|
09-06-2008, 20:49
|
|
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי רועי AZ שמתחילה ב ""שיח האטד" - המבצע של סיירת מטכ"ל ללכידת סדאם חוסיין"
דורון אביטל: אני לא מאמין באשמה
מפקד סיירת מטכ"ל בעת אסון צאלים ב' מרגיש כי ביצע את תפקידו כראוי. ראיון ראשון וחושפני
עפר שלח [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://news.fresh.co.il/icons/maariv.gif] 9/6/2008 13:30
22 קצינים פיקדו על סיירת מטכ"ל, המכונה "היחידה," מאז נוסדה בשנת 1957 על ידי אברהם ארנן ועד היום. שניים מהם, אהוד ברק ובוגי יעלון, היו לרמטכ"לים. אחרים, כמו עוזי דיין, עמירם לוין ושי אביטל, היו אלופים ושימשו אחר כך בתפקידים ציבוריים.
בדרגתו, מפקד סייירת מטכ"ל הוא סגן אלוף בלבד. אבל לא יהיה מוגזם לטעון שמכל התפקידים בצה"ל, כולל הרמטכ"ל, מפקד היחידה - שעצם עיסוקה המדויק, ובוודאי פרטיהם של מבצעיה הייעודיים, היו ויישארו חשאיים - נשאר המסתורי ואולי היוקרתי מכולם.
דורון אביטל היה מפקדה ה-16 של הסיירת, משנת 1992 ועד .1994 הוא יוצא דופן במובנים רבים (ולא רק בכך שאינו נמוך, כהרבה מקודמיו; עוזי דיין, שנשאל פעם על המכנה המשותף המוזר מעט הזה, ענה: "זה תפקיד שדורש ראש וגם ביצים, ורצוי שיהיו קרובים זה לזה.("
הקדנציה שלו תחומה בשני אירועים שניתן להם פומבי: אסון צאלים ב,' תאונת האימונים הקשה והמטלטלת ביותר בתולדות הסיירת; וחטיפתו של מוסטפה דיראני, שאירעה בעת שכבר היה בתהליך חפיפה עם יורשו, אל"מ ש.'
חריגה מכל היא העובדה, שאביטל הוא היחיד מבין מפקדי היחידה שהשתחררו מהצבא שלא הלך לעסקים או לפוליטיקה: יותר מעשר שנים היה סטודנט ומרצה בניו יורק, השלים תואר דוקטור בפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה היוקרתית ואף לימד בה.
אני מכיר את אביטל שלושים שנה. "מכיר" זו אולי מילה קצת חזקה מדי: היינו קצינים צעירים בגדוד 202 של הצנחנים בסוף שנות השבעים. חלפנו זה ליד זה באוניברסיטה, נתקלנו פה ושם, מסרנו ד"שים דרך ידידים משותפים לאורך השנים. זו אינה היכרות עמוקה, אבל היא נושאת מספיק גנים משותפים כדי ליצור שפה. שפה היא דבר חשוב לשנינו.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images//archive/300x225/939/958.jpg]
דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ''ל במבצע צאלים ב'. צילום: קובי קלמנוביץ
לפני שנתיים חזר אביטל לארץ. בגיל כמעט חמישים יש לו ילד בן פחות משנתיים, אשה - קרולינה, אוצרת אמנות ממוצא צ'כי - וג'וב בורגני למהדרין: הוא "ונצ'ר פרטנר," שותף צעיר על פי ניסיונו, בקרן השקעות הסיכון "אוורגרין." זה לא עושה אותו לזן פחות נדיר: כחלק מעבודתו, ובשיתוף קרן BRM וקרן סקטא־רש"י, הוא מנחה קבוצה של אנשי טכנולוגיה צעירים בדיונים מושגיים, שבאו לידי ביטוי בכנס בשם "פעולה"! שנערך לא מכבר באוניברסיטת ת"א. זהו הראיון הראשון שלו אי פעם.
פחד. לבחון את עצמך
אביטל נולד במחנה נוער בשם "פילדלפיה," שנוסד על שרידיו של מחנה בריטי ישן ליד בוסתן הגליל שמצפון לעכו. "אמי הייתה מנהלת בית הספר, אבי היה המרכז החברתי. אני הייתי הילד של המנהלים. הייתה שם בריכת שחייה ברמה שלא יכולת למצוא בסוף שנות החמישים, חוף פרטי. הילדות הכי מאושרת בעולם".
שבעה ילדים נולדו לבית אביטל. רופא, אנשי חינוך, אמניות וזמרת אופרה. דורון הוא הבכור. כשהיה בכיתה ה' עברה המשפחה סופית לירושלים, עיר הולדתה של אמו. בתיכון למד בליד"ה, ועשה בגרות בפילוסופיה. "בית עברי," הוא מכנה את המקום בו גדל. "לאמא שלי יש את העברית הכי טובה בארץ. היה נורא חשוב לדייק בשפה, אבל זה גם היה בית שמתנגד לפאתוס. הרבה דגש על חינוך, ועל האמנויות כמובן".
נשמע כמו ישראליות של חובות. לאו דווקא במובן של שירות המדינה והעם, אלא ישראליות שמחייבת אותך כפרט.
"כן, אבל בלי לדבר על זה. אצל ויטגנשטיין, שעסקתי בו די הרבה, יש את אקסיומת השתיקה: הדברים החשובים באמת אסור שייאמרו, או שהם אינם יכולים להיאמר, ולכן גם אסור שייאמרו, כי אז ייאמרו בצורה קלוקלת. אם היה משהו שאהבתי בצנחנים זה היה הסוג הזה של שתקנות, בעיקר אצל המפקדים: אם אני צריך להסביר לך, טעיתי. אף אחד בצנחנים לא דיבר על אומץ לב. זה היה יצוק למערכת, ולהגיד אותו היה לעשות קלקול".
לסיירת מטכ"ל לא זומן, בגלל רשרוש בלב. הוא התגייס לקורס חובלים, משם עבר לצנחנים. המח"ט אמנון ליפקין-שחק הציעו לו שתי אפשרויות: קורס חובשים ומשם לסיירת, או להצטרף לפלוגת מאי 1977 בגדוד 202. "מאוד רציתי לסיירת, אני נווט בנשמה, אני רואה את העולם חזותית וככה גם תכננתי מבצעים. אבל המחשבה להיות חובש הייתה בלתי אפשרית. הלכתי לגדוד, ומשם כבר היה ברור לי שאני רוצה לקצונה".
ביוני 1982 היה אביטל מפקד הפלוגה המסייעת, פלוגת הרב"טים. הגדוד, בפיקודו של ישראל (רלי) רמות, נחת יחד עם החטיבה כולה באוואלי, ומשם החל בתנועה שהסתיימה בפאתי ביירות. את עיקר התהילה קצר גדוד היחידות החטיבתיות, בפיקוד דורון אלמוג, שהוביל את החטיבה. ,202 אומר אביטל, היה אולי צנוע מדי.
על התפקוד שלו עצמו אין עוררין. אחד מחברי, שהיה לידו במלחמה, תיאר את אביטל במילים "המושיע הגדודי". הניסיון הקרבי שלו עד אז כלל כמה פשיטות והיתקלויות, כולל חיסול חמישה מחבלים ליד הכפר מג'דל זון. אבל זו הייתה התנסות ראשונה בלחימה מתמשכת - ומבחן ראשון לפיקוד בקרב על פי דורון אביטל.
"אחרי הנחיתה באוואלי היה רגע מכונן: הגיעה הנחיה, שעבורי הייתה מאוד מוזרה, להילחם עם שכפ"צים (אפודי מגן, שאז היו כבדים ומסורבלים במיוחד. (אף פעם לא עשינו את זה קודם. אני זוכר את התחושה של צווארון השכפ"צ שלא מאפשר לך לראות שמאלה או ימינה, והיה לי ברור שככה אני לא יכול להילחם. זה לא רק כי לא התאמנתי ככה.
"פעם פרופ' אריאל רובינשטיין שאל אותי על פחד בקרב. אמרתי לו שאני חששתי רק מדבר אחד: שלא אתפקד כראוי למפקד. שום דבר לא היה יותר חשוב מאשר לעבור את הדברים הללו נכון, בסגנון ראוי. בצהרי היום בצידון, כשראיתי חיילים עם שכפ"צים נעים כמו ברווזים, מטרות מאוד מגושמות וחשופות, הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה.
"אספתי את הפלוגה ואמרתי להם שאני לא נלחם עם שכפ"צ, ושהם יכולים לעשות את הבחירה שלהם. רק מעטים נשארו עם שכפ"צים. בהמשך היום עברנו ואדי מאוד תלול. צהרי יום בקיץ, סבך לבנוני. ואנחנו בלי שכפ"צים - מאוד מהירים, מאוד זהירים, מאוד עירניים. אני מזהה משהו, בתחושה אני מרגיש שיש שם מישהו, והיעתה שם חוליה סורית שארבה על הנתיב שלנו ואם לא היינו רואים אותה ומסוגלים להגיב מהר זה היה נגמר רע".
הסיירת. אתה השחקן המרכזי
ברמה האישית, זו היתה תגלית בשבילך שאתה טוב בזה?
"זה מבחן שרציתי לדעת האם אני יכול לעמוד בו. רציתי לדעת אם אני יכול לפקד בתנועה, בתנאים לא אידיאליים. יש כשל עצום בתרבות המערב שאני קורא לו 'הכשל הליברלי,' והוא אומר ככה: 'אם התנאים היו אידיאלים, הייתי עושה את הדבר הנכון, רק שהתנאים מעולם לא היו אידיאלים'. זה כשל נורא. הרעיון הוא תמיד לעשות את הדבר הנכון בידיעה שהתנאים הם לא אידיאליים".
אחרי המלחמה קיבל אביטל הצעות לפקד על סיירת הצנחנים, וגישושים ראשונים מסיירת מטכ"ל. הוא בחר ללכת לאוניברסיטת תל אביב, וללמוד מתמטיקה ")כי זה מה שאני אוהב(" ומחשבים ")כי צריך מקצוע.("
היחידה, בפיקודו של עומר בר-לב, עברה באותם ימים את אחד המשברים הקשים בתולדותיה. בר-לב, עסוק מעל לראש במלאכת השיקום, היה זקוק לדם חדש - ולמפקד חדש לפלגת האימונים, תפקיד שלא פעם יועד ביחידה ליוצאי צה"ל ה"גדול", המנוסים בקרב החי"ר הרבה יותר מלוחמי היחידה.
"היחידה סקרנה אותי", אומר אביטל. "סיירת מטכ"ל היא יחידה שהמקצוע שלה בסופו של דבר הוא תכנון. שאלתי את עצמי אם אני יכול לעשות את זה. האם אני יכול להעתיק את הכישרון המסוים שהפגנתי בלחימה, לתכנון שיש לו אופי נקי, שקט ומאורגן. היחידה היא מערכת שבה לא מונחתת עליך משימה. יש דברים שמונחתים, ברור, אבל אתה שחקן מרכזי בעיצוב הבמה".
שזה מדהים. אדם צעיר, בלי נסיון חיים מיוחד, קובע דברים עם חשיבות לאומית, לא רק במה שאתה עושה אלא במה שאתה לא עושה.
"בדיוק. אדם צעיר בעמדת כוח מדהימה, אפילו מסוכנת במובן של חייו אחרי התפקיד. לא פשוט להיות מפקד יחידה לשעבר. אמנון ליפקין אמר פעם: 'מפקדי היחידה טסים קרוב מדי לשמש.' אתה יודע, במקום שבו הכנפיים נחרכות. היום זה אולי טיפה אחרת, אולי יותר דומה לצבאיות הרגילה, אבל בתקופה שלי היה ברור שכל מי שנכנס לתפקיד ויצא ממנו, זה לא אותו אדם. נדמה לי שבמובן של הצלחה במונחים שישראלים מדברים עליה, כלכלית למשל, עדיף לא להיות מפקד היחידה".
מפקד. המציאות ממתינה לך
יש עובדה אחת שכדאי לזכור בקריאת הפסקאות הבאות, בהן מתאר אביטל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל באופן חסר תקדים: פעולותיה הייעודיות של היחידה שונות מהותית מכל פעילות צבאית אחרת. לצורך העניין, הן אינן מתקיימות: אם יידע האויב על קיומן אפילו לאחר שהסתיימו בהצלחה, זה יהיה כשלון חמור. זו הסיבה לדגש האדיר על הזמן: כשאתה חייב לבצע ולהיעלם, כשאסור שיידעו שהיית שם, הזמן - זמן החושך והאור, זמן ההגעה ליעד והחזרה ממנו - הוא הגורם מספר אחת.
אביטל אהב את האתגר הזה. "הדבר שבאמת רציתי לעשות זה להיות מפקד מבצע. הרעיון הזה שאתה המפקד היחידי בשטח. רציתי להיות שחקן בפעילות הייעודית של היחידה, ומהר. זה אפילו יצר קצת חיכוכים עם עומר".
ותרבותית? איך הסתדרת?
"זה היה מוזר: כשהיינו בצנחנים, כל מי שהיה הולך בלי גומיות היו אומרים לו 'בוא הנה, מה אתה חושב? אתה סיירת מטכ"ל'?, והנה אני מגיע ליחידה שמבחינת ההיררכיה היא הרבה יותר מקובעת. בצנחנים היה פיקוד, אבל הוא תמיד נראה אופציונלי. הייתה אווירה שהיה בה קצת אלמנט מרדני, במובן הבריא של המילה.
"ביחידה הם היו לטעמי יותר מדי צייתנים, ומאוד פוליטיים. יש ביחידה בדיחה מפורסמת ששני אנשים משוחחים ליד הלשכה של המפקד זה ניסיון למרד, ושלושה זה כבר מרד. לא מרד של טמפרמנט, זה יותר כאילו כל הזמן רוחשים".
יש ביחידה, לפחות במבט מבחוץ, עוד דבר: תחושה של חוסר גבולות ומעצורים. שאפשר לעשות הכל.
"הכוח של היחידה הוא בעובדה שיש לך יכולת לרכז משאבים גדולים, למקד אלומת אור מאוד חזקה, ואז לעשות דברים שנראים במבט שטחי, אני לא רוצה להגיד לא אפשריים, אבל על גבול האפשר. וזו גם החולשה של המערכת. כשאנשים מהיחידה הולכים למקומות שבהם המשאבים הם יותר נדירים, הם לא תמיד מוצאים את ידיהם ורגליהם. במקרים שבהם היחידה הפגינה יהירות בהפעלת המשאבים, כשהיא לא התחשבה במחירים, היא שילמה על זה.
"בכל רגע נתון שהיחידה ניסתה לקפוץ מדרגה בכל הקריטריונים יחד, לייצר איזו חתירה לשלמות שלא יודעת גבולות, היא יצרה קריסה - בפעילות המבצעית, באימונים, בארגון. כי המציאות המבצעית היא לעולם בסוף לא סלחנית. אם אתה לא מתכנן נכון, היא ממתינה לך ברגע מפתיע".
ביצוע. לא שומרים ביטחונות
ההפתעה חיכתה לאביטל כבר במבצע הראשון שלו כמפקד. "טעיתי בניווט. אני, שניווט הוא הצד החזק שלי. לקח לי שמונה דקות להתאפס. המבצע נעצר. אני מצביא (מפקד מבצע, בז'רגון של הסיירת,( מבצע ראשון, ברור לי שהכוח השני יודע איפה הוא, ואני טעיתי. זה רגע שאי אפשר לתאר.
פעלתי בניגוד לכל הכללים. אפילו עזבתי את הכוח. ובוגי יעלון, בשקט מופתי, לא נותן לאף אחד להתערב, נותן לי את כל אותן דקות יקרות, ואז ברגע אחד, פתאום הבזק, אני רואה את התצ"א מול העיניים, והכל בסדר. בבוקר, אגב, אני במקלחת, ואחד ממפקדי הצוותים בא ואמר לי 'דורון, מפקד יחידה כבר לא תהיה'".
אביטל גם לא היה במסלול הטבעי לתפקיד מפקד היחידה. הצבא אפשר לו ללמוד לתואר שני, גם במתמטיקה וגם בפילוסופיה, ולעשות מבצעים במקביל. "האופי של מבצע הוא שאתה יכול להיות בהתחלה יומיים בשבוע, רק ללמוד את היעד," הוא אומר. "זה פרק זמן ארוך של חצי שנה, תשעה חודשים, שמתכנס לתוך המבצע ואז אתה מפקד עליו. זה מאוד התאים לי".
אבל ב-24 ביוני 1992 מתו חיילי היחידה ערן עופר וירון בר-דור ז"ל ממכת חום, במהלך ניווט באיזור אילת. חמישה ימים אחרי האסון נפגש מפקד היחידה עמוס בן-אברהם עם הרמטכ"ל ברק, והציע את התפטרותו. כשנכנס בן-אברהם למכוניתו לנסוע הביתה, הופתע לשמוע שברק החליט לסיים את תפקידו.
אביטל נבחר לרשת אותו. "עמדתי לנסוע לאוניברסיטת קולומביה, חשבתי שמיציתי את זה, ואז היה המשבר אחרי ההתפטרות של עמוס. אני תמיד הרגשתי שאותי צריך רק במצבים משבריים. אני יותר טוב במצבים משבריים מאשר במצבי רגיעה".
וזה היה באמת מצב משבר? ביחידה כמו הסיירת, שהיא בסופו של דבר אסופת המבצעים שהיא מייצרת, כל כך חשוב שמפקד יחידה עוזב באמצע?
"לגמרי. מפקד היחידה הוא התפקיד שמכונן מהי היחידה. מעולם לא ראיתי גוף שכל כך נשען על הדמות של המפקד. היה ברור שצריכים לבנות את המערכת בצורה אחרת. היה ברור שיש בעיה".
במה?
"אסביר את זה ככה: כשהייתי נכנס לחדר תחקירים, ומישהו היה מצביע ואומר: 'דורון, לי יש סטנדרטים גבוהים ולכן כך וכך,' הייתי אומר: 'אוקיי, כל מי שיש לו סטנדרטים גבוהים, נא לעזוב את החדר.' יישאר מי שיישאר, ואיתו אנחנו נעשה את המבצע.
"סטנדרטים גבוהים זה דבר שמציין את היחידה. אבל במקום של החוזק גם נמצאת החולשה. כשאתה נותן למישהו להגיד למישהו שאחראי על אחד החלקים בביצוע להגיד 'לי יש סטנדרטים גבוהים,' מה הסבטקסט? אם יהיה כשלון, שמי לא יהיה עליו. הצד שלי מכוסה, אפילו כיסוי יתר, וזה שזה עלה במשהו בצד אחר ושם היה כשל זה לא עלי.
אסון. אחראי במעגל השני
ארבעה חודשים לאחר שהחל לפקד על היחידה, נפטר אביו של דורון אביטל בנסיבות טרגיות. בעודו יושב שבעה בירושלים הגיע אליו רס"ן ק', קצין בכיר ומנוסה, שמזה זמן התאמן, בהנחייתו של אלוף עמירם לוין, על תכנית נועזת: חיסולו של שליט עיראק סדאם חוסיין בירי טיל ממרחק.
אביטל הוביל באותה עת הכנות למבצע אחר. הרמטכ"ל ברק, בהחלטה ראשונה בסדרת החלטות שיצרו אחר כך סבך קשה, החליט שלוין "ירכז ויוביל" את ההכנות למבצע "שיח אטד", המבצע לחיסול סדאם. מפקד הצוות המבצע, תחת רס"ן ק,' היה סרן א.'
ב-5 בנובמבר ,1992 במהלך תרגיל שבו נכחה צמרת צה"ל, ירה צוותו של סרן א' שני טילים. רצף של טעויות, ובראשן קביעת מילות קוד זהות לתרגיל ה"יבש" ולתרגיל האש, הביא לכך שהטילים נורו על כוח אחר של היחידה, שדימה בתרגיל את סדאם ופמלייתו. חמישה חיילים - שמרי שפרן, שרון תמיר, אלעד שילה, אריה כהן וערן וכסלבאום ז"ל - נהרגו. ששה נוספים נפצעו.
אביטל היה לא רחוק משם, צופה בתרגיל יחד עם ברק ובכירים נוספים. "רצנו למקום, מקווים עוד איכשהו לטוב. התמונה הייתה באמת קשה מנשוא. רצינו לראות מה עוד יש להציל. מכאן כל אחד מתחיל לתפקד: אני הייתי אחראי על הגעת המסוקים".
פרשת צאלים ב,' שהסתבכה עם עוד החלטה של ברק - להקים ועדת חקירה בראשות אלוף (מיל(. מנחם עינן - היא כווייה בבשרם של כל המעורבים. "צלקת צאלים ב' לא תרד ממני," אמר לוין פעם בראיון למעריב. בניגוד לוועדת עינן, שלא הטילה בו אשמה, חקירת מצ"ח מצאה את אביטל אחראי "במעגל השני". הוא המשיך בתפקידו.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/939/955.jpg]
דורון אביטל עם יצחק רבין. צילום ארכיון: אמיר מאירי
בוא נדבר על עצם המבצע עצמו. מה היה קורה אלמלא התרחש האסון? זה היה יוצא לפועל? ברק אוהב להציג את זה היום כסוג של בדיקת יכולות.
"אם יש דבר שלמדתי ביחידה, הוא שאין צורך להחליט תמיד מוקדם מדי לגבי מהלך. יש דברים שבהתחלה נראים לך לא סבירים וכשהם מתקדמים, אתה מרגיש שהם אפשריים. אם אתה שואל אותי היום בדיעבד, האם צבא צריך לבצע פעולת חיסול של מנהיגות פוליטית של מדינה ריבונית בסיטואציה הנתונה, אני חושב שלא".
ולא חשבת על זה אז.
"כן חשבתי. אני לא רוצה להיות חכם בדיעבד, אבל היתה לי תחושה לא נוחה".
הייתה לך גם תחושה שאחרים מרגישים כמוך, אבל גם רואים את עצמם עומדים על במת הצל"שים ביום שזה יקרה?
"אני חושב שלאיש לא היה ברור, והפתרון של כל אחד היה שאין צורך כעת להחליט. האם נדרשה תחושת דחיפות כזו, שבדיעבד הייתה מעבר ליכולת של הכוח והמטה של היחידה שניהל את המבצע? זו שאלה נפרדת.
"אני, מהפרספקטיבה שלי, יודע שאחרי אסון נורא לקחתי את ספינת הדגל של צה"ל, שיקמתי אותה להפליא, הנחתי אותה על מסלול, גם מבחינת רצף הפיקוד אחרי, שהוא ארוך טווח, ולאחר מכן אמרתי שלום. התפטרות לא הייתה בכלל על המגרש. אם היו לי איזה הרהורי התפטרות, פשוט כי התעייפתי מעוצמת הרעש, אז מפקדי נפנפו את זה. סיימתי את הפיקוד והעברתי את היחידה למקום אחר, וזה אחד ההישגים הגדולים של חיי".
תחקיר. אנחנו סוחרים באשמה
היו לך שיחות קשות עם המשפחות. חלק מהן אמרו: הוא בחור מאוד נבון, והוא יודע, במילים מאוד יפות, לנתק את עצמו ממה שקרה.
"עם המשפחות הייתה מערכת יחסים לא פשוטה. קיבלתי מהם הרבה עידוד ברגעים מסוימים, וכמובן גם דברים אחרים. אני חושב שהחובה של מפקד שקורה אצלו אסון היא כמובן לקורבנות, ומחויבות לעשות את התיקון - כולל עם האנשים ששילמו את המחיר הכי יקר.
"כל אחד כאן, צאלים צרב אותו בצורה אחרת, צריבה שאין לה תיקון. אבל אני חושב על המבחן שלי, דרך המושגים של הכלה או התנקות. התנקות זה לצאת באיזו הכרזה תיאטרלית ולהתנקות מהסיטואציה. הכלה זה הכלה מלאה של הסיטואציה, זה הבנה מה נגזר מהסיטואציה. אני חשבתי שמה שנגזר מאחריותי זה לקחת את ספינת הדגל הזאת למקום אחר".
מה עשית למחרת? דיברת עם אנשים?
"אני אספר לך סיפור, שתבין מה קרה. אחותי לאה הייתה פקידה ביחידה. היא הייתה שם כששני המפקדים, רס"ן ק' וסרן א,' חזרו ליחידה, והיא סיפרה לי שאחת הפקידות שעמדה שם אמרה 'איך הם מעזים להראות את פניהם פה, הרוצחים האלה'? אתה מבין מה זה? מה המרחק שאדם עובר מגיבור שמבצע דברים מדהימים בשירות מדינתו לרוצח? זה שהילדה הזאת, שאני לא יודע מי היא, הרשתה לעצמה להתבטא ככה ברגע הזה, זה אומר שקרה פה שבר. את הדבר הזה הייתי חייב לתקן. גם במה שאמרתי ליחידה למחרת".
ומה אמרת?
"שאני לא מאמין באשמה".
מה זאת אומרת?
"אני לא מחבר בין דברים שאין ביניהם קשר. כשמלחמת לבנון הסתיימה ואנשי השמאל ישבו וספרו הרוגים, וניסו לקשור קשר סיבתי ולייצר אשמה למותם של 600 איש או כמה שהיו, אני חושב שזה מגונה.
"אנחנו סוחרים באשמה כבר הרבה שנים. בלבנון הראשונה, בלבנון השנייה. אני חושב שזה מאוד מסוכן לנסות לחבר באופן כזה מכני אשמה לפעולות של אנשים. אם הייתי נכשל בצאלים, מישהו היה מפקיד בידי את היחידה לעוד שנתיים? היו מפקידים בידי את המבצעים הכי גדולים והכי מפוארים?".
"כשבאנו להעיד במשפט של ק' וא,' אמרתי לשופטים שלכאורה, באימונים לקראת מבצע, אפשר תמיד לדחות כדי להיות בטוח יותר. אבל אם אני דוחה בחודש אולי אני מפסיד שעה של חושך במבצע עצמו, ובעצם אני מגדיל את הסיכון של המבצע. כל תאונה, בטח באימונים או בקרב, אתה חייב לשפוט את זה בהקשר הכולל של הביצוע. למה אנשים נפגעו כל כך? כי הם הרגישו שכשהם באו להישפט, חתכו להם את ההקשר. זו תקופה שהחברה הישראלית חותכת ביחס לצבא את ההקשר של הפעילות".
זו טענה ותיקה של הצבא, כמו שהרמטכ"ל אמר במלחמת לבנון השנייה שהחברה לא מוכנה לכניסה לקרקעית ללבנון או לקורבנות. הצבא במיטבו לא מפיל על החברה דבר.
"חברה לא יכולה לגלות מול גיבוריה יחס כל כך חסר אחריות, להחליף אותם בכזו קלות. ברגע הקריטי צריכים להיות שם המ"פ הראוי, המג"ד הראוי, או מפקד היחידה הראוי. החברה הזו במשך שנים זלזלה בגיבורים הצבאיים שלה, והיא לא יכולה לגלגל עיניים לשמיים כשהיא מגלה שיש לה כשלים במערכת הצבאית".
מהו תהליך השיקום? מה הדברים שאתה מבין ומטמיע מאותו רגע ועד שהבאת את ספינת הדגל הזאת למקום שאמרת?
"קודם כל, היינו צריכים להשלים את המבצע השני. וכשגמרנו אותו, כשקיבלנו צל"ש יחידה, אספתי את המשפחות".
חלקן קיבלו את זה קשה.
"אולי הייתי צעיר מכדי להבין. אני חשבתי שחשוב לשתף בכך שהיחידה ממשיכה. חשבתי במונחים הסתערות, שההסתערות צריכה להימשך. ואחר כך התחלתי לבנות את כל המערכות, הכללים והפק"ל המבצעי, המערכות הארגוניות, אולי מבנה צוותי אחר. לבנות קאדר קצונה, ליצור שפה אחרת".
"תמיד אני נותן את הדוגמה שאני מאד גאה בה. במבצע דיראני, האינטליגנציה שעצורה במערכת השיפוט של הלוחמים, שאחראים על החיפוי בשלב הניתוק, הייתה כל כך גבוהה, כל כך יסודית, שהם הרשו לעצמם, בסיטואציה שלפני זה היינו אומרים להם שהיא חד משמעית מחייבת חיסול, לא לפגוע באח של דיראני (שירה על הכח הנסוג.( ויש להם רסיסים מרובה הצייד שלו, ובמקום לירות בו, הם מסמנים עליו את סימני הלייזר ולא יורים".
גלות. זה שמגיע אחרון
לאחר חטיפתו של דיראני סיים דורון אביטל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל. אין עוררים על כך שהיחידה שהשאיר לאל"מ ש' עמדה על יסודות איתנים. הוא עצמו נסע לניו יורק, שם חזר למסלול האקדמי, שנקטע שנתיים קודם לכן.
גם רס"ן ק,' מצביא "שיח אטד", עזב את הארץ לארצות הברית לשנים רבות (ועשה שם חיל בהיי טק.( "אין צל של ספק ", אומר אביטל בשפתו הזהירה, "שיש קשר בין הדברים. יש פה
איזה רומן עם הארץ שניתק. אני לא רוצה לומר שהייתי פגוע, אבל רציתי מרחק רגשי. לא דיברתי על זה עם ק?,'? אבל אני חושב שגם לו זה היה שבר, שהוא לא מתכוון לתקן".
כשהייתי שואל חברים משותפים מה עם דורון, התשובה הייתה "באמריקה, עושה דוקטורט ועובד על הספר הגדול?".? איכשהו, הדוקטורט (שכותרתו "משמעות בתנועה: חקירה בלוגיקה של ה'טרקטטוס' לוויטגנשטיין?("? לקח עשר שנים, והספר הגדול עוד לא נכתב. גם בניהול הספריה הלאומית, תפקיד אותו קיבל לאחר שובו לארץ, לא נשאר זמן רב, בשל חילוקי דעות עם הממונים עליו.
נשארת באמריקה הרבה יותר ממה שתכננת.
"הרבה יותר".
למה?
"החקירה במה שרציתי הייתה מאוד קשה. היו גם עניינים אישיים?".?
חבר ותיק שלך אמר לי שנדמה שיש תמיד פער בין המקום שבו אתה צריך ויכול להיות, מבחינת יכולותיך ואיך שאתה חושב שהדברים ייראו, לבין מה שקורה. בסוף גם האקדמיה, כמו הצבא, זה לא מה שחשבת.
"אני חושב שזה תהליך של התבגרות. לפני שאתה נכנס לתחום אתה רואה רק את התדמית שלו. וכשאתה נכנס, אתה רואה מה קורה באמת, ואתה שואל את עצמך ברצינות אם זה הדבר שאתה רוצה לעשות, ואיך אתה רוצה לעשות אותו. דבר אחד לא השתנה בכל מסלול חיי: החיפוש האינטלקטואלי. בכל פעם יש לו מטרות אחרות, אבל יש בו רצף".
תמיד כששאלתי עליך היו אומרים שאתה מחכה לכתוב את הספר הגדול. זה נראה כאילו אם אתה לא כותב את הספר הגדול, זה לא שווה.
"זו באמת שאלה. אני לא יודע אם זה קיים, הספר הגדול, למען האמת. אני כל הזמן כותב משהו, אבל אני לא יודע אם האופי של הכתיבה הוא לא מסמכים קצרים. אני עוסק הרבה בעניין הזה של תכנון וביצוע, היחס בין תמונה לעובדה, מהי שפה. אלה דברים שתמיד ריתקו אותי".
זה צריך להיות חשוב לעולם? אתה רוצה לעשות משהו חשוב?
"אני רוצה לעשות רק דברים שהם בעלי משמעות, עבורי ואולי גם לאחרים. אני יודע שעשיתי לאורך כל הדרך את מה שרציתי לעשות. אנחנו חיים בתקופה שמנסחת מחדש את הכללים שלה. יש פה הרבה שאלות מרתקות, ואני בכל מיני פורומים ובמכון שהקמתי, מנסה למצוא מקום שבו אוכל לבוא לידי ביטוי.
"הישראלים הם תמיד ראשונים ואחרונים. אנחנו מהירי תפיסה מאוד, אבל תמיד מפספסים את הרכבת. אולי עכשיו יש פה רגע, שבו כוחות בריאים יוכלו להיות שחקנים בעיצוב מחודש של המקום. ויטגנשטיין אמר 'בפילוסופיה מנצח מי שמגיע אחרון?.'? אני זה שמגיע אחרון".
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|