ערב יורד על ארץ ישראל. שוב, כמו בסופו של כל יום באלפי השנים שהיו, השמש מתכסה בעננים כבדים וחומקת לה חרש מעבר לאופק, להאיר עולם חדש במקום רחוק. ואילו אנו בני האדם, בני התמותה החלשים נשארים כאן. מעבירים עוד לילה במחיצתו של ירח חיוור וכוכבים מרצדים. המציאות בארצנו היא אחת, משותפת לכל הגרים במרווח הצר הזה, נקודת מפגש של יבשות עמים דתות ודעות. אבל למרות שהיא אחת, כל אדם באשר הוא גם אם אינו רוצה בכך רואה אותה בעיניו שלו, מבעד לדעות, רצונות, מאווים, פחד, שנאה, אהבה ותסכול. וכך תופסת לה המציאות צורה שונה אצל כל אחד מאתנו, ונוצר פער. פער שהוא מקור לכל כך הרבה אלימות ושנאה וסכסוכים לא פתורים, רק בגלל שאנשים שוקעים פנימה בתוך הכעס שלהם ושוכחים שנמצא מולם אדם שבא ממקום אחר, שחושב אחרת, שעלול אפילו להסכים ולהבין אם רק ינסו.



לא חסרים פגעים בארצנו הקטנטונת, מרגע שאדם נולד הוא חשוף לכל כך הרבה סכנות שלפי הסטטיסטיקה זה פלא שאנשים מגיעים לגיל 40. עוני ורצח ושוד ואונס ושנאה. כל כך הרבה שנאה. חי כאן ערב רב של תרבויות המתנגשות כמעט בכל רובד אפשרי בחיים. איך אנחנו מתמודדים עם הכאב והפחד? כל אדם, בנפרד מסביבתו, מגיב אחרת. בעוצמות שונות ברגשות שונים.



כור היתוך, טיבו שהוא ממיס את כל תוכנו לכדי עיסה אחת. לא נשארות שאריות שצפות והפסולת מתאדה או נדבקת לדפנות. ישראל אינה כור היתוך, אלא מבחנה ששפכו לתוכה יסודות ותרכובות רבים, הנוגדים זה את זה, המתחברים זה אל זה ונפרדים- לעתים ללא שום הגיון למתבונן מבחוץ. מה לעשות כדי ליצור תמיסה אחידה, יציבה? כיוון שאנו לא באמת תמיסה אלא בני אדם שנולדים ומתים- עלינו להכיר בכך שילדינו לא חיים ולא יחיו את החיים שלנו, אלא את שלהם בלבד וכי כל מה שהם ידעו על העבר הוא ממה שנשאיר להם. למען ידעו ילדי ההוה, הגברים והנשים של מחר- את שהיה כאן- עלינו ללמד אותם ביחד, מההתחלה, מגיל צעיר. לאהוב, לדאוג אחד לשני, לעבוד ביחד. שם העתיד שלנו, נזרע היום זרעים של אמונה ונקווה כמו כל איכר שיכו שורשים בלב. שיאחדו אותנו עם העבר והעתיד וההווה.