|
29-10-2005, 18:57
|
|
|
חבר מתאריך: 26.11.04
הודעות: 2,109
|
|
תגובה
אם טייסת מסוקים מסוגלת לעשות באותו לילה חמישה סבבים של חצי שעה (לפי תגובה 36 שלך) באבו עגילה החל משעה 23:00, ואז לטוס במסוקים שאינם המהירים ביותר בעולם עד ירושליים,
למה צריך בכלל לטוס מהדרום צפונה? בספר כ "רעם ביום בהיר" כותב דני שלום שסד"כ טייסת 124 בתחילת המלחמה עמד על 28 מסוקי S58. בוא נדבר על כשירות של 90% בזמן מלחמה משאירה אותנו עם 25 מסוקים. בוא נגיד ש 17 מתוכם עסוקים בחצות ה 5 ליוני בהובלת גדודי חטיבה 80 לאום כתף עד עלות השחר 6 ליוני. מה מונע מ 8 המסוקים האחרים בפיקוד סמ"ט א' של הטייסת להטיס תוך חצי שעה את כל גדוד 66 ב 4 סבבים של 64 לוחמים כל אחד לעורף המגנן הירדני בגבעת התחמושת ולרתק אותו משם, תוך דרך אגב תגבור משמעותי של הגנת מובלעת הר הצופים כדרך אגב (שכאמור עמד ל"קרוס" לדעת עוזי נרקיס...)?
לתדלק בדרך, לוותר על בדיקות וטיפולים, לחבור למפקדי הצנחנים
כאמור לא רלוונטי
לתכנן מבצע חדש (לא דבר טריוויאלי),
סליחה אבל למה צריך לתכנן מבצע חדש? לא אמרת שהיו תוכניות לכיבוש מזרח ירושלים? מאיפה אתה יודע שלא כללו כבר אלמנט מוטס או מוסק?
למצוא שטח לא רק להנחית בו אלא גם לקחת ממנו את הצנחנים (איך זה נקרא, שב"ה? כבר מזמן לא עשיתי תרגיל מוסק),
לא רלוונטי - מאחר ולא צריך לאתר דבר. בהר הצופים היה מנחת מסודר ולכן גם היו נתיבי טיסה אליו. כנ"ל לגבי כל מחנות צה"ל בעיר כמו שנלר ואלנבי, כנ"ל כל בתי החולים בעיר, כנ"ל בקריית הממשלה והכנסת.
לסגור - בתיאום עם חטיבת ירושלים - על נתיבי טיסה שיהיו מוגנים יחסית מנ"מ
לא רלוונטי - לא נתפס בעיר שלל נ"מ קני או טילי, נשק קל אינו רלוונטי כלפי מובלעת הר הצופים - גם גבעת המבתר, גם העיר העתיקה, גם חיזמא, גם אבו-דיס וכו' - כל העמדות הירדניות הללו מרוחקות כק"מ ומעלה ממובלעת הר הצופים, הרבה מעבר לטווח האפקטיבי של נק"ל, בעיקר אם מדובר בהנחתה בלילה.
לתאם חיפוי ארטילרי
לא רלוונטי - אמרת שהייתה תכנית לכיבוש מזרח ירושלים, בכל מקרה היה צורך לתאם חיפוי ארטילרי גם לטובת התקפת ההתאבדות עצמה.
האם הצנחנים, שהיו מוכנים באותו בוקר למבצע משולב של נחיתה וצניחה, ושמרבית הציוד שלהם היה עדיין ארוז להצנחה ולא הגיע לירושלים, צריכים להתכונן להתקפה קרקעית או לעשות את אלף ואחת ההכנות הדרושות לפעולה מוסקת, למקרה שהמסוקים יגיעו בזמן מאבו עגילה?
צנחנים הם כח גמיש לכן גם הקצו אותם לפעולה בירושלים מלכתחילה. אם רצו להעסיק אותם כאנשי חי"רי-בירי רגילים בהתקפת התאבדות נוסח תל פאחר, היו צריכים להביא את גולני מהצפון (שם ישבו ממילא חסרי מעש עוד שלשה ימים תמימים, מה גם שמוטה גור היה המח"ט שלהם לפני כן...) או להשתמש בששת הגדודים האחרים של חטיבה 16, שאף הם לא נכנסו לפעולה עד אותו רגע - אלא שמח"ט 16 חשב כאמור שמדובר בתכנית חסרת מעוף להתקפת התאבדות ולכן מעולם לא היה מסכים לכך.
איזה הוראה נרקיס צריך לתת להם בחצות, כשהפעולה בסיני עדיין בעיצומה?
להתקיף במסוקים בלילה או להתקיף בבוקר אחרי ריכוך של ח"א.
לצה"ל היה קצת ניסיון עם מסוקים באותה תקופה, אבל רק קצת. זה לא דיביזיית הפרשים הראשונה שהיתה כבר אז מתורגלת במבצעים מהסוג הזה. אי אפשר היה לעשות מבצע מוסק מהמותן.
ואיך אתה קובע בכזאת נחרצות שלא היה תכנית לתגבור מוסק או מוטס של הר הצופים או תקיפה כזאת של אתרים אחרים? הרי לא כל תכנית מלחמה של צה"ל כללה מלחמה מול מצרים. בהחלט יתכן שהייתה תכנית מלחמה לגזרת ירדן בלבד או אפילו לגזרת ירושלים בלבד. בוא נתערב שבתכנית כזאת נעשה שימוש מסיבי במסוקים, בעיקר בגלל איכות ועוצמת ההגנה הירדנית הנייחת בקו העירוני?
לדעתי זה לא יכול היה להתרחש באותו לילה, ולא משנה כמה מהר הצנחנים היו ממלאים את פתקיות ההטסה שלהם.
כאמור דעתך בלבד. לגטימית אבל שוב מייצגת לדעתי חשיבה דוגמטית וחסרת מעוף. בגלל זה גנרלים כמו שרון ודדו שלמדו את רזי הלחימה המודרנית - כולל הממוכנת, המוטסת והמוסקת - התקדמו יפה בצבא בעוד שגנרלים בינוניים כמו נרקיס שהתעקשו לדבוק בטקטיקות התאבדותיות מימי פלמ"ח נותרו מאחור בהיררכיה הצבאית...
אבל נגיד שאלוהים היה מתערב, הרוח היתה נושבת תמיד בכיוון הנכון ודוחפת את המסוקים במהירות עצומה כך שהיו מספיקים לעשות את הכל לפנות בוקר ב- 6 ביוני.
לא רלוונטי, היה מספיק סד"כ פנוי גם ללא המסוקים של אום כתף.
אז כשהיה עולה האור היו כמה מאות צנחנים, בלי נ"ט רציני, בלי סיוע טנקים, תקועים על הרכס של אוגוסטה ויקטוריה, כשמולם עולה חטיבה משוריינת שמשמשת פטיש ומאחוריהם כסדן אותם מתחמים מבוצרים שכל כך רצו לעקוף.
שוב חשיבה דוגמטית, דו מימדית, ליניארית. אותם דברים שמרניים הרי יכולת לטעון גם על הצנחנים באום כתף, בבוטמיה, במיתלה ועל אוגדה 96 באוואלי. זה מה הרי מה שמפריד מצביאים אמיתיים ממפקדים בינוניים - היכולת לקחת סיכונים מבצעים ראויים ומדודים להשגת מטרה. אבוי לנו עם עוזי נרקיס היה מפקד אחת האוגדות בפד"מ.
הפעולה המוסקת אינה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להשגת מטרה ועל כן היא רק חלק / רכיב מתכנית התקפה כוללת לכיבוש מזרח ירושלים ולצורך העניין המגנן בצפון העיר.
תטיס את גדוד 66 (במינימום) להר הצופים - א. תגברת את המתחם, הכפלת את כוח המגנן שבו.. ב. יצרת איום מיידי על עורפם של המוצבים הירדנים בהר הזיתים, גבעת התחמושת וגבעת המבתר, שאינם ערוכים ללחימה מכיוון זה.
כעת עומדות לרשותך שלש אפשרויות מעניינות ולא רק אפשרות אחת, בנאלית והתאבדותית -
1. התקפה מהחזית עם רתק מהעורף.
2. התקפה מהעורף עם רתק מהחזית.
3. התקפה משולבת - למשל גדוד 66 על גבעת המבתר, גדוד 71 על גבעת התחמושת, גדוד 28 בעתודה לניצול אחת מההצלחות או תנועה לכיוון המושבה האמריקנית-ואדי ג'וז.
למשל התקפה של גדוד 66 על אבו-דיס לטובת ניתוק דרך יריחו, חיסול המפאו"ג הירדני באזור ואולי גם חבירה עם גורמי חטיבה 16 לכיתור העיר העתיקה.
בגלל שהם רק הגיעו, אפילו זמן להתחפר אין להם.
לא נכון - במובלעת הר הצופים הייתה מתחם מבוצר - תוצר של 19 שנות הכנה והתבצרות.
מה הם יכולים לעשות? האם הם היו מנתקים את מזרח ירושלים או היו מנותקים בעצמם? האם הירדנים היו מרגישים שהם מכותרים או מכתרים?
מעניין אם זה מה שעמוס ירון אמר לעצמו כאשר נחת באוואלי... או אריק שרון אחרי הצניחה במיתלה... האם זו הרוח ההתקפית של צה"ל??? האם זו דרך חשיבה של הגורם התוקף, שהיוזמה ועקרון ההפתעה עומדים לרשותו? הרי הוא יכול לרכז את עוצמתו ממספר כיוונים כלפי האויב, שמצפה להתקפה מכיוון אחר לחלוטין.
האם נרקיס היה יכול בלילה הראשון למלחמה לדעת שהשרמנים וקופסאות הפח על גלגלים מתוצרת AMX ינצחו בקרב מול טנקים כבדים מודרניים?
קודם כל תדייק - M51 זה לא סתם שרמן - היה מצוייד בתותח יותר טוב מאלו של הפאטונים הירדנים... וזה גם לא AMX אני מניח שהתכוונת בכלל לשיריוניות AML-90.
ובכל מקרה, אם הוא לא ידע או האמין בזה, אז למה שלח אותם לשם מלכתחילה? לעוד התקפת התאבדות? לפי מה שאתה אומר היה צריך לחכות שאוגדות פד"מ ישלימו את משימתן ויעלו עם הפאטונים והצנטוריונים שלהם לי"ם...
את הטענה הזאת היה יכול לטעון גם האלוף פלד כאשר הורה לחטיבה 45 לצאת לקרב מול חטיבה 40 העלית הירדנית עם אותם טנקים קקמייקה - שרמנים ו AMX. נו אז מה?
במלחמת ששת הימים ח"א השלים בהצלחה מרובה את חסרון בטנקים מתקדמים, בכל הגזרות יש אומרים אפילו בהצלחה רבה מדי, שעלתה לנו בדמים במלחמה הבאה.
הנחת העבודה של צה"ל תמיד היתה קיומו של לחץ זמן מדיני. במקרה של 67 הערבים נהגו באופן לא חכם במיוחד, וכך צה"ל קיבל שישה ימים.
נו אז למה לעשות הכל כבר ביום הראשון?
נרקיס לא היה יכול לדעת שזה מה שיקרה. נתנו לו הזדמנות והוא ניצל אותו במהירות הרבה ביותר האפשרית.
אז אולי במקום להורות על התקפת התאבדות למה לא ישאל את כבודו הרמטכ"ל שלו, ראש אג"מ, סגן הרמטכ"ל או את שר הבטחון כמה זמן נותר לו?
עוד דבר קטן. הסד"כ הירדני בגדה המערבית היה גדול יותר מזה של פיקוד מרכז והירדנים
פשוט לא נכון, מאחר ולא רק פיקוד מרכז פעל בגדה המערבית אלא גם פיקוד צפון ואפילו פיקוד דרום!! סד"כ הכוחות:
1. אוגדה ממוכנת של האלוף פלד - חטיבות 45, 37, 9 - בגזרת ג'נין-קבטיה-טובאס
2. אוגמ"ר חי"ר מאולתר - חטיבות 4 ו 5 בגזרת השרון.
3. אוגדה ממוכנת מאולתרת - חטיבות 55 ו 10 בגזרת צפון ירושלים-מוצא
4. חטיבה 16 (שווה בגודלה לאוגדת חי"ר מוקטנת) בגזרת מרכז ודרום ירושלים.
כוח משימה גדודי בצפון בקעת הירדן
שני כוחות משימה גדודיים (חי"ר מרחבי, מג"ב) בדרום הר חברון.
כלומר כוחות בהיקף של 4 אוגדות לפחות, שווה לסד"כ הירדני בגדה המערבית.
הדבר היחיד שנכון פה הוא שאיכות הטנקים והארטילריה הירדניים עלו על אלו שלנו בכל הגזרות.
נהנו מיתרון של קווים פנימיים.
ההיפך - חסרון אדיר לנגד אויב בעל שליטה אווירית מלאה והירדנים אכן שלמו על כך מחיר כבד ביותר.
אם הם היו לוקחים את היוזמה הם היו יכולים לגרום נזק אדיר.
זה גם נכון לגביהם ב 1973 וגם אז לא פעלו אתה יודע... לוקחים סיכונים במלחמה, ככה מנצחים בה.
הניצחון הישראלי לא היה מובן מאליו. הוא בא בשל שני דברים עיקריים: שליטה אווירית ויוזמה התקפית בכל הרמות, מאלוף הפיקוד נרקיס ועד הטוראי חיימוביץ. הגישה של נרקיס בכל הגזרות שבאחריותו, היתה לתקוף בכל הצירים האפשריים עם כל החטיבות שברשותו. זה עבד, גם אם פה ושם היו אבידות.
אין ויכוח אבל גם לתקוף יש דרך ולא בכל מחיר (או יותר נכון מחי"ר כמה שנון) - אפשר לעשות את זה כמו שלמדו אותו בפלמ"ח כאשר עוד לא היו טנקים, ארטילריה, מסוקים ומטוסים ואפשר לעשות את זה כפי שהיה נדרש בשנת 1967 ונצל בדרך זאת את היתרונות העיקריים של צה"ל על הערבים - לוחמה המשלבת מספר דיסיפלינות, עוצמה אווירי, חשיבה מקורית ונועזת, מוכנות לקחת סיכונים.
נכון, במקרה של צפון ירושלים האבדות בדרך שנבחרה היו לא קלות בקנה מידה ישראלי של 1967, אבל בסך הכל, אם להשוות לסטנדרטים בין לאומיים, אז אפילו הכיבוש של גבעת התחמושת הוא הצלחה.
הפתרון של נרקיס היה סביר לחלוטין וכך גם התוצאה (מה שכמובן לא מנחם את המשפחות השכולות). האלטרנטיבות לא נראות לי קורצות במיוחד.
כאמור פתרון קונבציונלי, דו מימדי, צפוי לחלוטין וליניארי ביותר. אם במקרה אלוף פקמ"ז היה אריאל שרון או אברהם יפה או אפילו רחבעם זאבי (שהיטב להשתמש במסוקים כמכפילי כוח במרדפים בבקעה) תוצאות הקרב היו אחרות לחלוטין מבחינת אבדות וזהות מבחינת התוצאות (נפילת מזרח ירושלים).
תקראו לי שמרן, אבל אני נוטה לא לקבל אוטומטית האשמות שלפיהן המפקדים היו תמיד מטומטמים ו\או מונעים משיקולים זרים משום שלא נקטו בדרך הפעולה שבדיעבד נראית נכונה להיסטוריוני כורסא (שנוטים להתעלם בדרך כלל מהשיקולים הלוגיסטיים שגם במקרה הזה היו כמובן חשובים מאוד
כאמור קצת מחקר מגלה שלא היה פה שום שיקול לוגיסטי אלא בעיקר ריצת אמוק. כאשר אתה מקבל דרגות אלוף, אתה אמור להשאיר את האמוק הרחק מאחוריך, לבחון את כל האפשרויות ורק אז להורות על הפעולה המתאימה ביותר בנסיבות. לדעתי זה פשוט לא התבצע כאן. אני בהחלט מסכים איתך שיש בכך לא מעט חוכמה בדיעבד - אכן העבר פחות מעניין - אבל ממנו ניתן ללמוד לעתיד ולהמנע מטעויות דומות. מספיק שאחד הילדים שקוראים פה בשקידה את התקשקשות שלנו (בטוח כן...) ושבבוא היום שיגיע למשרה הרמה של אלוף פקמ"ז בירושלים יבחר בשיטות מקוריות יותר להתקפה, אז דיינו
בכל מקרה דיון מרתק ותודה לך :-)
|
|