אחרי 18 שנה, זוג ניצולי השואה עוזב את נוה דקלים
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת יאיר אטינגר
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P070705/a.0.0707.2.1.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

מרים ויהודה גרוס בביתם בנוה דקלים, אתמול
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
תצלום: ניר כפרי



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
אחרי שהפקיד גמר לחשב את חישוביו, והודיע לזוג שישב לפניו כי את הפרק החדש בחייהם יפתחו עם סכום כולל של 827 אלף שקל (180 אלף דולר), היא שאלה במבוכה, בכלימה, אם "יש סעיף על עוגמת נפש". שאלה, וחיטטה בהר המסמכים בחיפוש אחר הסעיף האבוד. "יש עוגמת נפש קשה", הסכים הפקיד, "אבל אין תשלום בעבורה".

מרים ויהודה גרוס החליטו לעזוב. לפני סוף החודש ייצאו בפעם האחרונה מנוה דקלים, מניחים מאחור את ביתם זה 18 שנה.

בגיל 83 הם עוברים ליישוב מיתר שבצפון הנגב, בשכנות לשניים מבניהם. חודשים של התלבטות הוכרעו בשבוע שעבר, ובלי לבזבז זמן, אתמול השכם בבוקר נסעו לפגישה שקבעו מראש עם איש מינהלת ההתנתקות.

יהודה השתכנע ראשון כי עליהם לעזוב. אחריו גם היא, "האופטימיסטית". "פתאום עכשיו הבנתי שזה דבר סופי", אמרה על הפינוי.

אבל לשניהם היה ברור כבר מזמן שאם ישתכנעו שיהיה פינוי, לא יישארו עד הרגע האחרון כמו רוב תושבי גוש קטיף, כמו בתם ונכדיהם וניניהם הפזורים בין שלושה יישובים שונים כאן.

הם ילידי הונגריה, פליטי שואה שגינו כאן בראיון משותף לפני חודשיים את השימוש שעושים מתנגדי ההתנתקות בשואה. אבל זה ברור: החלטתם האישית נבעה בראש ובראשונה מעברם. "אני לא רוצה להיות פה בבלגן", אמרה מרים, "אין לי כוח לזה. יהיו פה שוטרים וחיילים, אני לא יכולה לדמיין שאני עוברת את זה. זה אחד יותר מדי. אני לא בורחת ולא הולכת מפחד. אני פשוט לא יכולה לעבור את זה. אני צריכה לחכות שיוציאו אותי? לא, ואני גם לא רוצה לראות את האנשים פה מיואשים. יהיה פה הרבה ייאוש".

יהודה: "הנכד שלי אמר לי 'סבא, אל תחכה עד שזה יהיה ברוטלי'. זה נכון, אני לא רוצה לראות דבר כזה בפעם השלישית בחיים שלי. ראיתי את הברוטליות של הגרמנים, את הברוטליות של הקומוניסטים. עכשיו, את זה אני לא רוצה לראות".

חודש וחצי לפני הפינוי אף אחד לא זז, ובקהילה אידיאולוגית כמו נוה דקלים רק משפחה אחת עזבה לפני כמה שבועות באישון לילה. בני הזוג גרוס סיפרו כבר לכמה חברים, וקיבלו עידוד ותמיכה.

הם מבינים שנותרו להם פה ימים לא רבים. "פשוט קילקלו את החיים שלנו", אמרה מרים בפגישה בביתם. "כל החיים שלנו התהפכו. אנחנו כל כך אוהבים פה את האנשים, שרק מחייכים אליך ואם חלילה יש צורך עוזרים לך. את השכנות שלנו אני אוהבת כאילו הן הבנות שלי". היא הביטה החוצה, אל "עץ הצאלון שלי, שאני יושבת מתחתיו כל ערב וקוראת ספר. יש לי קשר רגשי לעץ הזה וכואב לי עליו. יש פה עוד עצים אבל אי אפשר שיהיה כאב לב על כל דבר, הלב לא יכול לשאת כל כך הרבה כאב".

שניהם כועסים. "אני, אחרי שהייתי בשואה, אמרתי לעצמי שזו היתה הפעם האחרונה שמישהו אומר לי לאן ללכת. ותראה, פתאום בארץ שלי זה קורה... ואין לי את הכלים להתמודד עם זה. יש דברים שלא שוכחים. כשלקחו אותנו לגטו, הלכנו קודם לבית של סבא שלי. הוא היה כבר קרוב לגיל 80, וראיתי איך הוא מסתכל על הבית שלו לפני שיצאנו. ממש הרגשתי שכל השנים שהוא חי שם, כל החיים שלו עוברים לו לנגד העיניים. הוא הסתכל על הבית וידע שהוא לא חוזר לשם לעולם".

בינתיים, למרות העזיבה הקרובה, יהודה ממשיך להשקות את הדשא ("אין לי לב לא לתת מים לפרחים"), ומרים חושבת ש"רק כשאני אתחיל להוציא דברים מהארונות אני אדע שכבר השלמתי. עוד לא הגעתי לזה".

אבל אתמול, בבוקר סגרירי-במפתיע של יולי, הגיעו לפגישה עם נציג מינהלת ההתנתקות בדרום, אילן סממה. ל"הארץ" ניתן להציץ לפגישה שכמוה יזמו עד עכשיו כמה עשרות תושבים מחבל עזה. פגישות במחשכים, שבדרך כלל מתקיימות בשדרות, אבל שלבקשת בני הזוג נערכה בבאר שבע. הצטרפה גם אשתו של הנכד, עורכת דין.

"איך מתחילים עם זה", פתחה מרים, "החלטנו שאנחנו עוזבים לפני הבלגן. יש טופס שצריך למלא, אם אפשר לעזור לנו". סממה: "אני מאוד מעוניין שנדבר גם על התוכניות שלכם ואם יש גם בעיות...". היא קטעה אותו: "הבעיה היחידה היא שצריך לעזוב את הבית. אנחנו רוצים חיים שקטים, מה שהיה לנו בנוה דקלים כבר לא יהיה לנו". ויהודה ביקש לפרוק את אשר על לבו: "הייתי 28 שנים בצבא, ואחרי זה חשבתי שאני הולך לנוח. את כל הכסף שלי שמתי בבית הזה, ואני, היו לי כבר שני טרנספרים בחיים". סממה ביקש שיעצור: "תרשה לי, גרוס. בוא לא ניסחף, בוא לא נעשה השוואות".

כאן ניתן האות לטפל בטפסים, ברוח עניינית ומנומסת. פגישה עם המינהלת מפרקת את החיים לסעיפים, ללקונות. הדיבור ביורוקרטי למהדרין: מענק מותנה, שיערוך, שומה פרטנית. אבל כאשר התבקשו לציין בטופס היכן התגוררו מאז גיל 18, נתקלו בבעיה. מילא עברם באירופה, אבל מה עושים עם רצונה של המדינה לדעת עד איזה תאריך התגוררו בנוה דקלים? סממה אישר את בקשתה של אשת הנכד, שמונתה למלא את הטפסים, לציין "לנצח נצחים". בצאתם מהפגישה אמרה מרים שהיא מרגישה רע, "כאילו שמכרתי את עצמי".

מאוחר יותר, בסלון ביתם בנוה דקלים, עלו אין-ספור שאלות. מה היו רוצים שיקרה עם ביתם? יהודה: "אני מעדיף שיהרסו, שהדגל של חמאס לא יהיה על הבית שלי". מרים: "אני, מרגע שיצאתי מכאן, לא אכפת לי מה עושים בבית. כשאני עוזבת אני לא מסתכלת אחורה, זה הטבע שלי. אבל מה דעתי? ככה לא טוב וככה לא טוב".

האם הם מצליחים גם לרקום חלומות טובים על עתידם במיתר? "אני כבר בן 83, מה, אני עושה תכנונים?", ענה יהודה. ומה יעשו בזמן הפינוי? "אפילו את הטלוויזיה אני לא אפתח", אמרה מרים.

אחרי שעשרות או מאות אלפים ימנעו בגופם את העקירה, וההחלטה תחזור לכנסת כמו שאמר חלוץ, ושרון יודח ממרכז הליכוד ונתניהו/לנדאו יהיה רה"מ.