כתבה בנושא מתוך מוסף יום כיפור של עיתון מעריב
כתבה בנושא מתוך מוסף יום כיפור של עיתון מעריב
http://www.bambili.com/bambili_news...3839&sivug_id=6
"אני לא יכול שנוגעים בי" - סיפורו של אמנון שרון שבוי ישראלי בכלא הסורי ב 1973
עמרי אסנהיים
הסורים ששבו את מפקד הפלוגה אמנון שרון ב'73- עינו אותו בכל דרך אפשרית � אבל הוא המציא חוקים משלו כדי לשרוד � מותר לכסוס ציפורניים רק פעמיים בחודש, צריך לשנן את שמות שחקני מכבי תל-אביב בכדורסל, וכשאי אפשר לסבול את הכאב מנסים להתעלף � שמונה חודשים בשבי ו31- שנים אחרי השחרור, הגוף זוכר הכל � החשבונות עם צביקה מכוח צביקה ועם עמוס לוינברג כבר לא ייסגרו, חלומות הזוועה ימשיכו לחזור, והפצע שבלב לא יפסיק לדמם
אמנון שרון מקבל את העובדה שהשבי לעולם יישאר בתוכו. הוא גילה את זה ממש אחרי שחזר מדמשק, כשביקש ממנו בנו רביב להתנדנד בגן השעשועים, אבל המתקנים הזכירו לו את נדנדת העינויים בכלא אל-מאזה, שבה סובבו אותו והצליפו בו שוב ושוב. את הבילוי המשותף בפארק הלאומי סיים הבן הפעוט בזרועות אביו, שנשא אותו משם בריצה מבוהלת, מסתכל לאחור לוודא שהסורים לא רודפים אחריו. שרון מבין את זה כמעט בכל לילה, יותר מ30- שנה אחרי, כשהוא לא מצליח לישון ומתהלך בדירתו בשעות הקטנות, מנסה לא להעיר את שאר בני הבית. הוא נזכר בזה בארוחות הצהריים, כשהוא מסיים לאכול במהירות לפני כולם, מנהג שאימץ באותם ימים בשבי, שבהם היו הסוהרים מוציאים את הצלחות מהתאים אחרי דקות ספורות. לפעמים, כמו בחופשה במלון "מצפה הימים" בצפת שאליה יצא עם אשתו, החזרה לשבי היתה מביכה במיוחד.
"אשתי בלה יודעת שאני לא יכול שנוגעים בי, לכן מסז' זה מחוץ לתחום," הוא מסביר, "אבל בכל זאת היא אמרה לי: 'תתעלה מעל עצמך, זה כלום, רק נעים.' ואני שכבתי שם על מיטת המסז,' הכניסו לי את הראש למקום, ומיד נזכרתי בסד העינויים. ואז המסז'יסטית הורידה ממני את החלוק, והתחילה לשפוך לי משהו על הגב, ולתת לי מכות קלות. הייתי בטוח שזהו, מתחילים העינויים. ואז פשוט קמתי, תפסתי את החלוק ביד, ורצתי מהמסדרון בתחתונים אל בלה. מסכנה המסז'יסטית, ילדה בגיל של הבת שלי. בלה ניגשה אליה אחר כך והסבירה לה שהיא היתה בסדר, שזה לא בגללה. אלה הדברים שמפריעים. אבל זה לא דברים נוראיים. אפשר לחיות עם זה."
צביקה פחד שאירה בו
בערב ראש השנה, לרגל צאת ספרו "שפוי בדמשק," יצאנו למסלול שבסופו נפל בשבי הסורי. התחנה הראשונה - מחנה פילון הסמוך לראש-פינה. בצהרי יום כיפור '73 הגיע לכאן מיוזמתו אמנון שרון, מפקד פלוגת טנקים במילואים. הוא לא תיאר לו שתפרוץ מלחמה, מקסימום חשב שהסורים יזמזמו קצת באוזן, ורעש הטנקים יבריח אותם כמו זבובים.
בדרך, ליד קיבוצי עמק החולה, הוא מבקש שנעצום עיניים ונדמיין איך הטנקים מתקדמים בנסיעה חרישית אל גשר בנות-יעקב, והוא שרון עומד מחוץ לצריח ומסמן באגודלו "תסמכו עליי" לקיבוצניקים שעומדים בצדי הדרכים ומנופפים לשלום.
אנחנו נכנסים ל"ציר הנפט" שלא השתנה מאז, אותו כביש משובש הרצוף עליות וירידות. אף אחד לא התריע בפני שרון וחייליו על הטנקים הסוריים במקום. יותר מכל חשש מה יעשה אם אחד הטנקים יפרוס זחל בתעלה, בחושך הקר ששרר באותו לילה. בינתיים הודיעו בקשר שבהמשך יש לחבור ל"כוח צביקה," הטנק הבודד של צביקה גרינגולד שזכה לתהילת עולם אחרי המלחמה, כמי שהשמיד לבדו עשרות טנקים סוריים. כמו כולם, היה שרון משוכנע שצביקה הוא שם קוד לפלוגת טנקים. שרון: "אני מגיע ורואה שזה טנק אחד. אני אומר לו: 'תצטרף אליי,' וצביקה עונה: 'אני לא יכול, אין לי תחמושת.' אמרתי: 'אל תדאג, גם לי אין תחמושת, זה בסדר.' הוא נע במקביל אליי. בעלייה אני רואה פתאום כדור אש טס מולי, ומתפוצץ לפני הטנק. נכנסתי, צודדתי את הצריח, כיוונו אל האש, אבל זה ירה לצד אחר כי הטנק לא היה תקין. נפתחה אש תופת שצלפה בנו ופוצצה לנו את הטנקים. אני רואה איך טיל טס אל הטנק שמאחוריי, ובתוך שניות הוא מתפוצץ ובוער, והטנקיסטים קופצים החוצה."
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.bambili.com/data/news_pic/upload_photo_uploadbgh131021.jpg]
צילום: חיים אזולאי
רגעי הלחימה האלה הם הסיבה לסאגת ההאשמות בין שרון ומפקדו עוזי מור לבין גרינגולד, שנמשכה שנים ולמעשה ממשיכה עד היום. "איך שהטנקים התחילו להתפוצץ, צביקה הסתובב וחזר לנפאח," טוען שרון. "הטנק האחרון שלנו זיהה אותו כטנק סורי ופגע בו, ואילו צביקה עצמו הצטרף לאחד הטנקים שלנו. לאחרונה התברר לי משני חברים שצביקה עמד בצד ותיווך בקשר. הם ירו והוא דיבר. זה הגיע למצב שכבר אמרו לו 'די, אתה מפריע.' אני לא מדבר על מה הוא עשה אחרי, אבל כשהוא היה איתי הוא לא עשה כלום. אני לא מבין למה הוא לא התריע בפניי על הקרב הקודם שהיה לו עם הסורים באותו מקום. כששכבתי בצינוק חשבתי לעצמי שיהיה מעניין לפגוש אותו. כשחזרנו שמעתי סיפורי גבורה עליו. אמרתי לעצמי שעד כמה שאני מבין הטנקים שלי בערו כל הלילה, ולא ראינו להבה אחת יוצאת מתוך ה60- של הסורים. בארץ ביקשתי להיפגש איתו. הוא לא היה מעוניין. באחד הביקורים שלי אצל ראש תח"ש (תורת חיל שריון) פתאום היה טלפון, והפקידות אמרו: 'יו, זה צביקה הגיבור.' חטפתי לבחורה את השפופרת מהאוזן ואמרתי לו: 'צביקה, שלום, זה אמנון שרון.' הוא אמר: 'אני לא מכיר אותך.' שאלתי: 'ואת עוזי מור אתה מכיר'? הוא אמר: 'אני לא מכיר כלום ותרדו ממני.' מרוב עצבים אמרתי לו: 'צביקה, אם אתה נופל לי בידיים, אני תוקע לך כדור בראש,' זרקתי לבנות את הטלפון ונסעתי הביתה." לאחר פגישה ביניהם יושרו ההדורים, לפחות עד .1983 באותה שנה כתבה לרגל עשר שנים למלחמה פתחה מחדש את החזית בין הצדדים. אחרי עוד 20 שנה של שקט יחסי בגזרה צף הנושא שוב לפני כשנתיים.
שרון: "עוזי מור ואני החלטנו שאנחנו כותבים לו מכתב. ביקשנו שיענה על שלוש שאלות. אחת: אם ידעת שיש טנקים סוריים, למה לא עדכנת אותנו? שתיים: למה אחרי שנפגעת ולקחת טנק פעיל שלנו לא סייעת בחילוץ הפצועים? שלוש: כיצד השמדת עשרות טנקים סוריים ב12- הפגזים שבהם היה חמוש אותו טנק שלנו? אחרי כמה ימים עוזי התקשר
אליי ואמר שצביקה מוכן להיפגש, אבל רק איתו כי הוא מפחד שאני אהרוג אותו." אלוף-משנה במיל' צביקה גרינגולד, שקיבל לאחר המלחמה את עיטור הגבורה, סירב להגיב לטענותיו של שרון.
צרחתי בעברית על הסורי
חזרה ל"ציר הנפט." כשהתעורר שרון מרעש פיצוץ, שוכב בין הסלעים, כבר האיר הבוקר. שרון: "אני מרים את הראש, ורואה עשרות טנקים סוריים. המחשבה הראשונה שלי היתה: 'אמנון, עשית פאדיחה, טעית בניווט. נסעת לתוך סוריה.' אבל אני מסתכל סביב ומזהה. זה 'ציר הנפט.' לא הבנתי איך זה יכול להיות שהסורים שם. איך לא עצרו אותם? חשבתי שאני חולם."
לפתע הופיע שריונר סורי שנראה המום. לרגע חשב ששרון הוא השובה שלו, והרים ידיים לכניעה. "אפילו לא היה לי זמן להתרגש מזה," מתאר שרון, "בגלל ההססנות שלי הוא הבין ושלף את האקדח. הידיים שלו רעדו והאקדח התנדנד. הפסיכולוגים אמרו לי שפה איבדתי קשר עם המציאות, כי פשוט צרחתי עליו בעברית שיפסיק לכוון, שיקרה פה אסון. ואז תפסו אותי."
הצוות שלכד אותו עוד הספיק להגן עליו מפני יריות שנורו לרגליו, ואז הועמד שרון בפני חייל סורי ענק. "דבר ראשון, בשביל ההרגשה הטובה שלו, הוא הוריד לי וואחד כאפה. תמיד אמרו לי שאם חוטפים מכה רואים כוכבים, אבל אף פעם לא הבנתי מה זה, ופה ראיתי מלאן כוכבים קטנטנים ועפתי על הרצפה. הוא הצמיד לי אקדח לרקה. נפרדתי מאשתי, מההורים, מחברים, איחלתי לבן הגדול שלי שיוביל את המשפחה, ופתאום ראיתי מולי תמונות כשאני בגן הילדים ותמונות שלי בטירונות, הכל בחלקיקי שניות, כמו בסרט. לשמחתי הוא לא ירה. משם עשיתי בראש סוויץ' למצב של שבוי. אמרתי לעצמי: 'אמנון, עכשיו אתה במלחמה אישית, תתמודד."
והמלחמה האישית אכן החלה. לאחר מספר ימים שבהם הבינו הסורים ששרון לא ישתף פעולה, הוא הבין מה משמעות ההחלטה על בשר גופו ועל נפשו. "העינוי הפיזי השגרתי היה מכות בברזלים, במקלות, בצינורות בגומי ובכבלים ממתכת שמצליפים. זה חותך את הגוף לעומק כמו סכין. אתה מסתכל והכל פתוח. אתה מאבד את ההכרה, שופכים עליך מים ומעירים אותך. זה בעיטות בראש ובביצים ודקירות בגוף. העינוי הכי קשה מבחינתי היה אחרי שנתנו לי מכות אימים בגב, כשבכל מכה אתה מרגיש ששפריץ דם עף מהפצע, הם היו מפסיקים ומעבירים לי על הגב קצה של עיפרון בצורה חלשה ומדגדגת. זה מרט את העצבים. צרחתי. העדפתי שירביצו לי. רצפת הצינוק היתה מלאה אבק דריכות רגליים, בוץ שנכנס, דם, ובתוך כל זה אני שוכב בפצעים פתוחים. הייתי מקבל שלפוחיות מוגלה שפשוט הייתי יושב ומפוצץ. העילפון בשבילי היה מפלט. הייתי מחכה להתעלף, כי אז נהיה מין חושך כזה שאחריו לא שומעים כלום. מין תענוג בתוך התופת. אחר כך התרגלתי שכל הגוף שלי מדמם, ואם היה מופיע כאב כבר לא התרגשתי."
היו שיטות עינוי שאותן צרב בזיכרון. למשל זו שבה הושיבו אותו בתוך צמיג הקשור בחבל לתקרה, מעין נדנדה שאליה דחפו את גופו כנער גומי, סובבו במהירות והצליפו בכל חלקי גופו. במסגרת עינוי נוסף הכריחו את שרון לעמוד 72 שעות ברציפות כשפניו אל קיר תאו. "אתה ישן בנמנומים כמו סוס, בעמידה," הוא נזכר, "בפעם הראשונה שלא החזקתי, נפלתי על חצץ. המצח נפתח וכל העין שלי התכסתה דם."
כדי להימלט הוא המציא לו שגרה. עולם פנימי מנותק שהתקיים בין ארבעת הקירות שבהם חי, והוא היה היחיד בו. מהיום הראשון הוא שינן את התאריך בכל בוקר צהריים וערב, הוא קבע לעצמו שרק ב15- וב30- בכל חודש הוא כוסס את ציפורניו, חיבר תפילה שהיתה טקס שלם שאותה שינן שלוש פעמים ביום, המציא שמות לסוהרים (למשל אבו-פיג'מה,( למד בעל פה את המעט שהיה מנדב לסורים בחקירות, כדי שיידע מה לדווח כשיחזור, ושחזר שוב ושוב את סגל השחקנים של מכבי תל-אביב בכדורסל.
מפלט ממכר היו חלומות השבי. באופן מדהים כמעט כולם התגשמו. הוא חלם על המשא ומתן לשחרורו, כולל תאריך השחרור, 8 ביוני, שבפועל הוקדם ביומיים. דמיונו תיאר לפרוטרוט מפעל למזרנים ולמיטות בניהולו, ושנים אחר כך הוא אכן הקים מפעל שכזה בשותפות בנו. יום אחד באחת החקירות הוא נשאל על פרויקט טנק המרכבה של ישראל, שהיה אז בשלבים מוקדמים מאוד, ושאותו לא הכיר. הסורים דווקא הכירו. "בלילה חלמתי שאני אלוף-משנה, עומד על גבעה בנגב, המרכבה היא קופסת גפרורים שסיגריה יוצאת מתוכה, ואני מוביל 100 קופסאות כאלו. גם החלום הזה התגשם. כשחזרתי מהשבי מינו אותי בצבא לבצע את הניסויים במרכבה. כשהייתי אלוף-משנה זאת היתה הפעם הראשונה שבה הגיעו למשטח הבטון 12 טנקי מרכבה. עצמתי את העיניים וראיתי את 12 קופסאות הגפרורים מהשבי, וכשפקחתי אותן אמרתי לאחראי: 'את התמונה הזאת כבר ראיתי פעם.' הוא אמר: 'לא יכול להיות, רק הבוקר הביאו אותם."'
אחרי חמישה חודשים של גיהנום בצינוק עם יציאות תכופות לסדרות עינויים, העבירו את שרון לתא הקצינים הישראלים של כלא אל-מאזה. בשנייה שבה נכנס לתא וראה את הטייסים, חשב שאלו ערבים ושהכניסו אותו לתא כדי שיחסלו אותו סופית. "התקרבתי ושאלתי אם יש ביניהם יהודי," הוא מספר, "כשהבנתי והסתכלתי עליהם אמרתי לעצמי: 'מה, גם אני נראה ככה"'?
מהר מאוד נכנסו החיים בתא הצפוף לשגרת קומונה. בכל שבוע היו מתכנסים ל"קולנוע," שבמסגרתו סיפר בפרטי פרטים כל פעם שבוי אחר על סרט שבו צפה בעבר, או שהמציא סרט. לקראת הפסח הכינו סדר משותף. במהלך הסדר, בדיוק לפני הקטע בהגדה שבו קוראים "שפוך חמתך על הגויים," נכנס לתא סוהר לבדיקה. הוא נמלט כל עוד נפשו בו, כשכל האסירים במקהלה צעקו יחד את המשפט.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.bambili.com/data/news_pic/upload_photo_uploadbgh131020.jpg]
אחד הקצינים בתא היה עמוס לוינברג, מי שנודע כקצין המודיעין מהחרמון שמסר בחקירות סודות מדינה כמוסים ביותר. "הוא הגיע אלינו לתא עם מברשת שיניים וקבקבים, דבר שלא היה לאף אחד. איך שהוא נכנס הוא התיישב ליד התנור, תפס את הראש בידיים ומלמל: 20' שנה לא יצליחו לתקן את הנזק שעשיתי לישראל.' חשבנו שזה עוד אחד שסתם לוקח ללב."
באחד הימים, אחרי תקופה שבה אף אחד מהקצינים לא נלקח לחקירה, קראו הסוהרים לטנקיסט דני לוין ואחריו ללוינברג. שרון היה במתח נורא. הוא העריך שאם לוין, טנקיסט, נקרא, גם הוא ייקרא אחריו. כשלוינברג חזר לתא מחייך, הוא לא יכול היה לעצור בעצמו. "עם כל המתח קפצתי עליו ושאלתי: 'עמוס, מה עשו לך'? הוא נבהל ממני ואמר: 'חקרו אותי.' אמרתי: 'מה חקרו אותך'? והוא אמר: 'נתנו לי מכה בגב.' קרעתי ממנו את הפיג'מה. הוא ג'ינג'י יותר ממני, לבן כמו תחת של תינוק, וממכת הצלפה יש סימן שנשאר עד הערב. אני אומר לו: 'אין לך מכה, ספר מה אמרת.' הפלתי אותו על הרצפה והתחלתי לחנוק אותו. הוא חרחר ונהיה כחול, ורק נוח הרץ, טייס קטוע רגל, הפיל את עצמו עליי וככה הציל אותו. כשנחתנו בשדה התעופה בארץ נפגשתי מיד עם ראש אמ"ן שלמה גזית. סיפרתי לו הכל, כולל החניקה. הוא אמר לי: 'אתה היית הבכיר בדרגה, וזה היה כמו משפט שדה. לצערנו, לא מימשת את
פסק הדין."' גזית: "אני לא זוכר, אבל זה לא אומר שזה לא קרה. זה לא נראה הסגנון שלי, אבל אני לא יכול לאשר או לשלול קטגורית את הדברים." עמוס לוינברג סירב להגיב לטענות.
ביום חמישי בבוקר, 6 ביוני ,'74 פרצו הסוהרים לתא, הורו לשבויים להתלבש, ומשם הסיעו אותם לשדה התעופה בדרך ארצה. אחרי סוף שבוע קצר בבית שבמהלכו הכיר את בנו דרור שנולד כשהיה בשבי, נלקח שרון עם יתר השבויים למתקן בזיכרוןיעקב. "בזיכרון היה לי ברור שאני צריך לספר את כל מה שמסרתי בכלא, והיה לי קל עם זה ברגע שסיפרתי," הוא אומר. אבל היו כמובן מקרים שבהם הופגן חוסר רגישות. באחד הימים הגיע לביקור מוסא פלד שהיה אז מפקד גיסות השריון. "הוא התחיל לתקוף אותי איך יצאתי בלי תיאום כוונות ובלי תחמושת," נזכר שרון",הרגשתי נורא.ביקשו מאיתנו לצאת כמו שאנחנו, ופה הוא פתאום תוקף אותי כאילו הוא לא ידע מה הלך שם. עזבתי את החדר. אחר כך הוא התנצל." אירוע נוסף קרה בכנסת, כשביקרו השבויים במשכן לצורך דיון בעינויים הסוריים. בעוד הם נוגסים בשניצל של ארוחת הצהריים במזנון הכנסת, זרק חבר הכנסת שמואל תמיר ז"ל לשרון: "מבחינתי, לא הייתי מחזיר אתכם. הייתם מחכים עוד קצת, הסורים היו נשברים, ולא היינו צריכים להחזיר את קונייטרה." שרון התחלחל. "זו היה כמו סטירת לחי בפנים. לא יכולתי לשבת לידו, קמתי ויצאתי."
השנים אחרי השבי הוקדשו מבחינת שרון לשיקום. הוא חזר לצבא, השתחרר בדרגת אלוף-משנה, ואחר כך ממש כפי שחלם בסוריה, הקים עם בנו מפעל למזרנים ולמיטות. לאחרונה השתתף בטיול של נכי צה"ל לטורונטו. הוא היה פדוי השבי היחיד במשלחת. "לקראת העלייה לאוטובוס בטורונטו הכריז אחד המארגנים: 'רבותיי, כל אחד מתיישב על כיסא לבד, ליד החלון, ועל יד כל אחד יישב מתנדב שיסביר לכם על טורונטו,"' הוא מספר, "לא יכולתי שלא להיזכר ביום השחרור מהשבי, כשהוציאו אותנו מהכלא בעיניים גלויות, ואמרו לנו לעלות לאוטובוס ולהתיישב על ספסל לבד, לא ליד החלון, כדי שחייל סורי יישב על ידנו ויוודא שלא נציץ החוצה. זו היתה מין סגירת מעגל כזאת. אז אני לא משתחרר מהשבי. יש הרבה דברים שמפריעים לי ואני מתחמק מהם כדי לא להתעמת עם עצמי. בסופו של דבר זה לא נורא. אני חי עם הנכות הזאת."
נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 27-10-2005 בשעה 15:21.
סיבה: תופת הכתבה
|