04-07-2005, 00:59
|
|
|
חבר מתאריך: 27.06.03
הודעות: 54
|
|
שיר שכתבתי...
Once upon a midnight dreary, while I pondered weak and weary...
חחח, טוב סתם, אני לא פו וגם לא פה וגם לא נעליים....
אבל הנה השיר, ואין לי בשבילו ממש כותרת.
אה ואני מזהיר מראש, שוב אני לא פו ולא דוסטויבסקי ולא פושקין אז אנא, לא לקטול, בבקשה תודה....
סיפור זה שאספר
אשרי המאמין
כי כבר שני אלפיים, או יותר
אין לא מוכן להאזין
מעבר לאופק, בקצה קשת וענן
נמצא מקו נפלא, שלו
שכך אותו אדם, שכך אותו הזמן
ואל אותו מקום קסום, לעד אני רוכב
הינו טיפת הטוהר
בתוך אוקינוס של טומאה
הוא אהבה קורנת זו הר
בתוך מחנק מלא שנאה
אותו מקום שכוח חי, אל ואדם
אלי אני שנים כמה
אליו אני כל ליל נרדם
אך הוא אדם משם מונע
יבוא אדם ויהרוס
יבנה הוא מגדלים
ואז כבר לא יהיה מנוס
מתככי אנוש כה אפלים
אז מבקש אני מכם דבר אחד
אם תראו נווה מדבר
בתוך צחיחות ומוות עד
את מיקומו שימרו בסוד, לאיש אל תגלו דבר
-סוף-
שוב, אני לא פושקין והיו לי טובים מאלה, אך עדיין, מה דעתכם?
|