29-10-2004, 11:30
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 05.06.02
הודעות: 21,476
|
|
|
ברחוב הפלסטיני מאוכזבים מהראיס
ברחוב הפלסטיני מאוכזבים מהראיס
מאת: עמירה הס, רמאללה הארץ
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/archive/103319-1.jpg]
בשנים האחרונות קשה לפעילים למצוא בערפאת את המדינאי בו האמינו. בניגוד לישראל, הפלסטינים מאשימים כי בימי אוסלו הוא שכח את הכיבוש
בסוף שנות ה-90 פירסם ביטאון התנועה האיסלאמית בעזה "אל ריסאלה" תרגום כתבה מ"הארץ", על בכירי חמאס שעצורים בכלא הרשות במשך שנים, בלא משפט. המתרגם השמיט מהתרגום רק שורה אחת. אחד מילדי העצורים סיפר על ביקור אצל יאסר ערפאת, שבו המשפחות הפצירו בו לשחרר את יקיריהן. הילד סיפר שהוא שם לב שערפאת קטן יותר ממה שמקובל לחשוב. זאת השורה שעברה צנזורה עצמית.
לפני כארבעה חודשים, קבוצה של פעילים שניסו להחיות את המאבק העממי הלא מזוין הכינה את ביקורו של נכדו של מהטמה גנדי באזור. אחת הסיסמאות המוצעות היתה "הבה נלמד מגנדי ומנדלה". הסיסמה נגנזה מיד, פן תיתפס כמכוונת נגד ערפאת.
בשני המקרים, דומה שהפחד לא היה להיעצר או להיענש על הערה עולבת. הפחד היה לעשות את מה שלא עושים במשפחה: להעליב את האב. גם אם מה שחושבים עליו אינו מחמיא.
נכון, אפשר תמיד למצוא מבקרים אצל ערפאת, עד התקופה האחרונה, שהתפלאו מהכריזמה שלו, מההתמצאות במתרחש, מהעמידה האיתנה שלו בתנאי מצור קשים ביותר.
אבל בייחוד בארבע השנים האחרונות, אם כי גם בשנות אוסלו, קשה היה לפעילי השטח של פתח, שרובם בילו שנים בבתי כלא ישראליים, למצוא בו את המדינאי שבו האמינו במשך שנים והקריבו את מיטב שנותיהם לא רק למען התנועה שבראשה עמד, אלא למענו אישית.
רבים אמרו כי לא יהיה שינוי כל עוד ערפאת בחיים
האכזבה הגדולה ממנו התבטאה אתמול ברחובות רמאללה: לא אלפים ואפילו לא מאות לא צבאו מסביב למוקטעה כדי להביע את דאגתם לשלום המנהיג. העניין היה בעיקר לא רק משום שאפשר לדעת יותר מצפייה באל ג'זירה, אלא משום שבניגוד לרושם שנוצר תמיד משידורן בטלוויזיה של הופעות ערפאת מול תומכים נלהבים במפקדתו, נדמה שחלקים גדולים בציבור הפלסטיני חשו ניכור גדול כלפיו, אם כי לא האשימו אותו ישירות בהידרדרות.
המחשבה על מוות טבעי כפתרון, אמר אתמול בכיר באש"ף, במבוכה גלויה, באה משום ש"כשאין שינוי פנימי מחכים לשינוי חיצוני". יותר ויותר היה אפשר לשמוע בחודשים האחרונים אנשים שאומרים כי לא יהיה שינוי כל עוד ערפאת בחיים, אבל דווקא משום שישראל וארה"ב עשו הכל כדי לחסלו פוליטית, המבקרים - רבים בתוך תנועת הפתח - לא העזו לצאת בביקורת פומבית עליו. מה עוד שבעבורם, הכיבוש הישראלי ותוכניות ההתנחלות של ישראל לא היו תוצאה של אופיו ומנהיגותו, אלא לכל היותר ניצלו אותם.
אם בישראל מאשימים את ערפאת בתכנון האינתיפאדה, אם בארה"ב מאשימים אותו שלא פעל כמנהיג אחראי, ההאשמה ברחוב הפלסטיני היא שונה: בשנות אוסלו נדמה שהוא ומקורביו שכחו שעמם עדיין תחת כיבוש ישראלי, והנהיגו טקטיקת משא ומתן כושלת, שהקלה על ישראל בהרחבת ההתנחלויות ובביסוס מדיניות סגר שחנקה כלכלית את רוב הציבור הפלסטיני ובסופו של דבר הביאה לפיצוץ - שהרבה צפו אותו - בספטמבר 2000. ואז, דווקא הרושם בציבור הפלסטיני הוא שערפאת ואנשיו נגררו אחרי הזעם העממי, אבל לא ידעו איך לתעלו למדיניות אחידה של מאבק מתבקש נגד הכיבוש.
האבסורד הוא, שבניגוד לעמדה הישראלית, בפתח בפרט ובציבור הפלסטיני בכלל, משוכנעים שערפאת המשיך או ממשיך לדבוק בפתרון שתי המדינות. לכן הוא לא קיבל את הצעות ברק בקמפ דיוויד, שבהן ראה ניסיון להכשיל אפשרות למדינה פלסטינית בת קיימא. זוהי חלק מהטרגדיה האישית והכללית
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
