיים הם מרקם של יחסים. עליות וירידות, כעסים ומתיקות, מתחים והפוגות קוצים ושושנים. עיקר הטרגדיה היא חוסר הקשר, חוסר המגע, אי הנוכחות. חיים מתים.
אלוקים היה באירופה בשנות הארבעים הראשונות של המאה הקודמת – ועוד איך היה! למעשה, הוא "קרע" אותנו – אך למשמעות הקריעה הזו נגיע מאוחר יותר. מוטב נתחיל קודם לשאול: "איפה היו היהודים לפני השואה"?
איפה היינו, אנחנו, לפני השואה?
מה השאלה? היינו בגלות! וגלות זה דברים רעים רבים. גלות זה אומר להיות מחוץ למקומך הטבעי. גלות זה בלי עצמאות. גלות זה האיום הקיומי החריף ביותר על עם. זה כמו חוסר חיים. ובעם כמו ישראל, זהו גם העונש הנורא מכל נורא. "ואתכם אזרה בגויים".
והנה הדבר הנורא הזה, החושך האפל - החל להתפוגג. הדבר התחיל בגלים מכיוונים שונים ונוצרה מערבולת, החלה תנועה, דינמיקה. החלה הסחיפה החוצה מן הים הדביק והמעיק של הגלות – הים שעתיד להטביע כה רבים. הקדוש ברוך הוא מתחיל להחזיר את הסדר על כנו – את העם לארצו. מן הקודש ומן החול החלה הדינמיקה לפעול: מחדגיסא, רבנים גדולים, אלקלעי, קלישר, מוהליבר, גריידיץ, ברלין, קוק ורבים וקדושים אחרים עמם, (והגאון מוילנא ותלמידיו, הבעל שם טוב וחסידיו) מפנים פנס קטן בערפל ומורים את הכיוון החוצה: לארץ ישראל. ומצד שני, שאיפות לעצמאות של עמים באירופה הכו בקדקודם של יהודים ערים לשאול – ומה אתנו? הס, פינסקר, ליליינבלום, נורדאו. אנטישמיות, משפט דרייפוס. הרצל מתעורר "מה יהיה בסופנו". ושם חדש מופיע באופק היהודי – ציונות. דיברו על קונגרסים, ועידות, כינוסים, ישיבות, עצרות, אספות, נאומים, כתבות ועיתונים, והחלו להישמע מילים כמו מושבות, עליה, מלריה, הברון.
וכאן בא האבל!
אבל לשווא צלצלו הפעמונים.
התגובות נעו בין ציניות לבוז. ה' רמז והחל בבניה אך הבונים המיועדים מאסו באבן. נצנוצי האורות הרחוקים בפתח תקווה, זיכרון יעקב, ראשון לציון, והמושבות בגליל לא קרצו להמונים. התעוררות הארץ לחיים, תוצאת שברי ההתיישבות והעלייה לא גרפה את העם בכלל: "למה קראתם לי, חופי הפלא? למה קרצתם לי אורות רחוקים?" מקשה רחל המשוררת. יותר משישים שנה קודם למלה"ע השניה, מ- 1881 ואף קודם, החלו גלים של התעוררות להתנער מקרקעית הגלות. התארגנויות פוליטיות ומאמרים של רבנים, חובבי ציון ובילויים, תימנים ואירופאים – מונעים בהנעה קדימה – לצאת מזה, לעלות לציון. לעומת הכמויות של יהודים שהיו קודם בארץ (כ-30,000 יהודים בעיקר ב"ארבע ערי הקודש": ירושלים, חברון, טבריה וצפת בין כ-250,000 ערבים. פיטרס, ג'. "מאז ומקדם", עמ' 238) נכרת מגמת התחזקות אבל עדיין הסך הכללי עלוב.
והעלבון כולו היה של העם היהודי. כי הסיכוי היה עצום – וההחמצה אדירה.
הגלות כהתמכרות
באין רצון לצאת מן הגלות מבחירה, החל תהליך של הוצאת היהודים ממקומם בעל כרחם, בכוח. החלו פרעות קשות ביותר שכתוצאה מהן התרחשה סוף סוף הגירה בממדים מדהימים באותן 35 שנה שמראשית הציונות ועד מלה"ע הראשונה. בין 2 ל-2.5 מליון יהודים עזבו את בתיהם ועקרו ממקומם. אך מכל אלו לארץ עלו כ-2% בלבד! לארה"ב, לדרום אפריקה, לאוסטרליה, לדרום אמריקה – רק לא לארץ ישראל. עם גלי הגירה זו זרמו לתוך ים הגלות גם ההון והכשרון היהודי, היזמים, והתעשיינים - ולכאן באו "ההרפתקנים", האידיאליסטים חסרי האמצעים היכולת והניסיון. ("כ- 90% שבו כלעומת שבאו" יאמר בן גוריון לימים על אנשי העלייה השניה).
היהודי העדיף לצאת מן הגלות – אך להחליפה באחרת.
רבנים ורפורמים, בונדיסטים וקומוניסטים, חרדים וחילוניים – (כמעט) כולם כולם נדבקו באהבת הגולה, והחצינו יחס צונן ומנוכר כלפי הציונות במובנה המעשי - עליה. את המסות הגדולות של יהודים הציונות לא הצליחה לנתק מן הגלות.
המשמעות הרוחנית של הכישלון
גם לריבונו של עולם כואב. הגלות כואבת בשמים. השכינה בוכה: "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהן" (מסכת חגיגה דף ה'). החטא החמור ביותר לפרט, ליחיד, החטא של חילול ה', מוכפל מאות מונים כשהוא נעשה חטא לאומי. כזו היא הגלות, חילול ה' בינלאומי: "ויהי דבר ה' אלי לאמור: בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם... ואשפך חמתי עליהם... ואפיץ אתם בגויים... ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו": (יחזקאל פרק ל"ו).
אם אחר דברי התנ"ך, אם אחר כל הקריאות לצאת לארץ ישראל, הרמוזות מן הציונות והמפורשות בפוגרומים, המדוברות בכיכרות ובעצרות אנטישמיות והנכתבות בעלוני הפרוטוקולים של זקני ציון– התשובה היא לא! משאירים את מצב חילול ה' מתמיד, אזי ממשיך הנביא, נצרכת פעולה קשה מאד.
הנה, כאן הופיע אלוקים בשואה
"והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגויים... חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם: והוצאתי אתכם מן העמים וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה:... וברותי מכם המרדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציאאותם ואל אדמת ישראל לא יבוא... ואת שם קדשי לא תחללו עוד: וידעתם כי אני ה' בהביאי אתכם אל אדמת ישראל אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם: (יחזקאל פרק כ').
כאן אלוקים הופיע בשואה – בדיוק במצב שבו התריע שהוא יגיע ובדיוק – לאסוננו – באופן הנורא בו אמר שיתייחס אלינו, 2500 שנים מראש. אלא שאנו כולנו, מחרדים ועד מתבוללים "לא חשבנו שהתורה מתכונת ברצינות". ומאוחר יותר, בין שתי מלחמות העולם, גם הסימנים המובהקים על עליית היטלר לשלטון, אחר כישלונו בבחירות – לא הספיקו כדי למהר ולצאת.
בערב ראש השנה ה'תרצ"ה (34') עומד הרב קוק זצ"ל בחורבת רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה, וצועק ובוכה ומתחנן – "היטלר יגרום לנו לעלות לארץ, לצאת מן הגלות, הקדימו אותו"! (מאמרי הראי"ה עמ' 268) ועדיין שערי אירופה היו פתוחים. אך המוחות של כולם היו סגורים.
המשמעויות
היו תמיד לאורך ההיסטוריה היהודית מצבים של התנהגות שלילית של העם, והקב"ה נהג עמנו בארך אפים, בסבלנות, בתזכורות ובצפייה. עד שנגמרו כל יכולות ההנהגה הרכה וננקטה הדרך הקשה –כדי להקדים רעה גדולה מזו: כך במצרים – כשרבים רבים לא רצו לצאת ולהיגאל מן הגלות, ונותרו שם. כך עד חורבן בתי המקדש – הכתובת הייתה על הקיר של פרשיות התורה ודברי הנביאים, ובכל זאת לא באה התפנית, עד חורבן. וכך בתקופת השואה הנוראה. הציונות, הרבנים בחלקם, המשורר אצ"ג, הרב קוק, ז'בוטינסקי ועוד – נותרו קול קורא במדבר העמים. ההשכלה, ההתבוללות, הרפורמה והקומוניזם סחפו החוצה מדרך היהדות המסורתית כבר יותר ממחצית העם!
קשה הדבר לאומרו, רק התהליך שקרה בלם היטמעות מוחלטת ואובדן העצמאות בארץ ישראל, אך הסמיכות המדהימה בין התפוגגות עשן המשרפות באירופה ועד הכרזת עצמאות בארץ ישראל מוליכה להבנה זהירה שכנראה, אחרת זה לא היה קורה. "תניא רבי שמעון בר יוחאי אומר שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן כי אלא ע"י יסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא". (מסכת ברכות דף ה'). אין מנצחים וצודקים בניתוח זה. כולם היו בגבם לאור, מי בפועל ומי בפסיביות. רק עשרות אלפים בודדים מבין המיליונים נהגו אחרת. כולנו נקרענו החוצה מן הגלות וכצמר האחוז בגדר תיל, בשרנו נקרע מעלינו ואנחנו יצאנו חבולים מוכים ומושפלים – לדרך ארוכה של הפקת לקחים בנין ותחיה.
*הרב יחזקאל פרנקל הוא ראש מדרשת אלומה הפועלת בקמפוס המכללה האקדמית יהודה ושומרון.
http://www.yosh.ac.il/heritage/2001_2002/tabat.doc
--------------------------
אז עלינו לקבל ולהבין ולא לשאול אחרת אנחנו ראש חץ אנטי אמוני ..
משנה לנשיא לעניינים אקדמיים
_____________________________________
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
