הלוגיסטיקה כיכולת יסוד אסטרטגית

דווקא מפאת כבודה?
כשהיו מחשבות לשחרר את קונטאר כתבה סמדר הרן לסופשבוע של מעריב כתגובה לראיון של חן קוטס-בר שהציג את קונטאר כבן אדם, נוסף על כך התראיינה הרן ללונדון וקירשנבאום בערוץ 10 וחזרה על הדברים. הרן זעמה על פירסום גירסתו השיקרית לרצח של בעלה ובתה. ותיארה בפרוטרוט כיצד המחבל ניתץ את הגולגולת של בִתה.

חיפוש קצר בגוגל סיפק את הראיון:

ציטוט:

"קשה לי לראות ילדים נהרגים"
חן קוטס-בר
מעריב NRG
8/7/2005

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/955/909.html
זה היה ב‭22-‬ באפריל ‭,`79‬ בלילה. חוליה ובה ארבעה מחבלים, בהנהגת סמיר קונטאר, הגיעה לנהריה בסירת גומי. הם ירדו אל החוף. תחילה ירו על רכב משטרה. כתוצאה מהירי נהרג השוטר אליהו שחר ז`ל. אחר כך פרצו לבניין מגורים. הם לקחו איתם את דן הרן ובתו עינת, בת ארבע, כבני ערובה. בבית נותרו סמדר הרן ובתה יעל, בת שנתיים. בסוף אותו לילה נהרגו דן ועינת במהלך חילופי הירי בין הצבא למחבלים. יעל נחנקה למוות בנסיבות טראגיות, כשאמה ניסתה להסתירה מפני הרוצחים.
26 שנה אחרי אותו לילה נורא, סמיר קונטאר נמצא עדיין בכלא הישראלי. כשנעצר, היה נער בן 16 וחצי. היום הוא כבר בן ‭.42‬ אדם מבוגר. יותר ממחצית חייו, כל חייו הבוגרים, עברו עליו מאחורי הסורגים. את בני משפחתו לא ראה מאז ‭.`79‬ הם נמצאים בלבנון. הקשר ביניהם הוא באמצעות מכתבים בלבד. אביו נפטר. גם אחת מהאחיות שלו.
קונטאר הפך עם השנים למנהיגם של האסירים הבטחוניים בארץ. הלבנונים והפלשתינים רואים בו סמל. בישראל, גם אחרי אינספור פיגועים קשים ומאות הרוגים ופצועים, המעשה הנורא שביצע לא נשכח ולא עומעם. האירוע בנהריה נצרב בזיכרון הלאומי. הוא נשאר פצע פתוח. עסקות חילופי שבויים נעשו, אסירים פלשתינים ולבנונים שוחררו, ביניהם אחד משותפיו של קונטאר, אבל הוא נשאר כאן. שמו עלה וירד עד שלבסוף נקשר בקבלת אינפורמציה על הנווט השבוי רון ארד. אינפורמציה כזו לא הגיעה. קונטאר, קלף מיקוח, נותר אנדרטה חיה לאנשים שדם על ידיהם.
בשבוע שעבר, באגף האסירים הבטחוניים של כלא הדרים, פגשתי אותו. קדמו לכך מספר פגישות נוספות. כאן הוא שוהה בחודשים האחרונים, מאז הוחלט בשירות בתי הסוהר להעבירו מכלא נפחא בדרום. אחרי קרוב לשנתיים של בקשות ומאמצים, אושר לי לראיין אותו למעריב ולאמצעי התקשורת האלקטרוניים. מדובר בראיון נדיר. שנים רבות נאסר על קונטאר להתראיין מטעמים בטחוניים.
ישבתי מולו, עיתונאית, אבל גם אזרחית ישראלית ואמא. שוב ושוב הפכתי בשאלה האם ראוי לתת במה למי שהוגדר `רב מחבלים‭.`‬ הצורך לחקור, להכיר את הצד השני, ללמוד את המנגנונים שמניעים אותו, לנהל דיאלוג גם במקום שבו אין סליחה, שיכנע אותי לבסוף שכן. גם קונטאר התלבט. המפגש עם עיתונאית ישראלית בעייתי עבורו. דקות אחדות לפני שהגעתי לאחד הביקורים לפני כשבועיים, נרצח בלבנון חברו, ידיד נפשו, איש המפלגה הקומוניסטית ג`ורג` חאווי, והוא היה נסער.
חאווי פעל רבות למען שחרורו של קונטאר בדרכי שלום מתוך אמונה שזו הדרך הלגיטימית והנכונה, ואף ערך לכבודו עצרת הזדהות באירופה לפני כשנה. ברקע, הבחירות בלבנון, התפנית שהמדינה עוברת והקמת ממשלה חדשה.קונטאר אולי מנותק פיזית מלבנון, אך רחוק מלהיות מנותק מההוויה הלבנונית. אחרי שנים שבהן נשכח, יש לו מסרים לממשלה הלבנונית בנושא הטיפול באסירים וגם לעם בלבנון.
לאחרונה אפילו הציעו לו, באמצעות עורך דין שביקר אותו בכלא, לרוץ לפרלמנט הלבנוני ולהיות חבר הפרלמנט האסיר הראשון. הוא זהיר, שוקל היטב את דבריו, מודע לכך שכל אמירה שלו היא
בעלת משמעות רבה, בשני הצדדים. `אני לא אגיד מטעם מי, אבל הגיעו הצעות לנסות להיכנס לפרלמנט כשאני בבית סוהר‭,`‬ הוא מגלה. `ההצעה הראשונה הגיעה כבר בשנת ‭,2000‬ דרך אחי. אז סירבתי, ואני עדיין מסרב. אדם שנמצא רחוק לא יכול לשרת את העם שלו. מעבר לזה אני לא חושב שאני צריך לנצל את הסבל שלי כדי לזכות בכיסא בפרלמנט הלבנוני‭.`‬

`צריך לנהל מו`מ עם העולם כדי לשחררי`
כמה אתה עוקב אחרי מה שקורה בלבנון?
`אני עוקב ומעודכן דרך הטלוויזיה והרדיו. אני יודע שלבנון עוברת עכשיו תפנית שתקבע את עתיד המדינה. אני מקווה שהמערכת הפוליטית תהפוך עכשיו, אחרי הרבה מאוד שנים, למערכת חילונית, לא עדתית, שנצליח לבנות חברה דמוקרטית, מאוחדת ושוויונית. החלוקה העדתית גרמה עד היום לחוסר
יציבות ולהתערבות של כוחות חיצוניים‭.`‬
מה הציפייה שלך מהממשלה הלבנונית בסוגיה שלך?
`שתהיה מחויבות של הממשלה הלבנונית לנושא האסירים. כשמקימים ממשלה בלבנון היא מקבלת את אישור הפרלמנט. יש את `הודעת הממשלה` שבה הממשלה מצהירה מה קווי היסוד שלה. במסגרת הזו חייב לעלות נושא הטיפול באסירים ומחויבות ממשלת לבנון לנושא. חשוב מאוד שהממשלה תפגין דבקות בחובתה להחזיר את האסירים והשטחים שלה. ממשלת לבנון מחויבת לאסירים הלבנונים‭.`‬
מה זה אומר, בעצם?
`זה אומר שממשלת לבנון מחויבת לעשות כל מאמץ דיפלומטי ומדיני על מנת לשחרר אותנו, האסירים הלבנונים, מבתי הכלא בישראל ולנקוט כיוון שאיננו אלים. אני חושב שכל ממשלה, אם היא חלשה או חזקה, צריכה לקיים את זה. אני מקווה שתהיה ממשלה חזקה, שתוכל לנווט את העניינים בזירה הבינלאומית כדי לשמור על האינטרסים הלבנוניים וגם לתבוע את זכויות לבנון באדמתה ואת זכותה להחזיר את השבויים שלה הביתה.
`מאוד חשוב שהמאמצים הדיפלומטיים יימשכו, שנושא האסירים הלבנונים יימצא במקום מכובד ובולט בסדר היום של הממשלה הלבנונית, שיתאמצו ככל האפשר לעורר את הנושא בחוגים הבינלאומיים. זו חובתם וזה מה שאני תמיד מבקש. ממשלת לבנון צריכה לנהל משא ומתן עם העולם כדי להביא לשחרורי. היא צריכה להוציא מפה את האסירים הלבנונים כי היא התחייבה לעשות זאת. אני רוצה התחייבות כזאת גם בהודעת הממשלה לפרלמנט וגם מהעומד בראש ממשלת לבנון‭.`‬
הנושא שלך נחשב קונצנזוס בלבנון?
`כן. כי אני רחוק מהתככים הפוליטיים במדינה, שומר תמיד על מצב של נייטרליות. פעם אחת ניסו לשייך אותי לארגון מסוים, עד שהוצאתי הודעה בעיתונות הלבנונית שאני לא שייך לאף פלג, אני שייך לכולם‭.`‬
מה המסר שלך לעם בלבנון, דווקא על רקע הרציחות שהיו שם לאחרונה?
`זה מקומם אותי. אני מגנה את זה. אני מבקש מהעם הלבנוני להתלכד ולהדוף התקפות רצחניות על אנשים אינטלקטואלים ודמוקרטים. צריך לפעול בנחישות נגד הזרם שמנסה לסתום פיות בלבנון ולערער את הביטחון בעם. אין יותר פחדן מאדם שמתמודד עם המילה, עם הבעת דעה, בכדור. מי שעושה את זה הוא רוצח. מעציב אותי שאנשים נרצחים בגלל הדעות שלהם בלבנון. סמיר קציר נרצח, חאווי נרצח. הפושעים, יהיו מי שיהיו, הם מי שמתנגדים בכדור למילים והם הפחדנים הגדולים ביותר‭.`‬
בעבר אמרת לי שאתה מכבד את הישראלים, שרודפים ככה אחרי אדם בהקשר של הניסיון להביא מידע על רון ארד.
`כל מסגרת שמנסה לדאוג לאנשים שלה ולשים אותם בראש סדר העדיפויות זה דבר שמחזק מאוד את האנשים שלה, את החברה שלה. ממשלה בלבנון שתשים את נושא האסירים בראש סדר העדיפויות שלה, תחזק את האומה הלבנונית. אנחנו רוצים שגם הממשלות שלנו יתחילו לרוץ כדי לדאוג לגורלם של אנשים כמוני, ששילמו בחייהם בשביל המאבק. כן‭.`‬

הילד הדרוזי המופנם יצא לפיגוע בישראל
קונטאר נולד וגדל בכפר עביה בהר הלבנון, סמוך לנמל התעופה של ביירות. שני שלישים מתושבי הכפר הם דרוזים, היתר נוצרים. קונטאר עצמו ממשפחה דרוזית. יש לו עוד שני אחים וארבע אחיות. אחותו הבכורה, שהיתה לו כאם, נפטרה זמן קצר אחרי שנעצר.
ממרחק הזמן הוא מתאר משפחה אמידה, נורמטיבית. אנשים שקטים, לא פוליטיים, בכפר שהוא מגדיר היום פרו פלשתיני. בסלון הבית, הוא זוכר, היתה תלויה תמונה של כמאל ג`ונבלאט, המנהיג הדרוזי המנוח. אבל, הוא מדגיש, מעורבות פוליטית לא היתה. אביו היה איש מתון. שף שעבד בחברה בינלאומית. תחילה בלבנון, אחר כך בערב הסעודית. היה מגיע הביתה אחת לשלושה חודשים. האם עקרת בית.
בראיון לפני כמה חודשים היא תיארה אותו כילד שקול, שקט, שומר סוד. בוגר מכפי גילו, תלמיד מצטיין. בשעות אחר הצהריים היה משחק עם חבריו בכפר. הרבו לשחות בנהר או לצאת לציד בהרים. איש לא חזה אז שהילד הדרוזי המופנם, בן למשפחה שהקפידה להתרחק מפוליטיקה פעילה, שאהב לטייל בהרי האזור ולשמוע בטייפ את הזמרת הלבנונית פיירוז, ייצא לפגע בישראל.
`אני זוכר את ההתקפה של ישראל על נמל התעופה בביירות‭,`‬ אומר קונטאר כשהוא מתבקש לבודד את ניצני השנאה ומה שבא בעקבותיהם.‭` ‬עמדתי במרפסת הבית שלי וראיתי. אני לא יכול להעלים מהזיכרון את האש. הייתי אז ילד קטן. זאת היתה ההתחלה. אמרו לי, `הנה, אלה הישראלים‭.`‬ אחר כך התחלתי להתחבר לנושא הפלשתיני.
הפלשתינים היו באים לבקש תרומות בשנות השבעים. הם היו מספרים שגירשו אותם מארצם, שהגיעו לרבת עמון, אבל שם טבחו בהם, דברים כאלה. קיבלתי מה שנקרא `לקט דברים‭,`‬ לא תמונה שלמה. הייתי נוסע עם אבא שלי לביירות, הייתי רואה את מחנות הפליטים. זה הצטבר‭.`‬
כשהחלה מלחמת האזרחים היה כמעט בן ‭.12‬ הוא למד אז בבית ספר פרטי. עד היום בית הספר הוא זיכרון הילדות החזק ביותר של קונטאר. רבים מחבריו לכיתה נהרגו מאוחר יותר במהלך מלחמת האזרחים. את חלקם זיהה באמצעות תמונות הגופות ששלחו אליו בני משפחתו בלבנון.
`דיברו על ישראל בבית הספר‭,`‬ הוא אומר. `אני זוכר מטוסים ישראלים טסים מעל הכיתות שלנו. או מלחמת יום כיפור. אני זוכר שדיברו על `הניצחון הראשון` ואיך המורל עלה. הערצנו את הלוחמים והסיפורים מהמלחמה ליוו אותנו, איך חצו את התעלה, איך כבשו חלק מסיני. חיינו על זה. בתודעה שלנו, יום כיפור היה הפעם הראשונה שצבאות ערב הצליחו לשבור את המיתוס הישראלי.
`התחלנו לשמוע גם על המנהיגים הישראלים. משה דיין, חשבנו שהוא מפלצת, עם הרטייה שלו. זה הפחיד אותנו. על שרון לא שמעתי. גולדה מאיר, פעם ראשונה שמענו עליה בשנת ‭.`72‬ היא אמרה שאין עם פלשתיני. אני זוכר את התמונה מהעיתון והכותרת, שציטטו אותה. אנחנו היינו קוראים לה `עג`וזה שמטאא‭,`‬ המכשפה עם המטאטא‭.`‬
בשנת ‭,`75‬ בחודש אפריל, בדיוק ארבע שנים לפני הפעולה בנהריה ועם ההידרדרות במלחמת האזרחים, נסגר בית הספר. `הייתי יושב כל היום בבית‭,`‬ אומר קונטאר, `מדבר עם החבר`ה, רואה טלוויזיה. באותה תקופה עוד היה חשמל. היינו פותחים את החלון, רואים את הטילים עפים בין הבתים. כמה חודשים אחר כך, כבר בשנת ‭,`76‬ התחלתי לחשוב על זה שאני צריך לעשות משהו, לתרום.
רשימת ההרוגים התחילה לגדול. גם מהכפר שלנו נהרגו הרבה. זה היה תהליך. לא שיום אחד קמתי ואמרתי, `עכשיו אני אדם אחר, אני רוצה להיות מעורב‭.`‬ אבל מלחמת האזרחים הכניסה אותנו עמוק לתוך הסכסוך. פתאום היינו חלק אינטגרלי ממנו. השם של ישראל נקשר לפלנגות ואני נחשפתי לזה למרות שהייתי קטן. זה מה שהעסיק אותנו‭.`‬

צעיר מדי כדי להיות לוחם
מה ההורים שלך אמרו?
`בשלב הזה הם לא היו מודאגים. הרבה מהילדים בכפר היו שם, והיתה גם פעילות חברתית. היינו הולכים לעזור במסיק זיתים, דברים כאלה. זה לא היה בעייתי‭.`‬
אלא שקונטאר רצה להיות מה שהוא מכנה `לוחם‭.`‬ עוד לפני המלחמה, כילד, למרות שלא שיתף בכך איש, חלם להתגייס לצבא ולהיות קצין. אז, על פי השקפתו, הצבא בלבנון היה צבא של נבחרים, בעלי כישורים וקשרים. כשהיה בן 14 ניסה להצטרף לארגון צבאי. `ניגשתי לאחראים על תנועת הנוער ואמרתי להם: `אני רוצה להיות לוחם בשירות המפלגה‭.`‬ ענו לי שאני צעיר מדי, שאני צריך לחכות שנתיים. לא ויתרתי. הגעתי עד נציג המפלגה. גם הוא דחה אותי.
באותה תקופה היה לי חבר מבית ספר שהצטרף לשורות הפת`ח, בן גילי. אחר כך, בשנת ‭,`83‬ הוא נהרג בקרבות עם הפלנגות. הוא אמר שבפת`ח לא צריך לחכות. בינתיים אחמד ג`יבריל הקים את החזית העממית ואנשים שלו התחילו לעבור בין הכפרים. הם הגיעו אלינו ואני ביקשתי להירשם לאימונים אצלם. שוב אמרו לי שאני צעיר מדי. לא ויתרתי. הצלחתי לשכנע אותם‭.`‬
כל יום, בחמש אחר הצהריים, במשך קרוב לחודשיים, היה מגיע מיניבוס קטן שאסף את קונטאר מרחק מה מביתו, כדי שהוריו לא יראו, ולוקח אותו לאימונים. `כל אימון נמשך שעתיים‭,`‬ הוא אומר. `בשלב ראשון למדנו לירות על קלצ`ניקוב. מבחינתי זה היה מדהים. בתקופת מלחמה יש כל מיני סמלים שמעידים על גבורה ומושכים את האנשים. אני תמיד ראיתי בנשק משהו מיוחד‭.`‬
ההורים שלך לא חשדו?
`אמרתי להם שאני הולך לחברים, למרות שהיה לי קשה עם זה. גם היום אני לא מרגיש בנוח שהסתרתי מהם. אבא שלי נפטר ולצערי מעולם לא יצא לי להגיד לו שאני מצטער. זה משהו שאני מחזיק איתי בלב. אני בטוח שהיה לו מאוד קשה. בשלב מסוים הוא ואמא התחילו לחשוד. בסוף סיפרתי להם את האמת.
אמרתי לאבא שלי, `אני מתאמן, זה לא משהו מסוכן, משהו קל‭.`‬ הוא אמר לי, `סמיר, אתה עדיין קטן, אתה לא צריך להיכנס לזה עכשיו‭.`‬ היה ויכוח גדול בבית. למרות שהמשפחה שלי תמכה בפלשתינים הם לא רצו שאהיה מעורב. אבא שלי היה אדם שקט, איש שלום. הוא הציע לשלוח אותי לחוץ לארץ, להרחיק אותי מלבנון. לחברה שבה עבד היה סניף באמסטרדם, אונייה שהיתה כמו מלון לאנשים שעבדו שם בקידוחי נפט. הוא אמר, `ניסע לאמסטרדם. אתה תלמד שם ואני אעבוד‭.`‬ אמרתי, `לא, אבא. אני לא נוסע‭.``‬
אתה חושב לפעמים מה היה קורה לו נסעת?
`כן. אבל אני אף פעם לא אומר‭`,‬הלוואי והייתי נוסע‭.`‬זה לא‭.`‬
ואבא שלך?
`הוא, במכתבים שכתב לי, הזכיר את זה. הוא לא רצה להתחשבן איתי, אבל הזכיר שאני בעצם התרחקתי מהבית, ושהימצאותי בכלא זה פצע גדול בשבילו, שלא מגליד. את אמסטרדם לא הזכיר‭.`‬
קונטאר יצא לקורס `הכנה ללוחם‭.`‬ המאמנים היו פלשתינים מלבנון. כעבור חודש וחצי סיים את הקורס ונרשם כחבר בארגון של ג`יבריל. `שאלו אותי למה אני רוצה להצטרף. אמרתי, `אני רוצה להילחם למען העם הפלשתיני ורואה בישראל אויב שלנו‭.`‬ בבית לא סיפרתי כלום, למרות שהיה לי קונפליקט פנימי גדול עם זה‭.` ‬
מה ידעת על ישראל?
`לא הרבה. ידעתי שזה האויב ואויב זה שחור. אין אפשרות אחרת. גדלנו על העובדה שכל הישראלים הם בעצם חיילים בחופשה וכולם תורמים למאבק המלחמתי‭.`‬

`צעיר לא חושב שלוש פעמים`
קונטאר יצא לקורס קצינים במסגרת חזית השחרור הפלשתינית שהתפלגה מארגונו של ג`יבריל. מדובר בארגון קטן, כ‭500-‬ איש. כשסיים את הקורס ביקש להצטרף ליחידה ‭,9‬ היחידה המיוחדת של הארגון שהיתה אחראית לביצוע הפיגועים בישראל בהנהגת אבו אלעבאס. הוא התקבל על תנאי בגלל גילו הצעיר.
`ידעתי שאני מתנדב ליחידה שמי שנכנס אליה מועמד לבצע פעולות בישראל. הייתי מודע לזה שאוותר על חיי. בבקשת הקבלה שלי כתבתי שאנחנו לא יכולים ליהנות מהחיים כשהדור הבא יישרף באש הסכסוך. האמנתי שאנחנו חייבים להקריב על מנת שאחרים יחיו יותר טוב‭.`‬
כמה משקל היה לעובדה שהיית צעיר מאוד?
`מי שצעיר לא חושב שלוש פעמים, הוא חושב פעמיים. זה לא אומר שאם הייתי חוזר אחורה הייתי חושב יותר. הגיל לא שיחק תפקיד משמעותי במוטיבציה שלי‭.`‬
המחבלים המתאבדים היום הם הרבה פעמים אנשים חלשים, משכבות מצוקה. מבטיחים להם 70 בתולות בשמים.
`בלבנון זה היה הפוך. המתאבדים היו הטובים ביותר. אנחנו גם לא האמנו בעניין הזה של 70 בתולות. מי שהולך לפעולה ויודע שהוא לא יחזור חי ולא יקבל שום בתולה, כמונו, הוא יותר רציני. מתאבד שמאמין שאחרי המוות מחכים לו כל התנאים שמדברים עליהם היום, בוודאי יותר קל לו. הוא יודע שהוא הולך לחיות במקום יותר טוב, אבל אני ידעתי שאני הולך לשום מקום. הארגון שלי היה בכלל מרקסיסטי. בלי שום סממן דתי.
`גם היום אני לגמרי לא אדם דתי. שבתי עם אסירים לבנונים דתיים באותו תא בכלא נפחא, אבל לא נהייתי דתי. אני אדם חילוני. זו תפישת העולם שלי והיא לא תשתנה. אני גם מאמין שבכל מקום בעולם הערבי המדינות צריכות להיות חילוניות מודרניות. בשנים האחרונות הסכסוך קיבל אופי דתי. זה חלק מהבעיה שלנו. עד היום הרבה אסירים בכלא אומרים לי‭ ,‬`איך אתה לא דתי, סמיר, הרי גן עדן מובטח לך, אם רק תתפלל, רק זה חסר לך‭.`‬ אני מאמין שיש אלוהים, אבל אני לא אדם דתי. לי יש את אלוהים שלי, בלי שום אנשי קשר ומתווכים. לכן גם אין לי בעיה עם זה שאת יהודייה אלא עם זה שאת אזרחית ישראלית. אלוהים לא אכזר ולא אלים. אני אומר: `אלוהים רוצה שהעם ילך ישר‭.`‬
`אני יודע שהמגמה עכשיו היא גם לבנות גדר בין התרבות המערבית לתרבות האיסלאם בטענה שהתרבות המערבית מושחתת. המתירנות וכניסת האינטרנט והלוויין לכל בית זה דבר שמקומם את החברה הערבית. אני רואה את זה קצת אחרת. לדעתי אנחנו צריכים להיות פתוחים לכל תרבות העולם, לקחת מכל תרבות את החיובי וגם לשמור על התרבות שלנו ולתת לה להתפתח. חברה לא יכולה להתקיים כל הזמן על מסורת העבר ומה שהיה בימי הביניים‭.`‬

ניסיון ראשון נכשל
ב‭31-‬ בינואר ‭`78‬ יצא סמיר קונטאר יחד עם שניים נוספים מארגונו לבצע פיגוע מיקוח בישראל. המטרה היתה להשתלט על אוטובוס בין בית שאן לטבריה ולדרוש את שחרורם של מחבלים שנכלאו בארץ. השלושה היו אמורים לחצות את נהר הירדן בשחייה ואז להשתלט על האוטובוס. אלא שכבר בגבול, כנראה בעקבות הלשנה, חיכו להם אנשי מודיעין ירדנים. השלושה נעצרו מיד, נחקרו ונכלאו.
קונטאר היה עצור במשך 11 חודשים. הוא שוחרר בדצמבר ‭.`78‬ נאסר עליו להיכנס לירדן למשך שלוש שנים. `בכלא‭,`‬ הוא אומר, `פגשתי הרבה אנשים מהחזית העממית, מהפת`ח. שמעתי הרבה סיפורים. המעורבות שלי רק יותר גדלה‭.`‬
איך הגיבה המשפחה שלך כשהבינה במה היית מעורב?
`אבא שוב רצה להוציא אותי מלבנון. הסתבר שכשהייתי בירדן המשפחה הקימה את העולם על הארגון שלי. הם האשימו אותם ששלחו אותי. עשו להם בלגן, ירדו לביירות וכעסו עליהם, אבא ובני הדודים. כשחזרתי כולם בכו. ישבנו ודיברנו ואבא לא ידע מה לעשות. הוא אמר שהוא מוכן שאסע לאיזה מדינה שאבחר, רק שאפסיק להילחם. שאלמד, שאעשה משהו אחר. עברו 30 שנה מאז, אבל אני עדיין זוכר כמה קשה היה לו. הוא באמת ניסה הכל כדי שלא אחזור לארגון, אבל לא היה לו עם מי לדבר‭.`‬
בחזית לשחרור פלשתין הציעו לקונטאר לעזוב את היחידה המיוחדת. הוא סירב. אחרי הרבה ויכוחים חזר ליחידה והחל להתאמן לקראת פיגוע חדש. נקבע שהפעם יפקד על חוליה שתכלול עוד שלושה אנשים. קונטאר ידע שיצטרך להגיע לישראל בדרך הים. עד סמוך מאוד לאירוע לא ידע שהיעד הוא נהריה. הוא החל בסדרת אימונים לקראת הפעולה והיה בקשר ישיר עם אבו אלעבאס, מפקד היחידה ומי ששלח אותו למשימה.
`בשלב מסוים הוא אמר לי, `אתם צריכים לפגוע באוטו‭,``‬ אומר קונטאר. ‭``‬לא חשוב איזה אוטו, מה שיעבור. אחר כך להתקדם לבניין מגורים, לחטוף שניים-שלושה ישראלים ולחזור איתם כבני ערובה‭.``‬
ידעת שאתה הולך לפגוע באוכלוסייה אזרחית.
`תראי, מלחמה זה לא דבר אידאלי. הצד החלש תמיד מחפש איך להכאיב לצד החזק בנקודות התורפה שלו, אפילו אם זה עולה לו עצמו בחייו. העדיפות הראשונה היא לפגוע ביעדים צבאיים, אבל אם קורה מצב שאוכלוסייה אזרחית מעורבת בצורה כלשהי, זה חלק מהמציאות הקשה הקיימת במאבק שמתנהל בינינו‭.` ‬
מה היית עושה היום לו עמדת בראש ארגון?
`במצב כזה בוודאי הייתי שם בראש סדר העדיפויות יעדים צבאיים ולא אזרחיים. אין ספק‭.`‬
שלושה חודשים נמשכו ההכנות, בים וביבשה, עם מאמנים מיוחדים, כשהם עוברים ממקום למקום כדי שלא ייתפסו. `אהבתי מאוד את הים‭,`‬ אומר קונטאר. `במיוחד בלילה. זה אתגר. מפחיד בהתחלה. אני זוכר בפעם הראשונה, כשנכנסנו ולא היה ירח. אתה נכנס לעומק, כבר לא רואה את החוף, בסירת גומי קטנה, אתה מרגיש כמו בכדור של חושך. פנצ`ר קטן וזה נגמר. אבל עם הזמן מתרגלים, מתחילים לאהוב את זה.
`היינו עושים תצפיות על חיל הים הישראלי. בפעם הראשונה שכחתי להביא ניירות כדי לכתוב. היו לנו שקיות נייר למזון. אמרתי לחבר`ה שהיו איתי, `תרוקנו ותנו לי‭.`‬ התחלתי לכתוב. היה לילה. כתבתי בעיפרון והשקית היתה שקית נייר חומה. כשחזרתי בבוקר לא יכולתי לקרוא כלום. ננזפתי. החזירו אותי לבצע את המשימה מחדש‭.`‬

רק המשפחה, לא פוליטיקאים
ב‭21-‬ באפריל ‭,`79‬ בשמונה בערב, יצאו מפגעי נהריה לים. על החוף, בצור, נפרד מהם אבו אלעבאס. כשהגיעו לראש הנקרה גילו תקלה במנוע הסירה ושבו על עקבותיהם. למחרת יצאו שוב לדרך, הפעם בסביבות עשר בלילה. לפני כן הצטלמו והכינו צוואה.
`מהמשפחה נפרדתי יומיים קודם, לילה לפני התאריך המקורי לפעולה‭,`‬ אומר קונטאר. `זאת לא היתה פרידה רשמית. נפרדתי בלי שהם ידעו שאני הולך. בשמונה בערב הגעתי הביתה. אבא בדיוק חזר מחו`ל. אמא הכינה ארוחת ערב וישבנו לאכול יחד, כל המשפחה. דיברנו קצת ואמרתי, `אני צריך לחזור עוד שעתיים‭.`‬ שאלו למה. אמרתי, `יש מצב חירום בכל האזור, קיים חשש שישראלים ינחתו במקומות מסוימים ויפגעו באנשים שלנו‭.`‬
בעצם תיארתי את המצב ההפוך. הכנתי את התירוץ הזה מראש כי ידעתי שיבקשו ממני להישאר ויהיו נחושים. ידעתי שזה ביקור אחרון, שאני לא אחזור. הם אמרו, `מתי תעזוב‭,`‬ `מתי תפסיק עם זה‭.`‬ אחר כך נפרדתי מהם. אחותי, זו שנפטרה אחר כך, הרגישה. היא אמרה לי, `אתה לא כרגיל, כאילו אתה הולך למשהו‭.`‬
נכנסתי לחדר הילדים. היו לי שני אחים קטנים, בן שנה ובת שנתיים, ונפרדתי מהם בנשיקות. יצאתי לסלון, נישקתי את כולם, הם ליוו אותי החוצה וזהו. האוטו חיכה לי בחוץ. נסעתי חזרה לבסיס‭.`‬
איך היתה הפרידה על החוף מאבו אלעבאס?
`בלילה הראשון התחבקנו. ביום השני רק לחצנו ידיים. אמרנו, `לא נתחבק, לא כלום‭.``‬
מה הרגשת?
`הייתי נעול. חשבתי רק על המשימה, איך להגיע, שאני לא איכנס למצב של היסטריה, פחד, אי שליטה. גם במהלך האימונים ישבתי עם עצמי הרבה שעות ותמיד יצאתי עם אותה מסקנה, שאני מסוגל לעשות את המשימה ולשלם את המחיר, שהוא בוודאי מוות‭.`‬
פחדת?
`כל לוחם שיוצא למשימה יש לו דאגה ואפילו קצת פחד, זה טבעי. אבל צריך להתגבר על זה, והצלחתי להתגבר‭.`‬
ארבע שעות ארכה הדרך. `היינו צריכים להגיע לאט לאט‭,`‬ מתאר קונטאר. `אם אתה ממהר אתה קופץ עם הסירה ומתגלה ויש גם שובל מאחוריך. אני השתגעתי כי בא לי לפתוח במהירות. אבל הים היה סוער ואנחנו עשינו הכל באיטיות. ברגע שעברנו את ראש הנקרה התחלנו לראות את הסיורים של הצבא. היינו מורידים כל פעם ראש כשהיו מאירים לכיוון שלנו, שלא יגלו אותנו. אני ידעתי שהאורות מולנו, אלה האורות של נהריה. אמרתי לחבר`ה, `עוד לא הגענו, אנחנו בנקודה הקריטית‭.`‬ לא היה פחד, אבל היתה דאגה, שלא נפספס, אחרי שעברנו את כל המרחק הזה‭.`‬
החולייה הגיעה לנהריה בשתיים בלילה. הם השאירו את הסירה במים וירדו לחוף. אחרי שפגעו בשוטר אליהו שחר ז`ל התקדמו לעבר בניין המגורים. דירתם של בני משפחת הרן נבחרה אקראית. `דני נתן לי את יעל ועליתי איתה לאינטרסול‭,`‬ סיפרה סמדר הרן בראיון ל`מעריב` במלאת 20 שנה לפיגוע, `עינת התחילה לבכות,היא רצתה את המוצצים שלה ודני התעכב. עד היום אני לא יודעת מה עיכב אותו, אבל המחבלים כבר נכנסו לבית ותפסו אותו ואת עינת‭.`‬
יעל הקטנה לא הפסיקה לבכות וסמדר נאלצה לכסות את פיה כדי שלא יתגלו. הילדה איבדה את הכרתה. בינתיים, המחבלים בראשות קונטאר הגיעו עם בני הערובה לחוף. שם התפתח קרב יריות עם כוחות הביטחון. דן ועינת הרן נהרגו. סמדר אמרה בראיון כי עדי ראיה סיפרו לה שהמחבלים רצחו את בעלה ובתה בדם קר. קונטאר טוען שעינת נהרגה מאש כוחותינו.
`הילדה היתה חפה מפשע‭,`‬ הוא אומר. `היא היתה ילדה קטנה ולא היתה שום סיבה שתמות. היא לא עשתה שום דבר רע, הילדה הזאת. היא היתה בסך הכל ילדה. קשה לי מאוד לראות ילדים נהרגים אצלכם ואצלנו, בשני הצדדים. ילדים לא צריכים לשלם מחיר. הילדה הזאת היא סיפור טראגי מאוד. זה הפריע לי אז וזה יפריע לי תמיד. אני מרגיש שאני עשיתי, במהלך האירוע, כל מה שאפשר כדי למנוע שהיא תהיה חלק מזה. פה, אפשר לומר, פספסתי קצת‭.`‬

`אני מאוד רגיש לנושא השואה`
`אני לא יכול להגיד לך שלא היתה שנאה. כן. היתה בי שנאה. אנחנו היינו אז בתוך הלהבות. את לא יכולה לשלוח לוחם לחזית בלי שנאה. אפילו מי שלא שנא קודם המערכת שלו עושה כל מאמץ שישנא. זה ככה. אויב מנסים תמיד להשחיר. את זה לא ידעתי אז. הצגת המעשים של האויב, ההיסטוריה שלו, זה חלק מהתפקיד הלגיטימי של המערכת שבאה ליצור מוטיבציה אצל הלוחם, לגרום לו לשנוא את האויב, לרצות להילחם בו בכל מחיר.
`הגדרתי את זה אחר כך, כשלמדתי, זה משחק סכום אפס. את יודעת שכמה שהצד השני מפסיד, העם שלך מרוויח והפוך. זה היה המוטו. יותר קל כשהדברים הם בשחור-לבן, זה מאוד קל, מאוד נוח. את לא מתלבטת, לא שואלת את עצמך הרבה שאלות. אבל כשיש צבעים אחרים את צריכה לחשוב הרבה‭.`‬
קונטאר, במהלך הקרב עם כוחות הביטחון, נפצע קשה. חגורת הנפץ שהיתה עליו למקרה שהחוליה תיתפס לא עבדה. סגנו לא הפעיל את החגורה שהיתה לו, למרות שקונטאר ביקש ממנו שיעשה כן. הוא נתפס בחיים. בשנים שחלפו מאז הוא עשה כאן, מהכלא, תואר ראשון במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה, בהתכתבות. פרק נכבד הקדיש ללימודי השואה ולהיסטוריה של התנועה הציונית. כאן גם למד עברית. היום הוא דובר את השפה באופן רהוט.
`מי שנלחם נגד צד מסוים צריך ללמוד אותו‭,`‬ הוא אומר. `אי אפשר לנהל מאבק בלי להכיר את הצד השני. אני למדתי הרבה בנושא של השואה, למדתי איך התפתחה פה החברה הקיבוצית, איך התפתחו מסגרות שונות במדינה. אני יכול להגיד גם שאני מאוד רגיש לנושא השואה. זה אולי יפתיע אותך, אבל אני מתחבר לסבל של האנשים בשואה. אדם שסובל, מבין אדם אחר שעובר עליו סבל. לא ידעתי על השואה לפני שהגעתי לכאן. גם הרבה מהאסירים פה לא יודעים על השואה. לא למדנו על זה בבית ספר. למדנו על מלחמת העולם הראשונה, השנייה, בלי להיכנס לפרטים.
ביום השואה האחרון ראיתי את הסרט `הפסנתרן` עם עוד אסירים. פעם ראשונה שראיתי סרט בעוצמה כזאת. ראיתי את `רשימת שינדלר‭,`‬ אבל הוא לא היה כזה מרשים. השואה בעיני היא זוועה מיוחדת במינה. זה מעשה יחיד במינו בהיסטוריה האנושית‭.`‬
אתה משחזר לפעמים את מה שעשית?
`בהתחלה הייתי חושב על זה הרבה. הייתי חוזר על זה. עכשיו רק מדי פעם‭.`‬
בעצם הפסדת את הילדות שלך, כל הנעורים.
`אני לא חושב על זה. זה לא רלוונטי. זה בוודאי חסר, אבל זה לא סוף העולם‭.`‬

ההנהגה הפלשתינית בגדה בכל האסירים
שנים רבות נשכח קונטאר על ידי מי ששלחו אותו למשימה. איש לא התעקש שישוב חזרה הביתה. מי שהחל במאבק על שובו היו בעצם בני משפחתו. אחיו, שהיה בן שנתיים כשקונטאר יצא את הבית, הקים אתר אינטרנט והחל במסע ציבורי בינלאומי למען שחרורו. האב נפטר בשנת ‭`87‬ ממחלה, האם לא חדלה להתדפק על הדלתות בעניינו. היא ביקשה להעלות את נושא שחרור בנה מן הכלא הישראלי על סדר היום. רק בשלב מאוחר הרבה יותר הצטרף לעניין גם ארגון החיזבאללה וגם אינטרס פוליטי. כיום, מדגיש קונטאר, מדובר בעניין לאומי לבנוני. לכן הוא דורש מממשלת לבנון שלא תרפה מהמאמצים הדיפלומטיים לשחרורו.
איך זכית בתואר `האסיר הכי ותיק‭,`‬ יש הרי ותיקים ממך?
`כיוון שאני האסיר הכי ותיק הלבנוני, לא הפלשתיני‭.`‬ היתה לך תחושה שנשכחת בשלב מסוים?
`לא. כי תמיד האמנתי שהמשפחה שלי עושה מאמצים אדירים בשביל לעורר את הנושא שלי. בזכות משפחתי הנושא שלי גם עלה לסדר היום בחברה הלבנונית. זה התחיל בשנת ‭.`96‬ בני המשפחה שלי התחילו לארגן הפגנות, לחלק עלונים עלי, על המצב שלי, על איך נעצרתי, להופיע בתקשורת. המשפחה שלי לא הפסיקה להזכיר אותי בחוג הלבנוני והערבי גם בגלל שזו סוגיה לאומית. היום יש מוסד לבנוני אזרחי עצמאי, ועדת המעקב לאסירים לבנונים שנמצאים בישראל, וגם הוא עוקב אחרי הנושא ומזכיר אותו‭.`‬

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/327/232.jpg]

היום זה הפך להיות נושא מאוד פוליטי, סמיר קונטאר. פוליטיקאים מציגים את הנושא כאילו הם `המציאו` אותך.
`לא. בעצם מי ששם את הנושא שלי על סדר היום זה המשפחה שלי. זה המצב. זה מה שקיים בעצם. המשפחה היא זו שחושבת יום ולילה על הבן שלה ודואגת לו כל הזמן. זה די נורמלי. עכשיו הפוליטיקאים לא יכולים להתעלם מזה, כי זה הפך חשוב מאוד בסדר היום הציבורי‭.`‬
אתה לא מרגיש שאתה כלי?
`לא. אני לא כלי ואף אחד לא יכול לנצל אותי לרווחים פוליטיים כי אני משתייך לסוגיה, ולא למפלגה‭.`‬
מה עם הפלשתינים שנטשו אותך?
`הפלשתינים נטשו הכל, לא רק אותי. בעצם ההנהגה הפלשתינית, לא הפלשתינים, ההנהגה היא שנטשה. התעלמו מהאסירים באוסלו, התעלמו מהם אחר כך. הפכו את נושא האסירים למשחק פוליטי, לסחר מכר בעצם‭.`‬
אתה כועס על הפלשתינים?
`אני כועס על ההנהגה הפלשתינית, שהיתה מאוד פזיזה, מאוד רשלנית בטיפול בנושאים הלאומיים החשובים. במיוחד בנושא האסירים‭.`‬
היא בגדה בך, ההנהגה הפלשתינית.
`ההנהגה הפלשתינית בגדה בכל האסירים. לא רק בי. זה לא אומר שאנחנו מאסנו בעם הפלשתיני. זה לא. אדרבה. אני אוהב את העם הפלשתיני‭.`‬

משוכנע שרון ארד נהרג
מה לגבי הקשר שעשו בין השחרור שלך לקבלת אינפורמציה על רון ארד?
`נסראללה יודע שרון לא בין החיים. אם הוא היה יודע משהו הוא היה מוסר. אני משוכנע שרון ארד נהרג כתוצאה מתאונה ששוביו לא התכוונו אליה. הגופה, זו השאלה. נסראללה הפך עולמות בשבילו. הוא הביא אנשים מחו`ל, שהיו פעם באמ`ל, אנשי מפתח, כאלה שהלכו לחיים פרטיים ופרשו, החזיר אותם ללבנון. הם לא הצליחו להביא אינפורמציה. מורניה (ראש המנגנון הצבאי של חיזבאללה‭,(‬ אם היה יודע, היה אומר לנסראללה. שלחו כלים כבדים לאזור שבו חשבו שאולי הוא יהיה. חרשו את המקום. הבעיה שאחרי שנהרג כנראה זרקו את גופתו. לא שמו לב שזה נכס, שזה יכול להביא תועלת‭.`‬
שוב ושוב ציפה קונטאר לשחרורו בעסקות חילופי שבויים שהיו מאז נעצר, ובכל פעם התאכזב. `אין אדם שמתרגל לבית סוהר‭,`‬ הוא אומר. `אני תמיד חולם על הבחוץ, רואה את עצמי חי בחוץ. זה חלק מהחוויה האנושית. אסיר לא יכול להרגיש טוב בכלא‭.`‬
לא ראית את המשפחה שלך 26 שנה. למה אתה מתגעגע?
`לכולם, מהראשון ועד האחרון, לבית, לכפר, לחברים. אי אפשר לתאר את זה‭.`‬
אתה מדמיין את יום השחרור שלך?
`מדי פעם‭.`‬
ומה אתה רואה?
`אני מדמיין איך אני חוזר לכפר. אני יודע שכולם מחכים לי. דבר ראשון אני מחבק את אמא שלי והאחים והאחיות וכולם. זה דבר ראשון. הם כולם השתנו מאז שעזבתי. כשאני יצאתי מהבית הם היו קטנים. היום הם התחתנו ויש להם ילדים שבגרו. אחי, שפועל למעני כל הזמן, הוא כיום כבר בוגר אוניברסיטה. אני עזבתי אותו תינוק ישן בחדרו.
`אחר כך אני לא יודע מה לעשות בעצם, כי בטח יהיו הרבה אנשים שירצו לפגוש אותי, לדבר, אני לא אהיה כל כך ברשות עצמי. חבל לי שאחותי ואבי מתו ולא אראה אותם. אבא שלי, שכל כך רצה שאסע מלבנון, שאלמד, שהיה לו קשה מאוד עם זה שבחרתי להילחם.זה קטע קשה מאוד. את יודעת, אבא שלי, הוא אהב אותי הרבה, וגם אני אותו. אני יודע, לו היינו נפגשים הוא ודאי היה חושב מה הלאה, איך אני אמצה את החיים, את מה שנשאר מהחיים. הוא היה דואג לזה‭.`‬
אתה חושב על זה שאולי אחותך ואביך היו מאריכים ימים אלמלא היית מבצע את הפעולה?
`זו השאלה המרכזית שאני בורח ממנה. קשה להתמודד איתה. אני לא מנסה להשיב עליה, אפילו לא לחשוב עליה. אני לא מנסה לענות כי זה קשה מאוד וזה מחייב הרבה הרבה אומץ, אבל תמיד, כשאני רואה את מה שקורה פה לפלשתינים, זה פחות או יותר מקל עלי קצת. אני שילמתי מחיר כבד מאוד, זה לא סוד, אבל אני תמיד אומר לעצמי, `זה חלק מהמס שמשלמים בסכסוך‭.``‬

אמא זו אמא
מתי דיברת עם הבית בפעם הראשונה אחרי שנעצרת?
`בשנת ‭,`99‬ אחרי 20 שנה. שירות בתי הסוהר נתן לי לדבר איתם בטלפון, שיחה ראשונה. עשר דקות. אני זוכר, אמא שלי רק רצתה לדעת איך אני. גם היום, כשמאפשרים לנו לדבר בטלפון מדי פעם, היא מנדנדת לי, איך אתה, איך אתה. אחר כך היא התחילה לדבר איתי על התקופה שלא הייתי בבית, מאז שנעצרתי, מה עבר על המשפחה. היא חיזקה אותי, עודדה אותי. כי היא אמא. היא לא ניסתה להתחשבן איתי, בטח לא כשאני פה, בכלא. אני מיוזמתי העליתי את הנושא כי הרגשתי שאני חסר לה, שהיא רוצה לשאול אותי, `למה נעלמת‭.`‬ אמרתי לה, `זה היה המצב. לא היתה ברירה‭.`‬ כל פעם שדיברנו היא רק שאלה, `מה אכלת‭,`‬ באותו יום. רצתה שאפרט בדיוק. אמרה, `דבר אמת‭.`‬ לא מעניין אותה פוליטיקה‭.`‬
איך היית רוצה להשתחרר?
`הסיסמה שלי היא תמיד שאני צריך לצאת מפה בקומה זקופה, בראש מורם, ללא שום ויתורים‭.`‬
זה אומר שהיית מוכן להשתחרר בדרך של משא ומתן בינלאומי, באמצעות הממשלה הלבנונית והנציגים הגרמנים?
`כן. בוודאי, בוודאי. צריך לדרוש את זה מכל צד שעוסק במלאכה, בוודאי מהגרמנים שבאמצע, שיעשו כל מאמץ. כי זאת סוגיה אנושית, לאומית ומדינית. הייתי מעדיף שחרור דיפלומטי, לא אלים, כמקובל בדרך כלל במדינות העולם, בדרך משא ומתן, אם היה מתאפשר. אז הייתי יכול להשתחרר בשקט‭.`‬
איזה מסר היית רוצה להעביר לאמא שלך בבית?
`שאני חזק, שאני מרגיש טוב, שאני בסדר, שחבל שהמצב, האווירה, כל מה שקיים, לא נתן לנו לחיות חיים אחרים. זה בוודאי. אבל אנחנו נולדנו לתוך הסכסוך הזה, אז אי אפשר היה אחרת. אני גם רוצה לבקש ממנה שתהיה חזקה תמיד ושתהיה בטוחה שאני עוד אשתחרר. המשפחה שלי היא העיקר בשבילי. היא זו שעמדה לצדי מיום שנעצרתי משך 26 שנה. הם עשו ימים ולילות כדי שאשתחרר. אני יודע כמה הם סובלים, כמה הם סבלו כל השנים וכמה מאמצים הם השקיעו. אני מצפה לראות אותם בקרוב‭.`‬
הם נפגשו כבר עם הנשיא הנבחר, שיח` סעד חרירי?
`את האב הם פגשו, לא את הבן. הם בוודאי ייפגשו גם עם הבן. זה שאלה של זמן. המשפחה שלי כל הזמן משתדלת ונפגשת עם האחראים במדינה‭.`
מה תרצה שיגידו לו?
`הם ידברו אליו כפי שאני מדבר עכשיו. זה ידוע. הוא מנסה להמשיך את הדרך של אביו ז`ל, שהיה איש גדול ובנה את לבנון החדשה אחרי המלחמה. אני מקווה שיצליח לבנות מדינה דמוקרטית, לא עדתית, שישמור על האחדות הלאומית, יפעל נגד העדתיות במדינה ויבנה שלטון הוגן, ושיתעקש לשמור על זכויותיה, אדמותיה ואסיריה של לבנון. ללא ספק הוא יצטרך עזרה נוספת‭.`‬
ליד ביירות כבר מחכה לקונטאר הבית החדש שלו. עומד ריק כבר כמה שנים. מה יעשה אחרי שישתחרר, הוא לא יודע או לפחות מסרב לומר. `אני יכול לדמיין את עצמי בתור אדם חופשי‭,`‬ הוא אומר‭`.‬אי אפשר לומר שגזרתי על עצמי להיות כאן כל החיים. בוודאי יגיע יום ואשתחרר. אז, כשאצא ואגיע לכפר שלי, אמשיך לפעול למען החברה והעם ואתן כל מה שאוכל לתת. אני לא יודע אם ארוץ לפרלמנט, זה לא הזמן לומר, אבל המשימה שלי, בעיקרון, תהיה להמשיך להשתתף בבנייה הלאומית‭.`‬
אם יום אחד יהיה לך ילד, והוא ירצה כמוך, לבצע פיגוע, מה תגיד לו?
`תראי, קשה לי לענות על שאלות כאלה. אני בוודאי לא אגיד לו, `יאללה, תלך‭.`‬ כמו שאבא שלי לא היה אומר לי אם היה יודע לאן אני יוצא. זה לא קל. אני, לאורך השנים, בעצמי שואל את עצמי אם מישהו יכול היה לעמוד בכל מה שאני עברתי. אני חושב שלא. לילד שלי לא הייתי אומר, `כן, לך‭.`‬ כל אדם שפוי, נורמלי, לא היה אומר את זה. מי היה רוצה שהילדים שלו ילכו ויעברו את מה שאני עברתי? זה קשה מאוד. בלתי נסבל‭.`‬

הנה ידיעה מYNET שמתמצתת את התגובה של הרן:

[QUOTE] "הוא לא הצליח לשבור אותנו"

סמדר הרן שכלה את בעלה דן ושתי בנותיה בחדירת מחבלים בנהרייה באפריל 1979. את חוליית המחבלים שיגר מוחמד עבאס, שנעצר לפני ימים אחרים בידי הכוחות האמריקנים בבגדד. חמישה ימים לפני יום השנה ה-24 לרצח מרגישה הרן שהצדק ניצח
שרון רופא-אופיר

ב-21 באפריל 1979 באישון לילה חדרה חוליית מחבלים בסירת גומי לנהריה ופרצה לדירתם של דן וסמדר הרן, ובנותיהם עינת בת הארבע ויעל בת השנתיים. המחבלים לקחו את דן כבן ערובה, אך עינת סרבה להיפרד ממנו והם לקחו גם אותה עימם והחלו לעשות את דרכם לכיוון החוף.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer/02202003/256630/s_a.jpg]

סמדר הרן

בקרבת החוף כבר היתה נוכחות רבה של אנשי ביטחון וחיילים שהוזעקו למקום, ולאחר המתנה ארוכה וקרב הסתערות קצר הם נכנעו. אלא שכשהתקרבו החיילים אליהם התגלה המחזה הנורא: המחבלים ירו למוות באב והרגו את בתו במכת קת של אקדח לראשה.

אלא שהטרגדיה לא תמה: בדירת משפחת הרן הסתתרו האם סמדר ובתה יעל. האם, שביקשה למנוע מהפעוטה להסגיר את מיקומן, גחנה על בתה והיא, שסבלה מאסטמה, נחנקה למוות בזרועות האם.
"הצדק ניצח"

24 שנים פחות חמישה ימים עברו. כוחות אמריקנים לכדו בבגדד את הטרוריסט מוחמד עבאס, הידוע בכינוי אבו אל-עבאס, מזכ"ל חזית השחרור הפלסטינית. אבו אל-עבאס היה זה ששיגר את חוליית המחבלים לפיגוע הדמים.

"בתחילה לא האמנתי", מספרת סמדר הרן ל-ynet, "בדקתי בכמה אתרי אינטרנט כדי לוודא שהידיעה אכן נכונה ואחרי שהבנתי שזה באמת קרה, הרגשתי תחושת סיפוק. במשך כל השנים חשתי חוסר אונים. לא היתה לי שום דרך להגן על הזכויות הבסיסיות שלי כאדם. עכשיו אני מרגישה שהצדק ניצח".

במהלך כל השנים היא עקבה מרחוק אחר האיש שאחראי למות בעלה ובנותיה. לדבריה, תסכלה אותה העובדה שהוא נותר חופשי והוסיף לזרוע הרס. "כשמציינים את שמו של אבו אל-עבאס, מחברים אותו לפיגוע בספינה אקילה לאורו. נוטים לשכוח את הפיגוע בנהריה ולי מאוד חשוב שיזכרו ולא ישכחו", היא אומרת.

הרן אף ידעה שלפני כשמונה שנים, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, ביקר אבו אל-עבאס בארץ תחת ליווי כבד. "שמעתי שהוא מטייל ביפו ובחיפה וממש כעסתי, כאילו מדינת ישראל מחלה לו ברגע אחד על הכול".
"עץ יציב"

הזמן שחלף לא טישטש את הזיכרון מליל הדמים בנהריה. "המחבלים חדרו מן הים. הם ניסו לפרוץ לבית סמוך והשכן שחשב כי מדובר בגנבים הזעיק משטרה.

כאשר הגיעו למקום ירו המחבלים למוות בשוטר ופצעו את המתנדב שהגיע עמו. מיד נעלתי את דלתות הבית ורצנו להתחבא. אני ויעל הספקנו להסתתר אבל הם תפסו את דני ועינת שנצמדה אליו. הם שמעו את הבכי של יעל ואני שמתי לה יד על הפה כדי שלא ימצאו אותנו. אבל יעל הייתה חולת אסטמה והיא איבדה את ההכרה תוך דקות. אז הם לקחו בכוח את דני ועינת לסירה שלהם בים ושם הרגו אותם. היה לי ברור שאף אחד לא ייצא מזה בחיים".

סמדר הרן הקימה משפחה חדשה והיא מוסיפה להתגורר בנהריה. מעצרו של אבו אל-עבאס תפס אותה חמישה ימים בלבד לפני ציון יום השנה ה-24 לרצח בני משפחתה. לדבריה, אם הייתה פוגשת אותו הייתה אומרת לו שלא הצליח לשבור את רוחה: "אני רוצה שידע שמהמשפחה שחשב שהצליח לגדוע נותר ענף קטן שהצמיח עץ חדש. נכון יש עליו הרבה צלקות אך הוא עץ יציב. אי אפשר לגדוע אותנו כל כך מהר".

(17.04.03, 20:35)
--------
את התגובה עצמה אני לא מצליח למצוא (פלא שהיא לא נמצאת באתר NRG. אני אנסה לאתר בארכיון הפרטי שלי.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.08 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה