|
24-04-2006, 18:18
|
חסום
|
|
חבר מתאריך: 23.04.06
הודעות: 117
|
|
זה תלוי
התקשורתנים
קשה להאמין שרק לפני כמה שבועות התווכחנו בלהט כזה על שלי יחימוביץ' ועריקתה מהתקשורת אל הפוליטיקה. הכיסוי של הפרשה היה רגשני ולעתים צהוב, עד שהכותבים בקושי התפנו לנתח את החשיבות הפוליטית שלה. במאזן העל בתוך קשת הדעות בזירה הפוליטית הישראלית, יחימוביץ' נטשה את השמאל העקבי, ועברה למרכז המתון שבו יש גם כמה שביבים של חשיבה שבמציאות הישראלית הם נחשבים ל"שמאל". לכן האפקט של חבירתה לעמיר פרץ הוא כפול: יחימוביץ' החלישה במידה ידועה את השמאל הרדיקלי, אבל עצרה בערך באותה מידה את הסחף של האינטיליגנציה בתקשורת למרכז הלאומני, כלומר, ל"קדימה".
לא היה שום טעם למתוח עליה ביקורת. הצעד שלה היה כן, והמבקרים מן הזווית האתית היו ממש מגוחכים. ממה נפשכם; צבא שלם של פרשנים פוליטיים וצבאיים הקדישו את כישרונם ואת יכולתם כדי להגן על הממסד הביטחוניסטי ועל שופכי-הדם והמושחתים ששלטו בנו בשנים האחרונות. מכבסות המלים עבדו שעות נוספות כדי שהנוסחה האורווליאנית של המרכז הלאומני תהיה דומיננטית לחלוטין בשיח התקשורתי. רצח ממלכתי בלא משפט הפך ל"סיכול ממוקד"; מפגינים למען אדמתם ולמען ילדיהם הפכו ל"פורעים"; גדר האפרטהייד הפכה ל"חומת מגן", המתנחלים בני העוולה הפכו ל"מתיישבים" ופעולות ההתנגדות כלפי זוללי השטחים הוצגו כתאוות רצח פשוטה. כל התועמלנים האלה, כולל הפרשן אמנון אברמוביץ' שדרש מאיתנו להתייחס לראש הממשלה המושחת והמורשע שלנו כאל "אתרוג", נחשבים לאנשי מקצוע מכובדים, ודווקא יחימוביץ', שהחליטה להגשים בפוליטיקה את הצהרות הכוונות שלה ברדיו ובטלוויזיה, פגעה כביכול במוניטין של התקשורת. אז כדאי לזכור שהמוניטין האלה קיימים רק בדמיונם של הפרשנים המכובדים, ושכל ישראלי מודע מזהה היטב את הכוונות הנסתרות שלהם. אין לי שום מניע אישי להגן על יחימוביץ' (שככל הזכור לי לא פגשתי מעולם פנים אל פנים) והייתי מעדיף ללוות כאן באהדה את עריקתם (שלא תתרחש כנראה) של יואל מרקוס או של נחום ברנע ממחנה המרכז הלאומני אל פרץ. אבל אני מעריך רק פרשנים שיש להם השקפת עולם, ומבטל כאלה שמתיימרים לשקף נקודת מבט אובייקטיבית שלא היתה ולא נבראה. נדב העצני משקף ב"מעריב" את נקודת המבט של המתנחלים המטורפים ביותר, וזה נראה לי סביר ולגיטימי. אני מעדיף אותו עשרות מונים על עמיתו מאותו עיתון, בן-דרור ימיני העושה מעשה זמרי ודורש שכר כפינחס ושנקודת מבטו על בני אדם היא עדתית בלי שמץ של ביקורת חברתית אמיתית, שלא לדבר על דבקותו בגרסה הצבועה והמתחנחנת ביותר של האידיאולוגיה הציונית.
חשוב מאוד לבסס בפרשנות הפוליטית שיטה יותר אנליטית, שמנסה לחזות את מגמת פניהם של הפוליטיקאים לא בהתאם להשתייכותם המפלגתית אלא לפי נטיות רעיוניות, תדמית עצמית ואינטרסים אישיים ומעמדיים. לכן נהניתי מאוד מרשימתו של עורך "מעריב", אמנון דנקנר, ביום שני השבוע. דנקנר השתחרר מהזעם הקדוש של עריקתו של שאול מופז מהליכוד, והסביר שהאיש הגיע למקומו הטבעי. הוא לא נקט במונח השגור בטור הזה, "המרכז הלאומני", אבל בהחלט התכוון לזה במפורש. גם הביקורת על דרך התנהלותו של מופז, לעומת עצם ההחלטה הטבעית שלו לעבור ל"קדימה", היתה במקומה. "מעריב" תחת דנקנר הפך לעיתון די חשוך, לפחות בעיני, אבל במאמר הזה תפס הניתוח הפוליטי את מקומו של הפופוליזם הלאומני במסווה של "ציונות".
זה נכון שמופז היזנה את הפוליטיקה אחרי שהטיף לנאמנות ללא-פשרות לליכוד וערק בתוך כמה ימים, אבל ההחלטה השגויה האמיתית שלו היתה להישאר בליכוד מלכתחילה. כפי שהוא עצמו ציין, יש בליכוד ימין קיצוני שהוא לא מזדהה עימו, בעיקר מאז פרשת גוש קטיף. עם זאת, הוא היה ונשאר קלגס אטום ולא-סימפטי, שהרקורד שלו בשטחים יכול להביא למעצרו בכל מדינה תרבותית בעוון פשעי מלחמה. אלא שאנשים כאלה מציפים ממש את מסדרונות מטה "קדימה", ושם הם מתחככים במר שמעון פרס שמלבין פשעי מלחמה בעצם נוכחותו ליד אריאל שרון, אבל מנהל טורנירים עקרים של כדורגל יהודי-ערבי, שאין להם משמעות פוליטית כלשהי.
בעבר חילקתי כמה פעמים (לפני בחירות כלליות לכנסת) את הזירה הפוליטית לכמה קטגוריות אנליטיות, כדי לשקף את חילוקי הדעות האמיתיים, מעבר למסגרות המפלגתיות. מי שקרא את הדברים בקפידה, היה יכול לחזות את לידת "קדימה" ואת החבירה בין שרון לפרס. כיום בוטל הצורך בחלוקה כזאת, כיוון שהמפלגות עצמן התלכדו סביב מצע רעיוני או נטייה פוליטית תוך זניחה המונית של המסגרות הישנות. כיום אני מציע חלוקה דומה גם לתקשורת, כדי להבין את המגמות העיקריות המדריכות את הפרשנים הבכירים וגם את עורכי החדשות, שהם מיומנים מאוד בהגנבת המסר שלהם בין השורות. אני מציע לחלק את התקשורת הפוליטית והביטחונית לשש קטגוריות מובהקות:
1. ימין קיצוני. מיעוט אידיאולוגי בתקשורת החילונית והאלקטרונית החשובה. תומכים מובהקים של ההתנחלויות, מתנגדי ההתנתקות, רבים מהם דתיים כמו ישראל הראל או נדב שרגאי, אבל יש גם חילונים כמו נדב העצני או אמנון לורד. רובם כותבים בתוקפנות רבה נגד יריבים פוליטיים, ורק הראל טובל את לשונו בשמן זית-זך אבל אין להטיל ספק בקיצוניותו הבסיסית. רוב הכותבים הם אנשים ישרים ושלמים עם עצמם, אבל לדעתי הם לוקים בעמדה לא-מוסרית כלפי לא יהודים בכלל, וערבים בפרט. חלקם מבינים שלא יצליחו למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית ולוחמים עתה להגיע למזעור נזקים מנקודת ראותם של המתנחלים. האיבה שלהם לשמאל האמיתי היא כיום מתגמדת לעומת השנאה השוצפת כלפי "הבוגדים" שחברו לשרון ופירקו התנחלויות ברצועת עזה ובצפון הגדה.
2. ליכודניקים, אסכולה מתפוררת בתקשורת, וכוללת בעיקר את מעריצי ביבי נתניהו ממניעים תאצ'ריסטיים או לאומניים-חילוניים (כמו אייל מגד). הדמורליזציה באסכולה הזאת היא מוחלטת, אחרי שאפילו אורי דן נטש אותה לטובת אהבתו הטהורה לשרון. טהרני הימין עייפו מהליכוד, הפרגמטיסטים תומכים בשרון, ולכן מצבו של הליכוד בתקשורת גרוע מזה של מפלגות הימין הקיצוני. אם נתניהו ינצח בבחירות הפנימיות למנהיגות הליכוד ייתכן שכמה כתבים כלכליים יתמכו בו ממניעים מעמדיים כדי לעצור את הרפורמות הסוציאל-דמוקרטיות של עמיר פרץ. העיתונאים האלה בדרך כלל התלבטו בין שרון לבין פרס, אבל הדילמה לכאורה נעלמה ואיננה. כולם נחתו באותה מפלגה בן-גוריוניסטית עם נופך רביזיוניסטי קל.
3. המרכז הלאומני, האסכולה המובילה בתקשורת שפעם קראו לה בטעות "שמאלנית". מדובר בפרשנים ועורכים שיש להם השקפת עולם רכושנית וציונית תקיפה, עם זיקה ברורה למיליטריזם ולהלבנת פשעי הצבא. כל הפרשנים הצבאיים שייכים לקטגוריה הזאת וגם רוב הפרשנים המדיניים והפוליטיים. יש בהם גם מעריצים מובהקים של שרון (כמו איילה חסון ואורי דן) או חכמולוגים שחושבים להשתמש בשועל הזקן כדי לקדם את האג'נדה "היונית" שלהם, כמו אמנון אברמוביץ'. גם אנשים נאורים בעיני עצמם כמו נחום ברנע או דן מרגלית שייכים לה מבלי שיודו בכך אפילו לעצמם. לא כל אנשי הקטגוריה הזאת יתמכו במפלגת "קדימה" למרות שהיא מייצגת את השקפתם המדינית והחברתית, בשל התדמית העצמית שלהם כלוחמים בשחיתות. מרגלית למשל, הוא תומך מובהק של אהוד ברק, שנשאר יתום כיוון שלא נמצא לו מקום ב"קדימה" שאליה הוא שייך אורגנית מכל בחינה אפשרית. לדעתי, חלק מהלוחמים בשחיתות יסתמו את האף ויצביעו בעד שרון. אחרים ילכו על אופציה כמו שינוי, שגם היא מרכיב במרכז הלאומני.
4. ליברלים, עיתונאים כמו עוזי בנזימן או עקיבא אלדר, שיש להם השקפה ציונית מתונה ויונית, אבל האינטרס המעמדי שלהם איננו בדיוק שמאלני. זוהי אסכולה גדולה יחסית, ורוב חבריה יתמכו במפלגת העבודה או במרצ. האכזבה האיומה שלהם מפרס תעצים את איבתם ל"קדימה". גם באסכולה הזו יש עיתונאים רבים שעניין השחיתות והמלחמה למען שלטון החוק מהווים גורם מרכזי בהחלטתם במי לתמוך.
5. שמאל חברתי. עיתונאים ופרשנים שיש להם זיקה מובהקת לנושא העדתי והכלכלי-חברתי. רובם אינם תומכים במהפכה מבנית או בסוציאליזם, אבל שואפים לרפורמות מרחיקות לכת וליתר שוויון בחברה הישראלית. זה כולל גם פרשנים וכתבים בנושאים חברתיים כמו חינוך, שיכון ובריאות ואולי גם פרשן כלכלי "מתקדם" כמו עודד שחר. כל העיתונאים האלה, וגם אחרים שתמכו עד כה בשמאל המתון (מרצ) או בעקבי (חד"ש), יצטרפו במהלך מערכת הבחירות לקולות התומכים במפלגת העבודה ובמנהיגה עמיר פרץ. גם פרשנים לעת מצוא כמו זאב שטרנהל וחבריו יתמכו בפרץ בעיקר מעל דפי "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". יחימוביץ' חשה, כמובן, שהיא שייכת לאסכולה הזאת.
6. שמאל עקבי (יהודי-ערבי), בעיקר תומכי חד"ש המעטים בתקשורת העברית בישראל וגם כמה אנשי מרצ יותר רדיקלים. פרשנים, פובליציסטים ועיתונאים מהאסכולה הזאת היו שמחים מאוד להצביע לפי השיטה הישנה: פרץ לראשות הממשלה וחד"ש לכנסת. בהעדר אופציה כזאת הם מעדיפים להצביע לפי העקרונות שלהם, ומקווים שחד"ש תתמוך מבחוץ בפרץ. הסיסמה שלהם לחד"ש היא: "יותר פרץ מפרץ". הקטגוריה הזאת איבדה הרבה אנשים לפרץ, והיא פועלת למען הישרדותו הפוליטית של השמאל העקבי.
חיים ברעם
פורסם ב"כל העיר".
|
|