היי

קראתי בהרבה מקומות שהמוסטנג נחשב לדובדבן שבקצפת של מטוסי הקרב,אך כאשר שיחקתי בסימולטור ידוע "IL2 STURMOVIK" ,כמעט אף אחד מאויביי האנושיים לא השתמש במוסטנג,רובם טסו בספיטפיירים ,לבוצ'קין 7 וכמו גם בP38 ובYAK3...
כאשר שאלתי אותם מה רע במוסטנג הם אמרו שזה מטוס שמבחינת תמרון חלש יותר בהשוואה למטוסים הנ"ל.
אם כן רציתי לשמוע את דעתכם... אני מדבר באספקט של הביצועים... ונא לא לכלול את הME 262

יום טוב לכולם!

בוא נתחיל מהסוף - אין לי טבלאות של השוואת קצב גילגול וכושר תמרון של המטוסים הנ"ל, אבל בוא נגיד כמה דברים בזכות המוסטאנג - ה שהפך אותו לחביב הטייסים:

א. היה לו מנוע עם ביצועים מרשימים
ב. כוח האש שלו היה אדיר (שישה מקלעי 0.5)
ג. חימוש מגוון שכלל פצצות ורקטות
ד. טווח אדיר (כפול מזה של הספיטפייר)

המוסטאנג היה למעשה אחד המטוסים הראשונים שתוכננות כמטוס רב משימתי - הוא הצטיין התקיפה, אך גם ביירוט, ויכול היה להישאר בעיניינים למשך זמן רב יותר ממטוסים אחרים, בעיקר במשימות ליווי למפציצים - מה שטרם לפופולריות שלו בקרב הציבור המוגן.

הטווח הגדול, בתוספת מיכלי דלק שניתלו על הכנף - אפשרו למטוס ללוות מפציצים בטיסות שחצו את אירופה לרוחבה - מרוסיה אנגליה או חזרה.

יותר חשוב מהכל - המטוסים נבנו לנוחות הטייסים, בהתחשב בכך שמדובר בטיסות לטווחים ארוכים ובמשך זמן ניכר.... אחד מהאביזרים שנכללו בתא הטייס היו..... מאפרות, שנועדו לטייסים לעשן בנוחות במהלך הטיסה.

סה"כ המוסטאנג היה מטוס קטלני, ובמידה רבה - מהחדישים ביותר בתכנונו, למרות שתוכנן ונבנה בזמן שיא (120 יום אם זכור לי נכון). אז אולי הוא לא תמרן כמו ספיטפייר, אבל הטווח שלו היה גדול בהרבה, במילים אחרות, כשנדרש סיוע למפציצים מפני מטוסים תוקפים, המוסטנג יכול היה להיכנס לקרבות אוויר ולהילחם במטוסים הגרמנים בעוד הספיטים "מתייבשים", וגם המסרשמיטים...

לפעמים זה חשוב אפילו יותר.

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

למוסטנג מנוע הבוכנה המהיר בעולם, עד היום. כזכור הגיע עד 900 קמ"ש, משום כך נחשב לאחד המטוסים הטובים במלחמת העולם ה-2 .

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

נתונים של P-51D
טיפוס מטוס קרב חד מושבי.
מנוע רולס רויס מרלין 61 12 צלינדר מקורר נוזל 1590 כו סוס.
ממדים מוטב 11.27 אורך 9.75 מאר גובה 4.16 מטר.
משקל טעון מריבי 5260 ק"ג.
ביצועים מהירות מרבית 700 קמ"ש שיעור נסיקה 1060 מטר לדקה.
סיג רום מבצעי 12700 מטר טווח עם מכלים חיצונים 3200 ק"מ. טוח מבצעי 1500 ק"מ.
חימוש 6 מקלעים mg53-2 0.5 t אינטש.
מתלים חיצונים למכלי דלק או פצצצות 450 ק"ג.(שניים במספר).
נלקח מספר המטוסים של יהודה עופר משרד הביטחון יצא לאור בשנת 1982.

זה היה 900 מפי נווט בחיל האוויר.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

נדמה לי שיש איזה שהיא מגבלה שמטוסי בוכנה אינם יכולים לעבור את 700-750 קמ"ש.
לפי מה שקראתי בספר של יהודה עופר. המטוס הכי מוצלח ממטוסי הקרב הבוכנתיים היא דווקא הפוקה וולף FW-190.
נדמה לי שהמטוס הבוכנתי הכי מהיר בתוקפת מלחמת העולם 2 היה Dornier 335Pfeil.
מהירותו הייתה כ765 קמ"ש וטווחו היה עם מכלי דלק חיצונים היה 3750 ק"מ. נדמה לי שהמטוס היה מטוס קונספט שלא יוצר מכמות גדולה.(מטוס גרמני)

ידוע לך על איזו שהיא תכנית אמריקאית מימי המלחמה הקרה (לדעתי שנות השבעים) בה היתה כוונה להחזיר את המטוס לשימוש ???....

http://www.swissmustangs.ch/32128.html
(בכלל אתר נחמד, גם על המוסטנג וגם על חיל האויר השויצרי. יש בו תמונה של bf-109 שויצרי)

המוסטנג ללא ספק היה מטוס מעולה. אחרון המוסטנגים יצא משירות פעיל (ברפובליקה הדומיניקנית) רק בתחילת שנות ה-80 !!!

"Perpetuo vincit qui utitur clementia"

עיין ערך PIPER ENFORCER

המוסטנג הוא התשובה הגנרית והמקובלת ברוב הדיונים הללו אבל לטעמי היא פשטנית מדי.

קודם כל מדובר רק בגרסאות המאוחרות יותר של המוסטנג, המונעות במנועי מרלין בריטיים (שיוצרו ברשיון על ידי פקארד), ולא בגרסאות המוקדמות יותר, המונעות במנועי האליסון מחוסרי מגברי-על. המוסטנגים המוקדמים היו מטוסי קרב בינוניים בלבד ולא בכדי ה P-38 וה P-47 נותרו מטוסי הקרב הנפוצים ביותר של האמריקנים בחזית האירופאית עד אמצע 1944 (רק אז הפך ה P-51D לנפוץ יותר) ובחזית פסיפיק עד סוף המלחמה.

הגרסאות המאוחרות של הקורסייר, של ה P-47, ושל הטמפסט 2 הבריטי (המצויד במנוע קנטארוס) נחשבות למטוסי קרב טובים לא פחות מהמוסטנג וכולם היו מתאימים ממנו בהרבה כמטוסים רב משימתיים, הן בגלל המנועים הרדיאלים שלהם והן בגלל כושר נשיאה עדיף. בזכות מנועי ה INLINE היה המוסטנג פגיע מאוד ואכן המוני מוסטנגים הופלו באש נ"מ הן במהלך מלחמת העולם השניה והן במלחמת קוריאה (וגם בקדש נפלו לנו כמה כתוצאה מזה).
גם הברקט האמריקני וגם הסי-פיורי הבריטי היו מטוסי קרב טובים יותר מהמוסטנג, אבל שניהם החמיצו את המלחמה בשנה שלמה.

אסור כמובן לשכוח את ה Me262 הסילוני הגרמני, שהקדים בדור שלם את כל מטוסי הבוכנה של מלחמת העולם השניה ובידי הטייסים הנכונים עם הדלק הנכון היה מסוגל לגבור בקלות על כל מטוס קרב של בעלות הברית, כולל המטאור, הומפייר וה P-80 הסילוניים הפרמיטיביים, ולא היה ניתן ליירט אותו באוויר. גם ה Do335 הדו-מנועי של דורניר הקדים את זמנו בשנים רבות וגם אותו לא היה ניתן ליירט. למזלם של טייסי בעלות הברית, הפיתוח של שני המטוסים הללו (כמו גם רבים אחרים כמו ה TA152 וה HE219 הדו-מנועי) עוכבו בשנתיים תמימות בגלל גחמותיו של היטלר להסב אותם למפציצים ומטוסי קרב ליליים מצוידי מכ"מ ועל כן הם לא הספיקו לבוא לידי ביטוי עד סוף המלחמה.

חשוב לציין שבסופו של דבר הכישרון של הטייס הייתה זה שקבעה באמת מי המטוס הטוב ביותר ולא בכדי רוב האסים הגדולים השיגו את ההפלות שלהם דווקא במטוסים הפחות מתקדמים - P-38 והלקט (ארה"ב), ספיטפייר (בריטניה), Me109 (גרמניה), זירו (יפן) וכו' ולא במטוסים המתקדמים יותר.

החולשה של המוסטאנג לו נבעה מהיות המנוע שלו מנוע אינליין אלא מכך שמערכת הקרור שלו היתה תחת הכנף ופגיעה מאד.

חור קטן ברדיאטור (נושא כאוב לאחר שנאלצתי להחליף את זה של המכונית שלי) גרם לנזילת כל מנוזל הקרור ו"גמירת" המנוע.

צורת המנוע, רדיאלי או לא - אין כל קשר - להיפך - מנועים רדיאליים היו בעלי שטח פנים גדול והיו פחות אווירודינאמיים.

ועוד נקודה - מטוסי מוסטאנג רשמו הפלות גם של מטוסי ME-262...


אז עכשיו צריך לזכור שמטוסי המוסטאנג שהתחילו כמטוסי יירוט, המשיכו כמטוסים רב משימתיים, כשלזכותם תכנון מדהים של חופת בועה וכושר טיסה בגובה רב. דברים שהיום נראים מובנים מאליהם - אבל צריך לזכור שזה חזר לתודעה רק בימי ה-F-15...

נכון - הם לא היו היחידים, אבל הם היו מוצלחים מאד, ולראייה - הם "משכו" המון זמן אחרי המלחמה, אל תוך עידן הסילון, ועדיין הם טסים כמטוסי מרוץ....

צמחו ממנו גם נגזרות משונות - כפולות גוף כמו ה-P-82...

זה לא נכון להגיד שעד דגם D היה המטוס כישלון - רחוק מזה, הוא פשוט עוד לא היה מוצלח כמו שהפך להיות מאוחר יותר. קחו למשל את P-51B שכונה שאנגרי-לה - המטוס הנ"ל הפיל 30 מטוסים גרמניים!!!

זה לא היה הישג נדיר. ג'והן סי. מייר (יהודי?) הוא הטייס שהפיל הכי הרבה מטוסים במוסטאנג מבין טייסי חיל האוויר השמיני (להק 352, טייסת 487 ) - הוא רשם לזכותו 37 הפלות - מתוכן 24 באוויר ו-13 על הקרקע (כנראה בארה"ב הפלה היא כל מטוס מושמד).

תכנון המטוס, אווירודינמית היה מתקדם ביותר, מה שהביא בשלב כלשהו את האמריקאים להציע את המטוס מחדש, כשהוא מונע במנוע טורבו פרופ, בשנות ה-70 המאוחרות כמטוס הPA-48 -ENFORCER.
ההצעה, שנועדה להוות מטוס לדיכוי מהומות (מכאן שמו) כשלה לבסוף, ולא נכנסה לייצור המוני. המטוס טס לאחרונה ב-1984, והועבר לאחסנה בבסיס דיוויד מונת'ן (בית הקברות למטוסים). אחד המטוסים הועבר לתצוגה במוזיאון רייט פטרסון בארה"ב.

ראו כאן:
http://s96920072.onlinehome.us/AWA1...cer/walk170.htm

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

>>החולשה של המוסטאנג לו נבעה מהיות המנוע שלו מנוע אינליין אלא מכך שמערכת הקרור שלו היתה תחת הכנף ופגיעה מאד.חור קטן ברדיאטור (נושא כאוב לאחר שנאלצתי להחליף את זה של המכונית שלי) גרם לנזילת כל מנוזל הקרור ו"גמירת" המנוע.

עם כשל מובנה וידוע כזה בתכנון, איך בדיוק הגענו למסקנה שהמוסטנג היה מטוס רב משימתי מוצלח?

צורת המנוע, רדיאלי או לא - אין כל קשר - להיפך - מנועים רדיאליים היו בעלי שטח פנים גדול והיו פחות אווירודינאמיים.

לצערי זה פשוט לא נכון.
למנועים הרדיאלים יש מספר יתרונות חשובים על פני מנועי ה INLINE כולל במטוסי קרב ויירוט ובכלל זה איוורור וקירור טובים ופשוטים יותר (האריך את חיי המנוע, שיפר את אמינותו, הגביר ביצועים), שרידות גבוהה בהרבה לנזקים ופשטות בתכנון המטוס (ללא צורך במערכי קירור ואיוורור מסובכים ופגיעים). גם תחזוקת והחלפת המנועים פשוטה יותר. זה הסיבה שכמעט כל מטוסי הקרב הימיים למשל עשו בהם שימוש, מלבד מטוסי יבשה ספורים כמו ההוריקיין והספיטפייר שהוסבו בחופזה למטוסים ימיים והיו בד"כ כשלונות.
במהלך רוב שנות ה-30 הידע בעיצוב מבנה המטוס היה עדיין בסיסי ביותר ועל כן שטח הפנים הגדול יותר של המנוע הרדיאלי נתפס לכאורה כחסרון (הגדיל מקדם הגרר=צריכת דלק, הצריך מנוע חזק יותר להשיג אותה מהירות, הגביל את החימוש שניתן להתקין בגוף המטוס עצמו, הגביל את שדה הראיה של הטייס וכו') אולם פריצות הדרך שנעשו בתחום התיכנון האוירונאוטי בסוף אותו עשור הסירו את המגבלות הללו והראו שפוטנציאל ההתפתחות של המנועים הרדיאלים לא נופל מזה של מנועי ה INLINE. מטוסי קרב מוקדמים כמו סדרת ה LA הסובייטית, ההלקט האמריקני ובעיקר ה FW190 הגרמני הראו שניתן לייצר מטוסים קרב יוצאים מהכלל בעזרת מנועים רדיאלים. המגמה הנ"ל ניכרה במהלך חציה השני של מלחמת העולם השניה והיא הגיע לשיאה במנועים רדיאלים מתקדמים כמו הפראט אנד וויטני R-2800 Double Wasp, שהניע קלאסיקות דוגמת הקורסייר, ה P-47 והברקט, הרייט R-3550, שהניע את ה A-1, ובעיקר הפראט אנד וויטני R-4360 Wasp Major המפלצתי שהניע ענקים כמו ה B-36 וה C-124 (ועוד מגוון אבות טיפוס אנכרוניסטיים שהתפתחו בשלהי עידן מנוע הבוכנה כמו ה XF-11 של הווארד יוז). בגרסאות האחרונות שלו סחטו מהמנוע הזה כמעט 4500 כ"ס, שזה בערך כפליים יותר כ"ס ממנוע ה INLINE המתקדם ביותר - הגריפון - שדרך אגב פותח באותה שנה כמו המרלין - 1934 - אבל לקח לו כעשור להבשיל למנוע מבצעי

ועוד נקודה - מטוסי מוסטאנג רשמו הפלות גם של מטוסי ME-262...
כאמור לא רלוונטי מאחר ורוב ההפלות של סילוני ME262 לא הושגו כלל בקרבות אוויר, בהם ל ME262 הייתה עליונות מוחלטת בכמעט כל תחום טיסה על כל מטוס קרב של בעלות הברית.
לצורך העניין, גם הסי פיורי והקורסייר השיגו הפלות כנגד סילוני MIG-15 במלחמת קוריאה - אז זה אומר שהם מטוסי קרב טובים יותר?
חשוב גם לציין שמטוסי הקרב הראשונים בעלי כנפיים משוכות לאחור נכנסו לשימוש מבצעי בארה"ב רק 4 שנים לאחר המלחמה (הסייבר ומקורבו הפיורי של הצי או ה MIG-15 הסובייטי)... כל שאר הסילונים המוקדמים של בעלות הברית היו נחותים משמעותית מה ME262

אז עכשיו צריך לזכור שמטוסי המוסטאנג שהתחילו כמטוסי יירוט, המשיכו כמטוסים רב משימתיים,
שלילי - הדגם הראשון של המוסטנג שנכנס לשימוש בארה"ב היה בכלל ה APACHE/INVADER A-36 כמטוס תקיפה וסיוע קרוב, הרבה בגלל האכזבה ממנו כמטוס קרב... למיטב זכרוני מאותן סיבות גם הבריטים זנחו בהדרגה את המוסטנגים המוקדמים שקבלו והסבו את רוב הטייסות שהפעילו אותם בחזרה לספיטפיירים...

כשלזכותם תכנון מדהים של חופת בועה וכושר טיסה בגובה רב. דברים שהיום נראים מובנים מאליהם - אבל צריך לזכור שזה חזר לתודעה רק בימי ה-F-15...
חופת הבועה הופיעה במטוסי קרב כמו ה P-38 והזירו היפני שנים רבות לפני שהופיעה ב P-51.
הספיטפייר, הטמפסט ואפילו ה P-47 קיבלו חופת לפני המוסטנג.


נכון - הם לא היו היחידים, אבל הם היו מוצלחים מאד, ולראייה - הם "משכו" המון זמן אחרי המלחמה, אל תוך עידן הסילון, ועדיין הם טסים כמטוסי מרוץ....
זה נכון שהמוסטנג נשאר בשימוש של ח"א האמריקני עד אמצע שנות ה-50 אבל גם מטוסי P-47 וקורסייר נותרו בשימוש של מדינות מתפתחות רבות אל תוך שנות ה-60, לצד המוסטנג.
למעשה, הקורסייר נשאר בייצור עד 1952, 6 שנים יותר מהמוסטנג.

צמחו ממנו גם נגזרות משונות - כפולות גוף כמו ה-P-82...
ה P-82 נבנה כפתרון STOP-GAP על מנת ללוות את מפציצי ענק כמו ה B-36 וה B-50 ליעדים ביפאן ואסיה מבסיסים בפסיפיק ובמערב אירופה בגלל ששני התכנונים המתחרים - ה P-61 וה XF-11 התגלו כגדולים, מורכבים ויקרים מדי. דווקא הטייגרקט הדו-מנועי של הצי היה מטוס קרב יוצא מהכלל ואכן שירת בקוריאה כמקביל של ה P-82. גם ההורנט הדו-מנועי הבריטי וה HE-219 הדו-מנועי הגרמני נכללים באותה קטגוריה.

זה לא נכון להגיד שעד דגם D היה המטוס כישלון - רחוק מזה, הוא פשוט עוד לא היה מוצלח כמו שהפך להיות מאוחר יותר. קחו למשל את P-51B שכונה שאנגרי-לה - המטוס הנ"ל הפיל 30 מטוסים גרמניים!!!
אז מה? היו גם מקרים שמטוסי הוריקיין פרימיטיביים הפילו FW190 ו FIAT G55 מתקדמים בהרבה ויש עשרות רבות של אסים גרמנים שהפילו עשרות ומאות מטוסים סובייטים בעודם מטיסים את ה ME109E הפרמיטיבי, וזאת למרות שהאויב הטיס מטוסי קרב מתקדמים יותר כמו ה YAK-7, LAGG-3 וה LA-3 - אז מה כל זה אומר? שהוריקיין והME109E היו מטוסי קרב מעולים? הכל תלוי בטייס ובעיקר מול מי הוא טס.

זה לא היה הישג נדיר. ג'והן סי. מייר (יהודי?) הוא הטייס שהפיל הכי הרבה מטוסים במוסטאנג מבין טייסי חיל האוויר השמיני (להק 352, טייסת 487 ) - הוא רשם לזכותו 37 הפלות - מתוכן 24 באוויר ו-13 על הקרקע (כנראה בארה"ב הפלה היא כל מטוס מושמד).
ומה זה אומר? שאכן היו טייסי מוסטנג שהפילו הרבה מטוסים. אבל מה לעשות וחלק נכבד מהאסים האמריקנים בכלל לא הטיסו את המוסטנג אלא דווקא את ה P-38 וה P-47.

תכנון המטוס, אווירודינמית היה מתקדם ביותר, מה שהביא בשלב כלשהו את האמריקאים להציע את המטוס מחדש, כשהוא מונע במנוע טורבו פרופ, בשנות ה-70 המאוחרות כמטוס הPA-48 -ENFORCER
ההצעה, שנועדה להוות מטוס לדיכוי מהומות (מכאן שמו) כשלה לבסוף, ולא נכנסה לייצור המוני. המטוס טס לאחרונה ב-1984, והועבר לאחסנה בבסיס דיוויד מונת'ן (בית הקברות למטוסים). אחד המטוסים הועבר לתצוגה במוזיאון רייט פטרסון בארה"ב.

אכן מטוס מדהים אבל מפה ועד לקבוע חד משמעית שהוא מטוס הקרב הטוב ביותר של מלחמת העולם השניה יש מרחק גדול... אם תשאל גרמנים זה יהיה ה FW190... אם תשאל יפנים זה יהיה הזירו... אם תשאל רוסים זה יהיה ה YAK-9 או ה LA-9... אם תשאל בריטים זה יהיה הספיטפייר וכו'...

הספיטפייר היה מטוס הקרב הטוב ביותר במלחמה.
ומה היו האמריקאים עושים אם הבריטים לא היו מעבירים להם את יצור ה"מרלין" ברשיון?

כמה מוסטאנגים יוצרו מול ספיטפיירים- ומי הפיל יותר? רק במלחמת העולם השניה. אולי זה יתן כיוון להשוואה

לא קל לענות לשאלה מהסוג ששאלת והניסוח הטוב ביותר ששמעתי היה:
א. הספיטפייר היה מטוס הקרב ההגנתי הטוב ביותר;
ב. המוסטנג היה מטוס הקרב ההתקפי הטוב ביותר.

את התשובה המפתיעה ביותר שמעתי מפי לו לנארט (מוביל הרביעייה שתקפה ב "עד הלום"). במלחמת השחרור טס על המסרשמיט הצ'כי, על ספיטפייר ועל מוסטנג. אולם הוא דווקא העריך את הקורסייר, עליו טס כטייס מארינס במלה"ע השניה, כמטוס הקרב הטוב ביותר.

בואו נתחיל מזה-מה זה מטוס קרב,כמה מנועים ולאיזו משימה?

בקרבות פניה הדוקים המובילים היו זירו היפני,מטוס ללא הגנה על מיכלי הדלק וכמעט
ללא הגנה על הטייס,לכן כושר התמרון שלו היה פנטסטי בתחילת המלחמה.כשהתחילו להוסיף לו את כל ההגנות האלה-זה נהיה סיפור אחר.גם הספיט והיאק-3 היו מעולים לקרבות הדוקים,אבל עם
"רגליים קצרות".גם למסרשמיט 109 היו "רגליים קצרות"(דרך אגב הוא היה מראשוני המשתמשים במנוע עם הזרקת דלק בשעה שהספיטים והמוסטנגים השתמשו בקרבורטור)והוא היה יריב מעולה(ראו כמה אלופי הפלות היו עליו-המספרים מהממים!).קחו מטוס בינוני,כמו ה-P-40 וראו מה עשו טייסי ה"נמרים המעופפים" איתם מול הזירו!קחו מטוס בינוני(לדעת האמריקאים),כמו ה-P-39 איירה קוברה וראו מה הרוסים עשו איתם-כמה אלופי ההפלות הגדולים ביותר של בנות הברית טסו על המטוסים האלה.המטוס היה טוב בגבהים בינוניים,שם היתה רוב הפעילות בחזית הרוסית-וזה התאים להם מאוד.האמריקאים היו צריכים מטוסי ליווי למפציצים מגביהי טוס לטווחים ארוכים וה-P-39 ו-P-40 לא התאימו למשימה.
קראתי מאמר של בדיקת ה-P-47 ע"י הרוסים-הם לא אהבו אותו בכלל.הוא היה ענק,כבד מאוד
לא המטוס האידאלי לקרבות אויר ולא מספיק משוריין לתקיפות.זה מביא אותנו ל-IL-2,ה"טנק המעופף"-מטוס תקיפה/סיוע קרוב הטוב ביותר.המנוע והטייס ישבו בתוך "אמבטיה" משוריינת.
נכון שנפלו הרבה(היה צריך להתאמץ חזק מאוד כדי להפיל אותם),אבל אם היה נשלח כל מטוס אחר בעולם למשימות האלה-כמות האבידות היתה הרבה יותר רצחנית.
מפציץ צלילה הכי טוב?יש להניח שהשטוקה.אבל...הוא היה מעולה רק באזורים בהם לגרמנים היתה עליונות אוירית.בכל אזור אחר-מטרה קלה.
מפציץ טורפדו הכי טוב?כנראה ה-TBM AVENGER .
מטוסי קרב של הצי האמריקאי-F6F HELLCAT ו-F4U CORSAIR.כאן אלה היו מטוסים חדישים מול הזירו המזדקן,שניסו "למתוח" לו את התכנון והשיפורים.הזכרתם את ה-F8F BEARCAT,מטוס חזק וזריז,אבל קטן ובעל טווח קצר יחסית.
ה-P-38 לייטנינג.דוגמא טובה לשימוש במנועי אליסון(שהיו מותקנים ללא גידוש במוסטנגים הראשונים
והגבילו אותם לגובה נמוך/בינוני)עם מגדשי טורבו-סיפור אחר לגמרי.כמובן שהוא לא היה נכנס לקרבות פניה הדוקים עם הזירו,אלא היה משתמש בכושר הנסיקה/צלילה העדיף שלו על מנת לקבוע את חוקי הקרב.כל טייס שהשתמש בחוכמה ביתרונות המטוס שלו-הצליח.
בקיצור-כל תכנון הנדסי הוא תוצאה של פשרות והמוסטנג משלב את כולם בצורה די טובה.
אולי אפשר להשוות אותו לפנטום-רב משימתי די טוב.אם תקח מטוס "מתמחה" באיזשהו תחום-הוא יהיה טוב יותר בתחום הצר הזה.
השוואת ביצועים בין המטוסים הוא ענין מסובך.יש כמה השוואות כאלה בספר העבה מאוד באנגלית שנקרא "המטוסים הגדולים של מלחת העולם ה-2".דפים עבים מאוד וציורי איירבראש של איזה צייר יפני.גם היה תלוי במנועים-חדשים או לפני שיפוץ ושחוקים.התחילו בטיסה ישרה ואופקית בגובה מסוים וביצעו מס' תמרונים ביחד.וכך שינו גובה ותרגילים כל פעם.אני יכול לנסות לסרוק(זה באנגלית)אם מישהו מעונין.יש גם ראיונות מענינים עם טייסים רוסיים באתר הזה(באנגלית או רוסית):
http://lend-lease.airforce.ru/english/index.htm
איציק

המוסטנג תוכנן לבקשת חיל האויר הבריטי לאחר שהם אכלו הרבה זפת מהגרמנים
ואז ביקשו את עזרת האמריקאים בחיזוק הכוחות.

בכל מה שקשור לביצועים המוסטנג נחשב ל F15 של אותה תקופה.
לטעמי הספיט עדיף בקרבות אויר בגלל יכולת פנייה ותאוצה עדיפים.

גם ה מוסטנג וגם הספיט הגיעו ועברו את מהירות הקול (בצורה לא מבוקרת) שלרוב גרמה להתפרקות באויר.

דוגמה קלאסית בספיט, אחד הדגמים האחרונים שיוצרו היה בעל קצה כנף קצוץ, דבר שמנע מזרימת האויר בקצה הכנף מלהגיע למהירות הקול.
לאחר שבהרבה מיקרים בזמן קרב אויר הטייסים היו נכנסים לצלילה חריפה ולא מצליחים לצאת ממנה.

וכמו שכבר נאמר בספיט נבנה במקור לקרבות אויר נטו
המוסטנג לא
שינהם נחשבו למובילים בזירה באותה תקופה - באירופה מול ה מסרשימטים וביפן מול ה זירו.

אישית אני מעדיף את הספיט..... הוא גם יפה יותר

גם ה מוסטנג וגם הספיט הגיעו ועברו את מהירות הקול (בצורה לא מבוקרת) שלרוב גרמה להתפרקות באויר????????
נדמה לי שהמטוס הראש שעבר את מהירות הכול היה x-1 (מטוס בעל הנעה רקטית)
היו שמועות שהמטוס הגרמני ME-262 של הגרמנים היה מתקרב למהירות הקול בצלילה לא יודע אם זה נכון.
המוסטג והספיט לא התקרבו למהירות הקול.(התבלבלת)

לא התבלבלתי
ה X1 היה באמת הראשון שהגיע בצורה רשמית ועבר את מהירות הקול
אחדד את דברי, הספיט והמוסטנג הגיעו למהירות הקול בצלילה חריפה ובשלב הזה קצות הכנף (ולהבי המדחף) היו עוברים את מהירות הקול, בשלבים האלו לרוב המטוס היה מתחיל להתפרק.
כלומר הם לא ממש טסו במהירות הקול כמו שעשה לראשונה ה X1 כלומר, הצליח להגיע, לעבור ולהישאר יציב ושלם בטיסה קולית/על קולית.

ושם טענו כמה טייסים גרמנים שהם במטוס שלהם ME-262 ההיגעו בצלילה למהרויות של 1000 קמ"ש.
והיה שם טייס אחד שטען שהוא שבר את מהירות הקול לראשונה , אבל כיוון שהגרמנים הפסידו לא נתנו לא גיבוי רשמי , לפי טענתו של אותו טייס. באותה תוכנית (הייתי רוצה לראותה שוב) היו ניסיונות אמריקאים עם המטוס המפורסם.
ושיא שנקבע לו בצלילה חריפה הייתה בסביבות 940-970 קמ"ש.
כמו כן היו מטוסי הקומט ME -163 שהייתה מאין טיל נ"מ מאויש וחמוש בתותחים שמהירתו הרשמית לפי ספר המטוסים של יהודה עופר 960 קמ"ש בגובה של 30000 רגל.
וכן גם היה את אינקל HE-162 salamander שמהירותו הגיעה 785 קמ"ש. והיה גם המטוס arado ar -234 -blits. יכול להיות שניסו את המוסטנג עם מנועים רקטיים או סילונים?

טענות שונות הועלו בנוגע לשבירת מחסום הקול, או הגעה אל מהירות הקול המטוסים שונים. אף אחת מהן אינה מבוססת דיה, ובעצם - מחקרים שונים מצביעים על כך שזה גם אינו אפשרי.

ישנו סיפור מפורסם לגבי טייס שהגיע למהירות הקול במטוס ספיטפייר, וזה אף הוצג באיזשהו סרט קולנוע - גם עניין זה הופרך.

שתי נקודות שראוי להעלות בנקודה זו:
1) חוזק חומרים ומבנה המטוסים לא אפשר להם לשרוד טיסה שכזו
2) צמיגות האוויר בטיסה עבר קולית (תחילת התופעות העל קוליות) אינה מאפשרת תפעול הגאים מכניים, וקשה להניח שניתן היה להחלץ מטיסה שכזו בכוח הזרוע עצמה.

חוקי האווירודינמיקה משתנים מקצה אל קצה בטיסה עבר\על קולית - תנועת מרכז הלחץ, מיקום גל ההלם ופרמטרים נוספים. כאמור - לא הצד החזק שלי. האם מישהו יכול היה להיחלץ מזה בחיים?

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

הטענה לגבי הגעה למהירות הקול לא נכונה אבל מדויקת

במהירות תת-קולית לזרימת אויר על כנף יש מהירות גבוהה ממהירות הטיסה
בגלל שהאויר צריך "להספיק לעקף את הכנף". כשהמהירות הגבוהה ביותר היא
בערך בנקודה שבה הכנף הכי עבה.
כתוצאה מכך במטוסים תת- קוליים מהירים יכול האויר להגיע למהירות הקול בנקודות
ספציפיות בזמן שמהירות המטוס היא תת-קולית.

פרופילי הכנפיים של מטוסי מלחמת העולם השניה היו יחסית עבים ( כנראה בגלל שהתופעה
לא היתה מוכרת ) וניתן היה להגיע למהירות הקול על הכנף אפילו במהירויות נמוכות יחסית.
בשלב זה המטוס היה מתחיל לרעוד ואו שהמהירות הית יורדת או שהמטוס היה מתפרק.

המדפים היא בתחום העבר קולי. ב wwII גילו את התופעה רק אחרי שכמה טייסים הצליחו לנטוש סנגד כל הסיכויים.

אם אני לא טועה מנועים רקטיים, אבל אולי סילוניים.

לא יודע לגבי הספיט,אבל אצל המוסטנג הכנף היתה "סופר קריטית"-המקום העבה ביותר של חתך הכנף
לא היה ממש מקדימה,אלא באמצע הכנף,בערך.דבר זה גרם לתחילת תופעות הדחיסות בצלילות,במהירויות של 750+ קמ"ש.תופעות הדחיסות מתגברות עם התקרבות לתחום העבר קולי,כמו שכתב צחי.זה באמת גורם לרעד חזק בהגאים.מכאן להסיק שהמטוסים האלה,בעלי תצורה אוירודינמית נחותה לטיסות עבר קוליות עברו בחלקים את מהירות הקול...???
בקיתור-הגיעו למבוא לתחילת התחום העבר קולי.

מה שנותן גרר מושרה מינימלי.

כנף סופר קריטית היא כנף המשמשת בעיקר במטוסים הטסים במהירות תת קולית גבוהה, על סף מהירות הקול (או למעשה - קרוב לשלב בו מתחילות תופעות על קוליות להתקיים על המטוס).

צורת הפרופיל נועדה לעקב היווצרות גלי הלם, ולרוב היא מעט שטוח בצידה העליון (העקימון העליון).




(מתוך http://www.nasa.gov/centers/dryden/...S-044-DFRC.html)

שים לב לכך שהמהירות המצויינת למעלה היא 0.69 מאך - עכשיו תחשוב שזה קורה במטוס כמו מוסטאנג, והיכן נמצא (בערך) גל ההלם, חלש ככל שיהיה - ממש על משטחי הניהוג - מה שמוציא אותם מכלל פעולה ללא מגברים הידראוליים...

עריכה: למוסטנג לא היתה כנף סופרקריטית אלא כנף לזרימה למינארית (כלומר שאינה יוצרת מערבולות) מסוג NACA 66,2.

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

אלופים פה בפורום ואני שמח שמצאתי אותו.

[QUOTE=Soloavia]כנף סופר קריטית היא כנף המשמשת בעיקר במטוסים הטסים במהירות תת קולית גבוהה, על סף מהירות הקול (או למעשה - קרוב לשלב בו מתחילות תופעות על קוליות להתקיים על המטוס).

צורת הפרופיל נועדה לעקב היווצרות גלי הלם, ולרוב היא מעט שטוח בצידה העליון (העקימון העליון).

הכל נכון אלא שזו לא הייתה הכנף של המוסטנג. למוסטנג היה פרופיל כנף למינרי, כלומר פרופיל בו מכס' העובי אינו בשליש המיתר כמקובל בסדרות NACA ארבע וחמש ספרות, אלא ב- 40% מיתר. דבר זה דחה את היווצרות גל ההלם למהירות גבוהה יותר. נקודת המהירות בה חלק כלשהו בפרופיל עובר מקומית את מהירות הקול נקראת "מאך קריטי". כלומר, הכנף של המוסטנג הייתה למינארית.
פרופיל "סופר קריטי" הומצא ע"י ריצ'רד וויטקומב (האיש מ "חוק השטחים") בשנות החמישים המאוחרות, כשהמוסטנג ניהל מו"מ לפנסיה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי xnir המוסטנג תוכנן לבקשת חיל האויר הבריטי לאחר שהם אכלו הרבה זפת מהגרמנים ואז ביקשו את עזרת האמריקאים בחיזוק הכוחות. משלחת הרכש הבריטית בארה"ב (מש"ן גוד סייב דה קינג) פנתה לחב' "נורת אמריקן" בבקשה לייצור פי 46 באפריל 1940. חודש לפני שגרמניה פלשה לצרפת ושלושה חודשים לפני תחילת ה "קרב על בריטניה". סירובה של "נורת אמריקן" להיות קבלן משנה ל "קרטיס" גרם לה להציע מטוס מתכנונה, המוסטנג. אין מקום לטענה שהבריטים אכלו זפת מהמטוסים הגרמניים. לבריטניה לא חסרו מטוסים באיכות המסרשמיט 109 כי הספיטפייר היה כבר בייצור 3 שנים וכך גם ההאריקיין. לבריטניה חסרה כמות מטוסי קרב הגנתיים מפני שתוכנית ההתחמשות המואצת מ 1936 פיגרה. גם ה מוסטנג וגם הספיט הגיעו ועברו את מהירות הקול (בצורה לא מבוקרת) שלרוב גרמה להתפרקות באויר. אף לא מטוס בוכנה אחד במלה"ע השניה חצה מאך 1. הלייטנינג היה המטוס הראשון שניתקל בבעיית הדחיסות וצויד במעצורי צלילה כפתרון לבעיית הרעידות וקפיאת ההגאים. "קלי" ג'ונסון לקח לעצמו קרדיט פומבי על המצאת המעצורים, רק מפני שאווירודינמיקאי ביישן ב NACA לא מחה. היו סיפורים שפי 47 חצה את מחסום הקול בצלילת כוח והיו סיפורים שכמה שבועות לפני שה X-1 זכה לתהילת עולם, הצליח "מוסטנג" לעשות את זה ראשון. אולם זה לא כך. יש הגדרה ברורה וחד-משמעית לחציית מחסום הקול. המטוס חייב לעשות זאת בטיסה אופקית וישרה, מעל מסלול מדוד, ולצאת מזה שלם. כל השאר הם סיפורי מרפסת. חלקים עבים ובולטים במטוסי קרב מהירים (מכס' העקימון בכנף, חיפוי המנוע, החופה וכו') מסוגלים, מקומית, לעבור את מהירות הקול אך כדי להירשם כ "מטוס על-קולי" על כל המטוס לחצות את הנקודה הזאת ובטיסה אופקית וישרה. את זה - אף מטוס בוכנה לא עשה עד היום (כולל ה "ברקט" של דאריל גרינמאייר) דוגמה קלאסית בספיט, אחד הדגמים האחרונים שיוצרו היה בעל קצה כנף קצוץ, דבר שמנע מזרימת האויר בקצה הכנף מלהגיע למהירות הקול. הסיבה העיקרית לקיצוץ קצות כנף בספיטפייר הייתה הגדלת שיעור הגלגול של המטוס תוך הקרבת ביצועים בגובה רב (דגמי LF). אם נמשיך בשיטתך, דווקא הדגמים לגובה רב (HF) בהם הוארכו קצות הכנפיים, היו צריכים להיות עלקוליים. לספיטפייר היה פרופיל כנף קונבנציונלי לחלוטין (NACA 2212) שהודק לעובי של כ 10% בשורש. דקות הכנף בתקופה בה פרופילים טיפוסיים לכנפי מטוסי קרב היו בסביבות 12% ואף 15% (הוקר טורנאדו) היא הישג אווירודינמי וסטרוקטורלי. המאך הקריטי של כנף כזו היה בסביבות 0.96; הגבוה ביותר מבין מטוסי מלה"ע השניה, ואפילו יותר מהכנף הלמינרית של המוסטנג. וכמו שכבר נאמר בספיט נבנה במקור לקרבות אויר נטו המוסטנג לא שניהם נבנו כמטוסי קרב. בשניהם לא הוקדש מאמץ בתכנון המקורי למשימות אוויר-קרקע. אישית אני מעדיף את הספיט..... הוא גם יפה יותר

תעמוד בבקשה בתור ארוך ארוך של אנשים שחושבים בדיוק כמוך. גם אני.

לוקח את המוסטנג בטיפוס ובמהירות בגובה רב