יש פה אווירה של חיפוש ראשים, וחבל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ykantor שמתחילה ב "אורי שגיא: פיגועים טקטיים הפכו בגלל מחדלי צה"ל לאירועים איסטרטגים"
ראשית כל ראוי לציין שהאלוף המיל' שגיא הוא מהאלופים הבולטים הדעתניים והיותר אינטילגנטים שישבו במטה הכללי. חלק מהדור ההוא שכלל אלופים כגון: עמירם לוין , דורון רובין ,יורם יאיר (יה-יה) , שלמה ינאי , יעלון , ליפקין-שחק , וילנאי , דגן , דיין ,יוסי פלד , אילון ומופז ועוד כמה שאני בטח שוכח שישבו במטה הכללי בתקופת דן שומרון ועד ליפקין שחק. אנשים ערכיים משכילים עם ראייה רחבה ותפיסת מושג האחריות באופן מוחלט. עפר שלח כתב פעם על הדור הנ"ל שלו הם היו במטה הכללי ב2006 וחלוץ לא היה משתפם בקבלת ההחלטות במלחמה כפי שעשה עם רוב רובו של המטה הכללי שלו, הם היו שוברים את דלת משרדו ומבהירים לו מה דעתם בנושא. יתרה מזו שגיא הוא גם אחד הקצינים המרשימים שצמחו אי פעם בחטיבת גולני וחלק מקבוצה קטנה של אנשים שהיו אלה שמיצבו אותה כחטיבה איכותית.
אחרי שכל זה נאמר שווה לקרוא מה הוא אומר ולהקדיש לכך מחשבה. שגיא אף פעם לא אומר דברי הבל. קודם כל מקובלת עלי הקביעה של שגיא בראיון : "די אם נשפוט את האירוע של חטיפת רגב וגולדווסר זיכרונם לברכה בגבול הצפון - אירוע שדרגי השטח לא היו מוכנים אליו ושההתמודדות איתו מהרגע שהחל הייתה שגויה. בגלל המחדל המקומי הזה מדינת ישראל כולה מצאה את עצמה בתוך מלחמת לבנון השנייה. אני מתייחס גם לאירוע שבו נחטף גלעד שליט בגבול רצועת עזה. טנק מרכבה של צה"ל לא התמודד כפי שצריך עם חוליית מחבלים. זו תקלה החל מרמת צוות הטנק. אני מצפה מצוות טנק שיש בו תותח, מקלעים ונשקים אישיים, שלא יגיע למצב שבו שולפים מתוכו את אחד הלוחמים. מאותו רגע מדינת ישראל כולה מתמודדת עם בעיה אסטרטגית. אני חונכתי שצוות של טנק מרכבה ישראלי יודע להתמודד עם שלושה מחבלים".
זה נכון , אבל ככה זה. המושג "הרב"ט האסטרטגי" הוא לא רעיון תלוש מהמציאות. תסבוכת במחסום עליו מופקד סמל יכולה לדרדר הפגנה שקטה של פלשתינאים למחאה אלימה עם קלצ'ניקובים וירי על כוחות צה"ל ומכאן קצרה הדרך להתדרדרות. מ"מ טנק וצוותו ישנים בטנק והנה חייל חטוף בעזה. זה לא שבמצב השביר באזור למעשה אחד יכולה להיות תגובת שרשרת. . מנגד שגיא לא מטיל על הצוות בטנק, או בכלל דרג השדה שבשטח את כל האחריות. אמר כבר האלוף בני פלד כי- "מה שמטומטם אחד מקלקל במטה, מאתיים גאונים לא יתקנו בשדה הקרב". ועל כך אומר האלוף שגיא כי: "כמובן שמי שנמצאים בסוף בשטח הם הסמל ומפקד הכיתה, והם אלה שאמורים לתפקד ברמה של מינימום כשלים ותקלות. אבל מי שאחראי להכנה ולאימון שלהם זה מי שמעליהם. באירוע של יום חמישי האחרון, מי שאחראים הם מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד והם אלה שצריכים לתחקר את עצמם ולהיות מתוחקרים".
ראוי להזכיר כי, כפי שצוין בכתבה ב"הארץ" , לא מזמן גם לאלוף הפיקוד הקודם, יואב גלנט , בדרום היו בין שלל הצלחותיו בתפקיד גם כישלון אחד או שניים: "במוצאי שבת ביוני 2006 ישב גלנט בבית ידידו יום-טוב סמיה, אלוף פיקוד הדרום לשעבר. עם חבריהם, בהם האלוף במילואים גיורא איילנד, צפו הקצינים הבכירים בארגנטינה מנצחת את מקסיקו בשמינית גמר הגביע העולמי בכדורגל. על רקע המשחק סיפר גלנט איך, מאז היה לאלוף הפיקוד האחראי על חזית עזה, מפצירות בו כל היחידות הנבחרות להעניק להן מבצעים מיוחדים. "אל תדאגו", ציטט גלנט את עצמו, "יש מספיק ערבים לכולם". אם התכוון לערבים מלשון בן ערב או דווקא לערבו של יום, לא פירש. אבל למחרת תקפו כמה ערבים את המוצב בכרם שלום, הרגו שני שריונאים, חטפו את גלעד שליט וגרמו בין השאר למינוי איילנד לחוקר החטיפה - פרשה שטרם הסתיימה". זה קורה. לא האירוע הזה מנע ממי שפיקד בהצלחה על הלחימה בחמאס ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה", לפניו ואחריו, להיות מועמד מוביל לתפקיד הרמטכ"ל.
לפני שנאמר מילה או שתיים על הביצוע והפעולות שנעשו באירוע עצמו, צריך לומר שהאלוף טל רוסו הוא לוחם ומפקד ערכי, שהקדיש ימים ולילות להגנת העם והארץ, והינו בעל ניסיון הן ביחידות מיוחדות והן כמפקד חטיבות ואוגדות. גם האלוף שגיא מזכיר כי: "אני מכיר היטב את טל רוסו וחושב שהוא אדם ומפקד ערכי מאוד. כאזרח, אין לי את הכלים לשפוט את האירועים מבחוץ, וברור לי שטל יבדוק את עצמו לעומק". התחקיר כעיקרון ראוי ורצוי באירוע הזה, ויכול להיות שלא רק בגלל שמושג האחריות נהיר לו, לקח רוסו אחריות על האירוע, אלא גם כי הוא במו ידיו קיבל החלטות הרות גורל שבעקבותיהן התאפשרה החדירה או שלא נסגר הציר. לא יודע ולא לי לשפוט ולקבוע. אבל משפט?כתב אישום? רשלנות? מה נהיינו צבא הכסת"ח וזריקת האנשים לכרישים. מותר לטעות. זה קורה. במיוחד כשאחראים על גזרה כזו גדולה עם טווח איומים כה נרחב. יתרה מזו, אמר האלוף גיורא איילנד (עוד אחד מהאלופים היותר מרשימים ואינטליגנטים שישבו במטה הכללי) בראיון ב"הארץ" כי:"כשישנה באותו שבוע רק התרעה מטכ"לית אחת והיא מתייחסת לגזרה הדרומית בעזה, זה נראה ברמת המטכ"ל כהתרעה מאוד ממוקדת, אבל מבחינת מפקד החטיבה מדובר בכל הגזרה שלו, בראייתו זו התרעה מאד לא ממוקדת. ככל שאתה יותר קרוב לשטח, מה שנראה מלמעלה מאוד קונקרטי נראה לך הרבה יותר כללי. האירוע האחרון הוא אף קיצוני יותר, מדובר במאתיים ק"מ של גבול ולא בעשרים".
ועוד נכתב ב"הארץ" כי: "מבחינה של המידע שהגיע לידי "הארץ", ספק אם גם היום רוסו - או כל מפקד אחר - היו מחליטים אחרת. ההתרעה שהיתה בידי הפיקוד היא התרעה ישנה. בשבועות האחרונים ההתרעה הפכה מוחשית יותר, אך לא דובר על יום מסוים. בכל אופן, בצה"ל הוחלט להעלות את רמת הכוננות בכמה נקודות, אחת מהן באזור שבו בוצע הפיגוע. בהערכות המצב עם נציגי השב"כ סברו רוב הנוכחים כי ההתקפה תתבצע בלילה, בעיקר אם הכוונה לחטוף חייל לתוך השטח המצרי. שנית, ההתקפה לא תתבצע סמוך למוצב של המשטרה המצרית. שלישית, הפיגוע ייצא לפועל לקראת סוף השבוע. בסופו של דבר, הפיגוע יצא לפועל בניגוד לסבירות הגבוהה ביותר שהוצגה בהערכות המצב, כלומר ביום. ייתכן שבהחלטה להשאיר את הציר פתוח לתנועת אזרחים היה היגיון מסוים, והאלוף רוסו פשוט לא פעל לפי תורת הכסת"ח. בנקודה שבה התרחש הפיגוע צה"ל דווקא הציב כוחות, לנוכח ההתרעה. מצפון לנקודה הוצב כוח גולני, מדרום כוחות נוספים.".
בהמשך הכתבה עושה סדר במה שהתרחש: "בשעות הבוקר פטרל באזור סגן מפקד החטיבה, סגן-אלוף לירן חג'בי, שקיבל את הפיקוד על הגזרה. בשעה 11:45 הוא החליט לנסוע לתדלק את מכוניתו בהר עוזיה, לא הרחק מהנקודה הקריטית. בשעה 12:00 הגיעו הדיווחים הראשונים על הפיגוע. הראשון לשמוע על המתרחש היה דווקא הסמח"ט חג'בי, שגיסתו, שהיתה באוטובוס הראשון, סיפרה לו כי ירו על הנוסעים. חיילי התצפית שהוצבה כחלק מהכוננות דיווחו גם הם כי נשמעים קולות ירי. הכוח של ועדות ההתנגדות העממית כלל כ-12 מחבלים, חלקם מצרים על פי הדיווחים וחלקם פלסטינים. החוליה הראשונה שהשתתפה בפיגוע כללה שלושה מחבלים, שהתפרשו לאורך הציר במרחק של כ-150 מטרים אחד מהשני, כשעליהם חגורות נפץ ונשק קל. החוליה תפסה שטח של כ-300 מטר. חוליה שנייה, שבה היו שני מחבלים, התמקמה סמוך לכביש מצדו המצרי של הגבול. חוליה שלישית, שבה היו שלושה-ארבעה מחבלים, נפרשה כמה עשרות מטרים מאחוריהם, מעט דרומה. חוליה רביעית התמקמה מאחורי עמדת המשטרה המצרית, מצוידת בנשק נגד מטוסים. המכונית הישראלית הראשונה שנקלעה למארב עלתה מדרום, לכיוון צפון. היא ספגה אש משלושת המחבלים שהיו על הכביש. המכונית נמלטה מהזירה. הרכב השני היה האוטובוס שהגיע מצפון, ונורה מכל הכיוונים. שבעה נוסעים נפגעו. אחריו הגיע מיד אוטובוס שלישי, ריק מנוסעים, שנורה על ידי החוליה הראשונה. אחד המחבלים פוצץ עצמו, והנהג נהרג. לאחר מכן הגיעו שתי מכוניות מצפון, שבהן שני זוגות - אחיות ובעליהן. המכוניות האטו כי המחבל נופף אליהם במטפחת לבנה. המחבלים היו לבושים במדים חומים, דגמ"חים, שמזכירים את מדי הצבא המצרי, אך אינם זהים להם. אחד המחבלים פתח בירי והרג את הארבעה. נהג של מערבל בטון הצליח להימלט מהמקום ולעדכן את הכוח של גולני על המתרחש. הכוח, בפיקודו של סמ"ר משה נפתלי, שנהרג בהמשך, הבחין במחבל שוכב על הכביש, ודרס אותו. בנס, חגורת הנפץ לא הופעלה. במקביל הגיעה מכונית נוספת מכיוון אילת, ונתקלה במחבל אחר בחוליה. הוא פתח באש על המכונית שממנה נהרג יוסי לוי. אשתו, אתי, העמידה פני מתה. הכוח של גולני זיהה את המחבל והחליט לעבור אותו, להסתובב עם המכונית, ואז לרדת ממנה ולירות עליו. בשלב זה מפקד הכוח נהרג.
בינתיים הגיע סא"ל חג'בי לזירת האירוע עם כוח נוסף. במקביל הגיעו כוחות נוספים, שהסתערו על המחבל השלישי והרגו אותו. הכוח של חג'בי זיהה את שני המחבלים של החוליה השנייה, והרג אותם. בחלוף זמן קצר כבר הגיע למקום אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה, תת-אלוף תמיר ידעי. רוסו אישר את התקיפה של הבית ברפיח שבו התמקם ככל הנראה החפ"ק של ועדות ההתנגדות העממית, שכלל את כל צמרת הארגון. מפקדי הוועדות נהרגו בתקיפה. בשלב מסוים נפתחה אש ונורה טיל לעבר מסוק ישראלי. רק אז התגלתה החוליה הרביעית, שהיתה ממוקמת מאחורי עמדת המשטרה המצרית. בזמן שאלוף הפיקוד, הרמטכ"ל בני גנץ ושר הביטחון כינסו מסיבת עיתונאים מצפון לאילת, התקבל הדיווח על אירוע ירי נוסף. מתברר שבזמן שמפקד האוגדה שוחח עם החיילים המצרים בניסיון להבין מה אירע, כוח צה"ל הבחין כי החיילים המצרים פותחים בריצה לעבר קבוצת לובשי מדים - החוליה השלישית. הם ניהלו אתם דין ודברים והובילו שניים מהם באיומי נשק. ואולם, הקצין המצרי במקום טען כי מדובר בחיילים. תת-אלוף ידעי ביקש ממנו להסגיר אותם לידי צה"ל, ואז נפתחה אש מהכיוון שבו היו שני המחבלים. במקביל נפתחה אש מכיוון המקום שבו היתה החוליה שירתה על המסוק של חיל האוויר. מהאש הזו נהרג לוחם הימ"מ פסקל אברהמי, בשעה שעסק כבר בסידור הציוד שעליו. הירי הזה התנהל בשעה שסמוך לציר היו עשרות חיילים - ישראלים ומצרים - משני צדיו. גם על אמבולנס שניסה להגיע למקום נפתחה אש. החיילים השיבו אש ופגעו ביורים. רק בסביבות שש בערב הסתיים האירוע. במהלך הסריקות שעשו כוחות הביטחון המצריים, התפוצץ עליהם עוד מחבל מתאבד שהיה ממוקם סמוך לחוליה השלישית. בין המיקום של חוליה זו לעמדה של המשטרה המצרית הם איתרו זירת מטענים שנועדה לפגוע בכוחות הישראליים, במקרה שינהלו מרדף לתוך השטח המצרי. כוחות הביטחון המצריים טענו כי חיסלו שניים מחברי החוליה הרביעית. חיילי צה"ל וכוחות המשטרה הרגו שמונה מחבלים. ככל הנראה פעלו במקום עוד שני מחבלים. המחבלים תיכננו את המבצע חודשים מראש, ותקפו בזמן שבו פחות ציפו להם. בסופו של דבר, האירוע יכול היה להסתיים במספר נפגעים גדול בהרבה. הכוננות של הצבא במקום, לצד תגובה אגרסיבית של החיילים ואנשי הכוחות הנוספים - הימ"מ והימ"ס - מנעה אסון כבד עוד יותר. ". שכחו משום מה את לוט"ר אילת וחבל, מגיע להם קרדיט.
אז מה אני רוצה לומר. ראשית ששגיא צודק. טיפול נכון יותר בכמה אירועים היה יכול למנוע נזק אסטרטגי, אבל מנגד לפעמים (לא תמיד, ישנם כשלים נקודתיים שניתן היה למנוע דוגמת חטיפת רגב וגולדווסר או ליל הגילשונים) נכון לזכור גם את אמירתו של פרידריך הגדול לגבי חוסר היכולת להיות חזק בכל מקום. הצבא גדול וחזק, אבל הסדיר, זאת כולנו יודעים, מתוח עד דק (ועוד מצליח לקיים גרף אימונים סביר פחות או יותר). כמעט שלא היו כוחות לשלוח לשם. התקבלה החלטה, קשה, מהסוג שאלוף צריך להחליט לפחות פעם ביום אם לא יותר, והפעם היא לא צלחה. על זה אפשר לתחקר, ללמוד, להפיק לקחים. לקרוא לפיטוריו או להעמדתו לדין? איפה נשמע כדבר הזה. כבר בשיחה האישית הראשונה שערך עמי, ביומי הראשון בטירונות בצנחנים, שאל אותי המ"מ שלי (שהיה ללא ספק מפקד וקצין בעל שאר רוח) "אתה יודע מי לא טועה? מי שלא עושה".
בכלל נכונים בעיני, היום כמו אז, דבריו של הרמטכ"ל בני גנץ , בראיון לאילנה דיין , "את גל שחטו, ולא בצדק. כי הוא לא התרשל, והוא מוכשר, וראוי היה להשמיע כלפיו ביקורת, וביקורת קשה בחלק מהדברים. גם הוא הוא יודע את זה. אבל אני חושב שבסוף הפסדנו קצין מוכשר שהוא לא משרת איתנו עכשיו. לשחוט את משרתינו, במובן המטאפורי של המילה, אנחנו פשוט מפסידים ". בלי להיכנס לעניין תא"ל הירש, כי הוא רק דוגמה כאן, אין לנו מאגר בלתי נדלה של אנשים כאלה, שמגדירים את עצמם במילותיו של רוסו עצמו-"אני ציוד של המדינה. אני באמת מרגיש בתוך שליחות".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 25-08-2011 בשעה 04:18.
|