לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ברוכים הבאים לפורום פוליטיקה ואקטואליה, נא לשמור על שפה נאותה חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חדשות ואקטואליה > פוליטיקה ואקטואליה
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 02-10-2005, 10:07
  tamaremet tamaremet אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.08.05
הודעות: 3
מחלוקת בציון - הקדמה

מחלוקת בציון
בתרגומה של תמר בורסוק
הקדמה


את היהודים בישראל ניתן לחלק לשתי קבוצות אתניות. הראשונה זו הקהילה האשכנזית המורכבת ממיעוט מתיישבים ציוני שהיגר לפלסטין בעיקר ממזרח אירופה, וגם ממרכז וממערב אירופה ומאמריקה. קהילה זו מייצגת את פסגת ההיררכיה של הממסד הציוני השולט, הרוב המדהים של הקבינט, הפרלמנט, ראשי השירות האזרחי והדרגים העליונים של איגודי הסחר, ההון הפרטי והציבורי, הסוכנות היהודית, הממסד הצבאי, האליטה התרבותית, מנהיגות המשטרה והשירות החשאי, התקשורת וכו'. כחברה, ניתן לראות קהילה זו מתנשאת, מאמינה בעליונות האיכותית והתרבותית שלה על העם הערבי הפלסטיני והקהילה הערבית האסלאמית, כולל כלפי אותם יהודים שבאו מארצות ערב. אפילו את ה"מתקדמים" המתנגדים לגזענות ניתן לאפיין בגישה הפטרנליסטית שלהם כלפי תושבי האזור. הקהילה השנייה היא זו של יהודי ערב והאסלאם או "הספרדים", המייצגת את הרוב הגדול של הישראלים. חלק מהם תושבים מקוריים של פלסטין. בנפרד מהדת, קהילה זו מהווה חלק אינטגראלי מהעם הערבי בתרבות ובשפה, עקרונות המוסר, מודלים ספרותיים, מסורות, מולדת והיסטוריה. אנשי קהילה זו חיו באזור הזה מימי קדם שאמור היה אחר כך להפוך לדאר אל-אסלאם 1 במשך מאות שנים לפני הכיבוש המוסלמי אשר שיחרר אותם מהעול של האימפריה הססנית והביזנטית. בחצי האי ערב, במיוחד בתימן, יהודים חיו עם ערבים משחר ההיסטוריה, ועברו תהליך של ערביזציה.

קהילה זו פיתחה מבנה חברתי מפותח מאוד ומשגשג שהיה מורכב מסוחרים, אנשי מקצוע וסיטונאים בעלי עוצמה ורובד רחב של בעלי מלאכה. המתיישבים האשכנזים צמצמו את נפח הקהילה הזו למאגר של פועלים זולים. לאחר מכן גורל ילדיהם ונכדיהם שנולדו בישראל הורע מבחינה כלכלית ותרבותית.

אלפי ספרים נכתבו על בעיות הפלסטינים והדיכוי הציוני אבל העולם יודע מעט מאוד אודות מדיניות האפליה הגזענית נגד הספרדים בישראל בגלל ההשפעה המחלחלת של הציונות. הממסד ידע שהפצת העובדות של המקרה יפגום במוניטין שלה בחוגים ליברליים הומניסטים במערב ויבלום את זרימת התרומות מיהודים ספרדים שחיים עתה במערב, שמהם 300,000 חיים רק בצרפת. דוברי הציונות יצרו את התדמית שיהודי העולם הערבי היגרו לישראל בגלל "אנטי-שמיות" ערבית, ושהמדינה עכשיו מוציאה עליהם מיליארדים בשביל "חינוך ותרבות" הואיל והם חיו "בארצות פראיות ופרימיטיביות".

המדינות הערביות התעלמו לרוב מן הבעיה מאחר שהם אינם מודעים במידה רבה להבדלים התרבותיים שבין יהודי ערב והאשכנזים. קנאים ערביים אומרים "הם כולם יהודים, וכולם אויבים", ובכך הם חושבים שהם מתמודדים עם הבעיה. בזמן שישראל הוציאה מיליונים על פעולות מודיעין כדי ללמוד על הסתירות בקנאות במזרח התיכון כדי שהיא תוכל לנצל אותם לפי שיקול דעתה, כפי שקרה לדוגמא בלבנון ובצפון עיראק, סוכנויות המודיעין הערביות אינן נותנות הרבה תשומת לב למה שקורה בחברה הישראלית. יתכן שהדבר נבע מחוסר ההכרה שרוב יהודי ישראל אינם "מתיישבים זרים", אלא מהעולם האסלאמי. אמונתי היא שהבנת קונפליקט הקנאות הישראלי, ההכרה בקיומם של שכנים עשוקים אלה ותמיכה במאבקם יכולים להביא רק אמון לעם הפלסטיני ולאומה הערבית.

עיקר הנושא במחקר זה הוא ההפליה הגזעית שהספרדים סבלו ממנה בתעסוקה שלהם, בדיור, חינוך, ייצוג בכנסת, בריאות ושירותי רווחה וכו', אשר הובילו להתקוממות עממית ולהזדהות גוברת עם המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית.

אחת מהבעיות הראשונות היא איך לקרוא לחברה יהודית זו שחיה בעבר, ועדיין חיה, בעולם האסלאמי. ישראל והתקשורת שלה קוראת להם "הסקטורים המזרחיים" (דגש פלורליסטי). ישראל איננה מכירה באחדות תרבותם של יהודים אלה יותר ממה שהיא מכירה באחדות "האומה הערבית" או "האומה האסלאמית".2 הם גם משתמשים במונח "מזרחי" כדי לרמוז על "עליונותם" "המערבית", אף על פי שרובם במקורם הם ממזרח אירופה. השתמשנו במונח המוכר במדינות ערב, "יהודי ערב", למרות שישנם יהודים רבים שהיגרו מארצות אסלאמיות שאינן ערביות, כמו איראן, תורכיה. ישנם אחרים שבאו מספרד הערבית לאחר נפילת הממשל הערבי (1492) כאשר הם גורשו יחד עם אחיהם המוסלמים. הממשל העותומאני לקח אותם והושיב אותם בבלקן ובתורכיה (ובפלסטין ובסוריה). יהודים ספרדים אלה מהבלקן לא דיברו ערבית יותר, אבל תרבותם נותרה ערבית. לכן אנו מעדיפים להגדיר את כל היהודים מארצות ערב, אסלאם והבלקן כ"יהודי האסלאם". ישנה עוד סיבה עיקרית: החל עם כינון הממשל האסלאמי הראשון במדינה ופרסום "חוזה האומה"3 על ידי הנביא עצמו ועד לנפילת הממשל העותומאני, קהילות אלה היו נחשבות כחלק מן האומה האסלאמית (ראה פרק ראשון). בישראל רוב יהודי ערב קראו לעצמם "ספרדים", קרי, יהודי ספרד, מכיוון שבפלסטין, קהילת היהודים מספרד, שהייתה קיימת עוד לפני הגירת הציונים, ייצגה את הקהילה החזקה ביותר של יהודי ערב. האירופאים השתמשו באותו מונח כדי לתאר אותם הואיל ויהודי ספרד היו קבוצת היהודים העיקרית שהיו לה מגעים עם אירופיים בימי הביניים.

הבעיה השנייה היא שיעורם המדויק של הספרדים. בכל רחבי יהדות העולם הם בשיעור של 20 אחוז מכלל היהודים.4 בפלסטין, בהתאם למסמכים שהשתמש בהם אליהו אלישר, אחד ממנהיגי הקהילה, הם ייצגו את הרוב היהודי בפלסטין לפני הגירת הציונים האשכנזים, אבל למרות הגירת האשכנזים משנת 1881 והלאה, הם צנחו ל-30 אחוז עם סוף המנדט הבריטי ב- 1948. 5 בכל אופן, הגירת יהודים מארצות ערב ואסלאם מאז 1948 הגבירה את מספרם ל-65 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית בשנות ה- 70. 6 סטטיסטיקה זו תואמת עם זו שפורסמה בכתב העת של סארטר זמנים מודרניים.7

מאז שנות השבעים מספר הספרדים גדל עד לנקודה שבה הם היוו עתה 70 אחוז מן האוכלוסייה. הדבר נתמך על ידי שני מרכיבים. תחילה, קצב ההתרבות הטבעית שלהם הוא פי שניים וחצי גדול יותר מאשר אצל האשכנזים, ושנית, שיעור ההגירה של אשכנזים מישראל למערב במיוחד לארצות הברית. מספר "היורדים", כפי שמכנים בישראל את המהגרים האלה, הוא אחד מסודות הביטחון של המדינה. בכל אופן, מקורות בסוכנות היהודית והעיתונות הישראלית העריכו שמספרם לפחות חצי מיליון מאז 1948, ויאסר עראפת העריך ש- 800,000 מהם נמצאים רק באמריקה - בהשוואה לאוכלוסייה של 3,5 מיליון יהודים ישראליים.8

ישראל מכירה בכך שהספרדים מהווים את הרוב, אבל הם לא מפיצים את המספרים הרשמיים המדויקים מטעמי "ביטחון", בגלל העובדה שנתון כמו 70 אחוז יכול לעודד אנשים אלה לעמוד על זכויותיהם. בגלל סיבה זו סטטיסטיקאי הממשלה הציגו תמונה שהיא מסולפת ומבלבלת. הם חילקו את יהודים כך:

1. ילידי ישראל לאב יליד ישראל. ב-1985 אלה היוו 18.5 אחוז מסך כל האוכלוסייה היהודית. קבוצה זו כוללת אשכנזים וספרדים גם יחד.

2. ילידי אסיה (דהיינו ארצות ערב ואסלאם של אסיה) וילדיהם – 21.3 אחוזים.

3. ילידי אפריקה (ארצות המגרב ומצרים) וילדיהם – 22 אחוזים.

4. ילידי אירופה ואמריקה וילדיהם (קבוצה זו כוללת אשכנזים, ספרדים מהבלקן ויהודים אשכנזים מדרום אפריקה) – 38.2 אחוזים.9

הנתונים הרשמיים מעריכים שבשנת הלימודים 1969-70, אחוז התלמידים הספרדים בבתי הספר היסודיים היה 61 אחוזים, מהם 11.9 אחוז ילידי אב יליד פלסטין. קבוצה שנייה זו היא תערובת של שתי הקהילות.10 אם ניקח בחשבון את חלק מהתלמידים הספרדים שבדרך כלל נעדר (ראה פרק שביעי), את ההגירה האשכנזית מישראל וקצב ההתרבות הטבעית של הספרדים, אנחנו יכולים להגיע למסקנה שהם בהחלט חרגו מעבר ל-70 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. אם נחבר ביחד את מספרם של הפלסטינים בשטחים שסופחו ב-1948, שהוא 17 אחוז, של תושבי הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן, ירושלים הערבית הכבושה ודרום לבנון, אחוז המתיישבים האשכנזים וילדיהם שנולדו בפלסטין דומה לאחוז המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה. המשמעות של זה היא שהרוב המכריע הוא ערבי בתרבותו.

מדיניות רשמית טענה שהיא הופכת את בליל היהודים למבנה חברתי אחיד, מבחינה גזעית ותרבותית. אולם התרגול ממשיך לחזק את המתיישבים האשכנזים על חשבונם של הפלסטינים והיהודים ילידי המקום והוא מתמצה על ידי דיכוי התרבות הערבית ועקירת השפה הערבית הקלאסית. נוסף על כך, הקהילה האשכנזית ככלל התנגדה למיזוג, כשהם מאמינים בעליונותם הגזעית והתרבותית, ו-80 אחוז מהם דוחים נשואי תערובת. זה הוביל לקיטוב שתי הקהילות. יהודי רוסיה, פולניה והונגריה וכדומה התמזגו יחד להרכיב קהילה אחת, ויהודים שעלו מאירן במזרח עד מרוקו במערב יצרו את הקהילה האחרת – כפי שהם עשו בתקופת האימפריות האסאלמיות. למרות העובדה שהדור שלמד בבתי ספר ציוניים אינו יכול לקרוא או לכתוב ערבית (ראה פרק שביעי), הערבית המדוברת עדיין חיה, בעיקר בבית. לסיכום נקודה זו. מיזוג יכול להתרחש רק בין קבוצות בעלי זכויות וחובות שווים, על ידי כך מתאפשר קיום כבוד וסובלנות הדדיים. מיזוג זה התקיים בעבר בעולם האסלאמי.

לבסוף, ישנה הקבלה ברורה בין השסע התרבותי לבין השסע הכלכלי. הצבע הקיים במעמד הקפיטליסט הוא זה של האירופאי הלבן, ואילו הצבע הקיים במעמד הפועלים והעני יותר הוא זה של הערבי הכהה. צירוף של פערים אתני וכלכלי מוביל לעלייה בקיטוב מדור אחד לשני ודוחק את ישראל לעבר התפוררות והתפרצות חברתית.

מחקר זה מחולק לעשרה פרקים, הראשון מורכב מתקציר היחסים הידידותיים בין העם הערבי ובין הספרדים, אהל אל-דהימה,11 מאז תקופת הנביא, מלבד כמה אירועים חריגים. שיתוף הפעולה היצירתי בתחום התרבותי, הכלכלי, החברתי, הפוליטי ואפילו הצבאי מודגש. גם הזכרנו את השפעת הציוויליזציה והדת האסלאמיים על היהדות והספרות העברית בארצות האסלאם. אנחנו מנסים להפריך את טענות הציונים אודות "דיכוי" היהודים שהיו לא יותר מאשר רציחת אופי הערבים והמוסלמים, וכן נפריך את טענות הערבים הקנאים קיצונים שהיהודים בעולם הערבי הם "קבוצת אויב ציוני זר". הפרק השני עוסק בהתנגשות הראשונה בין יהודי פלסטין והמתיישבים האשכנזים (1881-1918), עם התייחסות מיוחדת לבידוד המתיישבים האלה משאר החברה היהודית בפלסטין, וכיצד השתלטותם על מקורות המימון היהודיים עבור היישוב הציוני הובילה להתדרדרות המצב הכלכלי בקהילת היהודים המקומיים. נוסף לכך, עניין הגירת יהודי תימן, הניצול והזילות שבהם נהגו איתם המתיישבים, נחשב. הפרק השלישי מסכם את היווסדותה של אוטונומיה ציונית בסיועו של המנדט הבריטי וכיצד אוטונומיה זו התגברה על יהודי פלסטין ילידי המקום. ניסינו לנתח את סיבות כשלון המנהיגות המסורתית של יהודי פלסטין. בפרק הרביעי התנגדות היהודים לתנועת הציונות בארצות ערב וההשתתפות בתנועות שחרור נבחנים. המרכיבים שהובילו להגירה המונית מנותחים. סיכמנו את קשיי הקנאות שהקלו על ההגירה לתוך ישראל. אלה נוצלו כדי להסיט את מאזן הכוחות במזרח התיכון לטובת הישות הציונית. אזכור נעשה בהקשר הזה על השיטות שהשתמשו בהם הישראלים, כמו הברחה, טרור, שוחד, רמאות והתחזות וכדומה. תארנו את התנאים הזוועתיים במחנות העקורים שבעדן, מארסיי ומרוקו. פרק חמישי, אחד הפרקים הגדולים, מעלה את התנאים הטרגיים של העולים במחנות, "עיירות פיתוח", מושבים וב"חגורה שחורה" – שהיא שכונות העוני של הערים – הישראליים שהובילו להפיכתם ל"מעמד פועלים" וכוח אדם לצבא. הפרק השישי מתקל את היעדרות הייצוג עבור היהודים הספרדים בפרלמנט, הקבינט, בדרגים של הממשלה והאגוד המקצועי, בממסדים כלכליים וצבאיים. פרק זה מבהיר שמעט חברי הכנסת והשרים שקהילה זו מתגאה בהם מונו על ידי מתיישבים אשכנזים ואינם מייצגים את הקהילה שלהם. הפרק השמיני בוחן את נקודות הראות הגזעניות העויינות את היהודים הספרדים, הסוברות שהם "קבוצה שפלה של פרימיטיביים פראיים". השקפות אלה מוצאות את מקורן בשנאה העיוורת לכל דבר ערבי או אסלמי. הוא גם דן על השקפותיהם של השמאל הקיצוני והקומוניסטים בקהילת המתיישבים האשכנזית. פרק תשיעי מתאר את ההתפתחות הכלכלית המהירה בישראל, שהתבססה על ניצול עולים אלה ועיקול של נכסים פלסטינים. הוא גם מדבר על הקיטוב החברתי-כלכלי בין המתיישבים והיהודים ילידי המקום (והעם הפלסטיני). לבסוף, פרק עשירי מפרט את ההתקוממויות העממיות והתנגשויות הדמים בין היהודים ילידי המקום וכוחות הדיכוי הישראלי, והופעתם של קבוצות תודעה המצטרפות אל העם הפלסטיני הערבי ואל ארגון שחרור פלסטין בתמיכה בזכויותיהם, בעיקר של הגדרה עצמית והקמת מדינה עצמאית. הם קוראים למאבק משותף במטרה משותפת.

נעשה שימוש בכמה מסמכים בריטיים, אבל היינו תלויים בעיקר במסמכים ציוניים, בספרים ציוניים בעברית, כתבי-עת ישראליים אוזכרו או בעבודה זו או ברשימת ספרי העזר שלה, ואחרון אחרון חביב השתמשנו בניסיון האישי ושל חברים וקרובים.



הערות:

1. השימוש במונח בדרך כלל הוא לגבי אותן ארצות שבהן האסלאם היא הדת המכרעת, פשוטו כמשמעו "בית-האסלאם".

2. האומה היא מושג על-לאומי של האחדות הרוחנית של קהילת המאמינים.

3. חוזה חברתי המניח את יסודות היחסים הבין-אישיים.

4. סמוחה, 1978, 281.

5. אלישר, 1980, 291, ו-זמנים מודרניים (תרגום בערבית 1981), אלבז, 192.

6. אלישר, 1980, 460.

7. פרופ' שמואל טריגנו, 10.

8. הארץ, 3 ביולי 1987.

9.שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1986, 65.

10.שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1980, 595.

11. "בני החסות", עאהד אל-אומה, מונח שהתייחס תחילה רק אל אהל אל-כתאב, ("אנשי הספר") קרי, היהודים, נוצרים וצאבאים, ומאוחר יותר הפירוש שונה כדי לכלול בו את הזורואסטרים.


נערך לאחרונה ע"י tamaremet בתאריך 02-10-2005 בשעה 10:13.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 07-10-2005, 20:18
  tamiborsook tamiborsook אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.10.05
הודעות: 169
מחלוקת בציון - פרק ראשון
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי flip_murray שמתחילה ב "מנהלים-אולי מישהו כבר יפסיק את הזרם הבלתי פוסק"

מחלוקת בציון

פרק ראשון

הרמוניה היסטורית בין יהודים ומוסלמים
במאבק הפוליטי בין ציונות לערבים, הציונים ניצלו את הסכסוך של הנביא עם כמה מן השבטים היהודים שלמדינה ובאותה מידה כמה מן התלונות של היהודים בחלקים מסוימים של העולם הערבי. לכן אנחנו חייבים להתחיל את המחקר הזה בסקירה קצרה על ההיסטוריה של היהודים בתוך הקהילה האסלאמית.

הרמוניה ויחסי שכנות טובה שררו בקשרים שבין המוסלמים והיהודים (והנוצרים) בעולם האסלאמי מאז כיבושי האסלאם. אם היו התמרמרויות של קנאים, הם התרחשו רק בשולי העולם הערבי. בלתי אפשרי להעריך את סובלנות האסלאם כלפי "אנשי הספר" (היהודים והנוצרים) אלא אם כן אדם משווה את גורל היהודים תחת חסות האסלאם לזה של יהודי אשכנז תחת המדינות הנוצריות מימי הביניים ועד נפילת גרמניה הנאצית. למרות גאוות יהודי אשכנז על היותם אירופאים, אירופה הנוצרית התמודדה איתם בגסות, דיכאה אותם, גירשה אותם ממדינה אחת לשנייה, ולבסוף בנתה מחנות מוות עבורם. איבה זו לא הייתה רק דתית אלא גזענית, כי הנאצים הרגו אפילו יהודים שחבקו את הנצרות.



הנביא מוחמד והיהודים


למרות הכוונות הנסתרות הדתיות שלו, הסכסוך בין יהודי מדינה והנביא היה פוליטי וכלכלי, והיה מקומי יותר מאשר כללי; הוא היה מעורב רק ביהודי מדינה. הוא היה בעל אופי ארעי והסתיים עם תבוסת השבט היהודי בני קוריט'ה והגלייתם של השבטים היהודים של בני נצ'יר ואל-קינוקאע ממדינה. המנהיגות היהודית במדינה הייתה די עשירה, היו בבעלותה אדמות הולמים לחיטה, שעורה, ירקות ושזיפי תמרים. בנוסף, הייתה לה השפעה פוליטית רבה במאזן הכוחות בין שני השבטים המסוכסכים של מדינה, אוס וח'זרג'. מאחר שרוב היהודים נלחמו לצידם, האוס הביסו בעבר את הח'זרג'. וכך, כאשר הנביא הגיע למדינה מוקף במהגרים עניים (יתומים ואלמנות), המנהיגות היהודית חששה לעושרה וכוחה. זה היה בסיס הסכסוך שהסתיים בניצחונו של הנביא.

בשנת 628 הנביא כבש את חייבר, עשה שלום עם היהודים שם והציע להם הגנה. לאחר מכן לא ארעה מחלוקת בניהם. הוא הציע ביטחון גם ליהודי ואדי אל-קורה וטיימה. הם הצטרפו לקהילה האסלאמית עם זכויות וחובות שוות בהתאם לחוזה האומה, עאהד אל-אומה. ההיסטוריון אל-מאקדיסי שביקר באזור הזה במאה העשירית אומר לנו שרוב התושבים שלו היו עדיין יהודים.

באוקטובר שנת 630 התקדמו המוסלמים לעבר טאבוק כדי להתעמת עם הביזנטיים. איך שכוחות הכיבוש המוסלמי עברו בוואדי אל-קורה, קיבלו את פניהם היהודים בשמחה וסיפקו להם מים ואספקה. כתוצאה מכך הנביא הביע את תודתו אליהם והציע להם פריבילגיות מיוחדות, כולל קצבה שנתית. כשהגיע הנביא לטבוק הוא הסדיר הסכמים שונים עם התושבים היהודים והנוצרים של אל-ג'אוף, שכמה מהם אימצו את האסלאם. הנביא הציע ביטחון ליוהנה, המלך הנוצרי של איילאה, ולשלשה כפרים יהודים, אל-ג'רבה, אדהרו (במזרח ירדן) ומקנהלחוף ים סוף. אחרי זה הוא שלח מכתבים לתימן ועומן בהם הוא מעניק ביטחון ליהודים ויעץ לשליחים שלו לא לכפות אסלאם עליהם

עקרונית לא הייתה מחלוקת דתית, כי הקוראן מכיר בקדושת התורה ושוויון בין המוסלמים לעם הספר הואיל וכולם מאמינים בשם, עושים עבודה טובה ומקבלים את שכרם ממנו. הוא מכיר בזכות הקהילות המוגנות לביטחון: "אכן! המאמינים (במה שהתגלה לך, מוחמד), והיהודים והנוצרים והצאבאים, כל המאמין באללה וביום האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוקיהם ולא עלינו הפחד ולא עליהם היגון" (סורה II, 62 ו-V,69 ). פסוק זה נתגלה פעמיים במונחים זהים כמעט בגלל חשיבותו במטרת הסובלנות כלפי הדתות הגלויות ובדחיית הקנאות העיוורת. בגלל סיבה זו הנביא והח'ליפים לא הכריחו את היהודים והנוצרים לאמץ את האסלאם.

נכון שמרבית היהודים בתחומי האסלאם לא אימצו את האסלאם, אך הם הכירו כביכול בשליחותו של הנביא. מבין המשכילים שתמכו בשליחות זו היה אבו עיסה אל-אספהאני, שהיה ידוע בעברית כיצחק בן יעקב. הוא חי בתקופת הח'ליף עאבד אל-מאלכ אבן מרואן. אבו עיסא אמר שמוחמד וישו היו הנביאים האמיתיים והוא דחק ביהודים ללמוד את הקוראן ואת ספרי הבשורה. רבי שמעון בר יוחאי שחי בסוף תקופת כליפות בית אומייה אמר "מוחמד הוא הנביא האמיתי של אלוקים. הוא נשלח מתוך רחמים בשביל הערבים."אותה עמדה נקטו פילוסופים יהודים כמו איבן קמונה ונתנאל איבן אל- פיומי.

הקראים (שדחו את התלמוד) כתבו את כל המדרשים שלהם בערבית, רעיונותיהם והבעותיהם הושפעו על ידי האסלאם. כל הפילוסופיה היהודית שנכתבה בעולם האסלאמי הייתה בערבית, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה האסלאמית.

קבריהם של קדושים ונביאים יהודים עדיין מקודשים גם למוסלמים וגם ליהודי ערב. במרוקו זה דבר רגיל למצוא יהודים ילידי המקום מבקרים את קבריהם של צדיקים מוסלמים ומבקשים מהם חסדים, וההיפך. בעיראק אוניות עוצרות מתוך כבוד ליד קברו של עזרא בדרום.

היה זה הנביא בעצמו שהניח את אבני היסוד ביחסים הפוליטיים והכלכליים ב"חוזה האומה", שהפך לחוק בסיסי בכל מדינות האסלאם. בהתאם ל"ביוגרפיה של הנביא" של איבן הישאם,1 שם הוא מצטט את הטקסט של החוזה מתוך ה"ביוגרפיה של הנביא" של מוחמד איבן אישאק, היהודים המוסלמים ומאמיניהם מהווים קהילה אחת, כל חלק באשר הוא, יהיה חופשי לעסוק בדתו ויהנה מהגנה על חייו ורכושו. הפושעים הוצאו מן הכלל.

וכך, המדינה האסלאמית, שהבסיס שלה, מיום היווצרותה, לא היה דתי טהור אלא גם פוליטי, חבקה את המאמינים באל אחד. הוא הציע להם ביטחון פיסי וכלכלי ובאותה מידה חופש הדת, סוג של סובלנות שלא התרחש בארצות אירופה הנוצרית עד המאה התשע עשרה. הקטוליזם בימי הביניים האמין שגיהינום הוא גורלם של אלה שלא גדלו בכנסייה, ומסיבה זו המדינות הנוצריות לא העניקו זכויות אזרחיות לאנשי דתות אחרות. בחלקים מסוימים באירופה מצב עניינים זה נמשך עד המאה הנוכחית.

יש לציין שחוזה האומה אינו מאלץ את הטמעת השבטים המוסלמים והיהודים, אלא מאפשר לכל שבט לשמר את מהותו, מנהיגותו, ארגוניו וניהוליו. בדרך זו בוזרה המדינה האסלאמית עד 1918, כשהיא מציעה אוטונומיה לכל הקהילות שלה, אך מבפנים התאחדה נגד פשע, רצח ושוד ונגד עוינות אנטי-אסלאמית מבחוץ. בעת שהיהודים לא היו מחויבים להצטרף למלחמות הקודש (ג'יהאד), האסלאם כן הטיל את הג'יזייה, מס קהילתי, כדי לכסות חלק מההוצאות של הביטחון. יהודי ערב סרבו לסתור מס זה הואיל והוא סיפק להם זכויות וביטחון.

הקוראן אומר שהיהודים הפרו את החוזה. מוסלמים אחדים סוברים שחוזה זה היה חוזה האומה, אחרים אמרו שהיה זה חוזה שסוכם בין אלוקים ויהודי העבר. כבר ראינו קודם שכל ההסכמים שהושלמו בין הנביא לבין יהודי הערים השונות היו מבוססים על עקרונות חוזה האומה, ואין מקורות מוסלמים הטוענים שהיהודים (מחוץ לאל-מדינה) הפרו אותו. זה חל גם על יהודי עיראק, סוריה, פלסטין, מצרים, צפון אפריקה וספרד. כל יהודי האזורים האלה קידמו בברכה את המהפכה האסלאמית אשר שחררה אותם מהדיכוי של הסאסאנים והביזנטים ושל הויזיגוטים של ספרד.

היהודים וכיבושי האסלאם


בעיראק הקהילה היהודית הגדולה ייצגה את המרכז הרוחני של כל יהודי העולם במשך מאות שנים עד לנפילתה של בגדאד לידי חולאגו2 ב-1258. קהילה זו סייעה לצבאות הכיבוש האסלאמי. לאחר הכיבוש, השלטון האסלאמי ביטל את כל ההיטלים שנכפו על היהודים בידי הסאסאנים. שמו של ראש הגולה באותו זמן היה אל-בוסתנאי. יאזדאגריד ה-III, המלך הסאסאני, הוסר מתפקידו ודנו אותו למוות, אך הוא ניצל על ידי לוחמים מוסלמים ונשמר. הנכדים שלו נותרו בשלטון עד שהתפקיד בוטל לבסוף ארבע מאות שנה מאוחר יותר. כתוצאה מן הכיבושים, בתי מדרש כמו סורא ופומבדיטה נפתחו מחדש. סורא שוכנת לצפון בבל ופומבדיטה לדרום-מערב של בגדאד בת-זמננו, קרוב לנהר הפרת. הם היוו את המרכזים הדתיים והחינוכיים החשובים ביותר עבור יהודי העולם. מעמד הגאון, המנהיג הרוחני של יהדות העולם, גם כן התחזק. הוא הפעיל את סמכותו על יהדות העולם באמצעות הרספונסה" שבאמצעותה הקהילה היהודית הייתה שולחת אליו שאלות אודות בעיות דתיות, חברתיות וחינוכיות שונות והוא היה כותב תגובה ארוכה שבעצמה הפכה לספרות שלמה. הרספונסה בדרך כלל נכתבה בערבית לאחר כניסת האסלאם. ראש הגולה היה ראש מינהל אוטונומי שהוענק ליהודים בעיראק, ובעולם האסלאמי בכלל. סמכותו גברה לאחר שבגדאד הפכה לעיר הבירה של האימפריה האסלאמית, ושתי המדרשות הועברו לבגדאד, עיר הבירה של הדת היהודית בעולם האסלאמי.

למעשה מוזר שאף מילה לא יצאה מתוך מרכז רוחני אדיר זה אודות הסכסוך בין הנביא ובין יהודי מדינה. כל החומר שהגיע אלינו על כך בא ממקורות אסלאמיים. קרוב לוודאי שמשכילים יהודים בסהר הפורה לא נתנו לכך חשיבות. לקראת סוף המאה השמונה עשרה, הגניזה, מחסן חבוי, נתגלה בבית כנסת בפוסטאט (קהיר) שהכילה אלפי מסמכים יהודים, בעיקר בערבית. מהם התגלו כמה סיפורים אודות הנביא, כולל "חוזה ההגנה של הנביא" שבו הנביא אמר שהיהודים הם קרובים שלו הואיל והוא היה החתן שלהם. הנביא כן נשא אישה יהודייה יפיפייה מחייבר בשם ספייה. לפיכך, בהתאם לסיפור, "היהודים נלחמים לצד הנביא".

מסמכי הגניזה הראו שיהודי סוריה ופלסטין קידמו בשמחה את הכובשים המוסלמים. בחומס שבסוריה הם סייעו לצבא האסלאמי בגלוי ולאחר שחרור ירושלים 70 משפחות יהודיות הועברו אליה מטבריה, שאז הייתה המרכז של יהודי פלסטין. בפעם הראשונה במשך חמש מאות שנה, היו יהודים בירושלים. אותם מקורות אומרים, שעומר איבן אל-כיתאב, הח'ליף השני, ביקר בירושלים בליווי כמה רבנים. מעמד היהודים בפלסטין השתפר מיד לאחר הכיבוש. רבי יהודאי סיפר "כאשר הישמעאלים (קרי, המוסלמים) באו, הם הרשו ליהודים ללמוד תורה."4 האיש הקדוש המקובל היהודי, רבי שמעון בר-יוחאי בנסתרות שלו העיר "עומר איבן אל-חתאב אהב את היהודים. המלאך מטטרון הבטיח לו 'אל תרא, בן אדם, כי ריבונו של עולם ייסד את מדינת ישמעאל (קרי, של אסלאם), כדי לעזור לך נגד החוטאים'".5 אותם מקורות מצטטים פרקי דה רבי אליעזר "שמעון בר יוחאי מאשר את הדמיון באמונת היהודים והמוסלמים באלוקים ומתוך שבעים בני האדם שאלוקים ברא, הוא שם את שמו על שניים מהם והם בני ישראל וישמעאל" (קרי שני השמות מסתיימים באל). ישנם סיפורים אחרים המשבחים את עומר איבן אל-חתאב למרות העובדה שמקורות לא יהודיים מוסרים לנו שהוא הגלה את יהודי חייבאר. כבר הזכרנו קודם שיהודים נותרו בחייבאר עד המאה העשירית. בכל מקרה, עומר איבן אל חטאב הושיב כמה מיהודי חייבאר בכופא, כדי לקדם את התפתחות המסחר בעיר צבאית חדשה זו.6

בספרד היהודים סבלו כאלה מצוקות תחת שלטון הויזיגוטים שהם היגרו לצפון אפריקה. לכן הם שיתפו פעולה עם טאריק איבן זיאד.7 הסופר הספרדי פ.ט.ב דה קירוס ( עמוד 12), מעיר שטאריק איבן זיאד היה מוסלמי ממוצא יהודי, ויהודים רבים חזרו לספרד לאחר הכיבוש המוסלמי. שיתוף הפעולה בין יהודי ערב והמוסלמים הגיע לשיאו באנדלוסיה שם היו היהודים בולטים במשרדי הציבור הגבוהים ביותר, בשירה, פילוסופיה ומסחר. הם שילמו את המחיר על כך לאחר נפילת השלטון המוסלמי בספרד כשדיכוי המדינה , הכנסייה ועינויים גרמו להם לעזוב סופית עם אחיהם המוסלמים בשנת 1492 ולתפוס מחסה באימפריה המוסלמית העותומאנית (במיוחד הבלקן) וצפון אפריקה.

במאה הראשונה שלאחר מוחמד, כאשר צפון סוריה הייתה חשופה להתקפות על ידי הצי הביזנטיני, הח'ליפים העבירו יהודים רבים מפלסטין לסוריה והושיבו אותם שם תלוי בנאמנותם של היהודים נגד אויביהם הביזנטיים.

כאשר העיר קיירואן נוסדה בטוניסיה בשנת 670 לספירה, שליט מצרים קיבל הוראה לשלוח אלף משפחות יהודיות ונוצריות בתקווה להמריץ את התפתחותה הכלכלית שלה.

כאשר ירושלים נפלה לידי הצלבנים בשנת 1099, תושביה היהודים והמוסלמים נטבחו. מקורות הגניזה אומרים שסאלאדין היה מלווה בפמליה של יועצים יהודים כשהוא כבש את ירושלים ושהוא הורה לבנות מחדש את בית הכנסת של העיר על חשבונו. הם גם טוענים שריצ'רד לב הארי ביקש ממוסא איבן מיימון (מיימונידס), שהיה רופאו האישי של סאלאדין, ללכת איתו לאנגליה כרופאו. מיימונידס דחה את הצעתו.

בתקופת העותומנים, הרשויות היו מעבירים יהודים, במיוחד אלה שגלו מספרד, לערים הנוצריות של הבלקן בזמן שהם כבשו אותם, בתקווה להשתמש ביהודים בממשל שלהם.

בצורה זו, חיברו יהודי ערב באופן פוליטי את גורלם עם האסלאם, וכך הם שגשגו, דעכו ונעלמו יחד – כפי שהיה במקרה של ספרד.

בנוסף לרדיפות, לפני האסלאם, היהודים סבלו משסעים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים. לאחר הכיבוש, המדינה האסלאמית איחדה כלכלית ותרבותית את כל הארצות האלה ובכך אפשרה לקהילות היהודיות שלהם להתאחד ולהרכיב קהילה אחת, זו של יהודי האסלאם, שעתה נקראים בשם " ספרדים ".



אוטונומיה יהודית


ליהודים בתחומי האסלאם הוענקה אוטונומיה בדת, בקהילה, בענייני תרבות וחוק ובאותה מידה בקביעת מיסים וגבייתם. ראש הגולה בבגדאד ייצג את עמו בבית המשפט, מינה נושאי משרה ציבורית, קבע מיסים ומינה שופטים. הוא הוציא לפועל את פסקי הדין של בתי המשפט נגד עוברי החוק והפושעים, קיבל שכר שבועי מתוך גביית המיסים על השווקים נוסף לכך מהקהילות היהודיות בתוך ומחוץ לעיראק. כשאימאם עלי איבן אבי טאליב קיבל את פניו של הגאון, הרב יצחק, ב-655, מנהיג רוחני שני זה היה בראש תהלוכה של 90,000 יהודים שבאו לקדם את פניו של האימאם.8 הכהונה גאון התקיימה משנת 589 עד 1038 כאשר ראש הגולה הפך אותה לחלק ממשרדו. עלייתו ונפילתו של מרכז רוחני יהודי זה התרחשו בו זמנית עם עלייתה ונפילתה של הח'ליפות העבאסית.

בשנת 1168, בנימין מטודלה ביקר בבגדאד והעיד שהאוכלוסייה היהודית בבגדאד הגיעה ל-40,000 ושהם ניהלו חיים שופעים ובטוחים תחת שלטונו של הח'ליף הגדול, אל-מוסטנג'יד. המוסלמים קראו לראש הגולה דניאל "אדונינו בן המלך דוד". הוא מונה על ידי הח'ליף כראש לכל הקהילות היהודיות.9 החליף העבאסי הפלה לטובה את ראש הגולה מעל נכבדים נוצרים, וסידר משרד מיוחד בשבילו בתוך חצר ארמונו. בספרו מסעות רבי בנימין (1173), נוסע ספרדי זה תאר כיצד הח'ליף היה מקבל את פני ראש הגולה " תהלוכת ראש הגולה הייתה מתפתלת בדרכה לאורך רחובותיה החגיגיים של בגדאד. מנהיג הקהילה לבש מלבושים רקומים במשי, עם טרבוש לבן משובץ באבני חן. הייתה לו פמליה של פרשים ובחזית התהלוכה היה כרוז שצעק " פנו את הדרך לאדון, בן דוד." כשהתהלוכה הגיעה לחצר הארמון, הח'ליף היה עומד כדי לקבל את פני ראש הגולה, והיה מושיב אותו על כס מול כיסאו של הח'ליף. הנסיכים נותרו בעמידה לאות כבוד."

כל מחוז אסלאמי היה לו ראש לענייני קהילה יהודית, הנגיד, או נסיך, כמו שכל קהילה יהודית הונהגה על ידי מוקאדם. בתקופת הצלבנים יהודי ערב אספו תרומות כדי לסייע לפליטים מפלסטין וסוריה אשר איבדו הכל. קרנות צדקה של יהודים בעולם האסלאמי אורגנו לרוחב כל האימפריה, לאורך שורות מוסדות הצדקה האסלאמיים.



השתתפות בממשלה


היהודים היו פעילים במערכת הממשלתית האסלאמית, במיוחד במשרדים אוצר, מסחר ודיפלומטיה, ובספרד, גם במנהיגות הצבאית. אחד היתרונות של העוצמה והשלטון האסלאמי היה שהכובשים האסלאמיים לא השמידו תרבויות ולא את מערכת המינהל והחברה בארצות שהם כבשו, אלא קלטו אותם ועיצבו אותם בתיאום עם התרבות והממסדים של עצמם. כך התרבות האסלאמית שגשגה. הח'ליפים הרשו לנוצרים וליהודים להמשיך בעבודתם והשתמשו בשפתם כמו יוונית, ורק בהדרגה עברה הביורוקרטיה תהליך של עבאסיזציה. סובלנות כזאת לא הייתה בכל אופן דתית בטהרתה, אלא ייצגה חזון פוליטי דגול, הואיל והשליטים המוסלמים עדיין היוו מיעוט בשלב זה.

בספרו, יהודים בחיי הכלכלה והפוליטיקה של האסלאם בימי הביניים,10 פישל כותב שח'ליף אחד במאה העשירית החליף את שריו חמש עשרה פעמים אבל שמר על אותם גזברים יהודים לאורך כל שלטונו. בזמן ההוא, מרבית הבנקאים בסוריה ובמצרים היו יהודי ערב. אחד השרים היהודים החשובים ביותר היה חסדאי איבן שפרוט שעבד באנדלוסיה כרופא ומפקח כללי של המכס בשירות עבד אל-רחמן ה-III (912-916) ואל-חכאם ה-II (961-976). הוא גם ניהל משאי מתן דיפלומטים חשאיים עבור הח'ליף, אחרי זה הפך למנהל המכס בקורדובה, שר החוץ ויועץ מיוחד לח'ליף. המשורר האנדלוסי היהודי, איבן-נגרילה ( או שמואל הנגיד ) (993-1056), גם כן היה מפורסם. הוא התחיל כמשגיח על דוכן תבלינים במאלאגה באנדלוסיה ונהג לכתוב את המכתבים של משרתת השר בשבילה. השר התרשם מאוד מהסגנון שלו ומינה אותו למזכירו. לפני מותו הוא המליץ שאיבן נגרילה ירש את מקומו, וכך איבן נגרילה משל על גראנאדה והוביל את צבאותיה במספר מלחמות. מאוחר יותר הוא כונה בעברית נגיד, זאת אומרת "נסיך", ועבד כראש המוסד לחינוך היהודי בגלל הידע הדתי והחילוני שלו. הוא היה אחד מהמשוררים היהודים הדגולים ביותר באנדלוסיה. הוא ניהל התכתבויות חשובות עם האישים המובילים בעיראק, סוריה, מצרים ומרוקו.

היהודים יכלו להפעיל את השפעתם על הממשלה על ידי הרופאים שלהם שעבדו בארמונות הח'ליפים, אשל השרים והסולטאנים. השלטון העותומאני היה נדיב ליהודים ילידי המקום, העניק להם תפקידים דיפלומטיים מחמת ידיעתם את השפות האירופאיות. הממשלה העותומאנית בטחה ביהודים ואכלסה אותם בקונסטנטינופול, סלוניקי, קפריסין ורודוס מתוך שיקולים כלכליים וביטחוניים.

ב-1733 היהודים הגנו על בגדאד נגד המצור האיראני. ב-1775 הם הגנו על בסרה כשהיא הייתה מכותרת במשך 13 חודשים. הבנקאי, יעקוב איבן הרון גבאי, סייע לממשלה העותומאנית לממן את מלחמת ההגנה שלה, ומאוחר יותר הפך לראש (נשיא) הקהילה היהודית של בסרה.

ב-1900, הממשלה העותומאנית שינתה את מס הג'יזייה ל"פטור משירות צבאי", אך זה בוטל ב-1909 ושירות צבאי נכפה על היהודים. במלחמת העולם הראשונה אלפי יהודים ילידי המקום נפלו עם אחיהם המוסלמים. הרשויות העותומאניות חיזקו את האוטונומיה היהודית בקונסטנטינופול תחת חסותו של הרב הראשי. סגנים יהודים מונו לפרלמנט (1876-1908) ולבתי המשפט. ליהודים הוענקה הזכות לפתוח בתי ספר צרפתיים אליאנס איזרעילית בכל חלקי האימפריה כדי ללמד תוכנית לימודים מודרנית ושפות זרות, שסייעו ליהודים לרכוש עבודה בממשלה ולקחת חלק בהתפתחויות הכלכליות.



בשירות הכלכלה האסלאמית


היהודים סיפקו שירותים חשובים מאוד עבור הכלכלה. הנביא והמוסלמים הראשונים חיו ממסחר, ולכן הוא היה אחד המקצועות ה"מכובדים". המדינה האסלאמית עודדה סחר במילים ובמעשה, על ידי ביטול הביקורת השרירותית, שליטה על הארגונים ועל הביטחון ומאבק פעיל נגד פשע – במיוחד על ידי התאחדות פוליטית וכלכלית של כל המחוזות האסלאמיים.

האחדות של האימפריה האסלאמית בשיאה סייעה ליהודים לקחת חלק פעיל במהפכה המסחרית הבורגנית שפרחה בתחומי האסלאם. וכך הם סייעו בחיזוק הבסיס הכלכלי של המדינה האסלאמית והציביליזציה האסלאמית, והקרוונים שלהם מאנדלוסיה להודו נשאו את היבוא והיצוא של העולם המוסלמי כשהעושר של המדינה ורמת החיים בכך עולים. מסמכי הגניזה מציינים שהפעילות המסחרית של הספרדים הסתייעה בבטיחות בדרכים, בחופש התנועה ובחיזוק הקשרים הדתיים, התרבותיים והמשפחתיים בין היהודים ממחוזות שונים. בכל עיר מוסלמית לסוחרים היהודים היה סוכן, אחראי לביטחונם של הקרוונים שלהם, אשר ייצג את האינטרסים שלהם ברשויות המקומיות והיה עוסק בעצמו בקבלת, אחסון ושיווק המוצרים שלהם. מבין תפקידיו העיקריים, הוא גם חלפן כספים ואחראי על הדואר. ביטחון רחב-אימפריה זה הוביל להתפתחות של בנקים מסחריים בו סוחר יכול היה לרשום צ'ק בבגדאד ולקבל את כספו באזורים המרוחקים ביותר של המערב הערבי. הוא גם עזר להפצת הלימוד, ואינטלקטואלים נהגו לעבור מאזור אחד לשני בחיפוש אחד לימודים. היהודים אימצו נוהג זה גם כן, דבר שגרם לבתי המדרש בבגדאד לפרוח. הצלחה כלכלית זו הדגישה את הפער הכלכלי ההולך ומעמיק בין המזרח למערב, כי לראשון הייתה כלכלה תעשייתית בורגנית בשעה שזו של אירופה הייתה פיאודלית-חקלאית.

את תוצאות העושר הכלכלי ניתן לראות בדיווח של הנוסע היהודי מנחם חיים מוולטרה. כשהוא ביקר בדמשק ב-1481, הוא מצא 400 משפחות יהודיות, כולם היו סוחרים עשירים ומכובדים וראש הקהילה היה רופא.11 חמישים שנה מאוחר יותר, עובדיה ברטינורו ביקר בדמשק וכתב על הבתים והגנים המקסימים של היהודים שם.12 בנימין מטודלה שהוזכר קודם תיאר את בית הכנסת הגדול של בגדאד כך: " בבית הכנסת ישנם עמודים של שיש מגוון משובצים בזהב ובכסף, ועליהם כתובים באותיות זהב פסוקים מספר תהילים. בקדמת הארון (שבו שמור ספר התורה) עשר מדרגות משיש, שעליהם כיסאו של ראש הגולה ומושבים עבור הנסיכים של בית דוד (כלומר, בניו)."13

בתקופת העידן העותומאנית, הספרדים הפכו לבעלי שם במסחר שלהם בין אירופה, האימפריה העותומאנית, הודו וסין. הם בלטו בייצור הבד, גביית מיסים ומיסי יבוא, בנקאות וחימוש. בנקים יהודים סייעו לממן את מערכת המדינה, ובאותה מידה לספק לצבא נשק.

במשך התקופה העותומאנית חוג'ה יעקב ואדון עבד אללה הפכו לידועי שם בבסרה כשני הבנקאים הראשיים ויועצי הממשלה. ששון איבן סאלי, ראש משפחת ששון לאחרונה מהודו, שגשג בבגדאד כמו הבנקאים יצחק ומנחם עיני.

פעילות יהודית זו צריכה להיות מודגשת, הואיל וכמה מנהיגים ערביים, כמו נורי סאעיד, לא היו מודעים לחשיבותם של היהודים בכלכלה הערבית כאשר הם שיתפו פעולה עם הציונים להעביר אותם לישראל לאחר 1948 (ראה פרק רביעי).



תהליך הערביזציה של היהודים תחת האסלאם


בעוד שיהודי הסהר הפורה וצפון אפריקה דיברו שפות שונות לפני הכיבוש האסלאמי, בעיקר ארמית ויוונית, הם עברו תהליך של ערביזיציה יחד עם שאר האוכלוסייה לאחר הכיבוש. הם השתמשו בערבית בדיבור, בכתיבה ואפילו בענייני דת. בדרך כלל הם כתבו ערבית באותיות עבריות. הם אימצו את תרבות אסלאמית באזור שידע את הציביליזציות הבבלית, הפרסית, ההלניסטית והרומאית בין היתר. השפעת האסלאם על היהדות הייתה ניכרת בפילוסופיה, בלשנות, רפואה ומתמטיקה, אסטרולוגיה, מיתולוגיה עממית ולימודים דתיים.

יהודי המזרח התיכון גם דחו באופן מוחלט את ההלניזם ואת הפילוסופיה ההלניסטית. רבים מהם מתו על קידוש השם בהתנגדם להלניזם. לאחר הכיבוש האסלאמי, על כל פנים, הם התחילו ללמוד את התרבות החדשה בנחישות עם מורים מוסלמים. את הסיבה לשינוי בעמדה זו ניתן לזקוף רק לטובת הסובלנות של האסלאם, שהובילה יהודים ונוצרים רבים לאמץ אותה.

החלוץ מבין המשכילים היהודים בתחום זה היה סעדיה גאון או סעיד יוסף אל-פיומי (882-942). הוא נולד במצרים, היגר לעיראק והפך להיות ראש האקדמיה של סורה. סעדיה כתב מספר ספרים בערבית, כמו "ספר התשובות לענן" (שהקים את כת הקראים), ספר הגילוי, ספר הירושות, וספר העדות והשטרות. הוא תרגם את התנ"ך לערבית נוסף לכך כתב פרשנות נרחבת, וחיבר מילון ערבי-עברי הנקרא האגרון. אך ספרו המפורסם ביותר הוא ספר אמונות ודעות שבו הוא מונה את סגולות השכל ביחס לזיכרון וחיזוי, איך לשלוט על חיות, כוחו של הטבע, בניית בניינים, עשיית בגדים, הכנת אוכל, ארגון מחנות צבאיים, שלטון פוליטי וארגון, תרבות ואסטרולוגיה. סעדיה התנגד להיפותזה שרנסנס מדעי יוביל לאי אמונה באל. הפילוסופיה שלו התיישבה עם הקוראן, מותאזילה (רציונליזם) והפילוסופיה ההלניסטית.14

שרירא גאון, ראש האקדמיה בפומבדיטה משנת 968-998, כתב את אגרת רב שרירא הנרחבת, אודות ההיסטוריה של ההלכה ( חוק ) היהודית לאחר התנ"ך. אותו ירש בנו, רבי האי גאון, שכתב מספר ספרים בערבית, המקח והממכר, ספר השבועות, ספר האחלמה וספר הדינים. רבי האי האמין לא באגדות ולא בניסים, וגם לא בשדים, והיה תחת ההשפעה של הפילוסופיה הרציונאלית שפותחה על ידי הפילוסופים של האסלאם. במאלאגה, אנדלוסיה, אחד הפילוסופים והמשוררים היהודים הניכר ביותר היה סולימאן איבן גבירול (1022-1070). הוא חיבר ספר פתגמים הנקרא מבחר הפנינים, ועבודות פילוסופיות בשם תיקון מידות הנפש, ומקור חיים. הוא היה מושפע מאל-מותאנאבי ואבו אל-עלע אל-מערי.

שמואל בן-חופני חי בתחילת המאה האחת-עשרה והפך להיות ראש האקדמיה של סורא. כל היצירות שלו היו בערבית, כולל מבוא לתלמוד, ספר הבגרות, ספר הגירושין וגילוי המקרא. הוא האמין בשכל, דחה תוספות חיצוניות אי רציונאליות, וביצע מחקר בתחומים שונים כמו מסחר, ירושות ונהרות, וכן בדת. פרופסור אסף, באחת ההרצאות שלו באוניברסיטת ירושלים אמר, יצירותיו של בן חפני היו רבות ומגוונות יותר מכל משכיל יהודי אחר.

מיימונידס ( מוסא איבן מיימון ) (1135-1204) היה המבריק ביותר מבין הפילוסופים של יהודי ערב. הוא נולד בקורדובה אך היגר למצרים שם הוא הפך להיות הרופא של סאלאדין. עבודותיו ברפואה תורגמו ונלמדו עד סוף המאה השש עשרה. הוא כתב את עבודתו הפילוסופית החשובה ביותר, מורה נבוכים, שבה היה מושפע מאריסטו ואיבן סינה (אביסה), בערבית. וכך הוא יצר את היסודות השכליים של היהדות. אחת מההוראות שלו הייתה שיהודי צריך לקבל את המוות מאשר לאמץ את הנצרות, אבל הוא יכול לאמץ את האסלאם במקום למות.

איבן קאמונה (במאה השלוש-עשרה) גם כן היה פילוסוף מצוין שחיבר עיונים על האסלאם, נצרות ויהדות, כפי שהיו אבו אבאראקאת איבן מלכה (במאה השתיים-עשרה), איבן גבירול אל-אנדלוסי, ובחיי בן פקודה שכתב את חובות הלבבות בערבית. ספר זה מייצג את את היצירה הראשונה על סגפנות אסלאמית שנכנסה ליהדות (1070). אברהם בן מיימון (בנו של מיימונידס), ראש הקהילה היהודית במצרים, חיבר יצירה חשובה הנקראת המספיק לעובדי השם, אשר תורגם לאנגלית על ידי פרופסור שמואל רוזנבלט בשם הדרכים הנעלות אל השלמות.15 המחבר הבחין שהסופים (סגפנים/מיסטיקנים) מוסלמים שימרו את רעיונותיו של הנביא יותר טוב מהיהודים עצמם. ואז הוא ניסה להכניס כמה נוהגים מוסלמיים לתוך עבודת האל היהודית, כמו נפילת אפיים, אך הוא נכשל. בכל אופן, ביום כיפור יהודי עיראק כן נופלים אפיים בתפילה. כך אנחנו רואים שהסופיזם, כמערכת פילוסופית ואתית מקיפה, השפיעה על פילוסופים ומשוררים יהודים, כפי שהמדעים ותהליכי החשיבה ההלניסטים חלחלו אל תוך חיי הרוח היהודיים דרך המורים המוסלמים אשר פיתחו חשיבה מדעית מתודית. פרופסור גויטיין, מנהל המחלקה ללימודי מזרחנות באוניברסיטת ירושלים, מציין ש"עוון" ההומוסקסואליות אצל הסופים "חלחל לעיתים לתוך חוגים יהודיים מזרחיים."16 זו אחת ההערות האנטי-ספרדית והאנטי-ערבית שמישהו יכול לשמוע מפרופסורים ציונים.

פיוט עברי לא היה קיים לפני האסלאם, חוץ מהתנ"ך וקצת פיוט דתי ללא חריזה בפלסטין. לכן פיוט בעל חריזה שחובר בימי הביניים היה חלק מהפיוט הערבי בתוכנו ובסגנונו. כל מי שלמד את השירה העברית והערבית של התקופה הזו אינו יכול שלא לראות שהעברית חיקתה את הערבית. משוררים יהודים דיברו ערבית, למדו ערבית, התרבות שלהם הייתה ערבית, הם כתבו חרוזים בערבית, והעריצו שירה ערבית במידה כזו שהם רצו לשבות את יופייה בעברית. הם התחילו לבנות חרוזים בעברית תנ"כית, מתרגמים מילה במילה מונחים והבעות ערביים רבים. הם השאילו את הרטוריקה וסגנונות הערבית כמו דימוי, השאלה, רמיזה, היקש וכו'. הם השתמשו גם במשקלים ובחומר הנושא של השירה הערבית, כמו השירה הנפלאה של גאזאלי, בהלל ובשירה ערבית. כשרגשות המשורר קלחו ממנו, הוא לעיתים קרובות היה מוסיף פסוקים בערבית. היו מספר רב של משוררים יהודי ערב, המפורסמים ביותר היו סולימן איבן גבירול, מוסא איבן עזרא, יהודה הלוי, שמואל איבן נגרילה, איברהים איבן עזרא, ויהודה אלחריזי, אשר השתמש בסגנון שנקבע על ידי המחבר הערבי הדגול, המקאמאט של אל-חרירי, בספרו תחכמוני.

המשורר דונאש היה הראשון שהציג את המשקלים הפיוטיים לתוך החריזה העברית במאה העשירית. יהודה הלוי (אבו אלחסן), נולד ב-1086, חי בטולדו ונחשב בין גדולי המשוררים של אנדלוסיה חרז גם בעברית וגם בערבית. היה רופא ופילוסוף. ספרו החשוב ביותר על פילוסופית הדת הוא ספר הכוזרי שנכתב בערבית בצורה של שאלות ותשובות. מן המשוררים שאימצו את האסלאם, הידוע ביותר הוא איברהים איבן סהל אל-אישבילי (נפטר ב-1260) אשר למד את הקוראן וחיבר אוסף מפורסם של שירים.

בחצי האי ערב בתקופה הפרה-אסלאמית, היהודים תמיד השתמשו בערבית כשפתם העיקרית, ודקלמו שירה כמו אחיהם הערבים. בהקשר זה עלינו להזכיר את אל-סמוואל איבן עדיעה (נפטר בשנת 560) שהיה בעל ארמון, אל-אבלאק. כאן הוא שימש דוגמא לכוונה טובה; הוא העדיף את מותו של בנו, כאשר הוא נלכד בשבי על ידי אויביו של אומרו אל-קייס מאשר לבגוד באמון שרכש לו אומרו אל-קאייס כשהוא ביקר בסוריה. פסוק הפתיחה של אחד השירים המפורסמים שלו מתחיל:

" אם כבודו של אדם אינו מטמא על ידי שפלות הבאה עליו אזי כל מלבוש שהוא לובש יפה עליו."

לפני עליית האסלאם, משכילים יהודים לא למדו בלשנות. אולם כשהם התחילו ללמוד ערבית לאחר עליית האסלאם הם למדו דקדוק ורטוריקה. אחר כך הם התחילו ללמוד בלשנות ביחס לעברית, כשהם מיישמים את השיטות שהם למדו ממוריהם, המדקדקנים הערביים. דאוד איבן איברהים אל-פסי חיבר מילון של עברית תנכית במאה העשירית. במאה השלוש עשרה, תנחום ירושלמי גם כן כתב מילון עברי על מקורות העברית שלאחר התנ"ך. איבן ג'ינה גילה שהמילים העבריות (כמו בערבית) נגזרו משורשים של שלוש אותיות. לאורך המאות העשירית עד השלוש עשרה, מדקדקנים בעברית יחד עם עמיתיהם המוסלמים המשיכו ללמוד את הדקדוק של הערבית, העברית והארמית, בהתחשב בכך ששלשת השפות האלו היו במקורן שפה אחת.

בעידן האומיה אנשי רוח מוסלמים, יהודים ונוצרים נטלו על עצמם מאמץ מרחיק לכת: את התרגום של קובץ הידע ההלניסטי מיוונית וסורית. מבין המתרגמים היה יהודי שחי בבסרה בזמנו של עומר ה-II בשם מאסארג'אווי שתרגם ספרי רפואה מסורית, אם כי המתרגם המפורסם ביותר היה הנוצרי הומאין איבן אישאק (809-877).

במאה השלוש-עשרה קבוצה גדולה של מלומדים יהודי ספרד, בעיקר אלה שהתיישבו בפרובנס, נטלו על עצמם את התרגום של הפילוסופיה והמדעים האסלאמיים מערבית לעברית, ואחר כך ללטינית ובכך אפשרו למורשת התרבותית האסלאמית לפעפע בכל רחבי אירופה שם היא הפכה לחלק מהבסיס של הציביליזציה המערבית. המצטיינים מבין מתרגמים אלה היו משפחת תבון וקימחי.

לפני שנעבור לתרבות העממית יהיה זה הולם לתת תיאור קצר על תכנית הלימודים במוסדות החינוך היהודיים בעולם האסלאמי של המאה השתיים-עשרה המבוססת על הספר רפואת נפשות של יוסף איבן יהודה עקנין. נוסף לתורה ולתלמוד, יהודי ערב למדו שירה, פילוסופיה, מתמטיקה, הנדסה, לוגיקה, אופטיקה, אסטרולוגיה, מדעי הטבע, מוזיקה, דת ופילוסופיה מופשטת ומכונאות. במאה השלוש-עשרה יהודה אבן שמואל איבן עבאס אמר שהחלק הראשון של תוכנית הלימודים הנזכרת ברפואת נפשות כללה תרגום של התורה לערבית, את החלקים ההיסטוריים של התנ"ך, חוקי הדקדוק העברי, תלמוד ואתיקה. בחלקה השני של תוכנית הלימודים, התלמידים היו לומדים רפואה, אריתמטיקה ומוזיקה. בחלקה השלישי היו לומדים אריסטו ואביסה (איבן רושד), ואחר כך בסוף מדעי הטבע ופילוסופיה מופשטת.17 נראה, שחוץ מהנושאים היהודים, תוכנית לימודים זו הייתה מבוססת על תוכנית בתי הספר האסלאמיים.

התרבות העממית, הכוונה כאן לסיפורים ומיתוסים עממים, בעולם האסלאמי הייתה משותפת לקהילות המוסלמית, הנוצרית והיהודית. מתוך ארבע מאות הסיפורים באלף לילה ולילה, ארבעים וחמישה מהם סיפורים יהודים. במאה האחת-עשרה, ניסים בן יעקב איבן שאהין ערך אוסף של סיפורים יהודים-ערבים שבדרך כלל נכתבו בערבית מדוברת ונתן להם אופי עברי. בחתונות ובמסיבות, זמרים יהודים היו שרים פיוט ערבי שבחלקו היה מורכב מחרוזים שהוחלפו לסירוגין בעברית ובערבית. כיום, בחתונות בישראל, הזמרים השמיטו את החרוזים של הערבית הקלאסית, הואיל והדור החדש אינו מבין את השפה בגלל הדיכוי התרבות שלו, אבל המוזיקה של יהודי ערב היא ערבית לחלוטין, אפילו בבתי הכנסת. בעולם האסלאמי לא היה הבדל בין אמנויות יהודית וערבית כמו בצורפות, כתיבה תמה או בכל מלאכות היד האחרות. במרץ 1987 בתיאטרון הקולנוע הלאומי של לונדון הוקרן סרט ציוני על האמנות העממית התימנית, שהציונים מתארים כ"תימנית-יהודית", והכירו בכך שאמנות זו נעלמה בקרב יהודי תימן מאז הגירתם לישראל.

כך, המורשת התרבותית היהודית מאז הכיבוש הערבי הייתה חלק אינטגראלי מהציביליזציה האסלאמית, ונכתבה בעיקר בערבית תחת הגמוניה אסלאמית. התרבות האשכנזית, מצד שני, לא באה לידי ביטוי עד המאה השמונה עשרה בגרמניה ומאוחר יותר במזרח אירופה. בשעה שיהודי ערב ייצגו את הרוב ביהדות העולם בתקופה האסלאמית, הם עתה 20 אחוז, אבל 70 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בישראל.



סובלנות אסלאמית


אינטראקציה תרבותית זו בין המוסלמים הכובשים והיהודים והנוצרים התקיימה באטמוספרה של סובלנות ושכנות טובה. מקורות יהודים מספרים שעבד אל-מליק איבן מרואן (685-705) מינה יהודי לנקות את הר הבית בירושלים, וגם לעשות פנסים ולהדליק אותם. יהודי ירושלים באותה עת האמינו שזו הייתה תחילת הגאולה. קודם לאותה תקופה, מעאויה (661-680) בנה בית כנסת בירושלים.

יהודי ערב לא התעמתו עם האופציה של המרת דת או מוות, כמו יהודי אירופה הנוצרית, כי הקוראן מייעץ "אין כפייה בדת" וגם "לכם יש את הדת שלכם ולי יש את שלי". חוץ מזה, הגישה של האסלאם כלפי היהודים אינה יכולה להיות בעלת אופי של שנאה, פחד וגזענות כפי שהתקיימה ועדיין רווחת באירופה. בדעתם של הנוצרים האירופאים היהודים, השטן וכל הלא-נוצרים היו בחלקם אספקטים של אנטי-כרייסט. זה היה פחד אמיתי, והוא סיפק את הבסיס לאנטישמיות והגזענות בת זמננו. אולם, אם יהודי חובק את האסלאם, כל ההבדלים נמוגים והוא הופך להיות כמו כל מוסלמי אחר. באופן, האסלאם קלט את אנשי הסהר הפורה, אפריקה ואסיה.

בדרך כלל, האסלאם לא הציב מעצורים על היהודים והנוצרים לגבי סוג העבודה שלהם ומקום מגוריהם. כל האזרחים היו חופשיים לגור היכן שחשקה נפשם ולעבוד בכל מלאכה שבחרו. האסלאם לא העניק זכויות-יתר למעמד מסוים של אנשים, כפי שקרה באירופה הפיאודלית, או בתוך המערכת המסורתית של הכיתות בהודו.

באירופה בימי הביניים הכנסייה הייתה מסלקת כל מי שחרג נגד הנצרות. האסלאם, מצד שני, מאפשר חרטה לאלו מאנשי הספר אשר ביצעו פשע כמו השמצה נגד האסלאם והנביא, וכן מאפשרת להם להגן על הדת שלהם בעל פה ובכתב.

היהודים קיבלו בחפץ לב את מס הג'יזייה, הואיל והוא סיפק להם את הזכות לחסות אסלאמית. כאשר הכליף העבאסי, אל-מועאתאדיד (892-902), חפץ לבטל את הג'יזייה, הגזבר היהודי שלו התנגד לו.18

לנדסהוט כותב19 מתקופת האומייה (661-750) והעבאס (750-1258) אין דיווחים על תלונות של יהודים על דיכוי או התעללות.

המדינה האסלאמית פתחה את כל מקורות התמיכה שלה בפני היהודים והנוצרים, אפילו בעלות על קרקעות, שהייתה אסורה ליהודים באירופה. החל'יפים הפאטימים של צפון אפריקה ומצרים (909-1171), תרמו תמיכה כספית לאקדמיה היהודית בירושלים. בשנת 1020 הח'ליף אל-חאכים, הציל את חייהם של 200 יהודים מידי מוסלמים פנאטיים שרצו להרוג אותם. היסטוריונים מאמינים שהרודנות של החליף ב"עם הספר" מאוחר הייתה כתוצאה ממחלת נפש.

השר, אל-חאקאני, כתב לח'ליף העבאסי, אל- מועתאדיד, שהוא מעסיק יהודים ונוצרים במנגנון המדינה, והנאמנות שלהם לח'ליף העבאסי הייתה יותר גדולה מהמוסלמים עצמם. הגזמה זו מראה עד כמה בטחו בעם הספר. שני בנקאים יהודים מפורסמים של אז, הרון איבן עומראן ויוסוף איבן פינחס, סיפקו הלוואות כדי לצייד את צבאות האסלאם.

פקודת סולטאן שהוציא הסולטאן העותומאני, מוחמד ה- III במרץ 1602 קבעה שהגנת הדימים (האזרחים הלא-מוסלמים) היא חובתם של כל המוסלמים, מלכיהם ומושליהם. הגאון הנאמר לעיל, האי, כתב במאה האחת-עשרה שבתי המשפט האסלאמי לא היו מקבלים את עדותו של יהודי או נוצרי אלא אם כן הוא היה "בן-פלוגתא" כלומר ממלא את חובותיו הדתיות.20

גישתם של הכמרים המוסלמים וקהל המשתייכים לדת כלפי יהודי ערב הייתה מתונה וחיובית, כפי שמסופר בספר ההכנות של אל-באקילאני בבגדאד במאה העשירית. בחוגים האינטלקטואלי, הסופי והבורגני, בכולם הייתה אמפתיה ליהודים. סעד אל-אנדלוסי, לדוגמא, מהלל את יהודי ערב בלימודיהם השקדנים את החוק האלוהי ואת חייהם של הנביאים. איבן סאעד מונה בספרו סוגי האומות את שמות האומות שסייעו להפצת הידע בעולם: ההודים, האיראנים, הכשדים, היוונים, הביזנטיים, המצרים, ערבים ויהודים. איבן סעד טען שהיהדות היא ערש הנבואה ושמרבית הנביאים היו יהודים. אחרי זה הסופר דן על ההיסטוריה של משכילים יהודים בעולם האסלאמי, תחום שגם ראשיד אל-דין (1247-1318) ואיבן חאלדון (1332-1406) סיקרו. ישנו גם לימוד עוין יחיד ונדיר של איבן חאזם (994-1064) שנבע משנאתו ליהודי, איבן נגרילה, שהגיע לפסגת הפירמידה הממשלתית באנדלוסיה.

כאשר הסולטאן העותומאני, סולימאן אל-קאנוני החליט לבנות את מסגד סולימאניה, תוכניתו נתקלה בקשיים מידי יהודי שסירב למכור חלק מאדמתו. יועצי הסולטאן הציעו לו להחרים את האדמה או לקנות אותה בכפייה. הסולטאן בכל אופן, דחה הצעה זו על יסוד שהיא סותרת את החוקי האסלאם.

ישנם סיפורים דומים על הח'ליף השני, עומר איבן אל-כתאב, והרביעי עלי איבן אבי טאליב, האימאם הראשון של השיעים. נסיך אטאבג במאה השתיים-עשרה, עימאם אל-דין זאנגי, שמשל על עיראק וצפון סוריה אמר אפילו אם מבצע העבירה הוא יהודי או הנאשם הוא בנו של הנסיך עצמו, הצדק חייב להיעשות.

בדיוק כפי שהיהדות הספרדית הושפעה על ידי הסובלנות בתחומי האסלאם, כך שקולה מנגד האשכנזית שהושפעה מהפנאטיות ששררה באירופה של ימי הביניים. את זה ראו אלה שנתקלו בפנאטיות הדתית האשכנזית בישראל כמו הרב כהנא האמריקאי והרב לווינגר, חברי כנופיית טרור שביצעו פעולות איבה נגד ראשי העיריות בגדה המערבית, וחברי גוש אמונים ומתיישבים אחרים בגדה המערבית וברצועת עזה. אפילו ישראלים אשכנזים, אלה שהזניחו את דתם והפכו לחילוניים, או באופן ספציפי יותר לאתיאיסטים, הושפעו בדרך כלל מהפנאטיות הלאומנית האירופאית כמו אריאל שרון, רפאל איתן, מנחם בגין, יצחק שמיר, דוד בן גוריון, גולדה מאיר, יגאל אלון ויגאל ידין. מנהיגים אשכנזים, באם הם ממפלגת העבודה מהשמאל או מהליכוד בימין, הושפעו.

בכל אופן, ישנו דמיון בין המוסלמים הסונים ובין הכוהנים היהודים. שניהם מאמינים שכוהנים לא צריכים לפעול כמגשרים בין האל-כל-יכול לבין האדם, וכך גם המקרה בקטוליזם. לא היו קיימים ביהדות ובאסלאם טקסים פולחניים, ולא היו כל עיסוקים שמותר היה לכוהן למלא ושהיו אסורים על שאר המאמינים. הכוהנים המוסלמים והיהודים שניהם רוכשים את מעמדם על ידי לימוד מעמיק של הדת והתקבלות חברתית. תעודת הסמיכה של הרב דומה לאיג'אזה המוענקת לכומר המוסלמי על ידי המורה שלו. ישנו גם דמיון בין חוק השריעה המוסלמי ובין ההלכה היהודית – משמעות שתי המילים היא "דרכים". בשתי הדתות הבסיס הוא התורה או הקוראן והחאדית' (מסורות). התלמוד, שחובר בעיראק (בשנת 500 לספירה) הוא האקוויוולנט היהודי של הסונה (מנהגי הנביא) או חאדית' של מוסלמים.

תורת המשפט היהודי הייתה מושפעת בחלוקת משנה, גיבוש ומנוח על ידי האסלאם. ישנו דמיון בין הפאטואה האסלאמית (פסק דין דתי) וספרות הרספונסה שהתעוררה בעיראק תחת השלטון האסלאמי ושתועדה על ידי ראשי הקהילה היהודית העיראקית. האסלאם השפיע גם על חוקי הנישואים היהודים, בניית מקומות לעבודת השם, תמלילים של התפילות, דת ופילוסופיה, ואיסורי אכילה (איסור החזיר, למשל). עלינו לציין שהאסלאם הסוני מותיר למוסלמים לאכול בשר כשר. המוסלמים לא החשיבו את הדת היהודית כמסוכנת לאסלאם, הואיל והיהודים לא היוו מעמד פוליטי. הם היו מיעוט קטן, לעומת זאת הנצרות הייתה דת עם מעמד רב עוצמה אשר נלחם נגד מדינות ערביות ומוסלמיות מאז ומתמיד מכיבושי האסלאם. הנצרות סילקה את האסלאם מאנדלוסיה, דרום איטליה ומרוב הבלקן ולבסוף פירקה את האימפריה האסלאמית האחרונה ב-1918. 21 כל זה מראה שלעוינות הנוכחית בין יהודים וערבים אין לה שורשים בהיסטוריה של האסלאם, אלא היא התעוררה כתוצאה מציונות.

האנאליזה אינה מתכוונת שלא היו מעולם תלונות, מעשי אלימות או איסורים שרירותיים על היהודים, לדוגמא, בלבוש, או בבניית בתי כנסת ובתים. היסטוריונים ציונים מפיצים את הפרטים של המאורעות האלה, למרות שהם היו יוצאי דופן בעולם האסלאמי. במרכז האזורים הסוניים, הקהילה היהודית שגשגה. כל התקנות המפלות של המוסלמים היו לעיתים קרובות תיאורטיות ולא מומשו. הקונפליקטים בין הפלגים המוסלמיים היו הרבה יותר גרועים מאשר בין יהודים ומוסלמים.





העת החדשה


מרוקו

למרות שההרמוניה הכללית של היהודים באסלאם מיוסדת היטב, בתי ספר ישראלים ממשיכים להסית תלמידים נגד העולם הערבי ואסלאמי. מורים ציונים טוענים שהיהודים בארצות ערב סבלו מדיכוי, עוני ומחלות מידבקות, והושבתם בגטאות מיוחדים הייתה מחייבת ושהילדים שלהם קופחו מחינוך כללי. מחמת דיכוי פוליטי לא הייתה להם הזדמנות להיות פעילים כלכלית; הכריחו אותם ללכת יחפים וכל פעם שהם פגשו מוסלמי הם היו צריכים לזוז הצידה ולהשתחוות אליו והמוסלמים חשפו אותם ללעג ומכות.22 ציונים המתארים את מצב יהודי ערב בעולם האסלאמי בדרך זו הם כולם מתיישבים אשכנזים שהיגרו מאירופה ואמריקה. לא מאפשרים לספרדים לדבר על עצמם מאחר ואין להם גישה אל התקשורת.

במאמר בעיתון ידיעות אחרונות (23 ביולי 1976), העיתונאי הפרוגרסיבי, ברוך נאדל, השיב על טענות מופרכות אלו. "כל קהילה יהודית במרוקו", הוא כתב, "הייתה לה מנהיגות יהודית משל עצמה שהייתה מורכבת מהאליטה התרבותית והמבצעת שלה. לעיתים קרובות ביצעו היהודים שירותים עבור המדינה, כמו יועצים, רופאים, מתורגמנים, לבלרים, דיפלומטים ובנקאים. במרוקו היהודים עבדו במינהל הצי של המדינה, ויצרו משוררים מצוינים. המוסלמים עבדו במוסדות יהודיים וההיפך. טבח יהודים כמעט ולא היה מוכר. היהודים היו אחראים על המטבעה. מיסטרה מוסא היה מפורסם כרופאו הפרטי של המלך, וירש את מקומו יוסף ואלנסה. שמואל חלש היה חתום על הסדר האמנה הראשון בין מרוקו לבין מדינה נוצרית – הולנד – ומונה לשגריר מרוקו באמסטרדם (1619). חלש היה שר החוץ והיה יועץ פרטי לארבעה סולטאנים. סולטאן ראשיד מינה יהודי כיועצו וכשר האוצר. סולטאן סידי איבן עבד אללה העדיף את השתתפותם של היהודים בכל הפעילות המסחרית ובכל משאי המתן עם אירופה."

משנת 1610 עד שנת 1828 היהודים שירתו כשגרירים בבירות אירופה השונות. מתקופת מולאי עבד אל-רחמן (1822-1859) היהודים במרוקו הפכו להיות פעילים יותר בכלכלה ובתחום הדיפלומטיה. המשפחות אל-טראס, איבן חיימול ואיבן סור הפכו להיות מפורסמים מאוד. כמה מהמדינות המערביות העניקו אזרחות לחלק מן היהודים בתקווה לרכוש כניסה לתוך העניינים הפנימיים של מדינות מוסלמיות. מדיניות זו הובילה ללוחמניות נגד היהודים,

כמו הטבח של ב-30 במרץ 1912 בפז כששישים יהודים נהרגו וחמישים אחרים נפצעו.23

ב-23 ביולי 1986 ה-Financial Times כתב "הקהילה היהודית במרוקו מילאה תפקיד חשוב בחייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של המדינה במשך מאות שנים. עד היום, בנו הבכור של המלך חסן, סידי מוחמד, הולך לבקר בבית הכנסת ברבאט בחג ערב יום הכיפור. החסות המסורתית שהעניק המלך לנושא היהודים אומצה עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר סולטאן מוחמד ה-V, אביו של המלך חסן, אמר למושל הכללי הצרפתי שהוא לעולם לא ירשה לרשויות הקולוניאליות של וישי לכפות על היהודים לענוד את המגן דוד הצהוב אבל סיפק רשימות מפקד". העיתון הוסיף "הקהילה היהודית התדלדלה מ-300,000 כשמרוקו הפכה לעצמאית ב-1957, לסביבות 10,000, אבל רבים מאנשיה עדיין ממלאים תפקידים בולטים. ראש הקהילה, מר דוד עמר, פעם צעיר אנאלפביתי מעיירה קטנה שנקראת בראשיד, היום מנהל את Omnium Nord Africain, אחת החברות הגדולות ביותר של הממלכה, אשר בבעלותו המשותפת יחד עם המונרך. מר עמר, כמו יהודים אחרים ממרוקו הבולטים כיום בעסקים בצרפת, קנדה וארצות הברית, מילא תפקיד רחב יותר. הוא שוגר לארצות הברית לפעול בקרב שדולת אנשי קונגרס יהודים וקבוצות אחרות כדי לנסות להפחית את התנגדות היהודים למכירות כלי הנשק של ארצות הברית לארצות ערב."

לפרסום עובדות אלה הייתה משמעות רבה ליהודי מרוקו אשר סבלו הכי הרבה מהפלייה תחת השלטון הציוני אשכנזי.

תוניס

השגריר האמריקאי, מ. נח, כתב בשנת 1814 "עם כל הדיכוי שלכאורה, היהודים הם האנשים המובילים; בברבריה הם המכונאים הראשיים, הם בראשות בית המכס, הם ניהלו את משק ההכנסות; את היצוא של חפצים שונים, ואת המונופול על סחורות שונות הם השיגו על ידי רכישה; הם שולטים על המטבעה ומווסתים את מטבע הכסף; הם שומרים על התכשיטים וחפצי הערך של המושל, והם היועצים, המזכירים והמתורגמנים שלו; המעט הידוע באמנות, מדע ורפואה מוגבל היה ליהודים...הם תמיד בנוכחות המושל, לכל שר יש שניים שלשה סוכנים יהודים..."24 בשנת 1855 מוחמד פאשה ביטל את כל המגבלות האפשריות שנכפו על היהודים והעניק להם שוויון מוחלט.

אלג'יריה

אם כי היהודים במדינות המערביות והסוציאליסטיות נהנו משוויון מוחלט, הם לא נהנו מאוטונומיה כפי שהאסלאם העניק להם, כמו שהזכרנו קודם. בתוככי אוטונומיה זו, יהודי אלג'יר שימרו את זהותם מזמן כיבושי האסלאם ועד שנוסד שלטון ההתנחלות הצרפתי בין השנים 1834-1851. השפה והתרבות הצרפתית נכפו עליהם, בניגוד לבקשות המנהיגים שלהם. רק יהודי קונסטנטין והאואזיס הדרומי נותרו נאמנים ליהדותם. מספר משפחות היגרו לטוניס במטרה שלא לאבד את זהותם. צעירים שנשארו מאחור החלו להתבייש ברקע שלהם. דבר כזה לא קרה תחת השלטון האסלאמי.25 בזמנים של תסיסה, יהודי אלג'יריה היו נמלטים למסגדים להתגונן. בשנת 1902, העם האלג'ירי דחה הסתה אנטי-יהודית והמסיתים הובסו.26

ההתנחלות הצרפתית הצליחה לבסוף להפריד את יהודי אלג'יר ממולדתם ומעמם וכאשר היא הנחילה עצמאות על אלג'ריה ויהודי אלג'יריה בחרו לעזוב לצרפת. הם לא היגרו לישראל, בכל אופן, מתוך סלידה לא להיות "אזרחים סוג ג'". במשך מלחמת העולם השנייה, הנאצים ידעו שהערבים לא יסבלו השמדה המונית של שכניהם, ויהודי צפון אפריקה היו כמעט היהודים היחידים שחיו תחת כיבוש גרמני בלי ששלחו אותם לתאי הגזים. הילדים שלהם בישראל תולים על קירותיהם את תמונותיו של המלך חסן השני של מרוקו ואביו לאות הוקרה.

עיראק

ברוך נאדל כתב במאמר שהוזכר קודם "כשקהילה זו חיה בעיראק, שיעור הרופאים היה פי ארבע גבוה יותר מבין היהודים האשכנזים בפלסטין מלפני 1948. 36 אחוז מיהודי עיראק היו מעורבים במקצועות חופשיים. הם היו חלק מההנהלה הכלכלית הממשלתית, מנהלי רכבות ובנקאים, סוחרים, עורכי דין ורואי חשבון. היו גם העניים, אבל הם היו שיעור קטן יותר מאשר העניים האשכנזים בפולין. רמת החינוך הכללית בבתי ספר עיראקיים הייתה מצוינת, כשהיהודים לומדים אנגלית וצרפתית בחטיבות הביניים, כמו בתי הספר הצרפתים אליאנס. היהודים הצטיינו בשירה מודרנית וברומן ערבי." ערבית הייתה שפת ההוראה. בתי הספר לימדו תכנית לימודים לאומית עיראקית, אבל בשעורי החינוך הדתי, התלמידים קראו את התורה ותירגמו אותה לערבית.

בספרו יהודי המזרח התיכון,27 חיים י. כהן כותב שמספר בתי הספר היהודיים בבגדאד גדל משמונה ב-1920 לעשרים עם שנת 1948. ראש ארגון העיראקים בישראל מוסיף שהקהילה נטשה שלושים ושבעה מוסדות חינוך רק בבגדאד.28 נוסף לבתי ספר רגילים, ליהודים היו מוסדות מיוחדים לעיוורים וליתומים, קונסרבטוריון ובתי ספר מקצועיים, למרות שמרבית התלמידים היהודים היו רשומים בבתי ספר ממשלתיים בחינם (בתיכון). לאחר שסיימו את החינוך בבית ספר תיכון, התלמידים היהודים היו נרשמים במוסדות החינוך הגבוה יותר של המדינה, או באוניברסיטאות אירופאיות או ערביות). יצחקי אמר שמחצית הסטודנטים שלמדו בחוץ לארץ על מלגות ממשלת עיראק היו יהודים. במחצית הראשונה של המאה הזאת, 1,000 סטודנטים עיראקים יהודים סיימו השכלה גבוהה, למדו בעיקר משפטים ורפואה, אחריהם פרמקולוגיה, הנדסה וכלכלה. אחדים מספר למדו במכללה להכשרת מורים.29

כפי שכבר הוזכר, יהודי עיראק נהנו מאוטונומיה שהתגלמה בציבור בשני אסיפות: הציבור החילוני והציבור הרוחני שויסת את החיים הדתיים. הראשון דאג לענייני חינוך, בריאות, צדקה וממון. מינהל הקהילה גבה מיסים שונים, כמו מס על בשר, כדי לממן את פעילותה. היהודים היו פעילים בתחומי ספרות ועיתונאות, אנטי-ציונות, מוזיקה, אומנות ובכל מישורי החיים התרבותיים של עיראק יחד עם אחיהם המוסלמים והנוצרים (ראה פרק רביעי). דו"ח שוחט (1910) שהוגש לשגריר הבריטי בבגדאד קבע שליהודים יש מונופול על המסחר הפנימי, המוסלמים והנוצרים אינם יכולים להתחרות איתם.30 הוא חילק את הקהילה היהודית כדלקמן:

5% סוחרים ובנקאים עשירים

30% מעמד ביניים – סוחרים קטנים

60% עניים (קרי, בעלי-מלאכה)

5% קבצנים

בעקבות ההתפתחויות הכלכליות ובחינוך שהתרחשו תחת המנדט הבריטי, מספר הסוחרים האמידים בשנת 1938-1939 בלשכת המסחר של בגדאד הגיע ל-39, יותר מאוחר הוא עלה ל-43% מהסך הכל, מתוכם היו 10 חברי לשכה יהודים. יתרה מזאת היהודים היו מועסקים על ידי ממשלת המנדט בכל משרדיה, במיוחד במשרד האוצר. הם היו הרוב במנהלת הרכבות, נמל בסרה וחברת הנפט העיראקית. הידוע ביותר מכל אלה היה ששון חזקיאל, שר האוצר הראשון בממשלה העיראקית הראשונה (1921). הסיבה העיקרית להתקדמות זו הייתה רמת החינוך היהודית, ידיעתם את השפות הזרות, קשרי משפחה במדינות אחרות, העובדה שהם היו מרוכזים באזורי המטרופולין כמו בגדאד, בסרה ומוסול, האנרגיה וההתלהבות שלהם, כישוריהם המסחריים המסורתיים, ואחרון אך לא פחות, יחסי האחווה ששררו ביניהם ובין הקהילה המוסלמית בשתי הרמות הרשמית והעממית. המצב הוביל להתפתחות מעמד חדש של סוחרים מוסלמים ומשכילים אשר התחילו בשנות השלושים להתחרות עם היהודים בכל המישורים. תחרות זו הייתה אחת הסיבות לכיתתיות ולהגירה לאחר מכן בנוסף לעוד גורמים משמעותיים: הציונות, תעמולה נאצית והתערבות מערבית (ראה פרק רביעי). הופעת תחרות זו לא ציינה שנפח הסחר היהודי ירד, אדרבה, במשך שנות השלושים והארבעים, מספר הסוחרים היהודים גדל.31 הם המשיכו להוות נוכחות רבה באופן יחסי בפעילויות המסחר, עד שהם נעקרו ב-1950-1 (ראה פרק רביעי וחמישי).



תעמולה אנטי-ערבית


למרות הראיות של העובדות ההיסטוריות, התעמולה הציונית בתקשורת הפנימית והחוץ המשיכה להזין את האגדה שהמוסלמים דיכאו את היהודים בעולם האסלאמי. המטרות של ניסיון מוזר זה הם כדלקמן:

1. העם הישראלי הוא עם מפולג. מאחורי המסך של "אחדות לאומית יהודית", משכנות העוני ומה שמכנים "עיירות הפיתוח" הם במצב תמידי של תסיסה מתוקף התנאים המחפירים המתעוררים מניצול עדתי. הממסד השולט כיוון את ההתמרמרויות האלה נגד הערבים והעם האסלאמי, ואמר לספרדים "אתם צריכים להיות אסירי תודה. הצלנו אתכם מהדיכוי האסלאמי." כמה מן הספרדים האמינו לפיקציה זו, מספר ספרדים מאמינים לפיקציה זו, כי הם נולדו בפלסטין ולא חיו במדינה ערבית אחרת.

2. מאמץ בלתי מוצלח לשבש את זרם המחשבה הפרוגרסיבית אשר קוראת למאמץ משותף בין העם הפלסטיני והילידים היהודים נגד הציונות

3. להסית את כל הישראלים ולהכין אותם למלחמות של התפשטות.

4. בזמן בו ספרדים רבים נכספים לחזור לארצות מוצאם, הציונים מנסים לשכנע אותם ברעיון של "אין חזרה לארצות ערביות או אסלאמיות". יתר על כן, החוק הישראלי אוסר נסיעות לארצות ערביות, חוץ ממצרים וחוץ מלמטרות ריגול וטרור. כאשר ישראל קשרה קשר עם עיראק תחת נורי סעיד על הגירת היהודים, לדוגמא, הם ניסו לבטל את אזרחותם העיראקית לפני שהם עזבו כדי למנוע מהם לחזור אי פעם לארץ מולדתם.

5. להצדיק את הפשעים שהציונים ביצעו נגד יהודים אלה במהלך ההגירה ו"הקליטה" (ראה פרק רביעי וחמשי).

6. להביא הוכחה לשמו הרע של העם הערבי והעולם האסלאמי בעיני העולם המערבי. בהקשר זה, היסטוריונים ציוניים ועיתונאים פעלו בנמרצות.

7. מטרת הפלסטינים איננה רק מטרה פוליטית, לאומנית, זו היא מטרה של אנשים שאיבדו הכל, בתיהם ואדמתם, אכן הכל עד לבגדיהם. כך מנסה הממסד הציוני להצדיק את השדידה שלו מן הפלסטינים על ידי המצאת סיפורים על עושק היהודים בארצות ערב. הקפאת הנכסים של יהודי עיראק שעזבו את ארצם התרחשה רק על ידי הקשר החשאי של ישראל, כי הקליקה של נורי סעיד שמשל בעיראק באותו זמן הייתה פרו-מערבית ולא יכלה להקפיא את הנכסים של היהודים ללא הסכמת המערב. הקפאת הנכסים סיפקה לישראל תירוץ לחתור אל מדיניותה ארוכת הימים של החרמת רכוש וקרקע ערביים.





הערות

1. איבן הישאם, סורה, 119-123.

2. נכדו של ג'ינג'יס חאן.

3. מונח לטיני בדרך כלל בשימוש לתיאור סוגה ספרותית שמשמעותה "שאלות ותשובות".

4. רג'ואן (Rejwan), 121.

5. ברון (Baron), 93.

6. רג'ואן, 81-84.

7. עבד משוחרר ברברי של מוסא איבן נוסאייר*, מושל צפון אפריקה תחת האומייה. נחיתתו הראשונה בספרד הייתה על יד אפוא שהסלע הגדול היה ומאז הנציח את שמו, ג'אבל (הר של) טאריק (גיבראלטאר). היטי, ההיסטוריה של הערבים, 493.

8. מכתב לשרירא גאון.

9. אדלר, 39-42.

10. לונדון, 1937.

11. האנציקלופדיה היהודית, ניו - יורק 1925, כרך 4, 417-418.

12. ראה שם.

13. מסעות בנימין מטודלה.

14. אנציקלופדיה בריטניקה.

15. בלטימור, 1927 ו-1938.

16. יהודים וערבים, 153-154.

17. רג'ואן, 144.

18. רג'ואן, 88-89.

19.

20. ששון, דאוד, 7-15.

21. לוויס, 79-86.

22. ראה קירשנבאום, ש., ההיסטוריה היהודית בעת החדשה, משתמשים בו בבתי הספר התיכוניים.

23. שוראקי, 173.

24. מ. נח, 306.

25. זמנים מודרנים של סרטר, ריצ'אר עיון, 67-71.

26. שוראקי, 125-153.

27. כהן, חיים (Cohen, H.J.), יהודי המזרח התיכון, 1860-1972,1973,123.

28. טווינה, – (Twena, A.H.), (עריכה), פזורה ושחרור, כרך 5, חינוך יהודי בבגדאד, וועדת בית הכנסת גאולה, רמלה, 1975, 173.

29.כהן, אין להשיגו עוד מהוצאת הספרים, ציטוט, 124-125.

30. אלי כדורי "יהודי בגדאד בשנת 1910", לימודי המזרח התיכון, כרך 7, מס' 3, אוקטובר 1971, 355-361.

31. שיבלאק, 23-36.





תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 07-10-2005, 20:41
  tamiborsook tamiborsook אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.10.05
הודעות: 169
סותם פיות
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי flip_murray שמתחילה ב "מנהלים-אולי מישהו כבר יפסיק את הזרם הבלתי פוסק"

לא נאה לך, אל תסתכל
מעניין שברוטר בדקתם ורוטר בדק באימגו ופרש בדק ברוטר, ממשיכים, את אותם שקרים . לכן אין הגעה התגובה הזאת
מנהלים-אולי מישהו כבר יפסיק את הזרם הבלתי פוסק
סותמי פיות
אם אף אחד לא מגיב זה טוב בשבילי, שאני לא צריכה להתעסק עם התגובות. אבל
בטוח שהרבה אנשים קוראים את החומר. הספר , כמו שנאמר פה, "זרם בלתי פוסק"
מפורסם איך אומרים all over באינטרנט
זה שאתם מתכחשים לו ופוסלים אותו כאן לא אומר שיש הרבה אנשים שקוראים את החומר אבל לא מגיבים
צריך לחכות כדי שנבובים יתפתחו לאורגניזם
אני פונה לציבור שאינו white trash כמוכם
אבל הציבור הזה לא מוכן לעלות לפורום שיש בו רק בריקודות
אז
אם וכאשר תתרככו
תחשבו על זה
ואחר כך תכתבו את זה
תודה על תשומת הלב
תמר בורסוק
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 09-10-2005, 09:17
  tamaremet tamaremet אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.08.05
הודעות: 3
תעלם אתה, דיקטטור, סותם פיות
בתגובה להודעה מספר 10 שנכתבה על ידי flip_murray שמתחילה ב "גבר,אל תגיב להם..."

פרק שני


ההתנגשות הראשונה בין הציונים ויהודי פלסטין 1881-1918
מצב הקהילות לפני הציונות



לאחר שחרור ירושלים לידי סאלאדין ותבוסת הצלבנים לאחר מכן, יהודים שחיו באדמות האיסלאם חזרו לפלסטין

במיוחד לירושלים. קהילה זו התפתחה בהדרגה עד לנקודה שבה היא הפכה לקהילה פלסטינית, יהודית בדתה וערבית/איסלאמית בשפתה ובתרבותה. לאחר נפילת המדינה הערבית/איסלאמית באנדלוסיה, יהודי ספרד גורשו והיגרו לארצות המגרב הערביות (מערב) ואל הפרובינציות של האימפרייה העותומאנית. אחדים מהם הגיעו לפלסטין שם הם השתלבו עם יהודי פלסטין. קבוצות יהודיות ב"דאר-אל-איסלאם"1 שלחו תרומות כספיות לקהילה היהודית בפלסטין והם השתמשו בזה לתמיכה במוסדות דת ותרבות ולעניים.2 למרות הגירת כמה יהודים אשכנזים דתיים ממזרח אירופה, הספרדים נשארו הרוב.3 כפי שהגירת האשכנזים הדתיים המשיכה, שיעור יהודי ערב ירד עם שנת 1875 ל-60 אחוז מהאוכלוסייה היהודית. אולם, האוטונומיה שהוענקה ליהודי פלסטין נשארה בידי היהודים ילידי המקום הואיל והייתה להם אזרחות עותומאנית. יהודי אשכנז היו בעלי אזרחויות אירופאיות שונות ולכן הם היו מוגנים תחת חסות הסכמי הכניעה על ידי שגרירים זרים, במיוחד אלה של בריטניה וצרפת. האוטונומיה היהודית הייתה תחת הנהגתו של הרב הראשי הספרדי שנבחר על ידי רבנים אחרים ואשר היה מוכר על ידי הסולטאן בפירמאן (צו רשמי) מיוחד, ו"הוכתר" בטקס מיוחד בירושלים. לרב זה הייתה עמדה מיוחדת בענייני הדת של יהדות העולם. יהודי פלסטין הרכיבו ועדה מיוחדת הנקראת "כנסת ישראל" לנהל את ענייני הקהילה ורשויות העותומאן העניקו לה את הזכות לטבוע מטבע לקהילה. ישנה אגדה יהודית המספרת כאשר אלוהים קורא את הסולטאן אליו, שערי ירושלים היו נסגרים לאות אבל על נשמתו של הנפטר. את המפתחות היו שולחים אחר כך אל הרב הראשי לקבל את ברכתו, כדי לציין שהסולטאן החדש יהנה מהתמיכה של הקהילה היהודית. סיפור זה מראה את רוח האחווה והידידות שהושגה ביחסים בין יהודי פלסטין ושלטונות העותומאן האיסלאמיות. היהודים הועסקו בעבודות יד, כמו צורפות, נגרות, ייצור מזון וכגלחים וכו'. כמה מהם היו סוחרים, רופאים וגובי מיסים, וכמה הפכו לאנשי מדע בעלי שם, פוליטיקאים, סופרים וקצינים בצבא. כמה מילידי המקום היהודים רכשו השכלה מדעית גבוהה יותר, ביניהם ניסים בכר שייסד וניהל את בית הספר אליאנס בירושלים, יוסף סבי, שלמד בצרפת, פרופסור אריאל בן ציון שהיגר לגרמניה וכתב על הדת היהודית במזרח, פרופסור איברהים סאלם יהודה מומחה לענייני ערבים ובלשן מפורסם, דאוד (דוד) ילין, יוסף באריין מיוחס, ויצחק חזקיאל יהודה, שכתב ספר על פתגמים בערבית, יעקב בן עטר, אברהם אלמליח, ויהודא בורלא. הקהילה ייסדה את מקלט האסופים משגב לדך ברחוב יפו בירושלים, וגם בית אבות. הם גם בחרו את חברי המועצה כדי לנהל את עניינם, ורשויות העותומאן ניסו לחזק את שתי הקהילות, היהודית והאיסלאמית, מחשש לחדירה נוצרית אירופאית.

יהודי אנדלוסיה (ספרדים) שהתיישבו בירושלים, חברון, טבריה וצפת הקימו בתי ספר תיכון דתיים. המשכיל הגדול ביותר בניהם היה יוסף קארו שכתב את שולחן ערוך (אחד הטקסטים הדתיים בעל הכבוד הרב ביותר אחרי התלמוד), וישראל נג'רה. וכך יהודי פלסטין פתחו בתי ספר, בנו בתי משפט מחוקקים ומינו שופטים, גבו מיסים ובחרו את מנהיגיהם הדתיים והחילוניים.

אולם המהגרים האשכנזים דחו את "סמכות" האוטונומיה הפלסטינית והתחילו לפרק אותה. הרב האשכנזי, מנחם מנדל מישקלף, היה הראשון שהקים קהילה בדלנית (1816) שהתחילה לאסוף תרומות מחוץ לארץ עבור המטרה שלה. פרישה זו הובילה להחלשותה הכלכלית של קהילת יהודי פלסטין.4 האשכנזים הרחיקו את עצמם מהפלסטינים הערבים ומן היהודים, והקימו לעצמם גטאות הדומים לאלה שהם עזבו במזרח אירופה עם בתי ספר מיוחדים לילדים שלהם, מעבר לכך, הם סירבו להשתמש בערבית או תורכית כאמצעי תיקשורת.

בעת שיהודי אשכנז ניתקו את עצמם מלימודים חילונים, כוהני יהודי פלסטין היו מסייעים בהקמת בתי ספר מודרניים כמו בית ספר למל בירושלים. מאז 1860, האליאנס הצרפתי כל ישראל חברים מקים בתי ספר חדשים ליהודים במזרח התיכון וצפון אפריקה, וכשהלימוד בבתי הספר האלה הוא בחינם, או בתעריף נמוך מאוד, היהודים יכלו לרכוש רמת השכלה עליונה מזו של האשכנזים במזרח אירופה.5 נוסף על כך בתי ספר לילידי המקום הוקמו בארצות ערב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ערבים ויהודים התחילו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים בחינם בארצות ערב גם כן אבל לא בפלסטין (ראה דיון בפרק רביעי).

היחסים בין יהודי פלסטין והערבים היו טובים. היהודים לקחו חלק במועצה המקומית עם המוסלמים והנוצרים. יצחק עבאדי מציין במאמר שלו על ירושלים "אינני זוכר שום תקרית של הסתה נגד היהודים על הר הבית בתקופת התורכים."6 רגיל היה לאשה יהודייה להכנס לביתה של שכנתה המוסלמית או הנוצריה להשאיל איזה חפץ קטן, וההיפך. היו מפגשים משפחתיים בין-קהילתים ידידותיים. ילדי היהודים היו משחקים ברחוב עם ילדי המוסלמים והנוצרים, והיהודים דיברו ערבית. לפני העלייה הציונית הראשונה (1881)7 כמה אשכנזים דתיים נישאו ליהודי ערב. בחיים הכלכליים הייתה הרמוניה ושיתוף פעולה בין כל הקבוצות, כולל האשכנזים הדתיים. היהודים ילידי המקום היו מציעים הלוואות נחוצות לכפרים הערביים, ואחר כך חילקו את היבול. תלמידים מוסלמים אחדים, כמו הילדים של משפחת חאלידי, נרשמו לבתי ספר יהודים (בית ספר למל או אליאנס).

אליהו אלישר, אחד ממנהיגי יהודי פלסטין, אומר בספרו בעברית לחיות עם יהודים, כאשר רפאל אלישר נפטר בגיל צעיר, השותף שלו, עבדול דג'אני, דאג לאלמנתו ולילדיה. אחד הילדים, לאחר מכן קולונל י.ר.אלישר מניו-יורק השיב את הטובה על ידי שסייע לנכדיו של דג'אני בלימודיהם באמריקה. יהודים מקומיים לבשו בגדי ערבים וכל אחד היה מתקשה להבחין בניהם לבין המוסלמים או הנוצרים. בליל הסדר המוסלמים היו שולחים מגשים עם לחם, חמאה מותכת ודבש, כשי לשכניהם היהודים, והיהודים אחרי זה היו מניחים על אותו מגש ריבה, מצה ומתנות אחרות בתמורה. בדברו על שירותו הצבאי, אלישר מספר שהוא מונה לרופא צבאי במשך מלחמת העולם הראשונה והוצב בנצרת ושכן כחייל בביתו של נאסיר מוסא אל-חכים. הוא עבד שם בבית החולים הרוסי (המוסקובייה), והיו לו יחסים מצויינים עם התושבים. הוא זוכר את אחד מחבריו, תופיק אל-חוסייני, שהיה קצין בחיל הפרשים. בין אביו של אליהו ובין הדוד של תופיק היו יחסים מסחריים, והוא היה אורח קבוע בביתו של אליהו. לאחר המלחמה תופיק נשא תפקיד רשמי בעל דרגה גבוהה במשרד ההגירה בממשלה. יחסים חמים עם משפחת אלישר נמשכו עד להקמתה של מדינת ישראל. אלישר זוכר למרות שהוא סבל מעוני ומרעב, כאשר הבריטים כבשו את ירושלים, בעל הבית הערבי סירב לקחת שכר דירה ונתן לו אוכל ושתייה. ידידות זו נמשכה עד סוף ימיו.

כל זה קרה או לפני שהציונות האשכנזית הגיעה או מחוץ לריבונותה. אנחנו נראה כיצד הציונים הרעילו את האווירה של פלסטין והמזרח התיכון עם הכיתתיות הפלגנית שלה.8



הבדלנות האשכנזית


בשנת 1882 הגיעו הציונים האשכנזים הראשונים מרוסיה, וקראו לעצמם ביל"ויים,9 או "העלייה הראשונה", כאילו אף אחד מעולם לא עלה לפלסטינה לפניהם. זה נובע מן העובדה שהציונים התעלמו מן ההיסטוריה של היהודים ושל פלסטינה מתקופת חורבן בית שני בשנת 70 לספירה ועד שהחלוצים שלהם הגיעו לפלסטינה כדי לבנות את "הבית הלאומי האשכנזי". בשנת 1904 גלים נוספים הגיעו במה שנקרא "עלייה שנייה", שהביאה אחריה קבוצות לאומניות נוספות. העלייה הראשונה חבים את מוצאם לתנועת חובבי ציון, ארגון הציונות הראשון והמבשר של ארגון הציונות העולמי אשר נוסד לקראת סוף המאה. פעולתו הראשונה בפלסטינה הייתה יצירת יחידה כיתתית בדלנית בשם הישוב החדש על ידי הבחנה שנעשתה תוך הנגדה לאוכלוסיית ילידי המקום היהודיים שאותם הם כינו היישוב הישן. ההבדל בין שתי הקהילות – לפי דעתם – לא היה רק זמני, אלא איכותי מכיוון שהם עלו לפלסטינה להרכיב את הייצור החקלאי שיסייע לבניית היישות הלאומית הציונית מבחינה כלכלית ופוליטית, בעוד שהיישוב הישן חי מ"קיבוץ נדבות", כלומר על ידי תרומות מיהדות העולם. למעשה יהודי פלסטינה חיו מעבודות יד וממסחר וכו', וסיוע כספי כזה כשהגיע לפלסטינה שימש בידיהם לעבודות צדקה. החלוצים האשכנזים הציונים לעומת זאת, בנו את ההתיישבויות שלהם בעזרת העבודה הזולה של הערבים, ואחר כך עבודתם הזולה של יהודי תימן ובעזרת תמיכה כספית שהם קיבלו מיהדות העולם דרך ארגוני הציונות שלהם. זה מציין את המנטליות הבדלנית שהייתה קיימת מלכתחילה, לא רק בהקשר לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית, אלא גם ליהודים ילידי המקום ואפילו משתרעת אל אשכנזים הלא-ציוניים. שורשי בדלנות זו היו קיימים מאז הגטאות במזרח אירופה ואפילו הקיבוץ נחשב למין "גטו אשכנזי" שצמח מחדש בכך שהוא לעיתים קרובות קיבל רק יהודים, במיוחד אשכנזים. כיתתיות זו משולובת עם השקפות לאומניות קיצוניות שהושאלו מהתנועות הלאומניות ששיגשגו באירופה במאה התשע-עשרה. לאף אחת מהפרספקטיבות האלה אין קשר עם הדת היהודית, הואיל והרוב המכריע של הציונים היו ועדיין הינם יהודים שאינם שומרים ואינם מאמינים.10

הספרדים קיבלו את ההלם הפיננסי הראשון כאשר האשכנזים הדתיים פרשו מן הקהילה (בשנת 1816) וההלם השני כאשר הציונים הרכיבו חברה משל עצמם ואספו תרומות כדי לבנות התיישבויות ולחזק לידיהם את השליטה הפוליטית, התרבותית והכלכלית. זה הוביל לסיום מקורות ההכנסה של היהודים המקומיים שנאלצו לוותר על איסוף תרומות מחוץ לארץ. זו הייתה הסיבה החשובה ביותר להעלמות הכלכלית, פוליטית, ארגונית ותרבותית של יהודי פלסטינה ויהודי ערב האחרים שהצטרפו.

במשך מלחמת העולם הראשונה, רעב, עוני ומחלות מידבקות נפוצו ביישוב הישן בשעה שהיישובים האשכנזים קיבלו תמיכה כספית, דרך גרמניה, בת בריתה של תורכיה. אחר כך הם חילקו את הסיוע הזה ביניהם ביישובים הנאמנים לארגון הציונות העולמי.

אנחנו נראה שהטרגדיה של העם הפלסטיני הערבי חופפת להרס ולפזור של יהודי ערב בידיהם של הציונים ותומכיהם.

היחסים בין הציונים ובין הפלסטינים היו גרועים בזמן שבו המתנחלים היו קונים אדמה מבעלי קרקעות נעדרים שחיו בערים הגדולות בסוריה, לבנון ופלסטינה. האיכרים גורשו מהקרקע והוקמו התנחלויות. העולים החדשים השתמשו באיכרים אלה כפועלי חקלאות וחשפו אותם ליחס נוקשה. הסופר הרוסי היהודי, אחד העם, ראה את התנהגות זו ומתח עליה ביקורת במאמר שלו "אמת מארץ ישראל" (1891). "הן זאת בודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה ובכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההיפך ממש! עבדים היו הארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנה מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזוייה והמסוכנת הזאת...אז (העם הפלסטיני), אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו." אחד העם האמין בציונות רוחנית, לא פוליטית, והמאמרים שלו, חוץ מהמאמר הזה, נלמדים בבתי הספר.

היסטוריונים ציונים מתעלמים מעובדות אלו, ומתארים את הערבים כ"כנופייה של רוצחים פרימיטיבים" וטוענים שפלסטינה הייתה מדבר צחיח או אדמת ביצות. היסטוריונים ציונים גם מתעלמים מכל הפיתוחים הכלכליים המודרניים על ידי הערבים שהתרחשו בפלסטינה לפני עליית הציונים, כמו הפיתוח של הסחר והנמלים החדשים ביפו ובחיפה. אותו דבר לגבי בנייתם של רובעי מסחר חדשים בתוך הערים, ואזורי מגורים חדשים מחוץ לערים הישנות. כי הציונים ראו את עצמם כמבשרי ההמצאה במיוחד בחקלאות ובעבודה עברית. הם גם פקפקו בנכונות החלק שלקחו יהודי פלסטינה עם אחיהם המוסלמים והנוצרים בהתפתחויות התרבותיות, המסחריות והכלכליות שהתרחשו לפני שהם באו. י. ברטל מציין שרוב הנוסעים הבריטיים (שביקרו בפלסטינה בתקופה העותומאנית) נטו לשבח בתיאוריהם את יהודי פלסטינה (הספרדים) יותר מאשר את האשכנזים ותיארו אותם באופן חיובי הרבה יותר מן האשכנזים (היהודים המזרח אירופאיים). תדמיתם של הספרדים הייתה טובה מזו של היהודים האשכנזים וזאת בשל מנהגיהם (שמץ האקזוטיקה המזרחית שיוחסה להם) והתרשמו מסובלנותם היחסית לשינויים תרבותיים – סובלנות שנדרשה לשבח.11



הניצול של העובדים התימנים


הספרדים, אחר כך, קיבלו הלם שלישי, כאשר מדיניות הציונים החלה להפוך אותם לעובדים זולים עקב סלידתם הקולקטיבית של הציונים לעובדים הערבים. מדיניות זו נחלה הצלחה רבה לא רק בהקשר ליהודי פלסטינה, אלא גם לאלה מתימן ומארצות מזרח תיכוניות אחרות שנעקרו מתוך דאר אל-איסלאם והובאו לפלסטינה, גם לפני וגם אחרי הקמת מדינת ישראל. אולם התפתחויות בכלכלה הישראלית לאחר מלחמת 1967 הצריכה את הפולריזציה של נפח התושבים של הגדה המערבית ורצועת עזה באותה מידה.

מתחילת הקמתה עמדה הציונות בפני פרדוקס: קודם, עיקרון שיפור רמת החיים שלה. הרצל ( מייסד תנועת הציונות) הבטיח לעולים העניים מאירופה שהם יחוו שיפור במצבם החברתי בפלסטינה. שליחי הציונות הבטיחו ליהודים חיי שפע ב"ארץ המובטחת". מרבית העולים לאחר 1881, שהייתה להם השקפה ציונית, הצליחו לשפר את רמת חייהם בפלסטינה באמצעים של ניצול העבודה הערבית הזולה וסובסידיות מחוץ לארץ.

שנית, עקרון ה"עבודה העברית" האומר שהציונים לא יכולים לכבוש את פלסטינה כל זמן שעבודת החקלאות והייצור נשארת בידיהם של "זרים" כלומר הפלסטינים, שכן "החורש את האדמה הוא בעליה." העולים הציונים הסוציאליסטים שהגיעו לאחר 1904, במה שמכונה עלייה שנייה, האמינו בעיקרון זה. הם היו הציונים הראשונים שהקימו קואופרטיבים חקלאיים, והתחילו להקים קיבוצים וארגוני עובדים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם הקימו את ההסתדרות. מה שהיה ברור מיד מיישום העיקרון הזה הוא שהעולים הצעירים ידעו מעט מאוד על עבודה חקלאית והיו נחותים בהרבה אל העובדים הערבים שהיו גם בעלי הקרקעות הקודמים. זה הוביל את תנועת הציונות להביא את התימנים ככוח עבודה זול כדי למלא את מקומם של הערבים. וכך מצד אחד האגרונום האשכנזי יכל להמשיך ולעשות רווח, ומצד שני השמאל הציוני יהיה מאושר, הואיל והאדמה עדיין הייתה בידיהם של היהודים האשכנזים, כל זמן שהתימנים לא הראו הרבה יוזמה.

כמו יהודים ממקומות אחרים באיסלאם, התימנים נהנו משלטון עצמי. מצבם הכלכלי היה מספיק טוב ובתיהם היו בבעלותם, והם חיו באמצעות עבודות יד וצורפות-זהב, עובדי מתכת, יצרני נשק וכו'.

לאחר הקמת חובבי ציון ברוסיה בשנת 1882 פשטו ידיעות אל התימנים שיהודים רוסים עשירים קנו את פלסטינה מהסולטאן התורכי והמשיח היהודי המיוחל היגיע להקים את מלכותו הנשגבת שתהייה במרכז ירושלים. שבע משפחות תימניות עלו כתוצאה מכך, אך כשהם היגיעו לירושלים הם היו מופתעים שהיהודים שם לא שמחו לראותם ולא באו לקבל את פניהם הואיל ועתה הם יצטרכו לחלק את הכספים שלהם עם יותר אנשים. הם סבלו רעב חמור ומחלות, ואחת המשפחות נאלצה לחזור לתימן דרך קהיר, ומשם ראש המשפחה, איברהים אל שייך, שלח מכתב בו הוא הזהיר את התימנים שהם ימצאו לא עזרה ולא מרפא בירושלים ותימן הייתה פי אלף יותר טובה מפלסטינה. לכך הייתה השפעה שלילית על זרימת העלייה מצנעה.

בשנת 1882 הרב התימני יוסף בן שלמה מסעוד שם מודעה בעיתון חבצלת בו הוא מתאר את התנאים העלובים של העולים בירושלים וביקש תרומות. הוא אמר שמאתיים יהודים מצנעה שעלו לאחרונה חיים במצוקה ברחובות ואף אחד מעמיתיהם היהודים אינו מראה שום רחמים לפחות לתת להם מחסה. הם הגיעו למצב שהם צריכים להתחנן ללחם.12 העיתונות באותו זמן הייתה גדושה בסבל של התימנים, ובחוסר הגשת העזרה מצד האשכנזים, ואפילו זו שהגישו להם יהודי פלסטינה לא מנעה מהם את הרעב. העיתונות האשכנזית יכלה לצאת בקריאה אל יהודי העולם לעזרה. זה היה תלוי בישראל פרומקין, שהקים אגודה בשם עזרת נידחים, כדי להיאבק במסיונרים הנוצרים, וסייע בהקמת הכפר התימני הראשון בכפר סילוואן. קשיש תימני תיאר את המצב שלהם כך: הם חיו ללא מחסה, סבלו מחום השמש ביום ומהקור בלילה, מתחננים ללחם אל עוברי אורח ללא הועיל. הם ישנו מתחת לעצים ומתים מרעב ומחלות בין ערמות הזבל של ירושלים. נוצרים מן המושבה האמריקאית מצאו אותם, שמעו את הסיפור שלהם והתחילו לעזור להם באוכל ומלבוש, לאכזבתם של החוגים הדתיים היהודים שהאשימו את האמריקאים בניסיון להמירם. בראש האמריקאים עמד הורציו סאפורד, שבתו, ברטה, כתבה על כך בספרה "ירושלים שלנו" (1951). ההאשמות היו חסרות שחר ויחסי ידידות בין התימנים והאמריקאים נמשכו עד 1948. מקורות יהודים מציינים שתימנים רבים חיו כקבצנים בערים הגדולות כמו ירושלים, צפת וטבריה.

בשנת 1883 הקהילה התימנית בירושלים שלחה חזרה לתימן שני שליחים – סאלים חאמדי ויוסף נדף – לאסוף כספים, אך הקהילה שם סירבה לתרום מאחר שהרב סולימאן אל-קארה, ראש הקהילה ושופט בית הדין הרבני בצנעה, עיכב את הסכמתו לעלייה מסיבות גם כלכליות וגם דתיות. המשיח היהודי לא בא עדיין והמצב הכלכלי בירושלים לא איפשר את קליטתם של העולים. רשויות הדת של יהודי ערב בירושלים ובאלכסנדריה המליצו לתימנים לא לעלות, ולכן סולימאן אל-קארה סירב להשיג כל תרומות וביקש מן השליחים לחזור מאין שהם באו. לרב הייתה סיבה אחרת, שהייתה המצב הכלכלי בצנעה שהתדרדר כתוצאה מהעלייה ואילו סכום מס הג'יזייה ששילמו לסולטן העותומאני לא פחת, כלומר שכל משפחה יהודית הייתה צריכה לשלם יותר. חלק מהעולים נאלצו לחזור לתימן בין 1882 ו-1895, ואילו השאר הצטרפו לקהילה הספרדית בפלסטינה.

כשהם חיים שש נפשות בחדר, בתנאים לא-תברואים ותזונה דלה, המחלות התפשטו בין העולים. קצב תמותת התינוקות גבר, במשפחות אחדות, איבדו את כל ילדיהם. אולם הקהילה הציונית האשכנזית, היישוב החדש, סירבה לסייע לתימנים, לקחו אותם בחשבון כחלק מהישוב הישן ההולך ופוחת.

בשנת 1895 שלוש עשרה משפחות ניסו להקים מושב בבני סמועיל על ידי ירושלים. הם קנו חלקת אדמה של 600 דונם בסיוע החברה היהודית בפולין ופרומקין הנזכר לעיל. איכרים ערבים באו לסייע להם וביחד הם זרעו 150 דונמים של חיטה ושתלו 7,000 שתילים בעת שהם חיו במערות. התנאים אילצו אותם לפנות לארגון הציונות, חובבי ציון, לעזרה, אך הם נדחו. אחרי זה סיכסוך בין התימנים לשכניהם הערבים הסתיים בנטישת בני סאמועיל.

התימנים עשו מספר נסיונות בחקלאות עצמאית באמצעות אדמות חקלאיות קטנות. בשנת 1904 הם ניסו להקים כפר חקלאי בעמק הירדן, אחרי זה בהר-טוב, אולם כל נסיונותינם כשלו. אנו נראה שלפני 1948, כמעט כל הניסיונות של יהודי ערב ופלסטינה בתחום זה נכשלו בגלל שכל הכספים מהיהודים הוצאו על הקמת יישובים אשכנזים ציונים שנחשבו ל"עבודה חלוצית" ונשמרו אשכנזים "טהורים" עם חשיבות לאומית, ביטחונית וכלכלית. כך היה להם מונופול על הקמת הקיבוצים והמושבים והתפקיד שהוקצב ליהודי ערב היה זה של פועלים שכירים זולים. למרות שמספר העולים התימנים היה רק 1000 בין 1882-1904, בעוד שמספר העולים האשכנזים היה 24,000. 13

הפרק השני של ההיסטוריה העצובה של התימנים – עלייתם והעסקתם (ליתר דיוק ניצולם) בפלסטינה – התרחש במהלך 1910-14 והיה מתואם בין גורמים רבים על ידי תנועת הציונות החילונית. בתקופה זו מספר העולים התימנים היגיע ל-2,000 (לעומת 38,000 עולים אשכנזים). בשנת 1908 ד"ר יעקב טהון, מומחה לפלסטינה בארגון הציונות, הצהיר על הנחיצות ליצירת כוח עבודה יהודי היכול להתחרות בפועלים הערביים ביישובים היהודיים. ת'ון הציע להשתמש ביהודי ערב, בעיקר את התימנים והאיראנים, הואיל ו"רמת תרבותם" בהתאם לדבריו, הייתה כמו של האיכרים הערבים. הוא הציע להעסיק את נשותיהן ובנותיהן בבתיהם של בעלי המשק האשכנזים במקום הנשים הערביות. הוא מצא פתרון לבעיית המגורים עבור העובדים התימנים ביישוב על ידי כך שדרש שהם יחזרו למשפחותיהם בסוף עבודתם העונתית, ובמהלך עבודתם הם יכולים לישון על הריצפה בשדות! ת'ון חילק את העובדים לשניים – האשכנזים מרוסיה היו ה"עלית" ויהודי ערב היו ה"אספסוף", והוסיף שיהודי רוסיה בהיותם מעודנים יותר מבחינה תרבותית מן התימנים הם אינם יכולים לתפוס את מקומם של העובדים הערבים. אלכס בין, שציטט את העובדות האלה בספרו, החזרה לאדמה (עמודים 97-101), ציין הלאה שליהודי המזרח יש צרכים מועטים ולכן הם יכולים להתחרות עם הערבים, ואם את יהודי תימן שכבר מועסקים בישוב ישמרו באופן קבוע לא תחסר להם עבודה.

באותה שנה (1908), מתיישב ותיק כתב מאמר בעיתון הצבי שבו הוא הזכיר שאם כי יהודי אשכנז לחמו על שיוויון ברוסיה, הם דיכאו את זכויות האחרים ואת כל מי שהתנגד לתפיסה עקרונית של "עבודה עברית".

מפלגת הפועל הצעיר (מאוחר יותר נקראה מפ"י ואחרי זה מפלגת העבודה) הייתה הארגון הציוני הראשון שהביאה את התימנים לעבוד ביישובים האשכנזים. בועידה שלה בשנת 1908, מפלגה סוציאליסטית זו העבירה החלטה המצהירה על הצורך בניצול יהודי ארצות האיסלאם על ידי מעבידיהם היהודים כדי שהם יעשו את העבודה של "הזרים" (קרי, הפלסטינים).14 בהחלטה גם דובר על הצורך במאמצי תעמולה פעילים כדי להביא את היהודים האלה לעלות לפלסטינה ועל הצורך של "כיבוש העבודה".15 בשנת 1910 העובד התימני החל להתחרות עם האשכנזי, מה שהוביל את אחד ממנהיגי הפועל הצעיר, יוסף אהרונוביץ', להתריע "יצרנו מתחרה מסוכן יותר מהעובד הערבי, שיהפוך את חיי הנוער האשכנזי לבלתי אפשרים." הוא הוסיף, "למרות כל זאת אין אנו יכולים להילחם בו בשום דרך, אך יחד עם זאת אנחנו נבצע פשע נגד התימני אם נשאיר אותו במצב ההתפתחות הפיסי והשכלי המתנוון שלו שיהיה פועל מספיק זול כדי להתחרות עם משרתים דומים..."16

כך הציונים פתרו את הבעייה. הם השתמשו בעובדים תימנים נגד העובדים הערביים וכשהתימנים התחילו להתחרות בהם הם אמרו "איזה טעות הייתה בידינו שניצלנו את התימני והשתמשנו בו לעבודה כזאת." (כלומר לפטר אותו!). למרות זאת, ובהתאם להחלטה של ת'ון, ארגון הציונות בפלסטינה החליט לייבא עוד תימנים על ידי שיגור לתימן חבר (סוציאליסט!) מפלגת הפועל הצעיר, שמואל יבניאלי, לשעבר ורשבסקי. כשהוא הגיע לשם הוא התשמש בשם אליעזר בן יוסף, והמציא שהוא רב גדול שנשלח על ידי חכמי ירושלים ונשא עימו מסמכים מזוייפים על כך. הסוכן הציוני דיבר ונהג כמו תימני בשעה שהוא בישר להם על בואו הקרוב של המשיח ועל יום תחיית המתים. הוא אמר להם שהגיע הזמן לעלות לארץ המובטחת ויתר על כן הבטיח להם חיי מותרות בארץ זבת חלב ודבש – אבל לא כל אחד יכול ללכת. הוא בחר 1,500 אנשים כשירים והתחיל להעביר אותם. אולם באפריל 1912 ארגון הציונות שלח לו מברק בדרישה ממנו לחדול מכיוון שהעובדים האשכנזים חוששים מתחרות. יבניאלי ניסה להפסיק את המשלוח, אך התימנים התנגדו, מתוך חשש שהעיכוב ישהה אותם בתימן ביום תחיית המתים. 500 מהם עלו לפלסטינה ללא רשות ממנו.17 בספרו השליח הציוני מספר כיצד מצפונו הציק לו כאשר הוא דרש מהתימנים לעזוב את רכושם, נוחיותם ותנאיהם הכלכליים והחברתיים ההגונים במטרה להפוך לפועלים ביישובים. כשהם הגיעו לפלסטינה, לא הוענקו להם הסדרי מחייה והם נאלצו לגור ברחובות ובשדות, כשהם בונים בקתות מענפים. עם בוא הגשמים וקור החורף, הם פנו בקריאה אל "אחיהם" האשכנזים לרחמים. אחד המתיישבים איפשר לשלוש משפחות לגור ברפת. אחרי זה כל משפחה ניסתה למצוא אורווה או רפת לחודשי החורף. זה היה המצב ברחובות, חדרה, זיכרון יעקב ופתח תקווה בין היתר. תנאים אלה החריפו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.19 קצב תמותת הילודה עלה בתנאי מחייה לא תברואים אלה. בתיזה שלה על הנושא הזה, ניצה דרויאן אומרת "האמונה הרווחת במהלך אותם הימים הייתה ילד תימני שנולד בפלסטינה ימות, ואם הוא מגיע לפלסטינה מתחת לגיל שלוש, לא ציפו ממנו לחיות."

יתר כל כן, המתיישבים התייחסו לעובדיהם התימנים כל כך בנבזות שאחד מן התימנים, שחזר לביתו, תיאר את חייהם של אלה הנמצאים בפלסטינה כ"גלות על גלות". הזילות שכוונה אליהם הייתה יותר גרועה מזו של כמה מוסלמים קיצונים בתימן. האשכנזים היו מנחיתים מכות עליהם והיו פונים אליהם ב"חמור" או "בן חמור",20 "ערבי מלוכלך", "ברברי" או "תימני עלוב", והיו נדהמים כשתימני ניסה להגן על עצמו. ברחובות, לדוגמא, כמה נשים היו מלקטות ענפים יבשים קטנים מהשטח באחד הפרדסים כאשר הבעלים האשכנזי הסתער עליהם והכה בהם בצורה באכזריות, קשר אותם לזנב החמור שלו, ורכב חזרה ליישוב כשהחמור גורר אחריו את הנשים לאורך הדרך מאחוריו. מאורע זה, הנקרא תקרית מאקוב על שמו של יונתן מאקובהאכזרי, היה עילה לתלונות רבות בקהילה התימנית. תקרית דומה ארעה בפתח תקווה כאשר חיים קוסובסקי תקף פתאום אשה תימניה, הכה אותה בצלעות ובזרועות אפילו בעת שהיא זעקה והתחננה לרחמים. בחדרה השומר של היישוב תקף בצורה פראית עובדים תימניים בשעה שהם היו ישנים. המקרה נלקח לדיון על ידי המינהלה האשכנזית של היישוב, אבל צדק ציוני נדחה מהקורבנות. ברל כצנלסון, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית הסתייג מזה והטיח ביקורת על היחס המנצל והמתעב שניתן, וקרא לריסון דחפים ברברים אלה.

כצנלסון התריע נגד דחיפת התימנים בכוח להאמין שאין תקווה לצדק בקהילה הציונית.21 הוא ציין שהמתיישבים התייחסו אל התימנים כמו אל עבדים. הם אולצו לעזוב את היישוב מלחמיה בגלל יחס קשה, ובדרך כלל בסוף הם עברו מיישוב אחד לאחר בחיפוש אחר עבודה. הם גורשו ממגדל בגלל שהמעסיק שלהם אמר שאין הם ברי-העסקה. הותר להם, בכל אופן, להשאר באופן קבוע ביישובים בדרום בתנאי שהם יקימו את מגוריהם מחוץ ליישוב. העיקרון של "עבודה עברית" עמד להיכשל הואיל והמתיישבים לא יכלו להסתדר ללא עבודת הערבים הזולה והמיומנת. בשנת 1913 30 משפחות נוספות חזרו לתימן ומכתביהם של התימנים שנשלחו מפלסטינה בקושי עודדו את קרוביהם לעלות.

אפילו ההומניסט, אחד העם, במאמר שפורסם ב-1912, אמר "העלייה התימנית משפיעה על אופייה של ההתיישבות הציונית בגלל התרבות והמנטליות השונה שלהם".22 השקפה זו נותרה מחופרת עמוקות והינה הגורם העיקרי במסע להביא פנימה את יהודי רוסיה היום, כדי שהם יוכלו "לשפר" את ההרכב של החברה הישראלית ולדלל את הרוב של היהודים המקוריים (ראה פרק רביעי).

חיים ארלוזורוב, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, כתב "נראה שמצב הפועלים בדרום אפריקה הוא כמעט המצב היחיד שיש לו השלכות על התנאים פה".23 כצנלסון טען שהוא ראה "נפשות חפות מפשע מוכות על לא עוול, ואת שחיתות הצדק שהייתה גורלם של אלה שהוכו על ידי הנבחרים הרשמיים של "העם הנבחר" "בארץ המובטחת".24 ואז התימנים התחילו לצאת במאבק כדי לשים קץ לאפלייה, אי-הצדק והזילות שנערמו עליהם. בשנת 1913 הם הפיצו הודעה רשמית מגנים את מדיניות האפלייה המכוונת נגדם, ואת הרמאות שהופעלה בהבאתם לפלסטינה. בפנייתה אל האשכנזים, ההודעה הרשמית, בין היתר, הצהירה "אתם חושבים שאנחנו חסרי ערך וכלבים מלוכלכים...כולם מבזים אותנו בשל היותנו אביונים, אבל אלוהים עדנו שמתימן באנו רק על פי עצתכם."25

עיתון אחדות, שהופיע בשנים 1913-14, דיווח לנו שהשכר שהרוויחו התימנים היה פחות מהשכר שהוויחו הפועלים הערביים. אותו עיתון פירסם מכתב שכתב פועל תימני, המגנה את השכר הנמוך ואת לעג האשכנזים שקראו לתימנים " כלבים גויים".

בחוסר יכולת להחליף עבודה ללא רשות מעסיקם, התימנים בקושי היו אפילו עובדים "חופשיים". מתוך איסור עליהם לגור ביישוב, הם בנו את מגוריהם הדלים בחוץ. אחד מהם, מחנה יהודה, על יד פתח-תקווה, לדוגמא, עדיין קיים. עם שנת 1918 היו 5,000 תימנים, 10 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בפלסטינה.26 מיכאל אלבז, אינטלקטואל ספרדי, כותב שהחוקרים מייחסים את הניצול והדיכוי של העולים התימנים לחקלאים היהודים העשירים במקום ליישובים הסוציאליסטים. למעשה, הוא טוען, את האחרונים יש להאשים יותר הואיל והם היו אלה ששיגרו את השליח יבניאלי להביא אותם, והם עשו הכל כדי להגביל את בעלותם על הקרקע והם כוננו במכוון את רמת החיים הנמוכה שלהם.27

בשנת 1944 ותיקי היישובים האשכנזים התאספו סביבות הקבר להנציח את יום השנה למותו של ברל כצנלסון, האינטלקטואל הסוציאליסט הציוני. אחת ה"חברות" הספידה בדברי שבח "אם היינו צריכם ללמוד את ההיסטוריה באמצעות אנדרטות של זכרון, לא יהיה אחר טוב יותר מקבר זה ללמוד ההיסטוריה של אותה תקופה, במיוחד מצב הביטחון והתנאים הבריאותיים והחברתיים, חייו של הציבור והרמה האתית של הפרט." גברת זו, עליזה שידלובסקי, סטתה מלהזכיר "בבית עלמין זה ישנה פינה מיוחדת לקבריהם של התימנים שבאו לפלסטינה בעקבות שליחותו של ש. יבניאלי. משפחה אחר משפחה נכנעה למלריה ולמחלות אחרות. הם נפלו כמו זבובים. אין אנדרטות על קבריהם, מלבד זו של משפחת הרב שנהרסה לחלוטין."28 "חברה" זו לא עשתה שום איזכור על כיצד חבריה ה"סוציאליסטים" התייחסו אל התימנים.

במהלך תקופה זו (1881-1918) מצביהם של כל הספרדים בפלסטינה התדרדר וזאת בשל המונופול הציוני על כל המקורות הכספיים של היהודים. הם השתמשו ביהודי ערב, כולל התימנים, לעבודה פיסית קשה כמו חציבה, בניית כבישים ושירותי משק בית. עד היום אי אפשר למצוא נשים אשכנזיות כמשרתות. באופן זה הפכו את יהודי ערב למעמד פועלים מנוצל, כמו את אחיהם הפלסטינים הערבים המוסלמים והנוצרים. אנחנו נראה כיצד עידן זה קבע את מעמד הספרדים במהלך המנדט הבריטי ולאחר הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948 כאשר פשעי הציונים נגד התימנים הגיעו לשיאם.



הערות

1.בדרך כלל השימוש במונח זה הוא לגבי אותם אדמות שדת האיסלאם היא המכרעת בהם פשוטו כמשמעו "תחום האיסלאם".

2. שבט ועם, 1954.

3. סמוחה, 1978, 281.

4. אלישר, שבט ועם, 1970.

5. אלישר, לחיות עם יהודים, 1980.

6.שבט ועם, 1970, 34.

7. המונח הציוני להגירה לארץ הקודש, פשוטו כמשמעו "עלייה"

8. זיכרונותיו של אליהו אלישר הזכירו לי את הסיפור של ה"פאשה" המוסלמי שהיה חברו של אבי, שהיה בעל מרחבי אדמה עם עדרי כבשים ובקר. כל שנה הוא היה מגיש לנו כבש ואומר: קבלו זאת כשי לראש השנה וליום הכיפורים וכשתלכו לבית הכנסת תתפללו לאלוהים שיעניק לי מחילה. היינו מגדלים את הכבש במשך כל הקיץ, מאכילים ורוחצים אותו ומשחקים איתו עד שהוא הפך להיות אחד מבני המשפחה. ביום כיפור אבי עתר אל השם במחילה על חטאיו של חברו. השם היה נעתר למחול לפאשה ואנחנו היינו אוכלים קבב במשך כל החגים, ראש השנה יום כיפור וסוכות. זה המשיך שנה אחרי שנה עד שסגנון החיים האלה נהרס והתפזרו סביב העולם. יהי רצון והשם ירחם על הפאשה.

9. ראשי תיבות מספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ה', (בית יעקב לכו ונלכה לאור השם).

10. גרתי בשישה קיבוצים חילונים שונים שהם הרוב ולא ראיתי חבר אחד שהאמין באלוהים (מלבד כמה מהורי החברים). לגבי המיעוט "הדתי", מלבד נתורי קרתא שהם אנטי-ציונים, הם מנצלים את הדת למטרות פוליטיות והתנחלות ומרחיקים את עצמם מן היהדות היו שבתורה כתוב "כבד את הגר כי גר היית בארץ מצרים..."

11. קתדרה, נובמבר 1976.

12. ניני, 1977.

13. סמוחה, 281.

14. פרוטוקול הפועל הצעיר, 226.

15. כיבוש העבודה – המונח הציוני רומז על הרחקתם של הערבים משוק העבודה.

16. הפועל הצעיר, מס' 4, מצוטט על ידי ניני, 1977.

17. נחום מנחם, 108.

18. מסע לתימן, 1952.

19. ניני, 1977, 78.

20. "איבן", הבן של, נוסחה טיפוסית בקללה ערבית.

21. ניני, קתדרה, 1977.

22. כל כתבי אחד העם, 1947, 426.

23. א. מוהאריב, ענייני פלסטינים, אוגוסט, 1973.

24. שם.

25. שם.

26. נ. מנחם, 109-110.

27. זמנים מודרניים (תרגום ערבי 1981), אלבז, 103.

28. חיים הנגבי, במרחב, 20 במאי 1986 – הארץ, 20 במאי 1986.


נערך לאחרונה ע"י tamaremet בתאריך 09-10-2005 בשעה 09:19.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 10-10-2005, 18:20
  tamiborsook tamiborsook אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.10.05
הודעות: 169
לא חשוב לי מי אתה
בתגובה להודעה מספר 12 שנכתבה על ידי metooshelah שמתחילה ב "תעשי טובה וקחי את גיבוב השטויות הזה למקום אחר."

אתה מבייש את השם מתושלח שהיה גדול חכמי האנושות. איז חוצפה יש לך לגרש אותי ממקום ציבורי? אמרתי לך, לא נאה לך אל תסתכל ואל תענה לי. אם יש לבעל האתר אינטרס לצנזר אותי הוא יעשה את זה. אבל לך אין זכות לדחות אף אחד מעל הרשת. אני מעריכה את הדעה האישית שלך "הגיבוב הזה" אבל לומר לי לכי למקום אחר? אז אתה באמת מפגר מימי מתושלח.
על כל פנים, סיבה נוספת שאני שולחת את "מחלוקת בציון" היא להזכיר לכם את ההבדל.
היום קיבל ישראלי את פרס נובל והנה על מה
פרס נובל לכלכלה לשנת 2005
לפיתרון בעיות בסחר ובעסקים, ואפילו, לסייע להימנע ממלחמות
למלחמה בקונפליקטים
מחקריו זכו לשימושים ב"ביטחון ובמדיניות פירוק הנשק, עיצוב מחירים בשווקים
כאשר נשאל האם תרם לפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ענה אומן: "אני מקווה שאולי תיאוריה כלשהי תוכל לסייע ולהיות חלק מהפיתרון
זוכה הנובל הזה לא תרם מאומה לפתרונות במישור החברתי בארץ, כי הבעייה בארץ היא הקונפליקטים בגלל אי שיתוף הפעולה
תמר בורסוק
אז הנה עוד פרק...
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 10-10-2005, 18:22
  tamiborsook tamiborsook אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.10.05
הודעות: 169
מחלוקת בציון - פרק שני
בתגובה להודעה מספר 13 שנכתבה על ידי tamiborsook שמתחילה ב "לא חשוב לי מי אתה"

פרק שני



ההתנגשות הראשונה בין הציונים ויהודי פלסטין 1881-1918



מצב הקהילות לפני הציונות



לאחר שחרור ירושלים לידי סאלאדין ותבוסת הצלבנים לאחר מכן, יהודים שחיו באדמות האיסלאם חזרו לפלסטין

במיוחד לירושלים. קהילה זו התפתחה בהדרגה עד לנקודה שבה היא הפכה לקהילה פלסטינית, יהודית בדתה וערבית/איסלאמית בשפתה ובתרבותה. לאחר נפילת המדינה הערבית/איסלאמית באנדלוסיה, יהודי ספרד גורשו והיגרו לארצות המגרב הערביות (מערב) ואל הפרובינציות של האימפרייה העותומאנית. אחדים מהם הגיעו לפלסטין שם הם השתלבו עם יהודי פלסטין. קבוצות יהודיות ב"דאר-אל-איסלאם"1 שלחו תרומות כספיות לקהילה היהודית בפלסטין והם השתמשו בזה לתמיכה במוסדות דת ותרבות ולעניים.2 למרות הגירת כמה יהודים אשכנזים דתיים ממזרח אירופה, הספרדים נשארו הרוב.3 כפי שהגירת האשכנזים הדתיים המשיכה, שיעור יהודי ערב ירד עם שנת 1875 ל-60 אחוז מהאוכלוסייה היהודית. אולם, האוטונומיה שהוענקה ליהודי פלסטין נשארה בידי היהודים ילידי המקום הואיל והייתה להם אזרחות עותומאנית. יהודי אשכנז היו בעלי אזרחויות אירופאיות שונות ולכן הם היו מוגנים תחת חסות הסכמי הכניעה על ידי שגרירים זרים, במיוחד אלה של בריטניה וצרפת. האוטונומיה היהודית הייתה תחת הנהגתו של הרב הראשי הספרדי שנבחר על ידי רבנים אחרים ואשר היה מוכר על ידי הסולטאן בפירמאן (צו רשמי) מיוחד, ו"הוכתר" בטקס מיוחד בירושלים. לרב זה הייתה עמדה מיוחדת בענייני הדת של יהדות העולם. יהודי פלסטין הרכיבו ועדה מיוחדת הנקראת "כנסת ישראל" לנהל את ענייני הקהילה ורשויות העותומאן העניקו לה את הזכות לטבוע מטבע לקהילה. ישנה אגדה יהודית המספרת כאשר אלוהים קורא את הסולטאן אליו, שערי ירושלים היו נסגרים לאות אבל על נשמתו של הנפטר. את המפתחות היו שולחים אחר כך אל הרב הראשי לקבל את ברכתו, כדי לציין שהסולטאן החדש יהנה מהתמיכה של הקהילה היהודית. סיפור זה מראה את רוח האחווה והידידות שהושגה ביחסים בין יהודי פלסטין ושלטונות העותומאן האיסלאמיות. היהודים הועסקו בעבודות יד, כמו צורפות, נגרות, ייצור מזון וכגלחים וכו'. כמה מהם היו סוחרים, רופאים וגובי מיסים, וכמה הפכו לאנשי מדע בעלי שם, פוליטיקאים, סופרים וקצינים בצבא. כמה מילידי המקום היהודים רכשו השכלה מדעית גבוהה יותר, ביניהם ניסים בכר שייסד וניהל את בית הספר אליאנס בירושלים, יוסף סבי, שלמד בצרפת, פרופסור אריאל בן ציון שהיגר לגרמניה וכתב על הדת היהודית במזרח, פרופסור איברהים סאלם יהודה מומחה לענייני ערבים ובלשן מפורסם, דאוד (דוד) ילין, יוסף באריין מיוחס, ויצחק חזקיאל יהודה, שכתב ספר על פתגמים בערבית, יעקב בן עטר, אברהם אלמליח, ויהודא בורלא. הקהילה ייסדה את מקלט האסופים משגב לדך ברחוב יפו בירושלים, וגם בית אבות. הם גם בחרו את חברי המועצה כדי לנהל את עניינם, ורשויות העותומאן ניסו לחזק את שתי הקהילות, היהודית והאיסלאמית, מחשש לחדירה נוצרית אירופאית.

יהודי אנדלוסיה (ספרדים) שהתיישבו בירושלים, חברון, טבריה וצפת הקימו בתי ספר תיכון דתיים. המשכיל הגדול ביותר בניהם היה יוסף קארו שכתב את שולחן ערוך (אחד הטקסטים הדתיים בעל הכבוד הרב ביותר אחרי התלמוד), וישראל נג'רה. וכך יהודי פלסטין פתחו בתי ספר, בנו בתי משפט מחוקקים ומינו שופטים, גבו מיסים ובחרו את מנהיגיהם הדתיים והחילוניים.

אולם המהגרים האשכנזים דחו את "סמכות" האוטונומיה הפלסטינית והתחילו לפרק אותה. הרב האשכנזי, מנחם מנדל מישקלף, היה הראשון שהקים קהילה בדלנית (1816) שהתחילה לאסוף תרומות מחוץ לארץ עבור המטרה שלה. פרישה זו הובילה להחלשותה הכלכלית של קהילת יהודי פלסטין.4 האשכנזים הרחיקו את עצמם מהפלסטינים הערבים ומן היהודים, והקימו לעצמם גטאות הדומים לאלה שהם עזבו במזרח אירופה עם בתי ספר מיוחדים לילדים שלהם, מעבר לכך, הם סירבו להשתמש בערבית או תורכית כאמצעי תיקשורת.

בעת שיהודי אשכנז ניתקו את עצמם מלימודים חילונים, כוהני יהודי פלסטין היו מסייעים בהקמת בתי ספר מודרניים כמו בית ספר למל בירושלים. מאז 1860, האליאנס הצרפתי כל ישראל חברים מקים בתי ספר חדשים ליהודים במזרח התיכון וצפון אפריקה, וכשהלימוד בבתי הספר האלה הוא בחינם, או בתעריף נמוך מאוד, היהודים יכלו לרכוש רמת השכלה עליונה מזו של האשכנזים במזרח אירופה.5 נוסף על כך בתי ספר לילידי המקום הוקמו בארצות ערב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ערבים ויהודים התחילו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים בחינם בארצות ערב גם כן אבל לא בפלסטין (ראה דיון בפרק רביעי).

היחסים בין יהודי פלסטין והערבים היו טובים. היהודים לקחו חלק במועצה המקומית עם המוסלמים והנוצרים. יצחק עבאדי מציין במאמר שלו על ירושלים "אינני זוכר שום תקרית של הסתה נגד היהודים על הר הבית בתקופת התורכים."6 רגיל היה לאשה יהודייה להכנס לביתה של שכנתה המוסלמית או הנוצריה להשאיל איזה חפץ קטן, וההיפך. היו מפגשים משפחתיים בין-קהילתים ידידותיים. ילדי היהודים היו משחקים ברחוב עם ילדי המוסלמים והנוצרים, והיהודים דיברו ערבית. לפני העלייה הציונית הראשונה (1881)7 כמה אשכנזים דתיים נישאו ליהודי ערב. בחיים הכלכליים הייתה הרמוניה ושיתוף פעולה בין כל הקבוצות, כולל האשכנזים הדתיים. היהודים ילידי המקום היו מציעים הלוואות נחוצות לכפרים הערביים, ואחר כך חילקו את היבול. תלמידים מוסלמים אחדים, כמו הילדים של משפחת חאלידי, נרשמו לבתי ספר יהודים (בית ספר למל או אליאנס).

אליהו אלישר, אחד ממנהיגי יהודי פלסטין, אומר בספרו בעברית לחיות עם יהודים, כאשר רפאל אלישר נפטר בגיל צעיר, השותף שלו, עבדול דג'אני, דאג לאלמנתו ולילדיה. אחד הילדים, לאחר מכן קולונל י.ר.אלישר מניו-יורק השיב את הטובה על ידי שסייע לנכדיו של דג'אני בלימודיהם באמריקה. יהודים מקומיים לבשו בגדי ערבים וכל אחד היה מתקשה להבחין בניהם לבין המוסלמים או הנוצרים. בליל הסדר המוסלמים היו שולחים מגשים עם לחם, חמאה מותכת ודבש, כשי לשכניהם היהודים, והיהודים אחרי זה היו מניחים על אותו מגש ריבה, מצה ומתנות אחרות בתמורה. בדברו על שירותו הצבאי, אלישר מספר שהוא מונה לרופא צבאי במשך מלחמת העולם הראשונה והוצב בנצרת ושכן כחייל בביתו של נאסיר מוסא אל-חכים. הוא עבד שם בבית החולים הרוסי (המוסקובייה), והיו לו יחסים מצויינים עם התושבים. הוא זוכר את אחד מחבריו, תופיק אל-חוסייני, שהיה קצין בחיל הפרשים. בין אביו של אליהו ובין הדוד של תופיק היו יחסים מסחריים, והוא היה אורח קבוע בביתו של אליהו. לאחר המלחמה תופיק נשא תפקיד רשמי בעל דרגה גבוהה במשרד ההגירה בממשלה. יחסים חמים עם משפחת אלישר נמשכו עד להקמתה של מדינת ישראל. אלישר זוכר למרות שהוא סבל מעוני ומרעב, כאשר הבריטים כבשו את ירושלים, בעל הבית הערבי סירב לקחת שכר דירה ונתן לו אוכל ושתייה. ידידות זו נמשכה עד סוף ימיו.

כל זה קרה או לפני שהציונות האשכנזית הגיעה או מחוץ לריבונותה. אנחנו נראה כיצד הציונים הרעילו את האווירה של פלסטין והמזרח התיכון עם הכיתתיות הפלגנית שלה.8



הבדלנות האשכנזית



בשנת 1882 הגיעו הציונים האשכנזים הראשונים מרוסיה, וקראו לעצמם ביל"ויים,9 או "העלייה הראשונה", כאילו אף אחד מעולם לא עלה לפלסטינה לפניהם. זה נובע מן העובדה שהציונים התעלמו מן ההיסטוריה של היהודים ושל פלסטינה מתקופת חורבן בית שני בשנת 70 לספירה ועד שהחלוצים שלהם הגיעו לפלסטינה כדי לבנות את "הבית הלאומי האשכנזי". בשנת 1904 גלים נוספים הגיעו במה שנקרא "עלייה שנייה", שהביאה אחריה קבוצות לאומניות נוספות. העלייה הראשונה חבים את מוצאם לתנועת חובבי ציון, ארגון הציונות הראשון והמבשר של ארגון הציונות העולמי אשר נוסד לקראת סוף המאה. פעולתו הראשונה בפלסטינה הייתה יצירת יחידה כיתתית בדלנית בשם הישוב החדש על ידי הבחנה שנעשתה תוך הנגדה לאוכלוסיית ילידי המקום היהודיים שאותם הם כינו היישוב הישן. ההבדל בין שתי הקהילות – לפי דעתם – לא היה רק זמני, אלא איכותי מכיוון שהם עלו לפלסטינה להרכיב את הייצור החקלאי שיסייע לבניית היישות הלאומית הציונית מבחינה כלכלית ופוליטית, בעוד שהיישוב הישן חי מ"קיבוץ נדבות", כלומר על ידי תרומות מיהדות העולם. למעשה יהודי פלסטינה חיו מעבודות יד וממסחר וכו', וסיוע כספי כזה כשהגיע לפלסטינה שימש בידיהם לעבודות צדקה. החלוצים האשכנזים הציונים לעומת זאת, בנו את ההתיישבויות שלהם בעזרת העבודה הזולה של הערבים, ואחר כך עבודתם הזולה של יהודי תימן ובעזרת תמיכה כספית שהם קיבלו מיהדות העולם דרך ארגוני הציונות שלהם. זה מציין את המנטליות הבדלנית שהייתה קיימת מלכתחילה, לא רק בהקשר לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית, אלא גם ליהודים ילידי המקום ואפילו משתרעת אל אשכנזים הלא-ציוניים. שורשי בדלנות זו היו קיימים מאז הגטאות במזרח אירופה ואפילו הקיבוץ נחשב למין "גטו אשכנזי" שצמח מחדש בכך שהוא לעיתים קרובות קיבל רק יהודים, במיוחד אשכנזים. כיתתיות זו משולובת עם השקפות לאומניות קיצוניות שהושאלו מהתנועות הלאומניות ששיגשגו באירופה במאה התשע-עשרה. לאף אחת מהפרספקטיבות האלה אין קשר עם הדת היהודית, הואיל והרוב המכריע של הציונים היו ועדיין הינם יהודים שאינם שומרים ואינם מאמינים.10

הספרדים קיבלו את ההלם הפיננסי הראשון כאשר האשכנזים הדתיים פרשו מן הקהילה (בשנת 1816) וההלם השני כאשר הציונים הרכיבו חברה משל עצמם ואספו תרומות כדי לבנות התיישבויות ולחזק לידיהם את השליטה הפוליטית, התרבותית והכלכלית. זה הוביל לסיום מקורות ההכנסה של היהודים המקומיים שנאלצו לוותר על איסוף תרומות מחוץ לארץ. זו הייתה הסיבה החשובה ביותר להעלמות הכלכלית, פוליטית, ארגונית ותרבותית של יהודי פלסטינה ויהודי ערב האחרים שהצטרפו.

במשך מלחמת העולם הראשונה, רעב, עוני ומחלות מידבקות נפוצו ביישוב הישן בשעה שהיישובים האשכנזים קיבלו תמיכה כספית, דרך גרמניה, בת בריתה של תורכיה. אחר כך הם חילקו את הסיוע הזה ביניהם ביישובים הנאמנים לארגון הציונות העולמי.

אנחנו נראה שהטרגדיה של העם הפלסטיני הערבי חופפת להרס ולפזור של יהודי ערב בידיהם של הציונים ותומכיהם.

היחסים בין הציונים ובין הפלסטינים היו גרועים בזמן שבו המתנחלים היו קונים אדמה מבעלי קרקעות נעדרים שחיו בערים הגדולות בסוריה, לבנון ופלסטינה. האיכרים גורשו מהקרקע והוקמו התנחלויות. העולים החדשים השתמשו באיכרים אלה כפועלי חקלאות וחשפו אותם ליחס נוקשה. הסופר הרוסי היהודי, אחד העם, ראה את התנהגות זו ומתח עליה ביקורת במאמר שלו "אמת מארץ ישראל" (1891). "הן זאת בודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה ובכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההיפך ממש! עבדים היו הארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנה מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזוייה והמסוכנת הזאת...אז (העם הפלסטיני), אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו." אחד העם האמין בציונות רוחנית, לא פוליטית, והמאמרים שלו, חוץ מהמאמר הזה, נלמדים בבתי הספר.

היסטוריונים ציונים מתעלמים מעובדות אלו, ומתארים את הערבים כ"כנופייה של רוצחים פרימיטיבים" וטוענים שפלסטינה הייתה מדבר צחיח או אדמת ביצות. היסטוריונים ציונים גם מתעלמים מכל הפיתוחים הכלכליים המודרניים על ידי הערבים שהתרחשו בפלסטינה לפני עליית הציונים, כמו הפיתוח של הסחר והנמלים החדשים ביפו ובחיפה. אותו דבר לגבי בנייתם של רובעי מסחר חדשים בתוך הערים, ואזורי מגורים חדשים מחוץ לערים הישנות. כי הציונים ראו את עצמם כמבשרי ההמצאה במיוחד בחקלאות ובעבודה עברית. הם גם פקפקו בנכונות החלק שלקחו יהודי פלסטינה עם אחיהם המוסלמים והנוצרים בהתפתחויות התרבותיות, המסחריות והכלכליות שהתרחשו לפני שהם באו. י. ברטל מציין שרוב הנוסעים הבריטיים (שביקרו בפלסטינה בתקופה העותומאנית) נטו לשבח בתיאוריהם את יהודי פלסטינה (הספרדים) יותר מאשר את האשכנזים ותיארו אותם באופן חיובי הרבה יותר מן האשכנזים (היהודים המזרח אירופאיים). תדמיתם של הספרדים הייתה טובה מזו של היהודים האשכנזים וזאת בשל מנהגיהם (שמץ האקזוטיקה המזרחית שיוחסה להם) והתרשמו מסובלנותם היחסית לשינויים תרבותיים – סובלנות שנדרשה לשבח.11



הניצול של העובדים התימנים



הספרדים, אחר כך, קיבלו הלם שלישי, כאשר מדיניות הציונים החלה להפוך אותם לעובדים זולים עקב סלידתם הקולקטיבית של הציונים לעובדים הערבים. מדיניות זו נחלה הצלחה רבה לא רק בהקשר ליהודי פלסטינה, אלא גם לאלה מתימן ומארצות מזרח תיכוניות אחרות שנעקרו מתוך דאר אל-איסלאם והובאו לפלסטינה, גם לפני וגם אחרי הקמת מדינת ישראל. אולם התפתחויות בכלכלה הישראלית לאחר מלחמת 1967 הצריכה את הפולריזציה של נפח התושבים של הגדה המערבית ורצועת עזה באותה מידה.

מתחילת הקמתה עמדה הציונות בפני פרדוקס: קודם, עיקרון שיפור רמת החיים שלה. הרצל ( מייסד תנועת הציונות) הבטיח לעולים העניים מאירופה שהם יחוו שיפור במצבם החברתי בפלסטינה. שליחי הציונות הבטיחו ליהודים חיי שפע ב"ארץ המובטחת". מרבית העולים לאחר 1881, שהייתה להם השקפה ציונית, הצליחו לשפר את רמת חייהם בפלסטינה באמצעים של ניצול העבודה הערבית הזולה וסובסידיות מחוץ לארץ.

שנית, עקרון ה"עבודה העברית" האומר שהציונים לא יכולים לכבוש את פלסטינה כל זמן שעבודת החקלאות והייצור נשארת בידיהם של "זרים" כלומר הפלסטינים, שכן "החורש את האדמה הוא בעליה." העולים הציונים הסוציאליסטים שהגיעו לאחר 1904, במה שמכונה עלייה שנייה, האמינו בעיקרון זה. הם היו הציונים הראשונים שהקימו קואופרטיבים חקלאיים, והתחילו להקים קיבוצים וארגוני עובדים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם הקימו את ההסתדרות. מה שהיה ברור מיד מיישום העיקרון הזה הוא שהעולים הצעירים ידעו מעט מאוד על עבודה חקלאית והיו נחותים בהרבה אל העובדים הערבים שהיו גם בעלי הקרקעות הקודמים. זה הוביל את תנועת הציונות להביא את התימנים ככוח עבודה זול כדי למלא את מקומם של הערבים. וכך מצד אחד האגרונום האשכנזי יכל להמשיך ולעשות רווח, ומצד שני השמאל הציוני יהיה מאושר, הואיל והאדמה עדיין הייתה בידיהם של היהודים האשכנזים, כל זמן שהתימנים לא הראו הרבה יוזמה.

כמו יהודים ממקומות אחרים באיסלאם, התימנים נהנו משלטון עצמי. מצבם הכלכלי היה מספיק טוב ובתיהם היו בבעלותם, והם חיו באמצעות עבודות יד וצורפות-זהב, עובדי מתכת, יצרני נשק וכו'.

לאחר הקמת חובבי ציון ברוסיה בשנת 1882 פשטו ידיעות אל התימנים שיהודים רוסים עשירים קנו את פלסטינה מהסולטאן התורכי והמשיח היהודי המיוחל היגיע להקים את מלכותו הנשגבת שתהייה במרכז ירושלים. שבע משפחות תימניות עלו כתוצאה מכך, אך כשהם היגיעו לירושלים הם היו מופתעים שהיהודים שם לא שמחו לראותם ולא באו לקבל את פניהם הואיל ועתה הם יצטרכו לחלק את הכספים שלהם עם יותר אנשים. הם סבלו רעב חמור ומחלות, ואחת המשפחות נאלצה לחזור לתימן דרך קהיר, ומשם ראש המשפחה, איברהים אל שייך, שלח מכתב בו הוא הזהיר את התימנים שהם ימצאו לא עזרה ולא מרפא בירושלים ותימן הייתה פי אלף יותר טובה מפלסטינה. לכך הייתה השפעה שלילית על זרימת העלייה מצנעה.

בשנת 1882 הרב התימני יוסף בן שלמה מסעוד שם מודעה בעיתון חבצלת בו הוא מתאר את התנאים העלובים של העולים בירושלים וביקש תרומות. הוא אמר שמאתיים יהודים מצנעה שעלו לאחרונה חיים במצוקה ברחובות ואף אחד מעמיתיהם היהודים אינו מראה שום רחמים לפחות לתת להם מחסה. הם הגיעו למצב שהם צריכים להתחנן ללחם.12 העיתונות באותו זמן הייתה גדושה בסבל של התימנים, ובחוסר הגשת העזרה מצד האשכנזים, ואפילו זו שהגישו להם יהודי פלסטינה לא מנעה מהם את הרעב. העיתונות האשכנזית יכלה לצאת בקריאה אל יהודי העולם לעזרה. זה היה תלוי בישראל פרומקין, שהקים אגודה בשם עזרת נידחים, כדי להיאבק במסיונרים הנוצרים, וסייע בהקמת הכפר התימני הראשון בכפר סילוואן. קשיש תימני תיאר את המצב שלהם כך: הם חיו ללא מחסה, סבלו מחום השמש ביום ומהקור בלילה, מתחננים ללחם אל עוברי אורח ללא הועיל. הם ישנו מתחת לעצים ומתים מרעב ומחלות בין ערמות הזבל של ירושלים. נוצרים מן המושבה האמריקאית מצאו אותם, שמעו את הסיפור שלהם והתחילו לעזור להם באוכל ומלבוש, לאכזבתם של החוגים הדתיים היהודים שהאשימו את האמריקאים בניסיון להמירם. בראש האמריקאים עמד הורציו סאפורד, שבתו, ברטה, כתבה על כך בספרה "ירושלים שלנו" (1951). ההאשמות היו חסרות שחר ויחסי ידידות בין התימנים והאמריקאים נמשכו עד 1948. מקורות יהודים מציינים שתימנים רבים חיו כקבצנים בערים הגדולות כמו ירושלים, צפת וטבריה.

בשנת 1883 הקהילה התימנית בירושלים שלחה חזרה לתימן שני שליחים – סאלים חאמדי ויוסף נדף – לאסוף כספים, אך הקהילה שם סירבה לתרום מאחר שהרב סולימאן אל-קארה, ראש הקהילה ושופט בית הדין הרבני בצנעה, עיכב את הסכמתו לעלייה מסיבות גם כלכליות וגם דתיות. המשיח היהודי לא בא עדיין והמצב הכלכלי בירושלים לא איפשר את קליטתם של העולים. רשויות הדת של יהודי ערב בירושלים ובאלכסנדריה המליצו לתימנים לא לעלות, ולכן סולימאן אל-קארה סירב להשיג כל תרומות וביקש מן השליחים לחזור מאין שהם באו. לרב הייתה סיבה אחרת, שהייתה המצב הכלכלי בצנעה שהתדרדר כתוצאה מהעלייה ואילו סכום מס הג'יזייה ששילמו לסולטן העותומאני לא פחת, כלומר שכל משפחה יהודית הייתה צריכה לשלם יותר. חלק מהעולים נאלצו לחזור לתימן בין 1882 ו-1895, ואילו השאר הצטרפו לקהילה הספרדית בפלסטינה.

כשהם חיים שש נפשות בחדר, בתנאים לא-תברואים ותזונה דלה, המחלות התפשטו בין העולים. קצב תמותת התינוקות גבר, במשפחות אחדות, איבדו את כל ילדיהם. אולם הקהילה הציונית האשכנזית, היישוב החדש, סירבה לסייע לתימנים, לקחו אותם בחשבון כחלק מהישוב הישן ההולך ופוחת.

בשנת 1895 שלוש עשרה משפחות ניסו להקים מושב בבני סמועיל על ידי ירושלים. הם קנו חלקת אדמה של 600 דונם בסיוע החברה היהודית בפולין ופרומקין הנזכר לעיל. איכרים ערבים באו לסייע להם וביחד הם זרעו 150 דונמים של חיטה ושתלו 7,000 שתילים בעת שהם חיו במערות. התנאים אילצו אותם לפנות לארגון הציונות, חובבי ציון, לעזרה, אך הם נדחו. אחרי זה סיכסוך בין התימנים לשכניהם הערבים הסתיים בנטישת בני סאמועיל.

התימנים עשו מספר נסיונות בחקלאות עצמאית באמצעות אדמות חקלאיות קטנות. בשנת 1904 הם ניסו להקים כפר חקלאי בעמק הירדן, אחרי זה בהר-טוב, אולם כל נסיונותינם כשלו. אנו נראה שלפני 1948, כמעט כל הניסיונות של יהודי ערב ופלסטינה בתחום זה נכשלו בגלל שכל הכספים מהיהודים הוצאו על הקמת יישובים אשכנזים ציונים שנחשבו ל"עבודה חלוצית" ונשמרו אשכנזים "טהורים" עם חשיבות לאומית, ביטחונית וכלכלית. כך היה להם מונופול על הקמת הקיבוצים והמושבים והתפקיד שהוקצב ליהודי ערב היה זה של פועלים שכירים זולים. למרות שמספר העולים התימנים היה רק 1000 בין 1882-1904, בעוד שמספר העולים האשכנזים היה 24,000. 13

הפרק השני של ההיסטוריה העצובה של התימנים – עלייתם והעסקתם (ליתר דיוק ניצולם) בפלסטינה – התרחש במהלך 1910-14 והיה מתואם בין גורמים רבים על ידי תנועת הציונות החילונית. בתקופה זו מספר העולים התימנים היגיע ל-2,000 (לעומת 38,000 עולים אשכנזים). בשנת 1908 ד"ר יעקב טהון, מומחה לפלסטינה בארגון הציונות, הצהיר על הנחיצות ליצירת כוח עבודה יהודי היכול להתחרות בפועלים הערביים ביישובים היהודיים. ת'ון הציע להשתמש ביהודי ערב, בעיקר את התימנים והאיראנים, הואיל ו"רמת תרבותם" בהתאם לדבריו, הייתה כמו של האיכרים הערבים. הוא הציע להעסיק את נשותיהן ובנותיהן בבתיהם של בעלי המשק האשכנזים במקום הנשים הערביות. הוא מצא פתרון לבעיית המגורים עבור העובדים התימנים ביישוב על ידי כך שדרש שהם יחזרו למשפחותיהם בסוף עבודתם העונתית, ובמהלך עבודתם הם יכולים לישון על הריצפה בשדות! ת'ון חילק את העובדים לשניים – האשכנזים מרוסיה היו ה"עלית" ויהודי ערב היו ה"אספסוף", והוסיף שיהודי רוסיה בהיותם מעודנים יותר מבחינה תרבותית מן התימנים הם אינם יכולים לתפוס את מקומם של העובדים הערבים. אלכס בין, שציטט את העובדות האלה בספרו, החזרה לאדמה (עמודים 97-101), ציין הלאה שליהודי המזרח יש צרכים מועטים ולכן הם יכולים להתחרות עם הערבים, ואם את יהודי תימן שכבר מועסקים בישוב ישמרו באופן קבוע לא תחסר להם עבודה.

באותה שנה (1908), מתיישב ותיק כתב מאמר בעיתון הצבי שבו הוא הזכיר שאם כי יהודי אשכנז לחמו על שיוויון ברוסיה, הם דיכאו את זכויות האחרים ואת כל מי שהתנגד לתפיסה עקרונית של "עבודה עברית".

מפלגת הפועל הצעיר (מאוחר יותר נקראה מפ"י ואחרי זה מפלגת העבודה) הייתה הארגון הציוני הראשון שהביאה את התימנים לעבוד ביישובים האשכנזים. בועידה שלה בשנת 1908, מפלגה סוציאליסטית זו העבירה החלטה המצהירה על הצורך בניצול יהודי ארצות האיסלאם על ידי מעבידיהם היהודים כדי שהם יעשו את העבודה של "הזרים" (קרי, הפלסטינים).14 בהחלטה גם דובר על הצורך במאמצי תעמולה פעילים כדי להביא את היהודים האלה לעלות לפלסטינה ועל הצורך של "כיבוש העבודה".15 בשנת 1910 העובד התימני החל להתחרות עם האשכנזי, מה שהוביל את אחד ממנהיגי הפועל הצעיר, יוסף אהרונוביץ', להתריע "יצרנו מתחרה מסוכן יותר מהעובד הערבי, שיהפוך את חיי הנוער האשכנזי לבלתי אפשרים." הוא הוסיף, "למרות כל זאת אין אנו יכולים להילחם בו בשום דרך, אך יחד עם זאת אנחנו נבצע פשע נגד התימני אם נשאיר אותו במצב ההתפתחות הפיסי והשכלי המתנוון שלו שיהיה פועל מספיק זול כדי להתחרות עם משרתים דומים..."16

כך הציונים פתרו את הבעייה. הם השתמשו בעובדים תימנים נגד העובדים הערביים וכשהתימנים התחילו להתחרות בהם הם אמרו "איזה טעות הייתה בידינו שניצלנו את התימני והשתמשנו בו לעבודה כזאת." (כלומר לפטר אותו!). למרות זאת, ובהתאם להחלטה של ת'ון, ארגון הציונות בפלסטינה החליט לייבא עוד תימנים על ידי שיגור לתימן חבר (סוציאליסט!) מפלגת הפועל הצעיר, שמואל יבניאלי, לשעבר ורשבסקי. כשהוא הגיע לשם הוא התשמש בשם אליעזר בן יוסף, והמציא שהוא רב גדול שנשלח על ידי חכמי ירושלים ונשא עימו מסמכים מזוייפים על כך. הסוכן הציוני דיבר ונהג כמו תימני בשעה שהוא בישר להם על בואו הקרוב של המשיח ועל יום תחיית המתים. הוא אמר להם שהגיע הזמן לעלות לארץ המובטחת ויתר על כן הבטיח להם חיי מותרות בארץ זבת חלב ודבש – אבל לא כל אחד יכול ללכת. הוא בחר 1,500 אנשים כשירים והתחיל להעביר אותם. אולם באפריל 1912 ארגון הציונות שלח לו מברק בדרישה ממנו לחדול מכיוון שהעובדים האשכנזים חוששים מתחרות. יבניאלי ניסה להפסיק את המשלוח, אך התימנים התנגדו, מתוך חשש שהעיכוב ישהה אותם בתימן ביום תחיית המתים. 500 מהם עלו לפלסטינה ללא רשות ממנו.17 בספרו השליח הציוני מספר כיצד מצפונו הציק לו כאשר הוא דרש מהתימנים לעזוב את רכושם, נוחיותם ותנאיהם הכלכליים והחברתיים ההגונים במטרה להפוך לפועלים ביישובים. כשהם הגיעו לפלסטינה, לא הוענקו להם הסדרי מחייה והם נאלצו לגור ברחובות ובשדות, כשהם בונים בקתות מענפים. עם בוא הגשמים וקור החורף, הם פנו בקריאה אל "אחיהם" האשכנזים לרחמים. אחד המתיישבים איפשר לשלוש משפחות לגור ברפת. אחרי זה כל משפחה ניסתה למצוא אורווה או רפת לחודשי החורף. זה היה המצב ברחובות, חדרה, זיכרון יעקב ופתח תקווה בין היתר. תנאים אלה החריפו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.19 קצב תמותת הילודה עלה בתנאי מחייה לא תברואים אלה. בתיזה שלה על הנושא הזה, ניצה דרויאן אומרת "האמונה הרווחת במהלך אותם הימים הייתה ילד תימני שנולד בפלסטינה ימות, ואם הוא מגיע לפלסטינה מתחת לגיל שלוש, לא ציפו ממנו לחיות."

יתר כל כן, המתיישבים התייחסו לעובדיהם התימנים כל כך בנבזות שאחד מן התימנים, שחזר לביתו, תיאר את חייהם של אלה הנמצאים בפלסטינה כ"גלות על גלות". הזילות שכוונה אליהם הייתה יותר גרועה מזו של כמה מוסלמים קיצונים בתימן. האשכנזים היו מנחיתים מכות עליהם והיו פונים אליהם ב"חמור" או "בן חמור",20 "ערבי מלוכלך", "ברברי" או "תימני עלוב", והיו נדהמים כשתימני ניסה להגן על עצמו. ברחובות, לדוגמא, כמה נשים היו מלקטות ענפים יבשים קטנים מהשטח באחד הפרדסים כאשר הבעלים האשכנזי הסתער עליהם והכה בהם בצורה באכזריות, קשר אותם לזנב החמור שלו, ורכב חזרה ליישוב כשהחמור גורר אחריו את הנשים לאורך הדרך מאחוריו. מאורע זה, הנקרא תקרית מאקוב על שמו של יונתן מאקובהאכזרי, היה עילה לתלונות רבות בקהילה התימנית. תקרית דומה ארעה בפתח תקווה כאשר חיים קוסובסקי תקף פתאום אשה תימניה, הכה אותה בצלעות ובזרועות אפילו בעת שהיא זעקה והתחננה לרחמים. בחדרה השומר של היישוב תקף בצורה פראית עובדים תימניים בשעה שהם היו ישנים. המקרה נלקח לדיון על ידי המינהלה האשכנזית של היישוב, אבל צדק ציוני נדחה מהקורבנות. ברל כצנלסון, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית הסתייג מזה והטיח ביקורת על היחס המנצל והמתעב שניתן, וקרא לריסון דחפים ברברים אלה.

כצנלסון התריע נגד דחיפת התימנים בכוח להאמין שאין תקווה לצדק בקהילה הציונית.21 הוא ציין שהמתיישבים התייחסו אל התימנים כמו אל עבדים. הם אולצו לעזוב את היישוב מלחמיה בגלל יחס קשה, ובדרך כלל בסוף הם עברו מיישוב אחד לאחר בחיפוש אחר עבודה. הם גורשו ממגדל בגלל שהמעסיק שלהם אמר שאין הם ברי-העסקה. הותר להם, בכל אופן, להשאר באופן קבוע ביישובים בדרום בתנאי שהם יקימו את מגוריהם מחוץ ליישוב. העיקרון של "עבודה עברית" עמד להיכשל הואיל והמתיישבים לא יכלו להסתדר ללא עבודת הערבים הזולה והמיומנת. בשנת 1913 30 משפחות נוספות חזרו לתימן ומכתביהם של התימנים שנשלחו מפלסטינה בקושי עודדו את קרוביהם לעלות.

אפילו ההומניסט, אחד העם, במאמר שפורסם ב-1912, אמר "העלייה התימנית משפיעה על אופייה של ההתיישבות הציונית בגלל התרבות והמנטליות השונה שלהם".22 השקפה זו נותרה מחופרת עמוקות והינה הגורם העיקרי במסע להביא פנימה את יהודי רוסיה היום, כדי שהם יוכלו "לשפר" את ההרכב של החברה הישראלית ולדלל את הרוב של היהודים המקוריים (ראה פרק רביעי).

חיים ארלוזורוב, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, כתב "נראה שמצב הפועלים בדרום אפריקה הוא כמעט המצב היחיד שיש לו השלכות על התנאים פה".23 כצנלסון טען שהוא ראה "נפשות חפות מפשע מוכות על לא עוול, ואת שחיתות הצדק שהייתה גורלם של אלה שהוכו על ידי הנבחרים הרשמיים של "העם הנבחר" "בארץ המובטחת".24 ואז התימנים התחילו לצאת במאבק כדי לשים קץ לאפלייה, אי-הצדק והזילות שנערמו עליהם. בשנת 1913 הם הפיצו הודעה רשמית מגנים את מדיניות האפלייה המכוונת נגדם, ואת הרמאות שהופעלה בהבאתם לפלסטינה. בפנייתה אל האשכנזים, ההודעה הרשמית, בין היתר, הצהירה "אתם חושבים שאנחנו חסרי ערך וכלבים מלוכלכים...כולם מבזים אותנו בשל היותנו אביונים, אבל אלוהים עדנו שמתימן באנו רק על פי עצתכם."25

עיתון אחדות, שהופיע בשנים 1913-14, דיווח לנו שהשכר שהרוויחו התימנים היה פחות מהשכר שהוויחו הפועלים הערביים. אותו עיתון פירסם מכתב שכתב פועל תימני, המגנה את השכר הנמוך ואת לעג האשכנזים שקראו לתימנים " כלבים גויים".

בחוסר יכולת להחליף עבודה ללא רשות מעסיקם, התימנים בקושי היו אפילו עובדים "חופשיים". מתוך איסור עליהם לגור ביישוב, הם בנו את מגוריהם הדלים בחוץ. אחד מהם, מחנה יהודה, על יד פתח-תקווה, לדוגמא, עדיין קיים. עם שנת 1918 היו 5,000 תימנים, 10 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בפלסטינה.26 מיכאל אלבז, אינטלקטואל ספרדי, כותב שהחוקרים מייחסים את הניצול והדיכוי של העולים התימנים לחקלאים היהודים העשירים במקום ליישובים הסוציאליסטים. למעשה, הוא טוען, את האחרונים יש להאשים יותר הואיל והם היו אלה ששיגרו את השליח יבניאלי להביא אותם, והם עשו הכל כדי להגביל את בעלותם על הקרקע והם כוננו במכוון את רמת החיים הנמוכה שלהם.27

בשנת 1944 ותיקי היישובים האשכנזים התאספו סביבות הקבר להנציח את יום השנה למותו של ברל כצנלסון, האינטלקטואל הסוציאליסט הציוני. אחת ה"חברות" הספידה בדברי שבח "אם היינו צריכם ללמוד את ההיסטוריה באמצעות אנדרטות של זכרון, לא יהיה אחר טוב יותר מקבר זה ללמוד ההיסטוריה של אותה תקופה, במיוחד מצב הביטחון והתנאים הבריאותיים והחברתיים, חייו של הציבור והרמה האתית של הפרט." גברת זו, עליזה שידלובסקי, סטתה מלהזכיר "בבית עלמין זה ישנה פינה מיוחדת לקבריהם של התימנים שבאו לפלסטינה בעקבות שליחותו של ש. יבניאלי. משפחה אחר משפחה נכנעה למלריה ולמחלות אחרות. הם נפלו כמו זבובים. אין אנדרטות על קבריהם, מלבד זו של משפחת הרב שנהרסה לחלוטין."28 "חברה" זו לא עשתה שום איזכור על כיצד חבריה ה"סוציאליסטים" התייחסו אל התימנים.

במהלך תקופה זו (1881-1918) מצביהם של כל הספרדים בפלסטינה התדרדר וזאת בשל המונופול הציוני על כל המקורות הכספיים של היהודים. הם השתמשו ביהודי ערב, כולל התימנים, לעבודה פיסית קשה כמו חציבה, בניית כבישים ושירותי משק בית. עד היום אי אפשר למצוא נשים אשכנזיות כמשרתות. באופן זה הפכו את יהודי ערב למעמד פועלים מנוצל, כמו את אחיהם הפלסטינים הערבים המוסלמים והנוצרים. אנחנו נראה כיצד עידן זה קבע את מעמד הספרדים במהלך המנדט הבריטי ולאחר הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948 כאשר פשעי הציונים נגד התימנים הגיעו לשיאם.



הערות

1.בדרך כלל השימוש במונח זה הוא לגבי אותם אדמות שדת האיסלאם היא המכרעת בהם פשוטו כמשמעו "תחום האיסלאם".

2. שבט ועם, 1954.

3. סמוחה, 1978, 281.

4. אלישר, שבט ועם, 1970.

5. אלישר, לחיות עם יהודים, 1980.

6.שבט ועם, 1970, 34.

7. המונח הציוני להגירה לארץ הקודש, פשוטו כמשמעו "עלייה"

8. זיכרונותיו של אליהו אלישר הזכירו לי את הסיפור של ה"פאשה" המוסלמי שהיה חברו של אבי, שהיה בעל מרחבי אדמה עם עדרי כבשים ובקר. כל שנה הוא היה מגיש לנו כבש ואומר: קבלו זאת כשי לראש השנה וליום הכיפורים וכשתלכו לבית הכנסת תתפללו לאלוהים שיעניק לי מחילה. היינו מגדלים את הכבש במשך כל הקיץ, מאכילים ורוחצים אותו ומשחקים איתו עד שהוא הפך להיות אחד מבני המשפחה. ביום כיפור אבי עתר אל השם במחילה על חטאיו של חברו. השם היה נעתר למחול לפאשה ואנחנו היינו אוכלים קבב במשך כל החגים, ראש השנה יום כיפור וסוכות. זה המשיך שנה אחרי שנה עד שסגנון החיים האלה נהרס והתפזרו סביב העולם. יהי רצון והשם ירחם על הפאשה.

9. ראשי תיבות מספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ה', (בית יעקב לכו ונלכה לאור השם).

10. גרתי בשישה קיבוצים חילונים שונים שהם הרוב ולא ראיתי חבר אחד שהאמין באלוהים (מלבד כמה מהורי החברים). לגבי המיעוט "הדתי", מלבד נתורי קרתא שהם אנטי-ציונים, הם מנצלים את הדת למטרות פוליטיות והתנחלות ומרחיקים את עצמם מן היהדות היו שבתורה כתוב "כבד את הגר כי גר היית בארץ מצרים..."

11. קתדרה, נובמבר 1976.

12. ניני, 1977.

13. סמוחה, 281.

14. פרוטוקול הפועל הצעיר, 226.

15. כיבוש העבודה – המונח הציוני רומז על הרחקתם של הערבים משוק העבודה.

16. הפועל הצעיר, מס' 4, מצוטט על ידי ניני, 1977.

17. נחום מנחם, 108.

18. מסע לתימן, 1952.

19. ניני, 1977, 78.

20. "איבן", הבן של, נוסחה טיפוסית בקללה ערבית.

21. ניני, קתדרה, 1977.

22. כל כתבי אחד העם, 1947, 426.

23. א. מוהאריב, ענייני פלסטינים, אוגוסט, 1973.

24. שם.

25. שם.

26. נ. מנחם, 109-110.

27. זמנים מודרניים (תרגום ערבי 1981), אלבז, 103.

28. חיים הנגבי, במרחב, 20 במאי 1986 – הארץ, 20 במאי 1986.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #17  
ישן 10-11-2005, 20:59
צלמית המשתמש של ori
  ori ori אינו מחובר  
אדמין לשעבר
 
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
שאלה וכמה הערות...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי tamaremet שמתחילה ב "מחלוקת בציון - הקדמה"

ראשית, השאלה: את מציינת שתרגמת את המחקר הזה. השאלה היא מי חיבר אותו (אני יכול לנחש את
הלאום של המחבר, אבל אשמח לדעת מהו שמו...).
שנית, ההערות:
1. ה"ספרדים" אינם מיקשה אחת והניסיון הנואל להציג כקבוצה מקופחת אחת, הוא אבסורד. איש לא
יכחיש שהייתה אפלייה כלפי עולי ארצות ערב - אבל ודאי שאינה מתקרבת למה שתואר פה.
2. יהודי ארצות ערב סבלו סבל איום בארצות שמהן עלו לישראל. השטות המוזרה על "קבלת הג'יזיה
באהבה ע"י היהודים", נראית כמו בדיחה עצובה. הג'יזיה סימלה את מעמדם הנחות כד'ימים, והם סבלו
מאינספור השפלות (שנבעו מחוקי הח'ליף עמר השני).
3. עובדתית, דפוסי ההצבעה של עולי ארצות ערב הם חד משמעיים, ומעידים על עויינות לאותן מדינות
ואותה תרבות, שאותה כ"כ אהבו, לפי שיטתך. את יכולה להסביר מדוע הם כ"כ חשדניים דווקא כלפי
מיטיביהם הערביים?...
4. המושג של "ערביזציה" הוא ברובו הגדול, לא מדוייק בעליל. רוב יהודי ארצות ערב, זיהו עצמם כלאום
נפרד, למן הרגע שקמה התנועה הלאומית הערבית (לפני לא הרבה יותר ממאה שנה) - ומאז ומתמיד
נחשבו לשונים. הדבר מקביל בדיוק ליהודי פולין, למשל, שגם הם ברובם לא ראו עצמם כחלק מסביבתם,
וגם רבים מהחילוניים שבהם, שדיברו פולנית - עדיין חשו כזרים, וניתנה להם ההרגשה של זרים (בדומה
ליהודי ארצות ערב, שרק מיעוט קטן מתוכם העלה על הדעת להשתלב בסביבתו, תחת כתר של לאום
אחד...).
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 29-04-2006, 20:32
  tamar borsook tamar borsook אינו מחובר  
חסום
 
חבר מתאריך: 23.04.06
הודעות: 117
שלח הודעה דרך MSN אל tamar borsook
הספר, הספר
בתגובה להודעה מספר 20 שנכתבה על ידי Sam Weller שמתחילה ב "זה נכון, אבל"

סאם, אתה יודע, עשר שנים היה הספר הזה על המדפים של הספריה שלי בבית (שהייתה לי, מכרתי ), וכל פעם הורדתי אותו, התחלתי לקרוא, ואף פעם לא הצלחתי לעבור את הדפים הראשונים כדי ראות מה יש הלאה. כמה פעמים התחלתי לקרוא אותו אבל אף פעם לא סיימתי לקרוא אותו.
ואלה בדיוק "הספרים". ספר שהוא כל הזמן על המדף כמה פעמים ניסית לקרוא אותו והתייאשת.
היה לי ספר כזה "פסוקי השטן" שגם על המדף עשרות שנים ולא הצלחתי לקרוא אותו מעבר לדף הראשון כמה פעמים שניסיתי.
האם זה משהו עם התרגום העברי, המייבש כל מילה.
בחזרה לספר,
יום אחד החלטתי לתרגם את הספר כדי להבין אותו, ואוי לי מה שראיתי, שכל דף שהדפסתי בזמן התרגום הקביל בדיוק למה שהתקשורת משדרת במציאות.
כבר עשרים וחמש שנים הספר הזה רלוונטי כאילו הוא נכתב לא מזמן.

http://stage.co.il/Authors/55112?sortby=created#type10
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 04:00

הדף נוצר ב 0.10 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר