הקורבן החמישי
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת אסתי אהרונוביץ'
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
.
קודם נחטפו ונהרגו עדי אביטן, בני אברהם ועומאר סוואעד, שלושת חיילי ההנדסה מהר דב. אחריהם התאבד בירייה חברם למוצב, הנהג הגדודי אריק בלטר. לפני חודש קפץ מהגג ש', החובש שיצא לחלץ אותם תחת אש תופת של החיזבאללה. עוד לפני החטיפה החל ש' להתערער בשל הלחץ במוצב הצפוני המבודד, אבל יום השבת הנורא ההוא, כשפגזי המרגמה נחתו סביבו בקצב של שמונה בדקה, הכריע את נפשו. שברי ראיון עם אדם שבור
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
.

אתה עדיין מפחד? "יש לי חרדות. כן". ממה? "בלי יכולת להסביר ממה ולמה. יש לי חרדות. אני מרגיש פחד בכל הגוף". ומה אתה עושה כשאתה מרגיש כך? "בבית הייתי הולך לשכב במיטה, הייתי סוגר את העיניים ומחכה שזה יעבור. גם עכשיו זה קורה לי. גם עכשיו אני שוכב במיטה ועוצם את העיניים ומחכה שזה יעבור. אבל זה לוקח כמה שעות עד שזה עובר. זה כמו הצפות כאלו. זה בא והולך. זה בא והולך. זה בא והולך".

כל בוקר יוצאת חנה מביתה שבשכונת יד אליהו בתל אביב ונוסעת בקו 43 לבית חולים תל השומר. היא בת 70, אשה צנומה, לבושה בצניעות ובעלת מראה נזירי. בבית החולים היא מנתבת את דרכה בזריזות עד לבניין המחלקה הפסיכיאטרית. שם, במחלקה הסגורה, מעבר לשתי דלתות הנסגרות בנעילה מהדהדת, ממתין לה בנה, ש' (השם המלא שמור מערכת). הוא מקבל את פניה בשתיקה, ישוב בכיסא גלגלים, מכונס בעצמו, עיניו כבדות, עצומות למחצה. חנה מלטפת את לחיו, מעבירה יד קמוטה על זיפי זקנו. בכאב כבוש דורשת בשלומו, האם אכל? האם ישן?

היא אוחזת בידיות כיסא הגלגלים ומסיעה אותו במאמץ לחצר הרבועה, המרוצפת אבנים. פתאום היא עוצרת. קוראת בשמו. "הראש שלך לבן", היא אומרת ונוגעת בשערותיו כלא מאמינה. "אתה רק בן 26 וכבר שערות לבנות? מה קרה לך?", היא שואלת, "מה קרה לך?"

ש' הוא החובש הפלוגתי של פלוגה א' בגדוד 601 של הנדסה קרבית, אשר ב-7 באוקטובר 2000 נחטפו שלושה מחייליה, סמ"ר בני אברהם, סמ"ר עומאר סוועאד וסמ"ר עדי אביטן, בהתקפה מתוכננת היטב של החיזבאללה. לאחר שחרורו מצה"ל חלה הידרדרות קשה במצבו הנפשי עד שהוגדר כסכיזופרן. שנתיים מאוחר יותר ביקש הכרה ממשרד הביטחון כנכה צה"ל בעקבות אותו אירוע. משרד הביטחון דחה את בקשתו בטענה כי מצבו הנפשי החל להידרדר עוד בקיץ 2000, חודשים ספורים לפני אירוע החטיפה.

ש' ערער על החלטת בית המשפט באמצעות פרקליטו, עו"ד אבינו ביבר. לפני חודש נתן בית משפט השלום פסק דין, ביושבו כוועדת ערעורים לפי חוק הנכים, והחליט כי על משרד הביטחון להכיר בש' כנכה צה"ל. הנסיבות למתן פסק הדין היו טרגיות: שבוע לפני כן ניסה ש' להתאבד וקפץ מגג ביתו בתל אביב. לאחר שניצל, ביקש עו"ד ביבר מבית המשפט לזרז את מתן ההחלטה ולו כדי להשקיט את נפשו המיוסרת.

תרופות במיץ גזר

חנה לא מצליחה להבין את המחלה. כשדוד, בעלה, לקה בסרטן לפני שנה, היא הבינה. גם כשלבו פסק מלפעום במהלך טיפולי ההקרנות, היא הבינה. סרטן זה סרטן. התקפת לב זו התקפת לב. אבל את המחלה של בנה, בן הזקונים, היא לא מצליחה להבין. כבר חמש שנים שהוא נלחם בשדים והיא לא יודעת ממה הוא כל כך מפחד. למה הוא מסתגר בחדרו? מניין מגיעים הקולות שבראשו? ולמה הוא מאשים אותה בלידתו? "אני לפעמים חושבת שזה לא אמת כל המחלה הזו", היא אומרת.

הם אנשים מיוחדים, חנה ובניה. קצת שונים. חנה עלתה ארצה בתחילת שנות ה-60 עם קבוצת צעירים, יהודים משיחיים, מפינלנד. הקבוצה התגוררה בקיבוץ קרית ענבים, לאחר מכן עברו לקיבוץ גבים בדרום ולבסוף הקימו את יד שמונה, בדרך לירושלים. בשלב מסוים עזבה חנה את הקבוצה ביד שמונה, עברה לתל אביב ועבדה כאחות בבית החולים איכילוב. שם פגשה את דוד, יליד הארץ. דוד החל את יום עבודתו בשעות הבוקר המוקדמות, כמפנה אשפה מטעם עיריית תל אביב, והיא גידלה את הילדים.

שלושה בנים נולדו לזוג. אילן הבכור, היום בן 32. ירון, בן 28, שנישא בינתיים ובן הזקונים, ש'. כולם ירשו ממנה את המראה הפיני, המצודד, ובעיקר את האופי המופנם של אנשי ארצות הצפון. "אנחנו לא יודעים להפוך שולחנות", אומר אילן, בקול שקט, כשהוא מתאר את מאבקם במשרד הביטחון להכרה באחיו כנכה צה"ל.

ש' היה ילד יפה, שקט ומנומס, שאהב ללמוד ולשחק כדורסל. בנובמבר 1997 התגייס לצה"ל, עם פרופיל 97. לאחר טירונות קרבית בחיל ההנדסה יצא לקורס חובשים, שלאחריו שב לגדוד. הוא זכה להערכה רבה מצד מפקדיו, קיבל שנתיים מאוחר יותר את אות החייל המצטיין ומונה לחובש גדודי. החבר'ה כינו אותו בראד פיט. חנה ואילן מביאים לשולחן האוכל במטבח תמונות משירותו הצבאי. קשה להאמין שהבחור המחייך אל המצלמה, הוא אותו בחור המאושפז היום בבית החולים הפסיכיאטרי.

לקראת סוף השירות עלה הגדוד למוצב הר דב. שם משהו השתבש. "אירוע חטיפת החיילים היה אולי הקש ששבר את גב הגמל", אומר אילן. "לקראת סוף השירות, בחודשים האחרונים, הוא התחיל להתנהג מוזר. הוא סיפר שהוא חושש מאנשים בגדוד. חודש לפני השחרור שלו היה את אירוע החטיפה, וזה שבר אותו".

מה ראיתם בבית?

"לאחר השחרור הוא היה מאוד מופנם, מאוד עצוב. ההידרדרות היתה איטית ואנחנו בעצם לא הבנו מה קורה. בהתחלה היתה תקופה שהוא לא ישן בלילות. הוא היה מסתגר בחדר שלו. בקושי תקשר איתנו. היה בעולם אחר. הוא היה שוכב לבד במיטה, לא אוכל אתנו. היתה תקופה שהוא היה שותה מים כל הזמן, היה שותה ליטרים. כל שעה היה שותה ליטר מים ויותר. זה היה נורא. הוא חשב שכל האנשים רודפים אחריו. מכל מקום היה בורח. הוא התחיל מסגרת לימודית, אז הוא היה בטוח שהמורה מסתכל עליו בכל מקום שהוא נמצא. הוא עבד חודשיים במפעל של אמקור, כאן בקצה הרחוב, והפסיק. הוא רצה ללמוד באורט סינגלובסקי הנדסת מכונות ולא הצליח להתמיד".

חנה: "בהתחלה לא הבנתי. הוא היה שוטף ידיים כל הזמן ועושה אמבטיות שעות ואז הוא החל להאשים אותי שהבאתי אותו לעולם".

פניתם לעזרה? ניסיתם לפנות לפסיכיאטר?

אילן: "הוא לא רצה. המצב הלך והידרדר עד שהבאנו פסיכיאטר הביתה. היה גם את אבא שלי שלא רצה להכיר במחלה. היה לו קשה עם זה. בסוף הלכנו כולם ביחד אתו למרפאה לבריאות הנפש ברמת חן, שם אבחנו אותו כסכיזופרן. וגם אז הוא לא רצה להכיר בזה. נתנו לו כדורים נגד חרדה והוא לא היה מוכן לקחת אותם".

חנה: "הייתי עושה לו מיץ גזר, ושמה קצת מהרפואה, עם סוכר. הוא היה בודק אותי. היה עושה לי את המוות. ואני לא ידעתי אם אני עושה נכון שאני נותנת לו רפואה בלי שהוא ירצה".

למה לא התעקשתם על עזרה? אולי אפילו אשפוז כפוי?

אילן: "במרפאה לא רצו. אמרו לנו שמאשפזים אדם רק אם הוא מסוכן לעצמו או לאחרים".

פה זה לא כנסייה

מה קרה לש' בחודשים האחרונים בהם שירת במוצב הר דב? בחוכמה שלאחר מעשה מנסים בני משפחתו וחבריו לפרש את הרמזים שפיזר. "הרבה דברים הפריעו לו", מספר אילן. "קודם כל היו לו בעיות עם זה שהוא היה יהודי-משיחי בצבא. ש' היה בעל אורח חיים ישר. היו דברים שהוא נחשף עליהם והיה לו מאוד קשה אתם, כמו סרטים כחולים. מאוד הפריע לו שהחבר'ה שם עישנו כל הזמן. הוא הגיע למצב כזה שהוא, שהיה עם פז"מ גבוה, היה הולך לישון עם הצעירים כדי לא להיות בחדר שלו, שם ראו סרטים. וכולם צחקו עליו בעניין הזה. הוא סיפר שהיה מצב שכתבו לו על הדלת: 'פה זה לא כנסייה'.

"הוא סיפר שהיה מקרה שהוא היה אחראי על המשמרות", ממשיך אילן, "ומישהו שהיה צריך לשמור הביא טייפ ורצה לשים מוסיקה. אחי אסר עליו, ואז אותו חייל דרך לו את הנשק מול הפנים. היו לו הרבה לחצים מהבחינה הזו. ואז, לקראת סוף השירות, משהו בו השתנה. הוא סיפר שיש חיילים שמבצעים פולחנים של כת השטן, שמישהו רוצה להרע לו בגדוד באמצעות כת השטן. ניסינו להשתיק אותו. אמרנו לו: 'עזוב שטויות, אין לך מה לפחד'. אני לא יודע אם באמת היה שם פולחן של כת השטן או שזה היה פרי דמיונו. מה שבטוח שנכנס בו פחד נוראי, לא רציונלי, ולא ידענו איך להרגיע אותו".

חבריו של ש' במוצב מתארים אותו כאדם רציני, אחראי וחזק, אך שונה מהם מנטלית. לא הרבה שמרו אתו על קשר. המעטים שכן מלווים אותו בשנים האחרונות, מבקרים מדי פעם ומנסים לעודד. "ש' היה אחד האנשים הכי אחראים במוצב", מספר עתיאל בן זכאי, חבר טוב ששומר על קשר עד היום. "הוא היה החובש הפלוגתי, האיש שלכל בעיה שלנו היה מביא מענה. הוא היה האחראי השקול והמתון בין כולנו".

הוא היה מדבר על כת השטן שפעלה במוצב. אלו היו דיבורים של אדם חולה?

"היו לנו תקופות שהיינו שומעים רוק, מוסיקה של אביב גפן. יכול להיות שזרקו לאוויר כת השטן. היה לנו פוסטר מגניב של שד כזה, עם גלימה. אז יכול להיות. היינו חבורה מופרעת. חבורה מאוד בלגניסטית. היו לנו ימים ממש מטורפים, היינו בשיגעון".

מה זאת אומרת "היינו בשיגעון"?

"תקשיבי, את מדברת על אנשים שסגורים במוצב. לא יצאנו הביתה שבועיים, חודש. האווירה במוצב לפעמים היתה מטורפת. היינו שמים פול ווליום מוסיקה. לא היה אכפת שמישהו ישן, שמישהו רוצה שקט. זה היה הזוי. בשביל הצחוקים של החבר'ה היינו רואים סרטים כחולים. אין מקום שלא עושים את זה בצבא. ש' היה בורח מזה. הוא היה הבחור הטוב, ההגיוני. הוא היה ההיגיון שלנו. ולכן גם מה שקרה לו כל כך מטורף".

והיה לו קשה עם האווירה הזו?

"כן. הוא באמת היה עדין נפש. כולם היה להם כבוד אליו, אבל בקטע הזה הוא באמת היה עדין. הוא היה איש דת, הוא לא היה שייך לזה".

"ש' היה האבא שלי במובן הרוחני", מספר שחר ארז, חבר לפלוגה. "כל פעם שהיתה לי בעיה פניתי אליו. הוא היה סוג של מלאך ששומר עלינו במוצב. הוא היה משופשף, עם פז"מ, ראו בו דמות של רופא. אדם שקול, רגוע, מחושב. מצד אחד הוא היה משיחי, היתה בו רוחניות, מצד שני היה עם שתי רגליים על הקרקע. אני מאמין שפגענו בו ועצבנו אותו בהתנהגות שלנו. הוא השתגע מהמוסיקה שהיינו שמים שם. ואני מכה על חטא. אבל את יודעת, חיילים קרביים תני להם רק הזדמנות לברוח מהמציאות, להתפרק. אני לא יודע איפה הוא התפרק. לפעמים הוא היה שם אוזניות, מתיישב בפינה, רצה שנעזוב אותו בשקט".

לא שלחו לנו קב"ן

ה-7 באוקטובר 2000 היה יום שבת. בשעת הצהריים החלה הפגזת חיזבאללה כבדה על המוצב. ש', כחובש הפלוגתי, היה בעל תפקיד מרכזי באותו אירוע. הוא יצא לחלץ פצועים ולנסות לאתר את הנעדרים תחת אש כבדה. במהלך האירוע, כמו האחרים, שמע שחבריו שהיו ברכב הסיור נחטפו. לאחר מספר ימים שב לביתו. עם הוריו כמעט לא דיבר על מה שאירע. גם לא עם החברים. בבית שמו לב שחל שינוי חריף בהתנהגותו. הוא הסתגר בחדרו, שותק.

"צריך להבין", אומר ארז, "זה היה בלגן אטומי. הפצ"מרים נפלו שמונה מטר ממך. אף אחד לא ידע מה קורה. סירנות, צעקות. אנשים נכנסו להלם. ובתוך כל הבלגן הזה ש' תפקד. הוא היה האמיץ שבין כולם. הוא ראה את עצמו כשליח, זה שיוצא לחלץ את הפצועים. הוא לקח את ה'אביר-בולנס', שזה רכב שטח, משאית כזו, לא מוגנת, עם ציוד רפואי ויצא החוצה. את האביר-בולנס קיבלנו חדש-חדש ערב לפני, היית צריכה לראות אותו אחרי ההתקפה - מחורר לגמרי".

"ההפגזה היתה מטורפת", מספר בן זכאי, "שמונה פצ"מרים בדקה. מטורף. ש' רץ חשוף לחלץ את הש"ג שנפל לידו פצמ"ר. שתביני, אנשים נכנסו להלם. כשהתחילה ההתקפה, חבר שהיה לידי החל לצעוק: 'אחותי בבית, אחותי בבית'. אמרתי לו: 'אחי, צא מזה. אחותך בבית אבל אתה כאן'. חייל אחר, חדש, פשוט נכנס להלם. הוא היה תקוע עם המא"ג עליו ולא יכול לזוז. המ"פ אמר לו לצאת והוא לא היה מסוגל לזוז".

ש' יצא לחלץ את הש"ג ביחד עם הנהג הגדודי, חברו לחדר, אריק בלטר. חודשיים מאוחר יותר נמצא בלטר כשהוא ירוי בראשו. על פי הפרסומים ועל פי הערכות חבריו, בלטר, חברו הטוב של עדי אביטן, שם קץ לחייו. בשיחה עם אמו השבוע היא מסרבת להאמין שבנה התאבד עד שלא תקבל מצה"ל גרסה רשמית למה שקרה.

שחר ארז: "אני זוכר את אותו ערב שאריק בלטר ירד אלי. הורידו אותו אלי כי הוא היה מאוד מאוד מריר ועצבני ורע לו. הוא ישב עם הרגלים למעלה, על החלון, עישן את הסיגריה האחרונה שלו. כאילו בישל את מותו באותו הלילה. למחרת בבוקר, הלכנו לחמ"ל, והוא הלך קצת הצידה, במהירות, לא שמתי לב. ירדתי לבונקר, ראיתי שהוא לא מגיע, עליתי למעלה, והגיע קצין שצעק יש פה חייל שירה לעצמו בראש".

מה קרה לאנשים שלכם במוצב?

"אנשים התחרפנו. לגמרי. היום, כשאני מסתכל לאחור, אני מתפלא איך עברתי את זה".

דיברתם אחרי החטיפה אחד עם השני, דיברת עם ש'?

בן זכאי: "איזה דיברו? אנשים לא קלטו מה שקרה. אחרי האירוע היינו בעמדות עוד 40-50 שעות. פחדו שיתקפו את המוצב שוב. כל הכוח גויס בשביל לשמור על המוצב. אם ירדנו מהעמדה זה היה להתפנות. בהתחלה לא קלטנו מה שקרה. אני זוכר ששמענו מוסיקה, כרגיל. היתה הרגשה של כרגיל. אנשים לא רצו לעכל. אחר כך האסימון החל לרדת. כולנו היינו בסוג של הלם. אף אחד לא ידע איך לאכול את זה.

"אנחנו, בינינו, לא חפרנו באירוע. הספיק לנו שדיברו על זה בתקשורת. לא חיפשנו גם בתוכנו, פנימית. וגם אף אחד לא התעניין. לא שלחו לנו רופא או קב"ן. ואז אנשים נפלו, כמו אריק, כמו ש'. אריק היה חבר טוב של ש'. הם ישנו ביחד בחדר. זה היה החדר של החבר'ה הטובים. אריק היה הנהג, ש' החובש. בכל הבלגן הזה, חודש אחרי, אני וש' השתחררנו. עוד רצו להחתים אותנו קבע. אמרנו, מה פתאום, מי רוצה בכלל להישאר פה".

בן זכאי שמע על מצבו של ש' לאחר תקופה ארוכה. כאשר בא לבקר גילה שזה לא האדם שהכיר. "כשפגשתי אותו אחרי השחרור הוא כבר לא היה הוא", הוא סיפר בעדות בבית המשפט. "לא הצלחתי לדבר אתו או להבין מה עובר עליו. הוא פשוט הסתכל על התקרה. חברים שרואים מהצבא, מתחבקים, מתנשקים, הוא ישב על הספה. היחיד שחיבק אותי היה אבא שלו, זכרונו לברכה".

"אני רק יכולה להגיד ששלחתי לצבא ילד בריא וקבלתי בחזרה ילד חולה", אומרת חנה. "כל הקבוצה שהיתה אתו עברה אותם הדברים. אולי בגלל שהוא היה משיחי הוא עבר את זה באופן אחר".

הוא דיבר אתכם על אירוע החטיפה?

חנה: "הוא סיפר בעיקר לאבא שלו. לנו הוא לא סיפר הרבה. שאלנו מה הוא חושב, הוא אמר שהוא חושב שהחטופים כבר לא בחיים".

פתאום שמעתי בום

אתה מצטער על נסיון ההתאבדות?

"רציתי לסיים את כל הסבל הזה מהמחלה. אבל זה לא הצליח".

אני מקווה שאתה שמח שזה לא הצליח.

"אני מתחרט על ההתאבדות אבל... בהתחלה, מצד אחד הייתי עצוב שלא הצלחתי".

זו היתה הפעם הראשונה שניסית להתאבד?

"היתה עוד פעם. קניתי מסור חשמלי ורציתי לחתוך את היד. בסוף לא עשיתי את זה. אני לא יודע. פחדתי".

והיום יש לך עוד מחשבות כאלו?

"לא".

בכניסה לבניין הישן בו מתגוררת המשפחה, מרצפות המדרכה השקועות, שער הברזל העקום וסימני השפשוף השחורים שעל הקיר, מעל דלת הכניסה, הם העדויות למה שהתרחש כאן לפני חודש וחצי בצהרי היום.

באוקטובר אשתקד אושפז ש' באופן כפוי בבית החולים אברבאנל. שבועות ספורים לפני כן, נפטר אביו ממחלת הסרטן. ש' היה האחרון לראותו בבית חולים. אילן: "כשאבי אושפז הוא שוב הפסיק עם הכדורים והמצב הידרדר והידרדר. ואז אבא נפטר. ש' התחיל להאשים אותנו ואת אמא בכל מיני האשמות. לאמא הוא כל הזמן אמר: 'למה הבאת אותי לעולם?' זה היה מפחיד. אני פחדתי להסתכל לו בעיניים. ישנו בלילה בחדרים עם דלתות נעולות. הוא התחיל לצעוק עלי, על אמא. לדחוף. פחדנו שזה יידרדר והזמנו שוב את הפסיכיאטר. הוא אמר: או כדורים או אשפוז. וזה הגיע לאשפוז".

חנה: "אני לא אשכח את היום הזה. זה היה בשלושים למותו של האבא. באו ולקחו אותו בכוח. כל השכנים יצאו ושאלו: 'למה לוקחים את הילד?' עיקמו לו את היד, הוא צעק. אני נכנסתי לחדר. לא רציתי לראות. זהו. לקחו אותו לאברבאנל. הוא היה שם חודשיים-שלושה".

והמצב השתפר בעקבות האשפוז?

אילן: "קצת. הוא החל לדבר ולתקשר. קודם הוא לא דיבר אתנו בכלל. שם הצליחו לשכנע אותו לקחת את הכדורים שלו. אחרי שהשתחרר מאברבאנל, היינו עושים סיבוב כל ערב בשכונה. לפעמים היינו יוצאים לפאב. ואז, ערב אחד, הוא אמר לי בהומור כזה: 'אתה יודע, אומרים שם שיש לי סכיזופרניה'. זו היתה הפעם הראשונה שהוא הכיר בזה. היה אפילו נחמד לשמוע את זה, שהוא אומר את זה.

"אני כל הזמן הייתי שואל אותו אם הוא לקח את הכדורים. בוקר, צהריים, ערב. לפני חודשיים ארגנו לו עבודה במוסד מוגן, לכמה שעות בבוקר, בחולון. הוא הספיק לעבוד בקושי שבוע וחצי. בגלל העבודה, השתבש לו הסדר-יום. הוא מיהר לאוטובוס ולפעמים היה שוכח לקחת כדור. וכדור שהוא היה שוכח הוא לא רצה לקחת שוב. לפעמים גם בערב, מרוב עייפות, הוא היה מפספס את התרופה. ואני לא הייתי מצליח לשכנע אותו לקחת".

חנה: "בערב לפני שהוא קפץ, הוא אמר לי: 'אמא, אני לא מרגיש טוב'. אמרתי לו: 'תאכל, תישן, זה יעבור'. לא ידעתי. למחרת חיכיתי לו שיחזור מעבודה. כשהוא נכנס הביתה שאלתי אותו אם הספיק לאוטובוס בבוקר. הוא אמר שכן. הכנסתי אוכל למיקרו, חיכיתי לו שיבוא לאכול והוא לא בא. חשבתי שהוא הלך לשירותים. פתאם שמעתי בום. קראתי לו: 'שמעת?' הוא לא ענה לי. יצאתי החוצה ומצאתי אותו למטה".

חנה יוצאת מפתח הדירה החוצה ומביטה במקום בו נפל. "כאב לי בלב. קראתי לו והוא לא ענה לי. הוא שכב כמו שק. רצתי והבאתי לו כוס מים, הרטבתי לו את הפנים הוא פתח עיניים ולא דיבר. הייתי כל כך מבולבלת. לא זכרתי אפילו את המספר של האמבולנס, התקשרתי למשטרה והם הזמינו את האמבולנס. החזקתי את הראש שלו על הרגליים שלי. ליטפתי אותו. הוא לא דיבר. עוד לא הבנתי מה קרה לו. רק באמבולנס, כשהוא התעורר, הם שאלו: 'מה קרה לך?' ואז הוא אמר: 'אני קפצתי'. רק בגלל ששמעתי את זה ממנו, האמנתי. איך באה לו מחשבה כזו? למה? אחר כך, בבית חולים, הבנתי שזו המחלה שלו. חזרתי באותו לילה הביתה. האוכל חיכה לו, בתנור".

ועל הגדולים לא ירחם

רגלו רוסקה וחוליה בעמוד השדרה התחתון נשברה. לאחר ימים ארוכים באיכילוב, ניתוחים בעמוד השדרה ובירך רגל ימין, הועבר למחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. בדרך נס הוא מצליח היום לעמוד על רגליו ולעשות צעדים ראשונים. יום חמישי שעבר היה עבורו יום עמוס ומרגש: חנה ואילן הגיעו אל המחלקה עם הליכון חדש ששכרו ביד שרה. חנה אומרת שאלוהים דואג לה. במעטפה אנונימית הגיעו 200 שקלים מאחיות החברות בקהילה המשיחית בירושלים. "בכסף שכרנו את ההליכון", היא מספרת.

בנוסף לכך קיבלה המשפחה בשורה טובה. הבוקר ש' עבר חדר. עד היום, במשך חודש, שהה בחדר הצמוד לחדר האחיות ובו מצלמה במעגל סגור העוקבת אחריו 24 שעות ביממה, מחשש שיזיק לעצמו. בחדר החדש כבר אין מצלמה. חנה פותחת את החלון המסורג שבחדר שקיבל ומסיטה את הווילון. אוויר צח וקר שוטף את החדר. "אפילו יש נוף לחצר", היא אומרת ומתיישבת על כיסא. בתחילת אשפוזו ישנה עמו. "הלב לא נתן לי להשאיר אותו", היא אומרת.

ש' קם ועושה את צעדיו הראשונים, בנחישות. לרגע האור חוזר לעיניו. הוא מדבר לאט, ממעט במלים. מדי פעם משעין את ראשו על ידו ומבטו שוב מתערפל. "התגייסתי ב-25 בנובמבר 97' לחיל הנדסה ועברתי מסלול של טירונות ארבעה חודשים, אימון מתקדם ארבעה חודשים וקו ארבעה חודשים. אחרי זה יצאתי לקורס חובשים בבה"ד 10. חזרתי לפלוגה הרובאית כחובש מחלקה במשך שנה ואחרי זה קודמתי לחובש פלוגתי. הייתי אחראי על חובשי המחלקות".

מה קרה לך בשירות?

"הכרתי את החיילים שנחטפו, הייתי חבר שלהם. אני הייתי מחלקה 3 והם מחלקה אחת".

אתה זוכר את האירוע?

"זה היה בצהריים, ביום שבת. בשעה 12. אני בדיוק התפללתי בחדר ליד החמ"ל. אני יהודי משיחי, אני מאמין בתנ"ך ובברית החדשה. פתאום שמעתי רעש של בומים. זה היה הפגזות. הפגיזו את המוצב שלנו בפצצות מרגמה. רצתי מהחדר לחמ"ל כי שם זה היה חדר מוגן. כשהמ"פ הגיע, הוא אמר לי להגיע לחדר של איסוף הפצועים, היכן שיש ציוד רפואי והכל.

"רצתי בתעלות עד לנקודת איסוף הפצועים. יש תעלות כאלו שבחורף תמיד מתמלאות בשלג. רצתי עד שהגעתי לחדר איסוף הפצועים, שם היו כל מיני אנשים וציוד רפואי. כשהגעתי לנקודת איסוף פצועים, שמענו דיווח בקשר על הש"ג. הוא צעק שהוא לא יכול להזיז את הרגליים, שנפל לו ליד הרגליים פגז. הוא היה לבד. יצאתי עם עוד אחד לחלץ אותו. הם הפגיזו אותנו כמו אני לא יודע מה. ואתה לא יודע איפה זה הולך ליפול. זה כמו רולטה רוסית. היו שם 200 מטר שרצנו כמו ברולטה רוסית".

זה היה מפחיד?

"כן, בטח".

מה חשבת?

"לא חשבתי. פחדתי. אחרי זה שמענו שחטפו את הסיור. זה היה קשה להאמין. שמענו בקשר. אמרו בקשר את מלת הקוד של חטיפת חיילים: 'חניבעל, חניבעל'. בהתחלה לא הבנו. אחרי זה, בהחלפת משמרות, אמרו לנו שהסיור נחטף. אני פחדתי. אחרי זה כל יום היה כמו סיוט. פחדנו שיבואו אלינו עוד פעם. פחדנו כולם. חודש אחרי השתחררתי. רצו שאני אחתום קבע לעוד שבועיים אבל לא הסכמתי. פחדתי שיקרה שם משהו".

ומה קרה מאז?

"מאז התחלתי להיות חולה. בהתחלה פחדתי מאנשים. היו לי חרדות. אבל התכחשתי למחלה. אני לא יודע איך להסביר את זה. שללתי את זה שאני חולה, אמרתי שזה לא יכול להיות. הייתי חולה אבל לא נתתי לעצמי לחשוב שאני חולה. לקח קצת זמן עד שהמשפחה שמה לב והם הפנו אותי לרופאת משפחה והיא הפנתה אותי לרמת חן, שם יש מרכז לבריאות הנפש. הרופא שטיפל בי שם קבע שיש לי סכיזופרניה פרנואידית. התחלתי טיפול, תרופות וזריקות".

זה עזר?

"קצת".*

משרד הביטחון דחה, בית המשפט אישר

במרץ 2004 קבע משרד הביטחון כי אין קשר בין מחלתו הנפשית של ש' לבין החטיפה בהר דב. פסיכיאטר ממשרד הביטחון קבע כי הסכיזופרניה שבה לקה החלה חודשים ספורים לפני אירוע, בקיץ 2000, עוד כשהיה מתקשר מבוהל הביתה ומספר כי במוצב פועלת כת השטן. בערעור שהגיש ש', באמצעות עו"ד אבינו ביבר, העידו חבריו, כולל המ"פ, שסיפרו על תפקודו האמיץ ביום החטיפה. מהעדויות עולה כי ש' יצא פעם אחת תחת אש כבדה לחלץ את הש"ג, ופעם נוספת, ברכב האמבולנס הצבאי, לחפש את חיילי הסיור הנעדרים.

בית המשפט קיבל את הטענה כי המחלה של ש' החלה עוד לפני החטיפה, אך דחה את מסקנתו כי האירוע בהר דוב לא השפיע על מצבו. "מדובר באירועי דחק שפגעו בכל חיילי הפלוגה", כתבה השופטת עינת רביד, "ש' שהיה בתהליך זחלני של הסכיזופרניה נחשף בסבירות גבוהה לאירוע, ואף יותר מן החיילים האחרים".

"לאור ההכרה של בית המשפט", אומר עו"ד ביבר, "אמורה להתכנס ועדה פסיכיאטרית שתקבע את גובה הנכות. הבעיה היא שהוועדות האלו אינן ממהרות. במישור השני, אנחנו סבורים שקיים קשר בין ניסיון ההתאבדות שלו למצבו הנפשי ולכן אנחנו רוצים להגיש תביעה להכיר בו כנכה צה"ל בשל הפגיעה הפיזית. שוב מדובר בהליך פרוצדורלי שאורך כשנתיים. אני רוצה לבקש לקצר את ההליך, כדי שיקבל את הטיפול הדרוש לו במהירות האפשרית".



http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

עם עוד כמה חודשים/שנים תופיע כתבה דומה אודות הצוות של סגן א' מיחידת דובדבן,
שעבר מספר חוויות לא פחות טראומטיות במהלך השירות שלו.