בפרשתנו יעקב מברך את בניו, ואומר ליששכר "יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים". . יששכר, שהוא הסמל ללומדי התורה הוא מטה שכמו לסבול עול תורה.את ההקרבה והעול של לומדי התורה,מסביר החפץ חיים במשל: עשיר גדול סוחר באבנים טובות נסע למדינה רחוקה כדי לסחור באבנים טובות. . לפני צאתו לדרך הצטייד בשלושה אלפים רובל לצורך המסחר ובעוד ארבע מאות רובל להוצאות הדרך. . כאשר הגיע למחוז חפצו רכש סחורה בכל הכסף שהיה לו ולא נותרו בידו אלא מאתים רובל המוקצבים לנסיעה בחזרה.
כאשר ביקש לצאת לדרכו בחזרה הביתה בא אליו אחד הסוחרים והציע לו אבנים יקרות מאד במחיר זול במיוחד. . הסוחר השיב לו שכבר הוציא את כל כספו ואין באפשרותו להענות להצעה המפתה. . הפציר בו המוכר ובקשו שלכל הפחות יאות לראות את האבנים ואז יבין שאין כמותן בכל העולם. כאשר הראה לו את הסחורה, נוכח הסוחר לדעת כי לפניו הזדמנות יוצאת מן הכלל.שווי האבנים הללו הגיע לסך של כמה אלפי רובל.עקב עלילות שקר שהוציאו עליו,נאלץ המוכר להיפטר במהירות מהסחורה שלו, לפני שיחרימו את כל רכושו ונתרצה למוכרן בזיל הזול.
הסוחר העשיר היה נבוך, מצד אחד הבין שתהא זו שטות מצידו להחמיץ הזדמנות נדירה זו, מאידך גיסא. אם יתן לו את שארית כספו, לא יהיה לו כסף להוצאות הדרך. לאחר עיון מדוקדק הגיע למסקנה שאין לוותר על ההזדמנות הנפלאה שניתנה לו להתעשר. באשר להוצאות הדרך – אמר העשיר – בלאו הכי השהיה בדרך הינה דבר זמני. . קיבל על עצמו להתנהג בתקופה קצרה זו בצמצום גדול, וכאשר חשב כן עשה. נתן למוכר את רוב כספו. . השאיר לעצמו עשרים רובל להוצאות הדרך ההכרחיות ביותר, ובתמורה נתן לו המוכר תיבה קטנה ובה האבנים היקרות.
הסוחר העשיר יצא לדרכו הביתה. כאשר היה בא למלון לחניית ביניים, לא ביקש אוכל טוב כדרך העשירים, גם לא ביקש חדר מיוחד עבורו כדרכו תמיד. הוא לן ואכל עם העגלונים העניים באולם גדול ומשותף לכולם. . באחת האכסניות פגש אותו עשיר אחד ששאל אותו: "האם אין כבודו פלוני בן פלוני"? ויען לו "כן אני הוא". . ויאמר לו: "אם כן, איך זה יתכן שהנך נמצא בין העניים, הלא דרכך להמצא במקום מגורי העשירים?"
ענה לו הסוחר: "הלא ידעת היטב כמה עמל ועגמת נפש אדם מוכן להוציא על רווח של מאה רובל. דע לך שאני מרויח ע"י הויתור על חיי רווחה בדרך, אלפי רובלים". ואז סיפר לו את אשר הזדמן לו ולבסוף הראה לו את האבנים היקרות שקנה. . כשראה העשיר את האבנים אמר: "אמנם כן, השכל האמיתי מסכים עם מה שעשית. אבל עדיין אני מתפלא איך יכולת לקבל על עצמך תנאי חיים כה גרועים, הלא ידעתי את טבעך המפונק והענוג?" . . ענה הסוחר: "באמת מפעם לפעם תוקף אותי דיכאון גדול, אבל כאשר זה קורה לי אני פותח את התיבה ומתבונן באבנים המאירות ומיד אני מתעודד ושמח".................................................. .כך גם לומדי התורה, כאשר הם מתבוננים ביקרותה של התורה ובשכר הטוב הצפון ללומדיה, הם מתעודדים ויש בכוחם להתגבר על כל הקשיים. (לוקטו מורשת אבות).

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

''וישתחו ישראל על ראש המטה'' (מז, לא)
רש"י כותב:על שהיתה מטתו שלמה ולא היה בה רשע,שהרי יוסף מלך הוא ועוד שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו.
ונשאלת השאלה : הלא תחילה נשבה לבין הגויים, ואחר כך נעשה מלך, ולמה הקדים רש''י ואמר: ''שהרי מלך הוא'' ואחר כך: ''שנשבה לבין הגויים''?

ברם, המדרש אומר על הפסוק ''וישמע ראובן ויצילהו מידם'', שכששמע ראובן את יוסף בספרו את חלומו: ''ואחר עשר כוכבים משתחוים לי'', אמר, הריני רואה שהוא מונה אותי בחשבון האחים וחייב אני להצילו (מדרש רבה).
יוצא איפוא, שמתוך חלומו של יוסף הבין ראובן, שנמחל לו חטאו והוא נימנה בחשבון האחים. ובכל זאת לא היה ראובן בטוח בכך, לפי שהיה זה רק חלום והרי ''דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין''. אך משנתקיים החלום ויוסף נעשה מלך, כבר היה ברור שנמחל לו חטאו. זוהי איפוא הכוונה בדברי רש''י: ''שהרי יוסף מלך הוא'' – וראיה מכאן שנמחל חטאו של ראובן: ''ועוד שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו'' – וראיה מכאן שיוסף היה צדיק. הרי מכאן ומכאן ראיה ''שהיתה מיטתו שלמה ולא היה בה רשע'' – לא מצד ראובן ולא מצד יוסף... (הגאון ר' נפתלי כץ ז''ל).

"ויקח את שני בניו עמו" (מח, א)
וכי לא די היה לכתוב "ויקח יוסף את שני בניו"? בשביל מה הוסיפה את המלה "עמו"? . אלא באה התורה להבהיר לנו, שהם היו "בראש אחד", האב ובניו. ולא סתם, שנהוג בישראל לברך את הבנים הן בעת שנכנסים בבריתו של אברהם אבינו והן מידי ליל שבת בברכת "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". . במה זכו השניים? בכך, שאף שגדלו עם "כפית של זהב" בארמונות מצרים, בתוך השחיתות שפשתה שם, לא סיגלו אפרים ומנשה לעצמם כלום מאורחות הגויים הקלוקלות אלא נשארו נאמנים לחינוך היהודי הטוב שקיבלו בבית. . וזו מהות הברכה של אב לבנו: שיישאר, בכל מצב, נאמן ליהדותו ולזהותו.

"ויתחזק ישראל וישב על המטה" (מח, ב)
* אומרים משמו של הגאון רבי אליהו מווילנא: קיים קשר ישיר בין ביקורו של יוסף להתחזקותו הזמנית של יעקב.
חכמינו ז"ל אמרו במסכת נדרים (ל"ט, ע"ב): "כל המבקר חולה, נוטל אחד משישים מחליו". . לפי הגמרא שם, מדובר בבן-גילו (הכוונה למי שנולד באותו מזל של החולה). והנה הדגישו חז"ל בכמה מקומות, שמה שאירע ליעקב אירע גם ליוסף,כי שניהם נולדו באותו מזל. משום כך כשביקר יוסף את יעקב אביו, נטל אחד משישים מחליו. כתוצאה מכך "ויתחזק ישראל" – יעקב התחזק באותו זמן, כי נתמעטה מחלתו עד לחמישים ותשעה חלקים מחליו.
* מוסיף הגאון ואומר: בכתוב נאמר: "וישב על המטה" – "המטה" בגימטרייא חמישים ותשעה; ולפני-כן נאמר: "הנה אביך חולה" (מ"ח, א') – "ה נה" בגימטרייא שישים.

"הקבצו ושמעו בני יעקב" (מט, ב)
כותב בעניין זה רבי שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה: על שתי מילים אלו של אבינו הנוטה למות – "היקבצו" ו "שימעו" –עומדת כל ההיסטוריה היהודית עד לאחרית הימים. . מבחינה חומרית,אתם בני יעקב הינכם מיעוט רפה-אונים בקרב הגויים.משום כך "היקבצו" –היו נא מאוחדים ומלוכדים לעם אחד,כי עיקר כוחכם באחדות,בקיבוץ. ומבחינה רוחנית, "שימעו נא בני יעקב" – שתו ברצון ממעיינות הרוח של עמנו,ואל תהיו צמאים אלא למסורת ישראל סבא – "ושימעו אל ישראל אביכם".

"כל אלה שבטי ישראל שנים עשר ואת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (מט, כח)
שואלים הכל, מה זה "ויברך אותם איש כברכתו ברך אותם",הלא רואים אנו שרק איפיין טיבו של כל אחד על מעלותיו וחסרונותיו,אבל היכן כאן הברכות שנתן להם?

אלא,הברכה הגדולה ביותר לאדם היא שמכיר הוא אל נכון מה הן מעלותיו ומה הן חסרונותיו,וכך הוא יודע לנצל אותם לעשייה נכונה עבור כלל ישראל.
ר"שי אומר על "ברך אותם", שלכאורה היה ראוי לכתוב "איש כברכתו ברך אותו",אלא,ללמדך שאף שייחד ברכה לכל אחד,כלל את כולן בכל הברכות.ביאור הדבר,כלל ישראל מורכב מאישים שונים ודעות מחולקות זו מזו.אי לכך ,כיוון שיודע כל אחד מעלתו המיוחדת ופועל על פיה ,מחד גיסא,ממילא הוא תורם לכלל ישראל מברכותיו, ומאחר שמודע לחסרונותיו, מאידך גיסא,מכיר הוא כי גם לחבירו מעלות הנעדרות ממנו,ומימלא ניזון הוא מברכותיו של השני. כך יוצא עם ישראל נשכר ומבורך בכל הברכות. (ר' מרדכי קאץ מטלז).

"וירא מנוחה כי טוב ואת בארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (מט,טו)
בימי צעירותו הרבה רבי שלום מבלז לעשן, ובמיוחד עשה זאת בעודו לומד תורה בבית המדרש. . עד שיום אחד היה עד למאורע שבגללו הזיד עצמו מעשון: רבי שלום ישב ולמד, והנה ראה כי אחד מבאי בית המדרש מתכונן לעשן את מקטרתו מתכונן הא כיצד? טרח הלה ונקה את המקטרת, אחר פטם אותה בטבק, ולבסוף הצית והחל מעשן. . בזמן שהאיש טפל במקטרתו הספיק רבי שלום ללמוד דף גמרא שלם!
באותו רגע הניח רבי שלום מידו את מקטרתו שלו ואמר "אם הכלי הזה מסוגל לגרום לאדם לבטל עצמו מלמוד דף גמרא אין הוא נכנס מעתה לפי!" אמר ועשה. ומהעת ההיא חדל לעשן. (מעשיהם של צדיקים).


גרסה להדפסה:
https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...12/27438365.doc

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

כול הכבוד...ותודה.

בברכה, דודו דואני.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/scripts/birthday.php?date=28/08/1990]