בישיבת "פורום שרינו" של מפלגת העבודה הוחלט הערב (ד', 24.5.06) להעביר כספים המגיעים למפלגה מכוח ההסכמים הקואליציוניים ולהוסיפם לסל התרופות.

המדובר ב-400 מיליון ש"ח מתחילת 2007. שרי העבודה החליטו כי יתחילו להעביר מקדמה בסך 300 מיליון ש"ח במונחים שנתיים. כלומר, 150 מיליון ש"ח מהקדמת מימון לשנת 2006.

בשיחה שקיים יו"ר העבודה, עמיר פרץ, עם יו"ר ועדת הסל, הביע פרופ' מרדכי שני הסכמה ראשונית להצעה כי במידה שתהיה תוספת נוספת נוספת של 300 מיליון ש"ח במונחים שנתיים, ובכלל זה התרופות לחולי סרטן המעי הגס.

עמיר פרץ קיים הערב שיחה עם שר האוצר אברהם הירשזון, ודיווח לו על היוזמה.


http://www.nfc.co.il/archive/001-D-...ml?tag=22-33-29

הממ.
העבודה היא לא המפלגה שהתמרמרה ופחדה בנוגע למצבה הכספי והחובות הרבים וגם תבעה מנכדו של בן-גוריון מניות?!
פתאום יש לה כסף לחלק?

אם כל המפלגות האחרות ילכו בדרכי מפלגת העבודה ויתקלפו מכל הכספים שסחטו מאתנו בכח ההסכמים שלהם, אני בטוח שאפשר לא רק לטפל בסל התרופות, אלא בחוליים אחרים של החברה שלנו.

הנוהל הפסול של הקצאת כספים למפלגות בהסכמים קואליציוניים אינם כספים המיועדים ל"כיסה" של המפלגה - אלא כספים "יחודיים" בהן המפלגות יכולות להכווין לנושאים "ציבוריים", המאדירים את שמן, במסגרת תקציב המדינה.
הכסף אותה מיעדת מפלגת העבודה, היום, לסל הבריאות, איננה בה מהכספים ה"פרטיים" של המפלגה ואיננו משפיע ו/או קשור למצבה הכספי.
באותה מידה המפלגה היתה יכולה להפנות תקציבים אלו למטרות אחרות כמו: חינוך, תרבות, בריאות כללית, רווחה ואפילו לתלמוד תורה ומקוואות.

אם יעשו - אז כל הכבוד.
אבל אם זה ייעשה למען הפופוליזם - אז המפלגה הזאת לא השתנתה.

גם אם הרעיון הוא פופוליסטי, זה רעיון אדיר.
אולי המפלגה תישאר חסרת כל אבל תהיינה תרופות...
ואם היא תנוע קדימה כמו הרכבת התל אביבית, אז שוחררה עוד נפיחה לאוויר במסגרת הנפיחות הבלתי פוסקות.

looopy

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm

אבל עם כל הכאב, בכלל לא ברור לי שהוצאת התוספת על התרופות הללו היא מוצדקת. על פי מה שפורסם, ברב המקרים התרופות הללו מעקבות את התפשטות הסרטן ומאריכות את חיי החולים בכמה חודשים. אין כאן ריפוי. יש במערכת הבריאות דברים רבים שניתנים לתיקון ושיפור שעלותם נמוכה יותר והם מצילים חיי אנשים שתוחלת החיים שלהם תהיה ארוכה בהרבה. ואני גם לא בטוח שהארכת חיים של כמה חודשים עולה בחשיבותה על שיקום של נכים וחולים כרוניים שנכונו להם עוד חיים ארוכים. חבל שהכסף מוזרם בנסיבות כאלה שבהן ספק אם נשקלו הדברים לעומקם.

ומצד שני, מי ערב לכך שתקציב הבריאות כולו מנוהל משיקולים ענייניים?

ואחרי הדברים האלה נראה לי שכדאי שאשים קסדה ושכפ"ץ

מה דעתך להשיג כסף גם לחולי הסרטן וגם לשיקומם של נכים וחולים כרוניים?
גם וגם.

looopy

אבל צריכים להיות ראליים, יש גבול למשאבים. מובן גם שאפשר לקצץ בתחומים מסויימים ולהעביר לבריאות, אבל זה דיון אחר. כעת יש לנו עניין קונקרטי - המדינה הקציבה 300 מליון שקל למטרה שלדעתי לא צריכה להיות בראש סדר העדיפויות של מערכת הבריאות.

ושוב מצד שני, יכול להיות שאם הכסף לא היה הולך לזה הקופה ה"קטנה" הזאת של מפלגת העבודה היתה מממנת ימי כיף לסטודנטים, משאל עם בנושא השפם כן או לא, והקמת מוזיאון לפועלה של סוניה פרס. אז עדיף ככה.

אני לא יודע אם אתה עצמאי אבל אתה בוודאי משלם מיסים רגילים ועקיפים ומודע לעניין.
די. סחטו אותנו שנים על גבי שנים . קצרה היריעה.
כל השנים אמרו לנו לתת למדינה, עכשיו הגיעה העת לפרוע את השטר. (אומרים שיש הרבה כסף בקופה והכלכלה שלנו מדהימה ויש השקעות והצמיחה מרקיעה שחקים..) מה מבקשים? כולה מבקשים לחיות.
תסכים איתי שזה לא הרבה.

looopy

לחיות כן, אבל לא בכל מחיר. החיים אינם מטרה בפני עצמה לטעמי, חיי סבל וחיים ריקים אינם חיים. כל אחד מגדיר סבל באופן אחר כמובן וכל אחד מגדיר תוכן באופן אחר, ולכן כל אחד צריך להיות אדון לגורלו. באנלוגיה, כשמדברים על קביעת סטנדרטים למדינה, אין לך מנוס מלקבוע סייגים להוצאות הרפואיות, משום שאין להן גבול. ואז אתה נאלץ לאמר לעתים: אני לא אוכל להאריך את החיים של החולים האלה בעוד כמה חודשים מכיוון שהעלות לכך גורעת מיכולתי להציל חיים של תינוקות, או מיכולתי להציל חיים של הנוסעים בכביש, או מיכולתי לעזור לנכים ואנשים מוגבלים להשתלב בחברה, או אפילו מיכולתי להעניק חינוך ותרבות לאזרחים הבריאים (והחולים). אין ברירה, מדינה צריכה לעשות את החשבון הזה כפי שכל אחד עושה חשבונות מהסוג הזה לעצמו.

כשזו המדינה שמחליטה לא להעניק טיפול מאריך חיים זה תמיד נראה שרירותי ומרושע, אבל זו הסתכלות צרה על הנושא. מובן מאליו שבהתייעלות ובשינוי סדרי עדיפויות המדינה היתה יכולה למצוא תוספת תקציבית הרבה יותר גדולה לבריאות, אבל אנחנו לא חיים באוטופיה, ומעבר לזה, השאלות האלה מעניינות אותנו רק באופן אנקדוטלי, אנחנו הישראלים לא בוחרים ממשלה לפי שיקולים כאלה ומן הסתם גם איננו דורשים טיפול נאות מצידה. פשוט הפלשתינים והגרעין האירני זה הרבה יותר מעניין.

" מובן מאליו שבהתייעלות ובשינוי סדרי עדיפויות המדינה היתה יכולה למצוא תוספת תקציבית הרבה יותר גדולה לבריאות"... כך אתה כותב.
המדינה מתנהלת בדיוק כפי שכתבת ואת זה צריך לשנות.

looopy

להאריך ב 3 שנים. אי אפשר לבחון את הנושא בצורה קרה. כל אחד כולל אתה אם היה במצב כזה חס וחלילה היה רוצה את התרופה ואל תחליט בשביל אחרים עם חיי סבל שווים או לא... כמו כן יש להם תקוה שבשנה הבאה יהיו תרופות חדשות עוד יותר טובות, אווסטין וארביטוקס זה קו חדש של תרופות שהורגות כלי דם לגידולים באופן ממוקד שלא היה כזה דבר בעבר ויש לצפות להתפתחויות נוספות.

-------------------
לא רצו להאמין


http://www.smkb.ac.il/aha/content/Projects/shoaa/teudot/Teguvot_Itonut.htm

ואתה גם צודק שאני לא צריך לקבוע לאחרים, אבל המדינה, מה לעשות, כן צריכה לקבוע ולכן היא כן צריכה לקבוע את המדיניות בצורה קרה ולא להגרר אחרי סחטנות רגשית, נוגעת ללב ואמיתית ככל שתהיה.

אל תגיד שכל אחד במצב הזה היה רוצה את התרופה - יש אנשים שמחליטים שהם אינם רוצים להמשיך בטיפולים כאשר נראה להם שאפסה תקווה לחזור לאורח חיים נורמלי. גם זאת החלטה שצריך לכבד.

שוב אני חוזר על הנקודה החשובה - המדינה צריכה לקבוע סדר עדיפויות לניצול משאביה המוגבלים. הארכת חיים של חולים במחלה סופנית ללא סיכוי לריפוי אינה בהכרח עדיפה על הוספת כח אדם וציוד לפגיות בבתי חולים למשל, בעיקר בהתחשב בזה שתמותת התינוקות בישראל היא מהגבוהות במערב. לפג שחייו ניצלו יש בממוצע כ-75 שנה לחיות חיים בריאים. זה החישוב הקר שהמדינה צריכה לעשות.

לגבי התקווה לגילוי תרופות חדשות - זו אכן תמיד קיימת אבל תמיד היא תכזיב את אלה שלא יחיו עד המועד הנכסף. זה לא יכול להיות שיקול משום שזה ספקולטיבי.

ולסיום עוד נקודה למחשבה. לפני כמה חודשים הבאתי לכאן את הכתבה הזאת שמדברת במקרה על האווסטין. התרופה התגלתה כיעילה גם בטיפול בסרטן השד וסרטן הראות ומייד עם פרסום המחקר על כך הכפילה יצרנית התרופה את מחירה. למה? כי היא יכלה. אם למדינת ישראל תהיה מדיניות שתכניס לסל כל תרופה מצילת חיים או מאריכת חיים נוכל לצפות לאפקטים דומים על מחירי התרופות ואז נעמוד מול שוקת שבורה.

הממשלה, השד יודע למה, חושבת שיש איזשהו הגיון לתקצב את הסרט החדש של איבגי, לפני שהיא
סיימה לכלול בסל את כ-ל התרופות שנוסו מעבדתית ואושרו לשימוש במחלות מסכנות חיים. זהו
עיוות מוסרי, שמתחיל ונגמר בפוליטיקה.
עם כל הכבוד, סל התקופות נמצא לפני "תרבות ואמנות" (עד כמה שיש לנו כאלה), לפני "ספורט"
(עד כמה שיש לנו כזה), ולפני עוד אלף ואחד דברים שונים שמתוקצבים לפני סכום שרירותי שהוקצב
לסל התרופות.
סל התרופות לא צריך להיות מוגדר שרירותית, אלא להיות מוגדר ככזה שיכלול כל תרופה שהוכח
מחקרית ואושרה לשימוש כתרופה מצילת חיים. אחרי שנבדק מה הסכום שיעלה סל כזה (וההבדל הוא
ל-א בסכומים שייאלצו פגיעה בדברים חיוניים - ו"תרבות, אמנות וספורט" א-י-נ-ם חיוניים ברמה שיש
להעדיפם על פני הצלתו של חולה אחד), אז אפשר יהיה לתקצב (בסכום שיישאר - לא צריך לפרוץ
מסגרת התקציב) את איבגי וחבריו...

למרבה הצער, כיום עומדת בראשנו האמנית הבינ"ל הנודעת "אשתו של אודי", ועל כן ברור שיש
חולי סרטן חסרי משמעות - ויש גלריות שזועקות לתקצוב על...

המדינה תספק לכל אחד מאזרחיה בועה שתבודד אותו מסביבתו לתוכה יוזרם אוויר מטוהר, נתקין לכל אחד גסטרוסטרום שיחדיר מזון בהרכב אידאלי לקיבה, ונשמור על תנאים אופטימליים שיחזיקו את כולנו בחיים עד גיל 706 מבודדים, מוגנים ומאושרים.

אנחנו לא חיים בשביל לקבוע שיא בספר השיאים של גינס, אנחנו חיים בשביל התוכן שאנחנו יוצקים לחיינו. אם המדינה תשעבד את כל משאביה לטובת הבריאות שלנו ותזניח את התרבות, הספורט, החינוך (שכחת, גם הוא חשוב פחות מהחיים עצמם), ועוד כהנה וכהנה זוטות אז היא חוטאת לתפקידה גם אם היא מבטיחה לנו חיי נצח. בהחלט יש מקום לשינוי סדר עדיפויות לאומי, אבל גם אם נסיט 10 מיליארד שקל מתקציב הבטחון לטובת תחומים אחרים לא בטוח שהחישוב הקר והמנוכר של עלות מול תועלת יביא אותנו להשקיע 300 מיליון שקל בהארכת חייהם של כמה מאות אנשים בכמה חודשים. אולי אם נשקיע את הסכום הזה בהקמת רכבת תחתית נצמצם את זיהום האוויר במידה שתציל 500 אנשים בשנה ממוות ועוד אי אילו אנשים משיעבוד למשאפים ואינהלציות. אולי אם נשקיע את הסכום במלחמה בסמים נציל נפשות רבות וניטיב עם איכות חייו של האזרח שומר החוק שלא מעוניין שאיזה נרקומן יפרוץ לו לבית ויגנוב לו את הדי.וי.די שקנה בהנחה מביבי ותכנן לצפות בעזרתו בסדרה "עמוד האש" שבעלות הפקתה המיותרת אפשר היה לקנות עוד חודש לחייו של חולה סרטן נוטה למות.

אתה חושב שסרט עם איבגי זה דבר מיותר, אני חושב שהחזקת מקוואות היא מיותרת, משה גרוס חושב שהחזקת חיל האוויר היא מיותרת ואפשר לאלף להקה של שקנאים למלא את הפונקציות שלו. המדינה צריכה לאזן בין צרכיה השונים ולא צריכה לשעבד הכל למטרה אחת "מוסרית" ככל שתהיה. מה אם ג'ננטק תחליט מחר להעלות את מחיר התרופה שלה פי 2, או פי 10 או פי 100? גם אז ההוצאה תהיה מוצדקת?

ולגבי הסחטנות הרגשית, אני מעדיף שהאשכול הזה לא יגלוש לדיון אודותיה, אבל החולים שגורלם לא שפר עליהם מנצלים ובצדק מוחלט מבחינתם את מצבם מעורר הרחמים. התקשורת מתמסרת כמובן לטלנובלה הריאליסטית, גם היא בצדק מבחינתה. ורק מהמדינה אני מצפה לא להיות מושפעת ממה שנעשה על המדשאה מול הכנסת, אלא לעשות מה שטוב לכלל אזרחיה, ואם בבדק הבית תמצא תוספת תקציבית למשרד הבריאות אני מצפה שהיא תהיה מושקעת בתבונה ולא משיקולים פופוליסטיים.

אלא כמה אלפי ק"מ מעליהם, מהטעם הבסיסי-להחריד שחינוך הוא דבר שהמדינה מחוייבת להעניק
לאזרחיה - אבל סרטים של איבגי וערמות מתכת ופלסטיק של תומרקין - הם לא דברים כאלה...

אנחנו חיים קודם כל בשביל לחיות, מילוי תוכן בחיים הוא מן הנמנע, כאשר אתה מת...
סדר העדיפויות הנורמלי מחייב קודם כל לעזור למי שגוסס ואח"כ למי שיש לו רעיון חדשני לסרט
נועז על הכיבוש המשחית...
אם לאנשים חשוב שיהיו סרטים של איבגי - שיוציאו כסף מכיסם ולא יצפו שהמדינה תתקצב אותם בטרם תקצבה אנשים גוססים.

מכיוון שלא עסקתי בתקציבים של דברים שהם בגדר ההכרח (לא נכנס לשיקולי תקציב הבטחון, שאין
לי ספק שניתן לנסר מיליארדים מתוכו, כמו גם מסעיפי תקתיב של משרדים אחרים), אלא רק
במותרות גרידא, שאפשר להתווכח האם המדינה בכלל צריכה להשקיע בהם כסף - הרי שאין כל תוחלת בלהתווכח איתי על מה יעזרו העברות מהבטחון לתחתית (אני בעד, אגב...) לגבי חולי
הסרטן. אני עוסק בהעברה מהמותרות - למציל-החיים באופן ישיר.

המשוואה האבסורדית בין מקוואות וחיל האוויר לביחן סרט עם איבגי, מראה שהאמת היא שאין לך
בעצם טיעון למה לא להציל חיים...
מקוואות מתוקצבות מכיוון שהמדינה היא מדינה יהודית. חיל אוויר מתוקצב בגלל שרוצים להשמידנו
וזה שהמצאת דמות פיקטיבית שתומכת בלהקות שקנאים (דמות שאני בעד שבתקציב הבריאות
יהיה סכום מספיק בשביל אשפוזה בתנאים הנוחים ביותר האפשריים...) גם הוא אינו עומד בשום
יחס לסרטו החדש והמסעיר של איבגי...
אני לא סיברתי לתקצב את איבגי, אגב, אלא להורידו לרמת עדיפות כזו, שממנה ייגזר שהוא יקבל
את העודפים ממה שנשאר אחרי שתקצבו את מה שמציל חיים ואת מה שמתחייב מהגדרת המדינה בתור מדינה מסוג מסויים (במקרה שלנו, מדינה יהודית...).

המדינה מושפעת מטלנובלות דביליות בהרבה לגבי הקולנוע הישראלי הגוסס, האמנות המתייסרת,
הספורט המותש וכיו"ב - ואם כבר להיות מושפע ממשהו, אז שזה יהיה מזעקותיו של מי שאי הצלת
חייו, משמעה הפיכת משפחתו לענייה (אלא אם כן אתה מצפה מהם שיתנכרו לאבא/אמא וימליצו
להם למות במקום לתת להם תרופה מאריכת חיים...).

הבריאות היא בור ללא תחתית. אם נלך לפי התחשיב שלך לעולם לא נוציא אגורה שחוקה אחת על שום דבר שאינו בריאות. יתר על כן, טיפולים מצילי חיים הם בפני עצמם בור ללא תחתית, ושוב אם נקצה הכל לטובתם, לא רק שלא יישאר כסף להשקיע בדבר פרט לבריאות, גם במערכת הבריאות עצמה לא נוכל להשקיע באינספור טיפולים שאינם מצילי חיים אבל הם מיטיבים עם החיים. אתה מאד נתפש לאיבגי, אבל תרבות וספורט זה גם תקצוב (מועט מדי) לחוגים והעשרה לילדים, ונדמה לי שאתה אחד מאלה שחשבו שהמדינה צריכה לממן לאזרחיה צפיה בשידורי המונדיאל.

אתה נאחז בטיעון של הצלת חיים כאילו הוא לטובתך, בשעה שאני אומר שוב ושוב שבסכום המדובר אפשר לעשות שימוש שיציל הרבה יותר חיים, אלא שזו הצלה סמויה שאינה מצטלמת יפה על מסך הטלוויזיה וסוחטת את בלוטות הדמעות.

אני לא מצפה שמשפחה תתנכר למי מחבריה, אבל אנשים צריכים להכיר במגבלות המשאבים שעומדים לרשותם או לרשות המדינה. יש טיפולים הרואיים שאי אפשר לבצע בארץ ועלותם אסטרונומית, אם המדינה תממן אותם היא תפשוט את הרגל במהרה. יש משפחות שנרתמות ואוספות שקל לשקל מתוכן ומתורמים ומצליחות לממן את הטיפולים, ויש אני משער משפחות רבות שמרימות ידיים. כולם רוצים לחיות, והרפואה המודרנית, גם זו הישראלית על אף בעיותיה, מוכיחה כי היא מאריכה חיים ומוסיפה לאיכותם באופן משמעותי מאד. החברה כפרטיה צריכה לחשוב מה היא מוכנה להקריב למען הארכת חיים - אתה חושב שהכל, אני חושב שבחיי האישיים כמו גם בחיי החברה יש עוד חוץ מהפרמטר של תוחלת החיים.

ומה לעשות שיהדות המדינה נמצא ביסוד זהותה "קצת" יותר מאשר מסרטו הנוגע ללב של איבגי
(למרות שאותך, את משה גרוס ואותי, הדבר הזה מכעיס עד מאוד...)?

הבריאות אינה בור ללא תחתית, שכן כבר הסברתי איפה נמתח הקו: תרופות שנבדקו ואושרו
לשימוש, ולא כל פטנט ניסויי. להכניס את כל התרופות מצילות החיים לתוך הסל - לא יצריך שום חריגה
ממסגרת התקציב, אם יידעו להבין נכונה בין הכרח למותרות.

תרבותך וספורט זה גם תקצוב לחוגים לילדים? לך תמדוד כמה נותנים לאיבגי ושות', וכמה לחוגים
לילדים (שבהם אין סיבה לקצץ, אלא שמה לעשות שהסרט החדשני והמסעיר על החייל הכובש
שמגלה את רגשותיו והופך ללוחם נועז כנגד הכיבוש, חרג מעט מתקציבו, ומצריך את סגירת המתנ"ס
בחצור הגלילית?...).

הצלת החיים שאתה תיארת, אינה בעייתית מבחינתי, אלא שהיא בכלל לא הדיון כאן. הדיון כאן היה
על סדרי עדיפויות (או "מסחטת רגשות", כפי שהגדרת את רצונם הנפשע של אזרחי משלמי ביטוח
בריאות, להמשיך לחיות...). אין שום סתירה בין מה שאתה הצעת לבין מה שאני הצעתי (רק שמה
שאתה הצעת, יקפיץ קציני צבא שיזעקו שכעת צריך לסגור חטיבות, בעוד שאצלי יהיה צורך רק
לסגור הפקות של סרטים על צה"ל שמהווים מקור הכנסות לשחקנים שלא טרחו להתגייס אליו...).

אתה לא מצפה שמשפחה תתנכר ליקירה אבל "שתכיר במגבלות"?! אתה מודע לכמה מנותק
מהמציאות המשפט הזה? אין אדם שיש לו לב קרוב לנורמלי, שיכול לעשות "שיקולים כלכליים"
כאשר אמו גוססת מסרטן. השיטה שלך פשוט תכריח אותו לפשוט רגל, שכן לרוב האנושות יש
בעייה עם להרוג את הוריהם או סתם לתת להם למות, כאשר הוצאה כספית גדולה, יכולה לכל
הפחות, לעכב את המוות.

לא משנה איך תהפוך זאת, אבל הצלת חיים קודמת לסרט של איבגי. לא יעזור כלום.

תרופה שנועדה לחולי סרטן שמיצו את כל סוגי הכימותרפיה ועל פי מחקרים (מחקרים רפואיים אגב הם לעתים קרובות מדוייקים כמו מחקריו של בני מוריס) היא תאריך את חייהם בחמישה חודשים היא תרופה מצילת חיים? נניח שיש סטטיסטיקה טובה על המשתמשים בתרופה ומתגלה שהשונות היא לא גדולה - 5% יחיו עוד 3 שנים, נניח, ו-5% ימותו תוך שבוע, אבל 90% הנותרים יוסיפו לחייהם שלושה עד שמונה חודשי חיים של טיפולים. זה מציל חיים?

ברור שהייתי שמח להעניק להם את המעט שאפשר, אבל בעלות של עשרות מיליונים בשנה אני מוסיף עוד כך וכך אינקובטורים, כך וכך אחיות למחלקות טיפול נמרץ, וכך וכך מרפאות בעיסוק לקשישים שלמרות גילם המופלג עוד יחיו 10 ו-15 שנה ומוטב שיהיו מסוגלים לעשות זאת בנוחות מסויימת. ועם כל הכאב זה נראה לי מוצדק בהרבה. ואני מודיע לך שגם אחרי שתדון את איבגי לעמוד בתורים בלשכת האבטלה הקרובה למקום מגוריו, תשאר עם אותן דילמות.

להכיר במגבלות. כן, מה לעשות, יש כאלה. גם כשלבן משפחה שלי שסובל ממצב כרוני ניתן לקבל טיפול טוב יותר בבית חולים בטורונטו, אם המשמעות של זה היא למשכן את עתידו בשביל שיפור קטן, אני לא בהכרח אבחר לעשות את זה. המדינה עושה את זה בקנה מידה אחר ומחליטה אם למשכן את קיומנו הרוחני, והחומרי עבור שיפור קטן. בקנה המידה הזה חיי אדם אחד אינם עולם ומלואו. דילמה קשה ולא סימפטית ואני שמח שלא אני זה שאמור לחרוץ את הדין, אבל זו המציאות.

זה שרשום שממוצע הוא 5 חודשים של הארכה, אומר שהיו כאלה שהרוויחו כמה שנים בזכותה -
ובתקופה של פריצות דרך מחקריות, השנים האלה עשויות להיות כל ההבדל.
המשחק של 5 אחוז ו90 אחוז אינו רלוונטי - כל אחד שניצל, שווה את המחיר שמשלמת המדינה עבור
תרופתו.

מכיוון שלא הצעתי לקחת את הכסף לתרופות מתוך תקציב הבריאות, אלא ממקומות אחרים, הרי ברור שמשחק האינקובטורים שלך (כמו שהיה במשחקי משה ו"חיל השקנאים" שהצעת קודם...), הוא
חסר משמעות. איש לא דן את איבגי לאבטלה - שכן איש לא אמר לו שסרטיו חייבים להיות ממומנים
מכספי משלם המסים. אם ימצא מממן (כמו שיש לסרטים בהרבה ארצות לא מתוקנות...), הרי שעתידו
לפניו...

מכיוון שכאן לא מדובר על טיפול בין בי"ח איכילוב לבין טורונטו, הרי ששוב אין כאן את הדיון הזה. כאשר אדם מאמין שאם יסחט מעצמו מאמץ כלכלי, אולי יציל את אביו - הוא בדר"כ לא יחשוב פעמיים,
שכן רובנו סבורים שהניסיון "להיות קר ומחושב" (המרכאות אינן במקרה - אין שום הוכחה
שהחלטה לתת לאבאמא למות ולחוש חרטה במשך כל שאר החיים, היא נבונה יותר מאשר לעשות
את המאמץ השפוי להצילם, ולפחות להיות שלם עם עצמך אח"כ) כאשר מדובר בחייהם של
היקרים לנו ביותר, זה "קצת" מזעזע.

ה"שיפור הקטן" שלך הוא עולם ומלואו עבור אחר, ומכיוון שתודה לאל, רוב קיומנו הרוחני והחומרי
אינו קיים תודות למדינה (מה לעשות שברזלי תומרקין וסרטוני הכיבוש, אינם התרבות הישראלית,
שרובה נוצרה ונוצרת בלי שום טובות מהממשלה...) - הרי שהניסיון של אינטרסנטים להשיג כסף
"עבורו", ע"ח מה שאתה מגדיר שיפור קטן, ואחרים יגדירו בשם "אבא לא מת", הרי ששוב אין כאן
עניין של "רגשנות" מול ענייניות", אלא של סדרי עדיפויות נורמליים, מול סדרי עדיפויות מעוותים,
שמצאפיינים את המדינה הזו מיום הווסדה...

אבל מדינה היא גוף גדול, ולמרבה הצער אינה יכולה, ובעצם אינה צריכה לשלם כל מחיר למען הצלת חיי בודדים. למעשה היא עושה בדיוק ההפך כשהיא מחזיקה צבא למשל. אתה מסרב להכיר בעובדה שגם כשתמחק את הסעיפים המיותרים לשיטתך מתקציב המדינה, ותמחק גם את הסעיפים המיותרים לטעמי ואלו של משה גרוס עדיין לא תוכל לענות על כל צרכי הבריאות של האזרחים. ושוב תצטרך לקבוע סדר עדיפויות (משחק האינקובטורים אתה קורא לזה).

אז תקבל מדינה עם תוחלת חיים של 85 שנה, אבל אין בה תרבות, אין בה ספורט, אין בה מתנ"סים, אין בה פקולטות למדעי החברה והרוח. אין בה שרותי דת משום סוג (פיקוח נפש, בכל זאת), אין בה לימודי יהדות, ועוד דברים שתועלתם הכלכלית היא אפס. לעומת זאת התרבות הרווחית תשגשג במדינה הזאת: טלנובלות דוברות ספרדית, שידורים חוזרים של חוק וסדר, ואפילו הפקות מקור איכותיות בככוב טל פרידמן. בנוסף יש בה אנשים שחיים זה עשרים שנה ללא רגליים (נכרתו בניתוח שהציל את חייהם) אבל אין כסף לשלוח אותם לשיקום רציני אז הם שוכבים במיטתם ומכיוון שבנם שעבד כתאורן בהפקת סרטים הוא כעת מובטל, אין ביכולתם לממן פיליפינית שתהפוך אותם מצד לצד והם סובלים מפצעי לחץ. מצד שני חייהם ניצלו כי המדינה ממנה להם אנטיביוטיקה מופלאה שפתרה את הזיהום שנוצר סביב הפצעים לפני שנה. זה היעד שלך?

מה גם שכאן זה בכלל לא המיקרו - אלא המאקרו. נבטל מספיק פרוייקטים חסרי ערך מעשי מבחינה
ציבורית (אללה ישמור אותנו אם במאי יצטרך לגייס כסף בעצמו לפרוייקט החדש שלו, נכון?...), ויהיה
כסף לדברים "קטנים" אחרים...
המדינה מחזיקה צבא בעיקר בשביל להציל את הבודדים (את ה"הרבה בודדים"...), ועל כן הדוגמא שלך כמובן לא מתאימה לתזה שהצגת (אדרבא, לשיטתך יש לבטל את הצבא, במתכונתו הנוכחית
שעושה תמיד מאמצים לא לאבד אף חייל, למרות ש"זה לא כלכלי" ושזה "מיקרו" מדי...).

אתה מסרב לענות לעובדה שאני התייחסתי לכך שכל זמן ש-י-ש סעיפים מיותרים, לא ייתכן שיגידו
לאנשים ש"אין כסף כדי שיחיו", ומחליף אותה במשחקי האינקובטורים (שכמובן לא העליתי על הדעת
לגעת בתקצובם).

אז אקבל מדינה עם תוחלת חיים של 85 שנה, שיש בה ספורט עממי (כמו שיש בכל שכונה), שיש
בה אמנות (שנוצרת כתחביב, ולא בתור איזו הונאה מטופשת של "יוצרי אבסטרקט גאוניים" שיודעים
לרתך שתי גרוטאות מתכת, ולקבל רבבות דולרים מהמדינה בתמורה לכך...), שיש בה מתנ"סים
(שכאמור, איש לא דיבר על לגעת במה שמוקדש לחינוך - שכן אתה זה שקישר את המתנ"סים
לאיבגי).
הקולנוע העילג שנוצר בה, יהיה לא יותר גרוע מזה הקודם (רק שהפעם הוא לא יעשה סרטים על
הכיבוש, אלא כאלה שאנשים אשכרה רוצים לראות...), התאורנים שלה (שהרוויחו שני גרוש קודם)
יעבדו בעבודה אחרת, שכן אלה בין כה לא עובדים בזה במשרה מלאה גם היום).
הטיפול בחולים יהיה זהה לזה שקיים כיום (שכן חסכנו את הכסף שבוזבז על האיבגים...), ועל כן
תיאורי פצעי הלחץ, שקול לתיאורי משה גרוס וחיל השקנאים, וכך גם שאר הדברים שהפלגת
בתיאורם סוחט הדמעות.


בקיצור, המדינה שתיארת ל-א תהיה המדינה שאני תיארתי. במדינה שלי יחיו יותר, יהיו בריאים
יותר - אבל למרבה הצער, תעשיית הכלום (קולנוע, ספורט ואמנות) תהיה מצומצמת יותר (לפחות
זו שמכריחים את הציבור לממן). האנשים במדינה זו היו רוצים לבכות על הטרגדיה, אבל אבא שלהם כעת חוגג את יום הולדתו ה70, כשמצבו הגופני טוב - אחרי שניצל 25 שנים קודם לכן
ממחלת הסרטן, תודות לתרופה חדשה שקיבל, אחרי "תרופה מאריכת חיים" שסייעה להחזיק
מעמד עד לתרופה הזו. ילדיו גם יכולים להרשות לעצמם לממן חופשה משפחתית גדולה, שכן
הטיפול מומן מכספי ביטוח הבריאות הממלכתי של האב, שכל חייו שילם עבור ביטוח משלים. אני
חושב שהם ילמדו לחיות עם העדר סרטי הכיבוש, ועם העובדה שנבחרת הג'ודו באולימפיאדה
תהיה מעט מצומצמת יותר...

על כך, נדמה לי, הסכמנו מראש. אבל הדיון התחיל מדבר קונקרטי מאד. יש חולים מוכי גורל שהצליחו לגייס את התקשורת לטובתם ועקב כך הצליחו לגייס באורח פלא יש מאין 300 מליון שקל למאבקם. לא נעשה פה שינוי לאומי של סדר העדיפויות שאני כמוך הייתי רוצה לראות. מדובר בלא מעט כסף שצנח לפתע על מערכת הבריאות משיקולים פופוליסטיים ! לתוספת הזאת יש שימושים כדאיים יותר (בראיית המאקרו הבזויה לדעתך) שימושים שגם יצילו חיים של אנשים וגם ייטיבו את חייהם של אנשים רבים שנדונו במר גורלם לשנים רבות של חיים עם מוגבלות זו או אחרת. אבל אלה אנשים סמויים, הם לא נראים נכנסים ויוצאים מפתח אוהל שובתי הרעב.

גלשנו גם לדון בסוגיה כללית יותר שנוגעת לסדר העדיפויות עצמו. ופה אנחנו חלוקים מאד מכיוון שאתה מוכן לשעבד כל מה שאינו רווחי לטובת הארכת חיים ומסרב להכיר בעובדה שעלויות הרפואה המאמירות מנתבות אותך מהתסריט האוטופי שלך בדיוק לתסריט העגום שלי. המדינה שלך תצא קרחת מכאן ומכאן.

אני לא חושב שעניינה של המדינה לדאוג לפרנסת גילה אלמגור ובעלה. לא חושב שהמדינה צריכה
לפרנס את איבגי ובתו. לא מאמין שאברם גרנט צריך להיות עובד הציבור בעל המשכורת הגבוהה
במדינה (היום זה קשטן - ולמרות שהוא טוב יותר במקצועו, גם לגביו איני סבור שאני צריך לשלם
משכורתו...).

מכיוון שאתה מסרב להכיר בעובדה שהדברים שאתה תומך בתקצובם הם: א' מיותרים במהותם
ו-ב' המדינה תשרוד תרבותית גם ללא מימון כספי לקולנוע - הרי שהתסריט שלי סביר בהרבה מזה
שלך.
יש כסף, ורק צריך לעשות התאמה מחשבתית לגבי כל מיני מוסכמות מעוותות שדחפו לנו בעבר לגבי
מה שהמדינה צריכה לממן, ולגבי מה ש"קובע את צביון המדינה", שכן מדינה שמעדיפה מימון סרט על
פני הצלת בן אדם גוסס - בכל מקרה אינה תרבותית...

מכיוון שלא עסקתי במחאה הספציפית של החולים השובתים בלבד, אלא בכל המקופחים שסל
התרופות דילג מעליהם בחינניות, הרי שאני פטור מהתייחסות למחאה (המוצדקת כשלעצמה) של
חלק מאותם חולים, שהוכיחו שרק ברעש משיגים מה שמגיע - ושאם רוצים, יש כסף...

רמת המאקרו אינה בזוייה, שכן הרבה מיקרו זה מאקרו - ומה לעשות שכשלא מצילים הרבה
חולים - אז במאקרו יש הרבה מתים...

זה שאתה באמת מאמין שהמדינה עוסקת במאקרו, מפליא אותי מאוד, שכן הריני להבטיחך שלו
אחד מאותם חולים היה קרובו של אחד מה"גדויילים" שמכריעים לגבי מאקרו ומיקרו, אתה היית
נדהם לגלות באיזה מהירות הפכה אותה מחלה ממיקרו למאקרו, ונמצא לפתע התקציב לממן את
הטיפול בה...

ומישהו אחר חושב ש-90% מהאוניברסיטאות מיותרות - כל אותם אוכלי חינם שלא מפיקים שום דבר בעל ערך ושעסוקים בלכתוב מאמרי שיטנה באנגלית ולחתום על עצומות נגד ישראל - נדמה לי שזה מכסה את כל הפקולטות למדעי הרוח והחברה ועוד כמה. (זה אגב לא דעתי, זו דעתו של אותו מישהו).

אבל האמת היא שעם ומדינה צריכים גם שאר רוח וגם, רחמנא ליצלן, בידור. אפשר וכדאי לבדוק אם הניהול של כל אותם מוסדות תקין, והאם הם מספקים את הסחורה (התשובה לשאלות האלה היא כנראה לא). אפשר לתקן את הדרוש תיקון, גם לקצץ את הדרוש קיצוץ ואולי גם לחזק את הדרוש חיזוק. התרבות הישראלית היתה כלי ריק לולא היתה המדינה תומכת באומניה אם במישרין ואם על ידי הפקות שונות וקניית תוצרתם. והנה, ככל שהתרבות עוברת יותר ויותר לידיים פרטיות שדואגות לרווח היא הולכת ומתרוקנת והופכת וולגרית ודלה ובת חלוף.

ציטוט:

ומישהו אחר חושב ש-90% מהאוניברסיטאות מיותרות - כל אותם אוכלי חינם שלא מפיקים שום דבר בעל ערך ושעסוקים בלכתוב מאמרי שיטנה באנגלית ולחתום על עצומות נגד ישראל - נדמה לי שזה מכסה את כל הפקולטות למדעי הרוח והחברה ועוד כמה. (זה אגב לא דעתי, זו דעתו של אותו מישהו).

דבר ראשון לחשוב ש90% מהאונברסיטאות זה מיותר, ולהאמין שפילוסופים פלצנים- דוגמת פפר הם אכן דבר מיותר, זה לא בדיוק אותו הדבר.

דבר שני תפקידם של הפקולטות למדעי הרוח כלל לא מסתכם בהוצאתם לאור של פלצנים חדשים.

תנוח דעתך, זה היה רק לצורך הדגמה שמה שהוא חסר ערך לדעת אורי אינו בהכרח חסר ערך לפי איזה קנה מידה מוחלט. מרבית מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית נוצרו בחסות ממלכתית כזאת או אחרת. נכון, אלה היו זמנים אחרים, ונכון שהיום החסות הממלכתית אינה מספקת איכות, אבל זה לא סיבה לבטל אותה אלא לשפר אותה.

אני למשל קראתי כמה מספרי א.ב. יהושע (אחד הוא תוצר של הכרחה בתיכון, והשני מתוך ניסיון
לבדוק האם אני כשיר לספר של סופר "דגול"), ואיך לומר בעדינות? כבר ראיתי נכסי צאן ברזל
דגולים יותר...
לעומת זאת, קישון לא תוקצב ע"י המדינה (בניגוד לבולי, שקיבל משרה טובה באוניברסיטה ציבורית,
מתוקף היותו סופר-על...), ובכ"ז יצר נכסי צאן ברזל (בחלקם אפילו הופיעה גילה אלמגור, בטרם
גילתה שיותר קל לקבל כסף מהבימה...)...

החסות הממלכתית כיום מספקת בסה"כ כסות למפגנים פוליטיים של חסרי כשרון ליצור בעצמם, ואין
שום סיבה בעולם להמשיך בה (אחרי שגם בעבר, רוב יצירות המופת ל-א נוצרו במימון משלמי
המסים).

אבל מלאה גולדברג כן (גם היא קיבלה כס באוניברסיטה, אם כי היתה גם מרצה וחוקרת בחסד). עד לפני עשור וחצי האמנות, גם העממית, היתה מקור הכנסה מפוקפק. אומנים רבים יכלו לשרוד רק בזכות מטבעות החסד של המדינה. גם קישון נעזר בתחילת דרכו במדינה אם בלהקות הצבאיות ואם בהעלאת מחזותיו בהבימה, ואולי גם לסרטיו קיבל כמה גרושים מהמדינה איני יודע. בוודאי שהמדינה לא שלמה לנעמי שמר לכתוב את על הדבש ועל העוקץ, אבל היא שילמה לה תגמולים על שידור שיריה ברדיו עוד בשנים שהרדיו לא היה רווחי. והיא שילמה לה על השתתפות בתכנית כזאת או אחרת. אז ההוצאות המיותרות האלה להגדרתך תרמו לא מעט בעיצוב מי שאנחנו היום.

נעמי שמר יצרה בעצמה, ולא המדינה החזיקה אותה, אלא העובדה שהמוצר שלה היה בעל ערך כזה,
שעד יום מותה סירבה לאפשר לפרסם מילות שיריה - שכן ספרי השירים שלה אכן נמכרו...
לגבי ההבדל בין לאה גולדברג וא.ב. - אתה בעצמך הצבעת עליו...
קישון התפרנס בעיקר מספריו ומטוריו - כולם מגורמים פרטיים. הוא לא היה רעב ללחם ללא הלהקות
הצבאיות (אפיזודה מטופשת שעדיין לא ברורה התועלת ממנה, ללא-מקורבים...).

בקיצור, ההוצאות המיותרות הללו לא תרמו לכלום. האנשים המוכשרים יצרו והצליחו גם בלי שמשלמי
מסים האכילו אותם.

אבל שידר מוסיקה ישראלית ושילם תמלוגים (מזעריים בזמנו). גם אז אפשר היה לקנות בכסף תרופות, נגיד שני אקמול ואיזה אספירין. אבל אני לא חנווני ולא רואה חשבון ולכן נעזוב את המספרים. למדינה היה עד לא מזמן מקום חשוב בתמיכה באמנות, וחלק מהאמנות הנתמכת הפכה לנדבך מרכזי בזהות הישראלית. הזמנים השתנו, וצריך היה לשנות את היעדים הספציפיים ואת האמצעים, אבל למדינה עוד יש מקום נכבד בתמיכה באמנות מקורית והיא תחטא לעצמה אם היא תוותר עליו.

מי שמתלונן על הפקולטות למח"ר יכול היה להיחשב כאומר דברים של טעם, לולא לפחות חלק מהנלמד
באותם מקומות, דרוש לניהולן של המערכות שמפעילה המדינה (כלכלה, סטטיסטיקה, הכרת האזור
שלנו, ובני דודינו - וכן הלאה...).
התרבות במדינה הייתה זהה בדיוק, גם לולא קנינו מתומרקין ברזלים מרותכים, וגם לולא פרנסנו
בכבוד את גילה, בעלה ואיבגי...
מה לעשות - התרבות זה לא הם...

מה שמראה שגם דברים טובים צריך לקחת במינון הנכון.

כמו שאנחנו נראים (הכלכלה, מעמדנו באזור) הפקולטות האלה מפיקות פרי באושין.

התרבות הישראלית היתה בהחלט אחרת (לרעה) ללא הפסלים החלודים של תומרקין ושל קדישמן, ונגיעות המכחול של גוטמן ואפילו יעקב אגם. והיא היתה אחרת ללא פסטיבלי הזמר העברי של רשות השידור, והתמלוגים שהיא משלמת למשוררים ומלחינים. היא היתה אחרת גם ללא המחזות של קישון, ואלוני ולוין (אוי לאזניים שכך תצילנה). והיא היתה גם אחרת ללא גילה אלמגור אם תרצה או לא תרצה. ולא שזה מצדיק בהכרח את הסכומים שהיא אולי מקבלת על היותה גילה אלמגור, אבל אל תמחק אותה מהתרבות הישראלית בשל כך.

הפקולטות מפיקות פרות מכל הסוגים, איכותי ולא איכותי (כמו כל דבר בחיים) - אבל לפחות יש בהן
איזשהו צורך מינימלי, מה שלא ניתן לומר על ברזלי תומרקין ומחזות יעקב אגמון...
מחזות חנוך לוין השפיעו רבות על אלה שצפו בהם (בעצם לא, הם בין כה היו נגד הכיבוש הנפשע,
והחזיקו בחוש הומור ביזארי), וגרמו סבל רב לנערים שאולצו לקרוא את "חפץ" ("תלתל שובב אגזור
ואגזור" - אני לא מאמין שאחרי 10 שנים, הזוועה הזו עדיין חרוטה לי בראש מבלי שהצלחתי
להשתחרר ממנה...).

בקיצור - כל יצירותיהם של אלה אינן תחליף לאנשים חולים שיחיו עוד...

אני נהנה מהכבשים של קדישמן ליד מוזיאון ת"א כמו שנהניתי מהעצים שלו בניו יורק.

מה שאני כן מעריך אצלו ואצל תומרקין, זו היכולת החברתית-מסחרית
להתברג למילייה הנכון ולגרום לו להעדיף אתהזבל שלהם מתוך כל יצרני
הזבל האחרים בתור "אמנות" ראוייה...
אגב, הייתי בהולנד וראיתי ציורים של רמברנדט - אני חייב לציין שלו
קדישמן צייר דברים ברמה ההיא,הייתי מוכן לפרגן לו יותר (רק שאז
נראה לי שהוא לא היה צריך חברים-מבקרי אמנות, והרבה שוטים
ש-ש-מ-ע-ו שהוא אמן גדול, ועל כן ירוצו לפתוח ארנקיהם...).

אגב, אם כבר אמנים גדולים - אז רק עליזה אולמרט. שמעתי שהיום ציורים
שלה שווים 5 ספרות בדולריםוזה עוד לפני שהחתלתי בכלל לעסוק במחזותיה
המעולים...

זו דרישה מוסרית מוגזמת לדרוש מאדם שאובחן כחולה במחלה סופנית להתפגר מתוך "שיקול רציונלי" בעוד שעומדת אפשרות של הארכת חייו לתקופה בלתי ידועה.
אם, חלילה, אני הייתי מאובחן כחולה במחלה סופנית, הייתי אכן מעדיף לבחור שלא להיות נטל כלכלי על סביבתי ולא להאריך את חיי באופן מלאכותי. עם זאת, אין לי ספק שכל עוד קיימת האפשרות של טיפול תרופתי, משפחתי הייתה מנסה לממן טיפול כזה בכל מחיר, גם אם ההשלכות הן כריעה או קריסה תחת נטל כלכלי כבד.
עבור המשפחה והקרובים לאדם החולה במחלה סופנית, אם קיימת החלופה של טיפול תרופתי הם ילכו עד מעבר להרי החושך כדי לממן אותה, ולו בשביל השקט המצפוני שלהם. חוסר היכולת לעשות כן תצור לבטח תחושה קשה של אשמה וחוסר אונים. אני אישית לא הייתי חושב פעמיים.

אתה יכול לטעון, ובצדק, שהשיקולים האלה אינם רציונליים. בני אדם הם קודם אמוציונליים ורק אחר כך רציונליים.
כבוד האדם הוא ערך של הכל או לא כלום, באופן מהותי ופרקטי. אם כחברה אנו רוצים שכל פרט ופרט יראה בכבוד האדם ערך עליון, צריך להרחיק לכת ככל שניתן ע"מ להגן על עליו. זו הסיבה בעטיה מדינות רווחה אמיתיות משקיעות משאבי עתק בטיפוח החלשים והנכים בחברה. גם אם אין בכך ערך פרקטי ישיר לכאורה, שכרה של החברה יוצא בהגנה על עקרון כבוד האדם.

אני כן דורש אותה מהמדינה. אתה צודק גם שהחברה והמדינה צריכות לקדש את כבוד האדם וחייו, אבל כבוד האדם הוא מארג של דברים רבים ואינו נקבע רק על פי תוחלת חייו. אדרבה, נתת דוגמא נהדרת, מדינת ישראל היא מדינה שמצטיינת באפלייה נגד נכים ואנשים מוגבלים. מהעדר גישה למקומות צבוריים, דרך אפס חינוך לקבלת השונה, ואפס מאמץ לשילובם בחברה, ישראל הפכה את העוורים, המרותקים לכסאות גלגלים, פגועי המוחין, הלוקים בתסמונת דאון, ופגועי הנפש לעדת מצורעים שאין להם דריסת רגל בחיינו. אבל חייהם אינם בסכנה, והטלוויזיה לא מתעניינת בהם בדר"כ (פתאום נזכרנו בהם לפני כשנה או יותר אבל הם יצאו לנו משדה הראיה וחזרו לחורים שלהם תודה לאל). עשרות אלפי אנשים שכבודם היה למרמס כי אין חשק לטפל בהם. הם חיים 50, 60 ו-70 שנה בקהילות סגורות במסגרות לא מסגרות. הם אינם. ואז מואילה מפלגה זו או אחרת להפריש מתקציבה 300 מליון שקל כדי להאריך את חייהם של כמה מאות אנשים בכמה חודשים? על איזה כבוד אדם אתה מדבר? אתה משחק בנדמה לי.
מצטער שיצאתי כעוס. זה לא אישי.

אדרבא, היחיד שמדבר על ה"דברים שמעבר לבריאות" (כשהמשמעות היא להקריב את המעט לטובת
מה שאתה רואה כתועלת הכלל), זה אתה.
אם תתמוך בביטול אותם דברים שבעיניך הם מה שעושה את התרבות שלנו, יהיה יותר כסף גם
לטובת המטרות שאתה דיברת עליהן (שבהחלט קודמות לסרטיית הכיבוש...).

כי אתה רוצה לקנות תרופות ומכשור רפואי שיאריכו חיים ומוכן לעשות כל שנדרש כדי להציל חיים של קומץ אנשים (לעומת גודלו של הצבור המדובר). ואתה בהסרת המגבלות התקציביות על סעיף הצלת החיים תשאב כל שקל פנוי למען המטרה הנשגבת. ודווקא אני בתפישתי "הקרה והמנוכרת" מסתכל על כל אותם אלה שנשארים לחיות פה עוד עשר ועשרים שנה, ומנסה לדאוג שהם יוכלו לצאת מהבית ושיהיה גם בשביל מה.

ואני מתחייב לוותר מראש על כתיבת דעתי, תוך שאני נותן לך לבטא אותה - ואז לתקוף אותה
בחריפות רבה...

אני נ-ג-ד כל פגיעה בתקציב הבריאות. את הכסף להארכת חיי החולים אין לקחת מתוך תקציב
הבריאות (כתבתי זאת מס' פעמים, אבל התעלמת מכך, אגב משחקי אינקובטורים וחילות שקנאים...),
אלא מתקציבים של דברים מיותרים - ומה לעשות שטיפול בנכים אינו כזה (למרות שאיש-מאקרו מצידך היה אמור להגיע למסקנות קשות והכרחיות לגבי החלשים והנכים, לטובת החברה כולה...)?

אגלה לך סוד? לא הרבה יוצאים מהבית לראות סרטי איבגי והצגות-גילה. וחוצמזה, אם אנשים באמת
ירצו לראות אותם בעתיד? אז יהיה מי שיתקצב פרוייקטים עבור "סוחפי הקהל" הללו...

הבנתי שאתה נגד פגיעה בתקציב הבריאות, אלא שאתה תמצא את עצמך משעבד את כולו למען חולים סופניים משום שאתה לא מוכן לשים תקרה להוצאות עליהם. תמצוץ את כל התקציב מהדברים המיותרים לדעתך, ותוסיף את אלה המיותרים לדעתי, ועדיין תשאר עם אותה בעיה.

בסופו של דבר צריך לשים גבול, את הגבול הזה קובעים משיקולי מאקרו של עלות מול תועלת. השקעת עשרות מליונים של שקלים על הארכת חיים של כמה מאות אזרחים בכמה חודשים אינה עומדת כנראה בקריטריונים כאלה כשמולם עשרות אלפי חולים, נכים ומוגבלים ששוועתם אילמת. התוספת התקציבית שהוערפה על מערכת הבריאות היא עלה תאנה של המערכת הפוליטית, ושל התקשורת ואתה קונה את זה.

קודם השווית את התמיכה בגוססים, לרעיון להחליף את האף 16 בשקנאי זועם - וכעת איבגי וגילה הם
האקוויוולנט בן זמננו לתנ"ך, לא פחות...

מכיוון שהגדרתי כבר את הקריטריונים לטיפול, והגדרתי מאיפה ל-א לוקחים כסף, הרי שכל פרשנותך
אותי, מיותרת לחלוטין - ל-א יגעו בכספים לנכים (למרות שבמאקרו, תקצובם מיותר מבחינת
החברה...).

הגבול לא נקבע משיקולי תועלת וממאקרו מול מיקרו, אלא כתוצאה של לחצי מקורבים למיניהם, וכבר
ציינתי שהמזל הרע של החולים הלא מתוקצבים, הוא שאין חולה מקושר בתוכם...

אני לא קונה את התוספת הלא מספקת - אבל אני שמח שלפחות חלק מהחולים ירוויחו. זה לא מספיק
ואסור שיהפוך לדבר קבוע שרק שביתות מספקות את המובן מאליו - אבל זה עדיף על כלום.

הרעיון של השקנאים נראה יותר ויותר קוסם. נראה מה אמיל יגיד על זה.

אני גם שמח על כך שהכסף הולך לחולים משום שלולא כן, כפי שכתבתי קודם, היה הולך על איזה דבר מפוקפק. אבל בהסתכלות עניינית, למערכת הבריאות יש כנראה שימושים טובים יותר בסכום גדול כזה.