|
11-06-2017, 23:50
|
|
|
חבר מתאריך: 28.09.04
הודעות: 5,708
|
|
"הימור כפוי"
לפני שנה וחצי העליתי ל"פרש/צבא וביטחון" את הכתבה של מאיר אמיתי "עטלפים בשמי טנטא":
https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...274#post4607921
השבוע קראתי פעם ראשונה מאמר על מבצע "מוקד" שפירסם מאיר אמיתי לראשונה במוסף הארץ לפני 30 שנים (יוני 1997). ברשותו אני מעלה לכאן את המאמר המהווה סיכום מצויין של פעילות חיל האוויר במבצע זה.
הימור כפוי
התפיסה שררה מתום מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים: השגת הכרעה מהירה במלחמה, במינימום פגיעות בעורף, על ידי השמדת מטוסי האויב בבסיסיהם.
כינויה של הקונספציה בצה"ל היה תש"ת (תקיפת שדות תעופה) ובתרגומה לתוכניות מעשיות כונתה "מוקד" ועברה גלגולים אחדים. לפני מלחמת יוני 67' היעד היה השמדת מחצית חילות האוויר של מצרים וסוריה תוך 48 שעות, ומתכנני "מוקד" הניחו כי המשימה אפשרית גם אם ישראל יוזמת וגם במקרה שהאויב מקדים לתקוף.
התוצאות שהושגו ביום הראשון של מלחמת ששת הימים אישרו בצורה מרשימה ומלאה את חלקה הראשון של ההנחה.
במבט ראשון נראה שמבצע "מוקד" היה הימור על כל הקופה: רוב הכוח האווירי של ישראל עזב את הארץ ויצא למבצע במצרים. המודיעין העריך שמספיקים 12 מטוסי מיראז' כדי להגן על שמי ישראל באותן 45 דקות קריטיות שבהן כל חיל האוויר כמעט היה "בחוץ". מומחים לחקר ביצועים, אשר היו אמורים לקבוע מהי הקצאת המשאבים האופטימלית להגנת שמי ישראל, צבאה ותושביה מפני התקפות
אוויר, המליצו - ברוח הקונספציה השלטת - על ריכוז כל המשאבים ביישום "מוקד". מאחר שזו התוכנית שהוכנה, לא היה צה"ל יכול, ערב מלחמת ששת הימים, לשקול חלופות אחרות. ההימור הגדול היה כפוי.
עד 1957, רעיון התש"ת התבסס על שיטה שננקטה במלחמת העולם השנייה (למשל בהתקפת פולין על ידי הגרמנים): תקיפת שדה תעופה על ידי כמה קבוצות מטוסים ("מבנים") - בו-זמנית ומכיוונים שונים - כדי להרוס את המטוסים החונים ואת המיתקנים.
ב-57' שונתה התוכנית - מסלולי השדות הפכו ליעד העיקרי שעליו יש להטיל את הפצצות, ואילו על המטוסים והמיתקנים האחרים יבוזבזו רק רקטות ופגזים. הוצאת מסלול מכלל פעולה אינה פשוטה: יש לפגוע בו בנקודות מסוימות, כך שלא יישאר קטע שמאפשר המראה. הטייסים נדרשו לבצע הפצצה מדויקת במטוסים המצוידים בכוונת הפצצה פרימיטיווית, כמו במלחמת העולם השנייה, תוך שהם נחשפים לתותחי הנ"מ המגינים.
תוכנית "מוקד" התבשלה כמעט 20 שנה, אך הושלמה כפקודת-אב והופצה ליחידות במארס 67', זמן קצר מאוד לפני יישומה. לפי התוכנית, כל מבני המטוסים התוקפים צריכים להתחיל בהפצצה, בכל היעדים, כמעט באותה דקה - כדי למנוע גילוי מוקדם של המבצע כולו. הדבר חייב המראת כל המטוסים בפרק זמן קצר, תוך דממת אלחוט.
ערב המלחמה, מספר המטוסים הקרביים בחיל האוויר הישראלי הגיע לשיא: 203 מטוסי קרב (לא כולל מטוסי מטאור ופוגה-מגיסטר), מהם 65 שחק (מיראז'), 35 סמב"ד (סופר-מיסטר), 19 ווטור, 33 מיסטר, 51 אורגן, ועוד 161 מטוסים
מסוגים אחרים. בסך הכל היו לישראל 430 מטוסים, כולל לא-קרביים. המערך הערבי מול ישראל כלל 511 מטוסי קרב והפצצה. לערבים היו מפציצי טופולב-16, שיכלו לשאת עד 10 טון פצצות, 30 מהם בצבא מצרים. לישראל לא היו מטוסים כאלה. עם זאת, שמישות מטוסי האויב היתה נמוכה במידה ניכרת מזו של המטוסים הישראליים. בתחום הנ"מ הפער לרעת ישראל היה גדול יותר. לעומת שלוש סוללות טילי הוק בישראל, היו במצרים 27 סוללות טילי SA-2 . עוד היו למצרים כ-100 סוללות תותחי נ"מ, לעומת 54 בישראל.
ב-4 ביוני אישרה ממשלת ישראל את יציאת צה"ל להתקפה למחרת. באותו יום, בדמדומי הערב, הועברו כמה מטוסי ווטור ומיסטר מרמת דוד לתל-נוף, כדי להיות קרובים יותר לגבול מצרים. שדה חצרים, וכמו כן השדות במגידו ובאילת נועדו לשמש לנחיתות חירום בלבד. בערב הודיעו על ההחלטה למפקדי הבסיסים והטייסות, והירשו להם לשתף בסוד רק את סגניהם ואת קציני המבצעים. כל המפקדים ניסו לשכנע את פיקודיהם להקדים לעלות על יצועם מבלי לגלות להם את הסיבה.
למחרת הושכמו הטייסים והנווטים ב-04:00 לפנות בוקר ותודרכו. הודגש כי יש לשמור על דממת אלחוט והוסבר כי ריקוט וצליפה ביעדים יתבצעו על מטוסים בלבד, בראש ובראשונה מטוסי מיג-21 וטופולב-16. משך הפעולה: 7-5 דקות.
ב-07:14 החלו ההמראות - ראשונים המריאו המטוסים שנשלחו ליעדים הרחוקים.
מעל הים כבר שייטו שני מטוסי ווטור עם אמצעים אלקטרוניים לשיבוש פעולתן של סוללות טילי SA-2 המצריות. מטוסי פוגה-מגיסטר גיהצו את השמיים ויצרו רושם של פעילות שגרתית. המטוסים התוקפים התקדמו אל המטרות מעל הים, בשלושה נתיבים, בגובה 30 מטר ואף פחות מזה. מדי פעם נראה לפתע מטוס מתרומם מעט, מחשש פגיעה במים. לרוב הטייסים היתה זו חציית גבול ראשונה.
למובילים, שהיו גם טייסי צילום בהכשרתם, הניווט היה קל יחסית. לאחרים היה קשה יותר להתמצא מעל נוף של ים, מדבר והדלתא, שתעלותיה נראות אחידות.
למרות הטיסה הנמוכה והפעלת אמצעי שיבוש, תחנת מכ"ם ירדנית ליד עמאן גילתה את המבנים המתקדמים מעל הים, אך פירשה אותם כמטוסים מתאמנים של הצי האמריקאי.
בשעה 07:45 הותקפו שדות התעופה בסיני ובאזור תעלת סואץ. ב-07:50 הותקפו גם השדות באינשאס, קהיר-מערב ובני סוויף. באל-עריש לא הופצצו המסלול ומגדל הפיקוח, כדי לאפשר הנחתת צנחנים שם ממטוסי תובלה.
למרות ההפתעה המצרים התגוננו, והיעפים שבהם הוטלו פצצות פוצחות מסלול התקבלו באש נ"מ מרוכזת ומדויקת. כדי לשתק את הנ"מ בוצע ירי תותחים תוך כדי היעף.
שני טייסי אורגן נהרגו מפגיעת נ"מ, אחד בשדה ביר גפגפה והשני בשדה פאיד. תוך כדי כך הפיל אחד מהם מיג-21. טייס אחר מאותה טייסת הפיל מיג-17, שנחשב אף הוא עדיף על האורגן, אך נפגע משבריו ומאש נ"מ, נטש בים ונפל בשבי. בפאיד נפגע מאש נ"מ גם מפקד טייסת מיסטרים, נטש על השפה המזרחית של תעלת סואץ וחולץ בלילה על-ידי מסוק. באינשאס כיסו עדיין ערפילים את הבסיס, ואחד המבנים לא הצליח לאתרו. מאש נ"מ נהרג טייס סמב"ד (סופר-מיסטר) ומטוסו של מפקד הטייסת נפגע קשות. מבנה סמב"דים אחר הגיע לשדה התעופה הבינלאומי של קהיר, במקום לשדה קהיר-מערב, אבל הקפיד לפגוע רק במטוסים צבאיים. בקהיר-מערב, בסיס מפציצי טופולב-16, שוגרו אל
התוקפים, לראשונה, טילי SA-2 . בכברית הפיל מבנה סמב"ד שני מטוסי איליושין-14, ושלישי הופל מאוחר יותר על ידי מטוס שחק. באזור רומני נתקל המבנה במטוסי מיג-21. למרות שהיו במטוסים נחותים ובלי חימוש ודלק מספיקים נכנסו הסמב"דים לקרב בגובה נמוך עם המיגים. התוצאה היתה קטלנית: שני מטוסי סמב"ד פגעו בקרקע וטייסיהם נהרגו.
הכוח הגדול ביותר, 10 מבנים, נשלח לשדה אבו-סוואר, שבו גם גילו המצרים התנגדות עיקשת במיוחד. מטוסי מיג-21 המריאו תוך כדי התקיפות ואחד מהם הפיל מטוס מיסטר. הטייס נשבה. גם מבנה ווטורים נתקל במטוסי מיג-21. אחד הטייסים, סרן בן-ציון זהר (סימקין) העסיק אותם, איפשר לשאר מטוסי המבנה להמשיך בהפצצת השדה ואף תקף בעצמו. ל"קינוח", בדרך חזרה, תקף זהר על דעת
עצמו סוללת SA-2 ופגע במכ"ם שלה. על כך הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל שהומר לימים לעיטור העוז. כדי להתגבר על המיגים שהפריעו לתקיפה, הוזנק בשעה 08:48 לאבו-סוואר זוג מטוסי שחק מרביעיית הכוננות בתל-נוף. הזוג הפיל בשמי השדה ארבעה מיג-21.
שעה ומשהו לאחר תחילת הפעולה כבר היה ברור בחיל האוויר, מדיווחי הטייסים, שהמבצע עולה יפה. בסביבות השעה 09:00 כבר היתה ההצלחה האדירה ידועה לצמרת צה"ל. למחרת, לפנות בוקר, נודע הדבר לציבור כולו. ב-191
הגיחות של המטס הראשון הושמדו על הקרקע 186 מטוסים מצריים. ההישג גבה מחיר כבד יחסית, למרות ההפתעה: 4% מהמגיחים לא חזרו בשלום: 5 טייסים נהרגו, 2 נפלו בשבי המצרי. 8 מטוסים הופלו. מחצית האבידות נגרמו בקרבות אוויר.
עם היוודע ההצלחה, ומאחר שלא נראו סימנים למתקפה סורית ו/או ירדנית הוחלט כבר ב-09:00 לבצע בהקדם מטס שני למצרים. גם לשדות שכבר הותקפו אך לא שותקו לגמרי, וגם לשישה שדות בעמק הנילוס והים האדום. רובם הגדול של הטייסים במטס השני היו אלה שהשתתפו במטס הראשון. הם יצאו ב-09:34, ועכשיו היה הניווט קל יותר - העשן שהיתמר מהבסיסים המופצצים והטיסה בגובה, לאחר שכבר לא היה צורך להפתיע, סייעו במציאת היעדים. את שדה מנצורה, בצפון הדלתא, התקשו התוקפים למצוא ואחד ממבני הסמב"דים שהופנה לשם הטיל בלית ברירה את חימושו לים.
בקהיר-מערב הפיל מיג-21 מטוס שחק, טייסו צנח ונרצח על-ידי כפריים.
בכברית שוב הופל מיג-17 על-ידי מיסטר ובגרדקה הופלו 3 מטוסי מיג-19 על ידי שני שחקים. למרות שגל זה בוצע לאחר שחלף אפקט ההפתעה אחוז האבדות ירד ל-0.93%, והדבר שיקף את המכה האנושה שהנחיתו מטוסי הגל הראשון, הן פיסית והן מוראלית. למעשה שותקה כמעט גם יכולת ההתנגדות של בסיסים שלא הותקפו כלל בגל הראשון.
בשעה 11:40 החלו תותחי לונג-טום ירדניים שהיו מוצבים ליד ג'נין להפגיז את שדה רמת-דוד. כעבור 10 דקות המריאו מטוסי מיג מסוריה ותקפו באזור דגניה. ב-12:00 תקפו מטוסי האנטר ירדניים בנתניה, וכמעט פגעו באוטובוסים שהובילו משפחות טייסים שפונו מבסיסי חצור ותל-נוף להתארח בבית גולדמינץ שבדרום העיר. ב-12:30 חדרו האנטרים ירדניים לשדה כפר סירקין והשמידו מטוס שחנה שם. כעת ניתנה פקודה לתקוף גם את שדות-התעופה בירדן ובסוריה, תקיפות שכונו גל שלישי וגל רביעי. בסך הכל בוצעו בירדן 51 גיחות תש"ת והושמדו 27
מטוסים על הקרקע. שיעור האבדות הישראליות הגיע ל-5.8% מהגיחות. בסוריה עלה שיעור האבידות ל-7.3%. כל נפילות המטוסים הישראליים שם נגרמו מאש נ"מ, שכצפוי היתה כבדה יותר (בהשוואה לזו שנורתה במצרים ובירדן).
בעיראק היה הסיפור שונה לגמרי. כישלון תקיפת שדה התעופה H-3, במערב עיראק, העיב במידת מה על ההישג כולו אך באווירת הניצחון נסיבותיו לא נבדקו כראוי.
שדות התעופה H-3 , וחבנייה המזרחי יותר, הופיעו כיעדים בפקודת "מוקד" המקורית אבל המידע המודיעיני עליהם היה מועט. לא היה בצה"ל אפילו שרטוט של שדה חבנייה, ואילו צילום האוויר של H-3 היה מגיחת מטוס מטאור לשם ב-56' .
עד היום לא ברור מדוע הוחלט בכלל לתקוף את השדה העיראקי. במסמכים רשמיים של חיל האוויר מצוינות סיבות שונות, אך ברור כי אין הן יכולות להיות אמיתיות: הנפוצה שבהן היא תקיפת נתניה על ידי טופולב-16 עיראקי. אלא שתקיפה זו התקיימה רק למחרת, ב-6 ביוני, ואילו ההחלטה לתקוף את H-3התקבלה ב-5 ביוני. סיבה אחרת שמצוינת היא תקיפת מושב נהלל על ידי מטוסי האנטר עיראקיים ב-5 ביוני. התקפה זו התבצעה רבע שעה אחרי שהמבנה הישראלי כבר המריא למערב עיראק.
אין מנוס מלהסיק שהסיבה האמיתית לתקיפת שדה התעופה העיראקי היא בקשה מצרית לסיוע דחוף של חיל-האוויר העיראקי, שנקלטה כאן ב-5 ביוני ב-12:50.
אגב, אלוף (מיל') מרדכי הוד הסביר לימים כי שדה H-3 נחשב שדה ירדני לכל דבר והותקף כחלק מפקודת "מוקד ירדן". אבל אם כך, המטוסים היו צריכים להמריא לעיראק מוקדם יותר, בסמוך להמראות לעמאן ומפרק. למעשה המריא המבנה ל-H-3 רק בשעה 14:15.
המטוסים שיצאו למשימה היו ווטורים מרמת דוד, לאחר שבטייסת השחק בבסיס הגיעו למסקנה שהבסיס העיראקי שוכן מחוץ לטווח הטיסה שלהם. למרות שטייסת הווטור התמחתה בגיחות צילום אנשיה לא ידעו איפה השדה. המידע המודיעיני היחיד היו נקודות הציון ואותו צילום ישן מהגיחה ב-1956. חלק מהנתיב לא היה מסומן כלל במפות שבידי צה"ל.
תוך כדי הניסיונות לאתר את השדה נקלע מבנה הווטורים (שלושה מטוסים) לקרב אוויר עם מטוסי מיג-21, שנמשך גם תוך כדי התקיפה ואחריה. התברר שהשדה שבמציאות שונה מהשרטוט שצורף לפקודת "מוקד". בזמן התקיפה צולם השדה, אך עד היום לא ברור מה עלה בגורלו של סרט הצילום. התקיפה לא שיתקה את השדה כולו, ולפיכך הוחלט לתוקפו שנית ב-6 ביוני. ביום זה, למרות שהאיום
האווירי ממצרים וסוריה כבר היה מצומצם מאוד, הוחלט להסתפק ברביעיית ווטורים, ובעקבות דרישתו של מפקד הכנף ליוו אותם זוג מטוסי שחק.
באותו זמן הופיע בשמי בסיס הווטורים מטוס הטופולב-16 העיראקי שהמריא מחבנייה. המפציץ הופל אך בהתרסקותו קטל 14 חיילים במחנה שמצפון למגידו.
טייסי השחק הוזנקו לליווי הווטורים ללא תדריך משותף, וטייסיהם אפילו לא ידעו שהשדה כבר הותקף ביום הקודם ושהתקיפה הופרעה על ידי מטוסי יירוט.
כשהגיעו המטוסים הישראליים ל - H-3 חיכו להם בשמיו האנטרים ומיגים-21. עם הכניסה להפצצה נכנסו מטוסי השחק לקרב עם ההאנטרים, אולם מטוסי יירוט ערביים אחרים תקפו את הווטורים שהמשיכו בכל זאת ביעפי ההפצצה. טייס שחק הפיל האנטר ומיג-21, וטייס הווטור, סימקין, למוד ניסיון מתקיפת אינשאס במצרים ביום הקודם, הפיל האנטר. לימים התברר שהיה זה האנטר ירדני שטייסו
נמלט עם כמה מחבריו ועם מדריך פקיסטני לעיראק ביום הראשון למלחמה.
בליל 7-6 ביוני התברר שחיל-האוויר העיראקי מתעתד לתקוף למחרת בסיסים בישראל. הוחלט לשלוח - בשלישית - מבנה ווטורים לשדה H-3 ומשום מה לא מספר מטוסים גדול יותר. מאחר שהמפציצים העיראקיים נזקקו למסלולים ארוכים, ההערכה היתה שלא ימריאו מ-H-3 אלא משדה חבנייה, המרוחק יותר. חבנייה לא הותקפה. כוח היירוט לליווי הווטורים הוגדל הפעם ל-4 מטוסים. מפקד בסיס רמת דוד, שטס כמס' 2 במבנה, דרש שגם מטוסי השחק המלווים ישתתפו בהפצצת השדה. משמעות הדבר היתה ויתור על מכל דלק בגחונם של השחקים, הקטנת טווח הטיסה שלהם וחשיפת הווטורים למיירטים ברגעים שבהם הפציצו מטוסי השחק את השדה. דרישתו של המפקד התקבלה והיתה אחר כך לאחד מנושאי הוויכוח בשיחזור פרשת התקיפות ב - H-3 .
גם בפעם הזאת לא נעשה תדריך משותף לכל הטייסים. לפחות אחד הטייסים ברביעיית מטוסי השחק, שהוצב לטיסה ברגע האחרון, כלל לא ידע על אירועי היום הראשון. כמו בשתי הפעמים הקודמות חלף המבנה בגובה נמוך מעל תחנת המכ"ם הסורית בדרעה, אשר אולי אף התריעה על המטס בכל שלושת המקרים.
עם כניסת מטוסי השחק להפצצה הסתערו מטוסי האנטר על המטוסים הישראליים, אחד מהם הוטס בידי המדריך הפקיסטני. הווטורים נכנסו לתקיפה תוך כדי הקרב עם ההאנטרים. תוצאות קרב זה היו הקשות ביותר בתולדות חיל האוויר עד היום הזה: שני האנטרים הופלו על-ידי השחקים, אך גם שחק אחד ושני ווטורים נפגעו ונפלו (שניים מהם כנראה על ידי הטייס הפקיסטני). טייס ווטור ונווט הווטור המוביל נהרגו, טייס ווטור אחר וטייס שחק נפלו בשבי.
מיד לאחר שנודעו תוצאות העימות נשלחו שניים מטייסי מבנה השחק לנסות לאתר את צוות הווטור המוביל. שני השחקים טסו הפעם במסלול שונה, ועקפו את תחנת המכ"ם בדרעה. תוך כדי חיפוש חלף הזוג על שדה H-3 שוב. באזור הר הדרוזים בסוריה יירטו את השחקים, בדרכם חזרה, זוג מטוסי מיג-21 סורים. טיל ששוגר מאחד המיגים פגע בצינור הפליטה של השחק המוביל. למרות הפגיעה הקשה הצליח הטייס לבצע נחיתת אונס במגידו, ולאחר 24 שעות חזר המטוס לטיסה. זוג המיגים התוקפים הפילו כנראה זה את זה. בימים הבאים חיפשו מטוסי קרב
ותובלה את הנעדרים, מאוחר יותר התברר שנהרגו והעיראקים מסרו את גופותיהם.
בסך הכל בוצעו 19 גיחות לH-3 ושיעור האבידות בהן היה 15.7%, כולן בקרבות אוויר. 18 מטוסים עיראקיים הושמדו על הקרקע, מטוס מיג-21 אחד וארבעה האנטרים הופלו באוויר. הגיחות האלה הן דוגמה לדבקות במטרה, אך הסתיימו בכישלון שלא נחקר כראוי לאחר המלחמה ולקחיו לא נלמדו. נראה כי טיסות אלו למערב עיראק התבצעו באווירה של שכרון ניצחון, לאחר הצלחת התקיפות במצרים, ולכן התקבלו החלטות פזיזות, בניגוד גמור להפצצות במצרים.
מבצע "מוקד" היה ניצול הזדמנות שחיכתה כמעט 20 שנה. ב-10 שעות הושמדו 397 מטוסים: שני שלישים מחיל האוויר המצרי, 90% מחיל האוויר הירדני ומחצית חיל האוויר הסורי. רוב הכוח הערבי הושמד כבר בשבע השעות הראשונות.
ההישג עלה במחיר דמים כבד: 12 טייסים ישראלים ונווט נהרגו, שישה טייסים נפלו בשבי. 21 מטוסים הופלו. ב-508 גיחות איבד החיל 4% מהכוח התוקף. בהשוואה למבצעים אוויריים גדולים אחרים זה שיעור אבידות גבוה מאוד, כפול למשל משיעור האבידות שספגו מפציצי בנות הברית במלחמת העולם השנייה. שמונה מהמטוסים, שהם 38% מהאבידות, הופלו על ידי מטוסי אויב. הכישלון הצורב בH-3 היה אמור לשמש אות אזהרה מפני התבשמות יתרה בניצחון.
ההימור על תפיסה אחת לא איכזב אז. מתום מבצע קדש, שיפור כושרו של חיל האוויר לתקוף שדות תעופה בהצלחה היה כמעט העיסוק היחיד, אפילו על חשבון העלאת הרמה בקרבות אוויר. מנהיגי ישראל, בעיקר לוי אשכול ויצחק רבין, ידעו שהדבקות באופציה אחת עלול להמיט קטסטרופה, במקרה כישלון, אך הפגינו אמונה בכוחו של חיל האוויר ובאמינות המידע המודיעיני שהושג.
האם יכלה התפיסה שהולידה את "מוקד" להצליח גם אילו היה האויב מתקיף ראשון? מה היה קורה אילו התגלו המטוסים הישראליים בדרכם למצרים ומטוסי הפצצה מסוריה וירדן היו עטים על העורף הישראלי החשוף ועל שדות התעופה שנשארו כמעט ללא הגנה? האם קיבלו עליהם מנהיגי ישראל סיכון גדול מדי?
אלוף מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, קבע שהסכנה לישראל בעת הפעלת "מוקד" נמשכה רק 45 דקות. עם זאת קשה להאמין שתריסר מטוסי המיראז' שהושארו מאחור היו מצליחים לעמוד מול התקפה של מאות מפציצים ומטוסי קרב.
30 שנה לאחר מבצע "מוקד", מצבה הביטחוני של ישראל עדיין אינו מאפשר מתן תשובה על שאלות מציקות אלה. עדיין אי אפשר לחשוף מהו המידע המלא שעמד לפני מקבלי ההכרעות. ההימור לא היה רק בהקשר היכולת של חיל האוויר; זה היה הימור שהמידע המודיעיני שברשות ישראל מכסה את כל הדרוש. כדי להעריך את מידת הסיכון יש להזכיר את כישלונו של המודיעין להעריך, שש שנים לאחר מכן, את כוונות המצרים. עוד יש להזכיר כי במלחמת יום הכיפורים הופתע חיל האוויר בין השאר בנקודה מרכזית: רק בזמן הפצצת שדות התעופה במצרים התברר כי הדירים התת-קרקעיים החדשים שם חסינים לפצצות הישראליות. כלומר: כשל מודיעיני אחד, בקשר לעובי הדירים התת-קרקעיים, מנע חזרה על הישגים דוגמת אלו שהיו בששת הימים.
"הימור מחושב" כינה לימים האלוף הוד את מבצע "מוקד", ויצא בתוקף נגד הטענה שהיה זה הימור על כל הקופה. תוצאות מלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בצורה שונה מאוד מאשר מלחמת ששת הימים, ובה ישראל היא שהופתעה, יכולות לשמש חיזוק לקביעתו, אך בהסתייגות אחת: המלחמה ב-1973 התרחשה הרחק מגבולות הקו הירוק.
מדוע הופתעו המצרים ביוני 67'? ממסמכי שלל שנתפסו לאחר המלחמה לא היה אפשר להסיק אם ידעו שצה"ל מעמיד בראש מעייניו ובראש התפיסה הביטחונית הישראלית את מבצע "מוקד".
בתמונה תוצאות תקיפת טייסת 119 במטס הראשון לאינשאס. צילם קצין הצילום של העטלף, סרן אורי יערי, שטס בשחק צילום 99
בהזדמנות זו: האושר לאחר הנחיתה. מאיר אמיתי הצטרף לטיסה בטייסת 119 קורנסים.
|
|