הקומוניסטים שהצילו את המדינה
בינואר 1948 החלה צ'כוסלובקיה, בהשראת בריה"מ של סטאלין, לספק ציוד צבאי למדינה שבדרך הנלחמת על קיומה. בן גוריון אמר כי בזכות הסיוע הזה הצליח צה"ל לנצח. תערוכה חדשה בפראג מתארת את תולדות אחד הפרקים המרתקים ביחסי מזרח אירופה הקומוניסטית וישראל - פרק שמעטים עיינו בו עד היום

מאת אריה דיין

כרזה צבעונית, ששמה ודגלה של מדינת ישראל מתנוססים במרכזה, מופצת בימים האחרונים בבירת צ'כיה. היא מבשרת על פתיחת תערוכה שתתקיים במוזיאון הצבאי בפראג, הכפוף למשרד ההגנה של צ'כיה. מי שיקרא את הטקסט בצ'כית שעל הכרזה יגלה, כי התערוכה, שתיפתח בסוף השבוע הזה, תעסוק באחת הפרשות ההיסטוריות המרתקות ביותר בתולדות היחסים שבין מזרח אירופה הקומוניסטית לבין מדינת ישראל. באמצעות תצלומים ישנים, העתקי מסמכים מצהיבים ודגמים בלויים של כלי נשק ומדי צבא, היא תתעד את פרשת הסיוע הצבאי שצ'כוסלובקיה העניקה ב-1948, בשלבים הקשים ביותר של המלחמה שהתנהלה אז, למדינת ישראל הנולדת.

זאת היתה פרשה קצרת ימים אך רבת חשיבות בתולדות המלחמה. היא נמשכה לא יותר משנה, אך דוד בן-גוריון קבע פעם שבזכות הסיוע הזה, שכלל גם את הרובים הצ'כיים המפורסמים וגם עשרות מטוסי קרב, הצליח צה"ל לנצח במלחמה. למרות חשיבותה הרבה, היא לא זכתה עד היום לתהודה הציבורית שלה היא ראויה - לא בישראל, לא בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וגם לא בצ'כיה הפוסט-קומוניסטית. רק עכשיו, יותר מעשור וחצי אחרי נפילת הקומוניזם, היא מתחילה לעורר שם עניין כלשהו.

טייסים בני 80 מדברים

להתעלמות ולהשכחה האופפות אותה כבר יותר מחצי מאה בשתי המדינות יש סיבות פוליטיות ברורות ומובנות. לשלטון הקומוניסטי בפראג לא היתה כל סיבה להבליט את הסיוע הצבאי שהושיט למדינה, שלימים תהיה בעיניו נציגתו המובהקת של האימפריאליזם האמריקאי במזרח התיכון. גם לשלטון הפרו-מערבי שקם שם עם נפילת הקומוניזם לא היו סיבות להבליט את הפרשה הזאת: כל מי שיתעניין בה יגלה מיד כי את הסיוע לישראל העניקה צ'כוסלובקיה בשמה של ברית המועצות ולפי הוראתה. גם בישראל עוררה הפרשה בעבר אי נוחות פוליטית: לממשלות ישראל לא היה נוח להזכיר את העובדה שהנשק שהציל את צה"ל ב-1948 הגיע דווקא מהגוש הקומוניסטי, ועוד פחות נוח היה להודות שהפנייה לגוש הקומוניסטי נבעה מאמברגו נשק שארצות הברית הטילה אז על ישראל.

"למרות שגדלתי במשפחת חיל האוויר, עד לפני כמה שנים לא ידעתי כמעט כלום על הפרשה הזאת", אומרת שוש דגן, האוצרת הישראלית של התערוכה במוזיאון הצבאי הצ'כי. "אני זוכרת רק שאנשים דיברו קצת, בצורה מעורפלת, על איזה סיוע שהגיע מצ'כיה ועל איזה קורס טיס שהתקיים שם פעם. זה לא היה בין הנושאים שחיל האוויר נהג להבליט". דגן היא רעייתו של האלוף (מיל') נחמיה דגן, שהיה מראשי חיל האוויר וכיהן גם כקצין חינוך ראשי. בביקוריה בצ'כיה לקראת התערוכה היא גילתה, שהשכחה כזאת מאפיינת גם את היחס כלפי פרשת הסיוע שם.

באחד מביקוריה היא פגשה קבוצת טייסים לשעבר בחיל האוויר הצ'כוסלובקי, שב-1948 שימשו מדריכים בקורס הטיס שחיל האוויר שלהם אירגן בעבור חניכים ישראלים. תחילת הפגישה עם האנשים האלה, כולם בשנות השמונים לחייהם, היתה מהוססת מאוד. "הרגשתי שהם עדיין מפחדים לדבר", מספרת דגן, "כל הזמן הם הסתכלו לצדדים, בדקו אם עוד מישהו מאזין לשיחה. רק כעבור זמן, כאשר התחילו להיזכר באנקדוטות מהקורס, השתחררו קצת. אז התברר פתאום שהם זוכרים כל פרט ופרט, כולל שמות החניכים הישראלים שלהם. התרשמתי שהם ממש העריצו, ומעריצים עד היום, את חיל האוויר הישראלי. ובכל זאת הרגשתי שיש להם איזה מעצור, שהם לא מדברים באופן חופשי". דגן התרשמה שהטייסים הצ'כים המבוגרים מתקשים לדבר בחופשיות על פרשה שבמשך עשרות שנים נחשבה בצ'כיה לסודית ולכזאת שכל דיבור עליה סיכן את המדבר.

עסקת הנשק הראשונה עם צ'כוסלובקיה נחתמה בינואר 1948 - פחות מחודשיים אחרי החלטת האו"ם על הקמתה של ישראל וארבעה חודשים לפני כינון המדינה בפועל. מיד אחרי החלטת החלוקה החל בן-גוריון לתור אחר מקורות נשק לכוחות ההגנה הישראליים אך נוכח כי מקורות האספקה החוקיים בארה"ב ובמרבית מדינות אירופה חסומים בפני מוסדות היישוב. החלופה שנמצאה היתה מבצעי רכש בלתי חוקיים ופנייה אל הגוש הסובייטי.

מהצד הישראלי חתמו על העסקה נציגי הסוכנות היהודית, באישורם של דוד בן-גוריון ומשה שרת, ומהצד הצ'כוסלובקי ראשי הצבא, באישורם של ראש הממשלה קלמנט גוטוולד ושר ההגנה הגנרל לודוויק סבובודה, נציגי הממשל הקומוניסטי שזה עתה כונן בארצם. הם, מצדם, פעלו על דעתה של בריה"מ, שתמכה בהחלטת החלוקה של האו"ם ובניגוד לארה"ב ולבריטניה המשיכה לעמוד מאחוריה גם אחרי שההחלטה גרמה לתחילתו של עימות מזוין. על הרקע הזה ניסה ממשלו של סטאלין לנצל את אמברגו הנשק שארה"ב הטילה על כל המזרח התיכון (אך למעשה רק על ישראל), כדי לקרב אליו את המדינה היהודית שעמדה להיוולד.

מטוסים ומדים גרמניים

במסגרת העסקה שנחתמה בינואר סיפקה צ'כוסלובקיה כ-50 אלף רובים (שנותרו בשימוש בצה"ל כשלושים שנה), כ-6,000 מקלעים וכ-90 מיליון כדורים. אך החוזים החשובים באמת נחתמו בסוף אפריל ובתחילת מאי. הם הבטיחו אספקה של 25 מטוסי קרב מדגם מסרשמיט והסדירו את הכשרתם - על אדמת צ'כוסלובקיה ובמתקני צבאה - של טייסים וטכנאים ישראלים שיטיסו ויתחזקו אותם. המטוסים, שהוטסו לארץ מפורקים, במטוסי תובלה גדולים, מילאו אחרי הרכבתם מחדש תפקיד חשוב ביותר בעצירת התקדמותו של הצבא המצרי מדרום לאשדוד, במקום המכונה היום צומת "עד הלום".

הסיוע לחיל האוויר המשיך לזרום גם במחצית השנייה של 1948 - אז הוא כלל 56 מטוסי קרב מדגם ספיטפייר. אלה הובאו ארצה בטיסה, וחלקם הוטסו על ידי טייסים ישראלים. ביניהם היו מרדכי הוד, לימים מפקד חיל האוויר, ודני שפירא, לימים טייס ניסוי ראשי בתעשייה האווירית. אחד המטוסים האלה התרסק ביוגוסלוויה, בדרך לארץ, וטייסו הישראלי, סם פומרנץ, נהרג. טייסים ישראלים אחרים, בהם גם עזר ויצמן, עברו בצ'כוסלובקיה קורס שהכשיר אותם להטיס את מטוסי המסרשמיט. רוב טייסיו הראשונים של חיל האוויר, וויצמן ביניהם, היו בוגרי הצבא הבריטי וידעו להטיס רק מטוסים ששימשו את חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה; המסרשמיט שימש במלחמה דווקא את הצבא הגרמני.

ייתכן שזו עוד סיבה, פסיכולוגית ולאו דווקא פוליטית, להשכחת הסיוע הצ'כוסלובקי לישראל: רוב הציוד הצבאי שסופק במסגרתו היה מתוצרת גרמנית ויוצר במפעלי התעשייה הצבאית שהנאצים הקימו על אדמת צ'כוסלובקיה הכבושה. אפילו המדים שסופקו לישראלים בזמן אימוניהם בצ'כוסלובקיה שימשו קודם לכן את חיילי הצבא הנאצי. גם המדים האלה יוצגו בתערוכה שתיפתח השבוע בפראג.

שורשי התערוכה הזאת נעוצים בתצוגה צנועה שהתקיימה לפני ארבע שנים בניו יורק. פטר גנדלוביץ', הקונסול הצ'כי בניו יורק, בחר להדק את קשרי ארצו עם הקהילה היהודית בארה"ב באמצעות תערוכה קטנה, שתתעד את הסיוע הצבאי שהיא הושיטה לישראל. הוא פנה לד"ר רפי גמזו, שהיה הנספח לענייני תרבות בקונסוליה הישראלית בניו יורק, וזה הפנה אותו לשוש דגן, שעבדה שנים רבות כאוצרת תערוכות בבית התפוצות וששהתה אז בניו יורק עם בעלה שעבד שם מטעם המגבית היהודית המאוחדת. דגן אצרה בקונסוליה תצוגה שכללה בעיקר תצלומים - כאלה שמצאה בארכיונים בישראל או שקיבלה מוותיקי חיל האוויר שהשתתפו בקורסים בצ'כוסלובקיה.

לפני כשנתיים, אחרי ששבה להתגורר בישראל, נודע לה כי אלש קניג'ק, מנהלם של שלושת המוזיאונים הפועלים בחסות משרד ההגנה הצ'כי, מבקר בישראל כאורח חיל האוויר. דגן נפגשה עמו, הראתה לו את התצלומים שהציגה בקונסוליה בניו יורק, והציעה לו לקיים תערוכה דומה באחד המוזיאונים שבניהולו. לפני כחצי שנה היא הוזמנה לבוא לפראג ולאצור את התערוכה ב"מוזיאון הצבאי" הצ'כי.

הצנעה בהסכמה

התערוכה הצ'כית בפראג תהיה גדולה ומקיפה בהרבה מזו שהתקיימה בניו יורק. בנוסף לתצלומים שדגן אספה בישראל יוצגו בה גם תצלומים והעתקי מסמכים שאיתרה, בסיועו של היסטוריון צ'כי מעובדי "המוזיאון הצבאי", בארכיונים צ'כיים. התצלומים מראים, בין השאר, את הבסיסים שבהם הוכשרו החיילים הישראלים, את הבניין בו שכנה הצירות הישראלית בפראג, שממנה ניווטו נציגי ישראל את המבצע כולו, וגם את המדריכים הצ'כים שפיקדו על הקורסים. בין המסמכים שיוצגו בתערוכה (חלקם במקורם הצ'כי וחלקם גם בתרגום לאנגלית) מצויים נוסחי ההסכמים שנחתמו בין נציגי שתי המדינות (הרמטכ"ל בוהומיר בוז'ק והציר אהוד אבריאל), תכתובות פנימיות של הממשל הצ'כוסלובקי העוסקות בצדדים הלוגיסטיים של הסיוע, וגם מכתב שנשלח ממשרד החוץ בפראג אל שגרירות אתיופיה בפאריס.

מתברר שחלק ממשלוחי הנשק שיצאו מצ'כוסלובקיה לישראל הוסוו כמשלוחים המיועדים לאתיופיה. לצד המדים (הגרמניים לשעבר) שלבשו הישראלים יוצג גם דגם של הרובה הצ'כי המפורסם. בשלב מסוים נשקלה האפשרות להציב בתערוכה מטוס ספיטפייר ישן, המוצג במוזיאון של חיל האוויר הצ'כי. מאוחר יותר הוחלט לגנוז את הרעיון.

דגן אומרת שמנהלי המוזיאון בפראג, כולם אנשי משרד ההגנה הצ'כי, נתנו לה יד חופשית לאצור את התערוכה כרצונה ונמנעו מלהנחותה מבחינת התוכן הפוליטי. היא מוסיפה, עם זאת, שהם הבהירו לה כי בכוונתם להוסיף אגף לתערוכה, שאותו יאצרו עובדי המוזיאון ושיעסוק בתקופה שבין תום מלחמת העולם לבין חתימת העסקה עם ישראל. הוא יתעד את יחסה החיובי של צ'כוסלובקיה אל היהודים ניצולי השואה, ששבו לחיות בה.

לדגן ברור שהחלטתה של צ'כיה להציג בפומבי את הסיוע הצבאי שהעניקה לישראל נועדה למטרה פוליטית - לטפח את התדמית הפרו-מערבית שהיא מבקשת להקרין לעולם. אלא שקידום המגמה הזאת חייב את הצנעתן של כמה עובדות היסטוריות. ואכן, דגן החליטה להצניען, אף כי איש ממארגני התערוכה לא ביקש זאת ממנה. כך, למשל, התערוכה לא תבליט את העובדה שהסיוע לישראל ניתן בהשראת בריה"מ, במטרה לעקוף אמברגו אמריקאי.

"בריה"מ קיוותה שהסיוע הצבאי לישראל יקדם את הפיכתה למדינה פרו-סובייטית", מסבירה דגן. "לא פלא שבינואר 1949, מיד אחרי הבחירות לכנסת הראשונה שבהן מפא"י ניצחה והמפלגות הפרו-סובייטיות הפסידו, הסיוע הצ'כוסלובקי הופסק לחלוטין". גם העובדה הזאת לא תצוין בתערוכה, כפי שלא תוזכר בה העובדה שבין הישראלים שהיו מעורבים ביצירת הקשר בין הסוכנות היהודית לבין השלטונות הקומוניסטיים במזרח אירופה היו גם כמה מראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית. אחד מהם, אליהו גוז'נסקי (שבנו, יורם, נשוי לחברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי), נהרג ב-1948 בתאונת מטוס בדרכו בחזרה מפראג לישראל. לפי הגרסה שרווחה בשנות החמישים במק"י, נסיעתו של גוז'נסקי לפראג היתה חלק מהמגעים להסדרת הסיוע הצבאי.

דגן סבורה שאין צורך להזכיר את כל העובדות האלה בתערוכה משום שזו תערוכה שנועדה מבחינתה "בעיקר לעשות צדק היסטורי עם העם הצ'כי ולהביע את הכרת התודה של מדינת ישראל על האהדה שהוא גילה כלפיה ברמה האישית והאנושית, ולאו דווקא במישור הדיפלומטי". היא אומרת כי חשוב לה יותר מכל "להביע הערכה לאנשים, כמו אותם מדריכי טיס זקנים שפגשתי בצ'כיה. האהדה שהם מגלים כלפי ישראל עד היום לא נובעת, בשום פנים ואופן, מהפקודה שהם קיבלו ב-1948".

http://www.haaretz.co.il/hasite/obj...l?itemNo=713880

מישהו צריך לתחקר את הוותיקים לגבי סכמות הצביעה של המטוסים הנ"ל כפי שנימסרו לח"א (ואולי יש להם צילומים)
טרנר לידיעתך..

הממממ....

הוא? הוא עסוק עם האווזים בפינת החי.....
או שאלה היו ברווזים....