כשכולם עמדו על גשר הצוללת הגבוה והשקיפו אל הים ורצועת החוף הכרמלית ההולכת ומתרחקת, ירדתי בזהירות לבדי בפיר החלקלק, כגולש אל תהום או באר ברזל עמוקה וחפשתי את המקום שבו רבצתי כמת לפני כך וכך שנים בצוללת הדור הקודם שטרם דולפין זו. אז חליתי כמעט מיד בהיכנסי אליה מפאת הים הסוער. במטבחון זעיר של נירוסטה, עמד עכשו חייל שעל גבו נרשם: "אני אבו שוקרי המקורי". מוקף תרנגולות קפואות וידיו בוחשות בבצק, הכין הטבחון לחמניות ורוטב לעוף מריבת תפוזים וקטשופ ונזכרתי איך באמצע ה80, באמא של הדולפין, הרגשתי ככל חולה ים, כי לעולם לא אקום עוד מדרגשו של מפקד הצוללת.
הכלי ההוא הישן התנדנד לו על פני המים, רעד ונע והיה מלא ריח צלי ממטבח זעיר כמו זה, ריח מחליא כשאתה חש ברע, וקללתי את היום שבו ירדתי למעמקים. אבל לפני כשבוע על הדולפין, חשתי יציב ובריא כמלח ותיק. אולי כי בגרתי ונעשיתי פחות רגיש ואולי כי הדולפין גדולה יותר, דור אחר ומרווח ונוח יותר בשייטת הצוללות הקטנה שזה עתה מלאו לה חמישים. יובל שנים מאז בא יוסלה דרור ואמר לבן גוריון שמוכרחים צוללת עברית וקנו אחת בריטית ישנה שעברה את המלחמה העולמית והתחיל הדיבוק של יהודים תת ימיים, וצי קטן שכיום כל כלי בו עולה כחצי מיליארד יורו. יד ראשונה מגרמניה. יותר מכל תקציב המדינה דאז.
שמו של "אבו שוקרי המקורי" הוא ברק. שבוע קודם, כך סיפר לי, התקשרו אליו מהשייטת והתחננו שיבוא להפלגה קצרה כי השף הקבוע, דביר רב התושיה, מיצר הסלטים וממציא השרבטים יצא לחופשה ואין מי שיבשל לצוות. ברק, רווק בן 29, מערד, צוללן במיל, מהנדס כימי חדש ומדריך פסיכומטרי, עזב את אהובתו ובא למטבחון שנראה כמו הצעה של איקאה לדירה הכי קטנה בעולם ובישל. זהו תא מתכתי זעיר ומשוכלל שפועל בניצול מלא כמו כל הצוללת. נמוך תקרה, מלא תאים נעולים ותויות. מאורגן להפליא כחדרו של רווק פדנט. הנה תא מלח ותא קמח, תא קנמון ותא שום ומיונז וסוכר. כל דבר נעול ואחוז בדרך שלא יפול או ינחת על ראשו של הטבח. לכל דבר תפס וידית ו"זה הכי נוח בעולם, כי כאשר אתה עומד באמצע היד שלך מגיעה לכל חלק." מטבח כמידת אדם שנתפר על פי גופו הצנום של הטבח הצבאי הרזה. נוח וישן משימוש של עשר שנים כגיל הצוללת.
כמה מנות מכין הטבח?
מאה מנות עוף לחמישים איש רעבים שכוללים גם את הכתבים המצטרפים וצלמיהם, דוברת מצה"ל, ומפקד השייטת עצמו. אל"מ ע. בעל החזות האדמירלית גם במדי ב' הפשוטים.
מהי צוללת? שואלים אותי אלו שנשארו על היבשה וכמהים להיות בה. הצוללת היא אם כן ארגז מכשירים ענקי או עולם שלם קטן. קופסה עגולה. גליל מתכת שבו אתה חי בין מאות שעונים ושסתומים ששומרים על חייך במקום שבו לחץ הים מעליך כה אדיר שבתקלה קטנה הכל נמעך כשפופרת משחת שינים ריקה. אבל אין הדבר כך בזמן שלום והכלי בטוח יותר מכל מכונית ורכבת. אבל לחיות בו זה לגור בין זיזים, כמו לגור בתוך קיפוד שקוציו פנימה. מיכל חיים, קפסולת קיום שכולה ידיות ברזל ופתחים ומכשירים ומעברים צרים.
תארו לכם מקום שבו לרגע אינכם חדלים להצטופף או להדחק. תארו לכם לחיות חודש במעבר צר כמו ביציאה מקולנוע אחרי סרט, היכן שרוב האנשים חשים מחנק בלתי נסבל אפילו לדקה. תארו לכם לחיות חודש במעלית תקועה ומלאה. מנותקת מן העולם, ובלי קליטה. המון אנשים סביבכם. לנשום את אוירם. לישון בתא קטן של מיטה או על ספסל. בלי פינה משלכם. תארו לכם לגור חודש באוטו בלי חלונות. כי אין בצוללת דולפין חלון לעולם, זולת הפריסקופ. בזמן הזה שבדקתי את ביתי החדש, החלו העופות משתזפים בתנור הבשר הנפרד מתנור החלב. זו צוללת גרמנית כשרה.
ראשי חץ גרעינים ווילון ירוק.
לצוללת שלוש קומות כמו לכל שיכון ישראלי. מן הגשר המזדקר בראשה נפתחת דלת לפיר עגול ועמוק. ראשית אתה יורד בשלבים החלקים משמן ומים לקומה הראשית. למפלס המחיה שבו גרים כמעט כולם. שם, רק למפקד, סא"ל מוטי, יש תא מחיה זעיר בגודל שירותים. מיטה ושולחנון. לקצינים יש תאי ארבעה זעירים של מיטה דו קומתית ולחילים מיטות מתחלפות המפוזרות בחדרי אוכל זעירים וקיטונים פתוחים. האנשים חיים ברווחים שנותרים בין מכשירים ושעונים וצינורות, עם פרטיות של שבט נודדים. במפלס הראשון שבו מתנהלים החיים יש חדר מלחמה: מרכז טקטי שבו המון מסכים ולפטופים ופריסקופ וגם חדר נהג: המרכז הטכני המקביל ובו גם המון מסכים של מערכות ההשטה. הקומה מתחת לזו דומה, אבל היא קומת הנשק ובה רק תא שינה לשלושה. על מה אתה חולם בלילה ליד הטורפדו, חייל?
אני תוהה. ומתחת לזה קומת צנרת ושסתומים. שם עובדים ולא חיים. זה המדור התחתון. מצברים.
בקומה העליונה שבה חיים הכל, יש שני בתי שימוש לנוזלים שהם גם מקלחות. מין אסלת מתכת שניצבת בלב אלף מכשירים כמו נגיד אסלה בתוך מנוע. היא נראית כפתח מילוי שמן רחב ולו דוושה מתכתית לריקון. שם גם מתקלחים חמישים איש. יש עוד אסלה שרק היא מותרת לפסולת מוצקה בקומת הנשק, התחמושת והטילים. שם נחתי לי בניחותא על כס המתכת הנירוסטאית, בפרטיות נדירה והבטתי סביבי בים השעונים והידיות והשלטים וההנחיות ולפתע נרעדתי לשמע קול הבס הסמכותי של כתבנו הצבאי, אלון בן דוד שהרעיד את המתכת.
"מאחורי וילון זה שלא רוצים שאפתח," אמר הקול, "יש עשרה תאי טורפדו שע"פ פרסומים זרים... רגע..." אמר הקול מעבר לדלתי, "נקליט שוב... בקושי ישנתי הלילה שעה וחצי. יש לי שתי תאומות שרק נולדו... מעבר לוילון אטום זה שלא רוצים שאפתח, יש עשרה צינורות טורפדו שיכולים להכיל טילי שיוט עם ראשי נפץ גרעיניים, כך ע"פ פרסומים זרים. ואפילו," אמר הקול, ואני נדרכתי כקפיץ בתאי הצר, "יכולת מכה שניה." בום! בן דוד סיים והלך עם צלמו ואני יצאתי לחופשי.
ואכן היה שם וילון ירוק מבד עבה, כוילונות שתלוים בצוללת על פתחי תאי שינה להעניק שמץ של פרטיות. הסטתי ונכנסתי וראיתי חלל גדול ודומם. חייל קטן ישב על הרצפה והעתיק משהו מספר למחברת. "אסור לך להכנס!" אמר לי ברכות. בגבו ראיתי את הפתחים המוכרים מסרטי צוללות כמו "הספינה" הגרמני, של תאי טורפדו ונזכרתי בספר שהרעיש בסוף שנות החמישים את האויר: "על החוף" של נוויל שוט ובו הגיבור קומנדר דוויט טאוורס מפקד צוללת גרעינית אמריקאית שנותר עם צוותו, לבדם מכל ארה"ב הנחרבת במלחמה אטומית. הם חיים תחת המים ומגיעים לאוסטרליה בעת שהנשורת נישאת עם הרוח להשמיד את שארית העולם.
"מהי יכולת המכה השניה?" שאלתי למעלה את מפקד שיטת הצוללות אל"מ ע. "שאל את אלון בן דוד," סתם וחייך. אבל הצוללות שלו אכן מוצגות בעולם כנשק יום הדין. הן מהוות טריטוריה ישראלית בלתי פגיעה שבעת התקפה גרעינית שתחסל את הארץ כולה, תוכלנה לתקוף מאי שם תת ימי בטילי שיוט עם ראשי חץ גרעיניים, כך עפ פרסומים זרים, לנקום על החורבן.
הוא גבר גבה קומה בן 42 שפניו רבועים וחטובים כפני מפקד בסרט מלחמה. יש לו חמישה ילדים על החוף במרכז הארץ. אביו היה איש חיל אויר ואחיו בחיל אויר, אחותו במבצעים לפני 24 שנים בחר בקרקעית הים, כמין התרסה במסורת חיל אויר, וטיפס בצי הצוללות מלמטה עד הפסגה.
בתוך שלוש שנים יגדל הצי שלו, שייטת 7, שמנתה תמיד שלוש צוללות לחמש או שש. וחשיבותו, נדמה לי, גואה. תהיתי אם קרא את הספר "על החוף" על בדידותו של מפקד כלי שכל עולמו מאחור חרב. "לא שמעתי על הספר," אמר לי ע. ורשם לעצמו את שם הספר. "אבל אתה יותר מדי מתעסק בסוף העולם." אמר לי. הוא איש מעשי, מאופק כצוללן הכי בכיר. את מובי דיק קרא גם קרא ואורך הצוללות שלו בדיוק כאורך הלויתן הענק או ספינתו של קפטן אחאב שרדפה אחריו: 37 מטרים.
ריח אפיה נפלא
שעות שייטנו ללב ים בעומק פריסקופ ושנורקל של 15 מטר. עדיין הגיע חמצן למנועי הדיזל והם פעלו בשקט ומילאו את המצברים. אחר כך ירדנו למטה מזה. חמישים מטר. מאה מטרים. מאתים וחמישים מטרים, הראו שעונים בכל פינה. אל אלוהים. מחשבה מוזרה היא על רבע ק"מ של מים אפלים כלילה מעל ראשך. מיליוני טונות של לחץ. שמעתי את תנועת המים על גוף הפלדה. בחדר הפיקוד הראו המסכים הצבעוניים את תנועת הספינות במרחקים. דיגים וספינת קרב וסוחר. מרחק עצום מעל הראש. העולם הפך למשחק מחשב. שום סימן חיים אחר מבחוץ זולת המסכים. אין יותר עולם וגם אם יחרב לא תדע לזמן מה. "הסופות הכי גדולות, צונמי וטיפון עוברים הרחק מעליך." תעבור שעה קלה עד שתבין כי אין תשובה משום מקום. "אנו אכן מלחים בלי מגע עם הים," הודה בפני המפקד. "לא חיים אותו, לא נרטבים כמעט, אבל מושפעים."
ריח מנחם של מאפה התפשט באויר בעת שהטבח ברק המשיך לפתל גלילי בצק ללחמניות קטנות וזרה עליהן שומשום ואפה. כמה תמימה פעילות זו של הטבח בלב ספינת מלחמה עצומה וחמושה כל כך בעומק האפל. כנוכחות רכה של אהובתך בליבו של שדה קרב. אין פלא כי המטבח הוא מרכז העונג היחיד פה. והאוכל הוא הפיצוי. על מה תתענג משך חודש תחת המים זולת הצלחת משימה ואוכל ואולי החלומות שעליהן אין לאף אחד שליטה? הייתי רוצה לראות מחקר על חלומות צוללנים. האם הם עפים שם מעל הים כאלבטרוס? כשחף? האם הם חולמים על הים? טביעה? ישועה?
כמה צפופים החיים פה, אני חושב בחדר הפיקוד כשאין שניה שאינך נרמס, נדחף, מוזז עי מישהו. כולם מתחככים כי הכל צר כל כך. לא מומלץ להיפוכנדרים, סובלי קלאסטרופוביה, מתעבי מגע וסובלי צפיפות או שונאי אדם. באחד ממאות המבחנים שעוברים המתנדבים לצוללות, הם נמצאים בחדר מוצף מים עד חוטמם וצריכים לפתור נוסחאות מתמטיות סבוכות או לבצע משימה קשה. זו אגב סיטואציה לא בדיונית בחיי הצוללנים המכונים מועדון ה- 700 על שם הציון הממוצע בפסיכומטרי שלהם שנדרשת מהם גם יכולת מוכחת לחיות בהרמוניה בלחץ בחרדה, וכיוב. בקיצור ישראלים נבונים ורגועים. ואכן נעימות שורה על התנהגותם בקופסה. העדר לחץ וחרישיות דיבור. אנשים טובים מהסוג שקצת חסר לנו מעל פני המים.
"אני מכיר אותך," אמר לי פתאם חיל ממושקף אחד במסדרון מכונות צר שאני מתגנב אליו בקומה התחתונה. הוא בנם של חברים שכל שבוע רושמים ומצלמים ביחד בעיתון אחר טור מקסים על מגורי משפחות ובני אדם והנה כמה מוזר ביתו של בנם בעומק הים. מה אתה עושה פה? הוא שותק. אין הצוללנים מדברים על מלאכתם מתחת למים. בהפוגות הוא קורא את תוף הפח של גינתר גראס. את זה גילה לי.
-
מה תפקידכם ובמה הוא שונה ממטוסי חיל האויר? שאלתי את מפקד השיטת אל"מ ע.
"אנו כוח התקפי תת ימי." גזר המפקד.
ובימי שקט כמו רוב השנה? ניסיתי.
"אנו עוסקים במודיעין. הצוללת נמצאית עמוק ורחוק. מאד רחוק. לא אגיד כמה. ויודעת לבצע משימותיה בחשאיות מלאה. וכל זה מיצר ערך מוסף שאין לשום כלי אחר. לשום מטוס... מטוס דוגם משהו כשהוא עובר. צוללת נשארת. אוספת משהו לאורך זמן רב.
כשאני הולך איתו במסדרון אני קורא בקול למישהו וע. מהסה אותי. הוא מראה לי איך הכל מבודד לא רק מרעש החוץ אלא גם שלא יחלחל רעש הפנים אל החוץ. שלא תשמע. שלא יוכלו להקשיב לך. לגלותך או אף לשמוע ולפענח מה שאתה אומר. אלו היכולות שמוצגות בסרט על "המרדף אחרי אוקטובר האדום." הכל מבודד בפנים. דלתות ורצפה ותקרה. הדיבור שקט והמנועים חרישים. יש רגעים של תרגיל לקראת מגע שבו כולם משתתקים לגמרי. סיר לא זז במטבח. מזלג לא נופל על הרצפה.
לפני שפיקד על הצוללת, אמר לי מפקדה מוטי, הוא פיקד כאחרים בין היתר על ספינת סונר שמגלה צוללות. זה חלק מהמסלול הכנה. "שם אתה רואה כמה קשה לאתר צוללת כשהיא במים עמוקים ושקטה, וכמה, אם גילית אותה, נעלמים באחת כל יתרונותיה והיא חשופה." שם אתה לומד לשקוט. לכן אתה צריך צוות שקט. צוות שההיררכיה בו אינה מושגת בצעקה או בשל דרגה או שליטה אלא בהבנה שקטה. ואין ויכוחים וריבים ולא מתפתחת במעמקים הדלקת הכרונית המסוכנת של הזעם והמתח שיכולה להחריב כל צוות. בסוף האוכל ראיתי איך מפנים הקצינים את כליהם. איש אינו מורה לאחר מה לעשות. יש פיקוד, לא שליטה. הלוואי בקבינט צוות כזה.
נשות הצוות
מנגנון אזעקה החל לצרוח פתאם ושבר את השקט. בלב ים הוכרזה שריפה בצוללת. היה לחץ, אף אם כתרגיל. צעקות מהוסות. ריצות. פקודות. בדיקת ביצוע עם סטופר. חילים חבשו מסכות גז משונות ורצו וחיברו אותן לפתחי אויר. הרצפה נטתה באלכסון ואנשים הלכו עקום כשיכורים. בחוץ השתרע סביבנו אוקינוס של מים, אבל האש היא האויב.
ישבתי ונאחזתי בידיות בתא האוכל הקטן שבלילה נפתחות בו ארבע מיטות. ודיברנו על המסורת של השיטת להעניק שמות חוזרים לצוללות. מצוללת סבתא לצוללת נכדה. כמו בכל משפחה מסורתית. הכלים הראשונים שהגיעו אחרי שנת 59 נקראו על פי הצעת בן גוריון: תנין ורהב. ב60 הגיעו דולפין, לויתן ודקר. צוללות אנגליות משופצות ממלחמת עולם שניה. בסוף השבעים הגיעו גל, תנין ורהב. ואילו ב99 הגיעו דולפין, לויתן ותקומה הנוכחיות. השמות נעים בין הדורות אבל אין דקר שניה. אולי "תקומה" היא ממשיכתה. תקומה אחרי שואה שלקחה עימה למעמקים שליש מן השייטת ונותרה חרוטה בזכרון כולם אף שארעה בעת שבו טרם נולדו. רק אל"מ ע. הבכיר מכולם, היה אז כבן שנה.
כשתמה השריפה בא מפקד דולפין סא"ל מוטי וישב איתנו. לפעמים הוא נעדר חודש מן הבית. בלי נייד. בלי חיבור אישי לבית בהפלגות. "זה תפקיד שהרגשתי כי אין שני לו," אמר. הוא איש צעיר ששערו הקצוץ הלבין טרם זמנו. "החלטנו ללכת על זה יחד, אשתי ואני... הנשים הן שנשארות כל כך הרבה זמן לבדן שם. כשאתה חוזר כל הילדים בריאים, אבל אז אתה שומע כמה פעמים הם היו חולים בהעדרך... מוכרחים ראש שקט להפלגה. אתה חייב להגיע רגוע מהבית לצוללת. בלי הטרדות."
סבו היה חיל בצבא הרוסי וספר לו כי פעם בשלוש שנים יצא הביתה. סא"ל מוטי מגיע יותר, אבל בהפלגה, כמעט כמו בזמן הרוסי, אין שום קשר לבית. "אני לא רוצה לקבל הודעה על בעיות בבית. זה לא נגמר טוב... במלחמת לבנון השניה לא נתתי לצוות לשמוע רדיו בחדרי כדי לא להוריד מורל.... קבלתי הודעה מהפיקוד על מוות של חבר טוב של קצין שלי בצוללת מהטיל על מוסך הרכבת בחיפה. הוא בא לחדרי, סגרתי דלת, והודעתי לו על מות חברו. הוא התפרק לי מול העיניים. אחר כך יצא והלך לכיפה האחורית. יש שם חלל קטן עם משקולות לפרוק מתחים. ישב ובכה וחזר כמו חדש."
- איך יתבודד פה אדם עם צער או כאב או צורך בפרטיות?
יכנס למיטה שלו ויסגור הוילון. במיטה אתה עם עצמך. אם יהיה חיל מדוכא ידווחו לי. קורה מעט מאד. בהפלגות ארוכות יש רופא.
וסנקציה מול חייל בעיתי?
מספיק שאביט בו ואגיד: אני מאוכזב ממך."
כשאנו מדברים, צורבות פתאם עיני. משהו באויר. והמפקד אומר שאולי גז. "על פניו," אומר המפקד, "צוללת היא המקום הכי לא בטוח בעולם. סגורה ושקועה ומלאה חומרי נפץ וגזים ומה לא. אבל היא יותר בטוחה מן היבשה כשאתה פועל נכון." נרגעתי.
הנווט
בפינת חדר המלחמה שכולו מסכים ולפטופים והקשבה ותצפית ממוחשבת, עומד לו חייל צעיר גבה קומה ומסמן בעפרון מסלול הפלגה על מפה ישנה. הוא הנווט מגבעת שמואל ואלו "מפות ימיות של האדמירליות הבריטית... הכי אמין. הכי מדויק." מאות שנות אמפריה ימית לא טועות. זה קיים לצד המחשבים ולא טועה או כפוף לתקלות. אחרי כל הפלגה הוא עובר במחק ומנקה את המפה השחוקה לקראת המסע הבא. על כל השאר שולט מוחה של הצוללת. "מערכת ממוחשבת שפועלת על פי הלוגיקה שלימדו אותה." אומר לי המפקד. "היא מבחינה בטעויות קריטיות ויכולה להזהיר ולאים ואף לתקן."
באויר גובר ריח העוף המתוק וריח הלחמניות ואנו נקראים לחדרון הקטן בעת שהאחרים נשארים לחכות למשמרת שניה. יש סלט חתוך דק ואורז טעים והעוף הכי עמוק שאכלתי בחיים. הקצין מספר על הצוללת שמאובטחת ואוטומטית יותר מן הדור הקודם. הדור הבא נבנה עכשו במספנות גרמניות ויגיע לארץ החל מעוד שנתיים, שלוש. החדשות תהינה גדולות ונוחות מהקימות אבל לא פורצות דרך. לא מהפכניות. ובכל זאת יש בהן מנגנונים, שלו התקימו בדקר האומללה, היו מצילות אותה מסופה.
"דולפין והמערכת שלה מגינה עליה גם מטעויות שלנו." אומר המפקד, "שומרת מפני טעויות אנוש. מתריעה על פתיחת משהו שלא צריך להפתח. ובמצבי חירום ולחץ גדול זה חיוני. משפר יכולת פעולה מהירה ומכניס לבחינה לוגית כל פעולות של האדם. המחשב מגבה ומונע."
אני נזכר בכל אותם סרטים על ספינות חלל משוכללות שבהן לוקח המחשב פיקוד ונלחם בבני האדם ע"פ הלוגיקה שלו כשהם סורחים בתפקידם או כשהוא מחליט לשלוט.
- הצוללת יכולה למרוד ולקחת את הענינים לידיה?
"לזה יש לנו מפתח שמנטרל. אבל יש מצב גם בצוללת שבו המחשב שבודק כל הזמן נתונים, מזהה שהיא בצרות. גולשת לעומק רב מדי ואין תגובה של הצוות. המחשב אומר: אסור לנו להיות פה, עמוק מדי ואם אנו פה וממשיכים לרדת, זאת אומרת שכל האחרים לא חיים או לא מתפקדים מסיבה כלשהיא והוא לוקח הפיקוד במה שנקרא "דד-מן קונטרול" שליטת איש מת ומזניק את הצוללת במערכת חירום במהירות עצומה חזרה למעלה. לפני הים."
יש רעש חזק של יציאת אויר כאילו הגיבה הצוללת על דבריו והיא נוטה חזק ואנשים מהלכים במסדרון כמי שמטפס בקושי על גבעה. משהו עף. משהו נופל בקול רם. הצוללת מזנקת ואחר כך מגיע פתאם משב אויר לח חי וחם. אור שמש אמיתי ולא חשמל מגיח מן הגשר שנפתח לעולם המואר. אני מטפס על הסולם הלח עד לדלת פלדה ויוצא לסיפון צר ונטול מעקה בלב ים סוער והנה אנו מוקפים סירות גומי מלאות טירונים ומדריכות עליזות. הסירות מטלטלות על הגלים, אך דולפין עומדת לה מוצקה כמסת פלדה כה כבדה עד שאינה רועדת אפילו. סירת צרעה מהירה וקטנה נצמדת לצידה וסולם חבלים מוטל לדופן ואנו קופצים אחד אחרי השני. ורק שם, על הצרעה הרוקדת, הכל מתנדנד ומגיעה מחלת הים הארורה. ואני מביט אחורה אל המקום בו שוקעת הצוללת על כל אנשיה עד שאינה נראית עוד. והחוף קרב ובא.
סוף.
פורסם בידיעות אחרונות . מוסף סוף שבוע זה.
http://www.notes.co.il/igal/60939.asp