בשבילו זה גרעינים
בגיל 80 יושב פרופ' יובל נאמן בביתו, מוקף ב-200 אלף ספרים, ונהנה להיזכר • איך השתתף בחיפוש אחר צמח מים שיחנוק את מקורות הנילוס וייבש את מצרים • איך הציל את דה-גול מהתנקשות • איך שיכנע את הפקחים האמריקאים בביקור בכור בדימונה שישראל לא מפתחת נשק גרעיני • זקן הפיזיקאים של ישראל, האיש שעמד בראש אמ"ן, בראש הוועדה לאנרגיה אטומית ובראש סוכנות החלל, האיש שאחראי לפרויקטים הכי גרנדיוזיים, ואולי גם הכי פרועים שהתרחשו כאן, יודע שזמנו קצוב • זה המעט שמותר לו לספר
רונן ברגמן, שבעה ימים ידיעות אחרונות, 18.3.05



יום אחד, מספר פרופ' יובל נאמן, בעיצומו של משבר מדיני וצבאי חריף שהסעיר את המדינה, הוא הוזעק למשרדו של דוד בן-גוריון. "'תבוא דחוף-דחוף, הזקן רוצה לראות אותך מיד', הודיעו לי ואני כמובן הגעתי בבהילות.
יושב שם דוד בן-גוריון ואומר לי שהוא מאוד-מאוד מוטרד. אמרתי לו שאני מבין אותו ושבאמת יש לו סיבות טובות להיות מודאג. המצב במדינה לא מזהיר וגם בגבולות נשקפת הסכנה. אבל אז הבנתי שהוא בכלל בעניין אחר לגמרי. 'תגיד, ד"ר נאמן', הוא שואל אותי, 'האם אתה חושב שהרובוטים או המכונות שאנחנו בונים, המכונות האוטומטיות הללו, יהיו תמיד בשליטתנו או שיכול להיות שהם גם יהיו עצמאיים ובעלי יכולות גבוהות יותר משלנו?' "אתה מבין את היכולת של האיש הזה לעסוק גם בבעיות פילוסופיות בעת משברים? עניתי לו שיש בהחלט סבירות כי במרוצת השנים הם יהפכו לעצמאיים.
בן-גוריון דפק על השולחן ואמר ש'זה לא מה שברגמן (פרופ' ארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית) הבטיח לי'. ניסיתי לפייס אותו. אמרתי שעל פי המסורת היהודית אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו, ולכן אם נראה אותם כתלמידים שלנו, הרי שאפילו אם יעלו עלינו יום אחד, אין לנו סיבה לקנא בהם. הוא נרגע".
סיפור אחד, קטן, מזיכרונו של אדם, שבאמת ראה הכל והיה מעורב כמעט בכל.
פרופ' נאמן לא התרצה בקלות לקיים את הראיון הזה, מעין סיכום ביניים במלאות לו שמונים בחודש הבא. נאמן חשש מאוד כי דבריו יתפרשו בטעות כהתפארות. אלא שבדרך כלשהי, גם כשהוא מדווח על חלקו בהישגים כבירים, זה לא נשמע כרהב אלא כמסירת מידע, שנעשית באותו טון חרישי שבו הוא מתאר את הטעויות שעשה והאכזבות שנחל.
לצד התמימות המקסימה שנאמן שימר איכשהו (הוא באמת מאמין בבני אדם), הוא מודע היטב לחלקו בהיסטוריה. ביקשתי ממנו להביא חמישה אירועים מרכזיים שהשפיעו על חייו והוא רצה שאבהיר את השאלה: "אירועים שהשפיעו עליי, או אירועים שבהם אני השפעתי על העולם?" אצל כל אדם אחר הדברים הללו עשויים היו להיחשב כשחצנות נוראית. אצל נאמן זו פשוט שאלה עובדתית, כדי להמשיך את השיחה בכיוון הנכון.


יובל נאמן, זוכה פרס א.מ.ת

יובל נאמן נולד לפני 80 שנה וגדל בתל-אביב. אבי סבתו היה השען שבנה את השעון ביפו. גאונותו של הילד התגלתה מוקדם. את הבר-מצווה הוא עשה בכיתה י', אחרי שקפץ שלוש כיתות, ובגיל 15 סיים בהצטיינות חסרת תקדים את התיכון: "כל התעודה היתה 'טוב מאוד' חוץ מהתעמלות, שם היה כתוב 'מספיק'. העדיפות הראשונה שלי להמשך הלימודים היתה מתמטיקה (אהבת הפיזיקה באה אצלי מאוחר יותר), אבל יחד עם זה, היה ברור לי שפה יש מלחמות ואנחנו תלויים ביכולתנו להגן על עצמנו".
הטכניון הסכים לקבל את נאמן רק בגיל 16, ובינתיים הוא התגייס להגנה ושימש כמקשר בין בסיסים שונים של הארגון בתל-אביב.
ב-1943 הגיע לקורס סודי מיוחד ללוחמות בבית-אורן, שם הכשיר את החניכות בשימוש ב"רימון רובה". "היו לי שני פגזים חיים. עם אחד אני הדגמתי. את השני נתתי לחניכה המצטיינת בקורס. היא פגעה בול. רק שנתיים מאוחר יותר נודע לי גורלה. שמה היה חנה סנש".
כשסיים בהצטיינות יתרה את הטכניון, זומן נאמן לפגישה חשאית בחיפה, שם הציעו לו להצטרף לקבוצה המייסדת של תע"ש: "אני כבר ידעתי שמנסים לייצר בארץ נשק. השתתפתי בקורס יחד עם מי שיהפכו לימים לרבים מראשי צה"ל וקהילת המודיעין. שם הראו לנו מרגמה שיוצרה בארץ. עמדנו כולנו ועשו לנו הצגה כדי להשוויץ שהנה, גם אנחנו בונים אמצעי לחימה. המרגמה ירתה והפגז הגיע לטווח של שני מטרים ונפל לאדמה כמו אבן. היינו בטוחים שכולנו עולים בסערה השמימה, אבל למזלנו גם הפגז היה מקולקל. מכל זה הבנתי שיש לנו תעשייה צבאית ושהיא בהחלט זקוקה לעזרה. כל שאר הקבוצה אמרה כן והתגייסה לתע"ש. אני סירבתי. הודעתי שבאתי להגנה בשביל להילחם. מהנדס אני אהיה במפעל של המשפחה. במקום זה הלכתי לקורס קצינים של ההגנה".
לקראת מלחמת השחרור מונה נאמן לקצין המבצעים של תל-אביב, ולאחר מכן כסגן-מפקד גדוד 51 של גבעתי. הוא השתתף בשורת קרבות במלחמת השחרור. באותה תקופה נרקמה חברות אמיצה בינו לבין יצחק רבין (ידידות שתתערער רק שנים מאוחר יותר, כשנאמן ייכנס בדיוק לאמצע חילופי האש הכבדים בין רבין לפרס).
אחרי המלחמה מונה נאמן לראש ענף מבצעים, תחת פיקודו של רבין שהיה אז ראש מחלקת המבצעים. כבר אז הגה תוכניות צבאיות נועזות (לפי אוהדיו) או שגה בפנטזיות מסוכנות (לפי מתנגדיו). כך, למשל, כשנאצר סגר את מצרי טיראן ב-1950, הציג נאמן למטכ"ל תוכנית מפורטת לכיבוש חלק מסיני ופתיחת המייצרים. זאת, למרות העובדה שצה"ל היה אז רחוק מאוד מלהיות צבא מאורגן ומצויד. נאמן: "קודם כל חיפשתי במפה איפה זה בכלל. עד אז לא שמענו על המקומות האלה".
נאמן סיים בהצטיינות את בית הספר לפיקוד ומטה של צבא צרפת ואת ההתמחות שלו עשה כעוזר לאחד ממפקדי הדיביזיות שם. כשחזר, מינה אותו בן-גוריון לראש מחלקת התכנון במטכ"ל בדרגת אלוף-משנה, כשהוא בן 27 בלבד. בן-גוריון כתב ביומנו על הגאון המדהים שסיים תיכון בגיל 13, ואמר כי הורה לתת לו את התפקיד "למרות שהצביע מפ"ם". אגב, מבחינתו של נאמן, מי שייסד את תנועת התחייה והיה מראשי הימין והמתנחלים, אין כאן שום תמיהה. "אני לא שיניתי את דעותיי", הוא אומר. "אז מפ"ם כונו 'אקטיביסטים'. אני נשארתי במקום והם זזו לשמאל הסהרורי".


ארנסט דוד ברגמן


דוד בן גוריון

כבר ב-1952 מונה נאמן כחבר בוועדה הכי סודית בישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית. כחלק מתפקידיו הוא מפקד על יחידה קטנה בשם הקוד חמ"ד ג', שעליה אחראי סא"ל ישראל דוסטרובסקי, שערכה באותם ימים חיפושים מוצלחים אחר אורניום בדרום הארץ.
באין רשות תכנון אחרת, נוטל נאמן על עצמו תכנון עניינים אזרחיים רבים של המדינה וכותב תחזית ל-25 שנה ומה מינימום גודל האוכלוסייה שאליה חייבים לשאוף. נאמן העריך שב-1978 יהיו בארץ ארבעה מיליון תושבים. הוא טעה במאה אלף. לדבריו, המניע המרכזי לכל עבודתו באותו זמן היה הפחד: "זה שמלווה אותי באופן מוחשי עד היום", מפני השמדת העם היהודי בארץ ישראל.
בסוף 1954, בעקבות הדחתו של ראש אמ"ן בנימין גיבלי ב"עסק הביש", מונה נאמן, ולא בפעם האחרונה, להשכין שקט תעשייתי באגף המודיעין המרוסק והמסוכסך. הוא שימש כמה חודשים כמפקד בפועל של אמ"ן, ואחר כך כסגנו של יהושפט הרכבי: "נאלצתי לעסוק בשאריות של הפרשה ההיא. החזרנו לארץ את אשתו של מקס בינט (סוכן ישראלי שהתאבד בכלא בקהיר) עם תינוקת, וקלטנו אותה. זה היה נורא. בכלל, מצאתי מצב מביך מאוד וניסיתי לאסוף את הקרעים ולגבש את החבר'ה".
המודיעין הקסים אותך?
"לא. עשיתי שם פעולות מעניינות, אפילו מאוד מעניינות. אבל זה לא משך אותי יותר מאשר אגף התכנון".
נאמן, שאהבתו הגדולה בחיים היתה ונשארה מתמטיקה, השקיע חלק ניכר מזמנו בפיתוח מערך ההצפנה ופיצוח הצפנים של אמ"ן. הוא קידם, כך לדברי אחד מבכירי יחידה 8200 לשעבר, את מערך המודיעין בשנות דור קדימה, לרבות תחילת השימוש בעיבוד מכני של נתונים, מה שהיום קוראים – מחשבים. נאמן: "גם אז וגם היום היו לנו הישגים גדולים. לאחרונה היו בעולם התקדמויות גדולות בתחום קריפטוגרפיה קוונטית".
שזה אומר?
"אתה יודע משהו בתורת הקוונטים?"
החלקים האלה בשיחה, כמו רבים אחרים, שבהם מתאר נאמן חלקים מעבודתו המדעית, לא יובאו כאן מפאת חששו של המראיין שלא יצליח לצטט כראוי את מה שכלל לא הבין.


בנימין גיבלי

כשמונה הרכבי לראש אמ"ן התגלעו חילוקי דעות חריפים בינו לבין נאמן בשורה של נושאים. "הוא קרא לרעיונות שלי דמיון ופנטזיה. אני קראתי לזה מקוריות וחדשנות. הרכבי אמר שאין כסף וסגר את הפרויקט הזה".
בגלל החיכוכים עם הרכבי קיבל נאמן תפקיד נוסף, כמפקד חטיבת כרמלי. באמצע תרגיל חטיבתי גדול נאמן נעלם. לאנשיו סיפרו כי לקה בטיפוס וכי הוא מאושפז בבית החולים. האמת היתה שנאמן הוזעק לראש הממשלה. בן-גוריון שיגר את נאמן בבהילות לצרפת כדי להקים את הקשרים המודיעיניים עם פריז. "המפקדה של המחתרת האלג'יראית ישבה בקהיר וזכתה לתמיכה נלהבת של נאצר. הצרפתים רצו שנעזור להם במידע ובמבצעים נגד המחתרת. אנחנו היינו צריכים מהם נשק וכמה שיותר. "חזרתי מצרפת אחרי שבוע והגעתי מיד לתדרך את בן-גוריון. פרס היה נוכח בפגישה ההיא. כבר אז בן-גוריון סימן את היעד של הקשרים עם צרפת והזכיר את עניין האופציה הגרעינית בצורה מפורשת. כלומר, כבר אז הוא ראה את הסיכוי שנוכל לקבל מהם ידע בנושאי אטום, כחלק משיתוף הפעולה. זו פעם ראשונה ששמעתי ממנו משהו בנושא. הוא לא נתן לי הוראה מפורשת, רק אמר: 'אני רוצה שתדע מה הייתי רוצה בסוף התהליך'".
נאמן מסביר כי העניין הגרעיני ניזון מאותו פחד עמוק לקיומו של העם היהודי בארץ ישראל: "ב-1961, כשכבר הייתי מנהל הכור בנחל שורק, ביקש ממני לוי אשכול לכתוב עבורו את מכתבי התשובה למכתבים המחורבנים של קנדי בעניין הגרעין. אני, כלומר אשכול, כותב לקנדי שצריך לעשות הכל כדי למנוע מצב שבו אנחנו הבאנו את שארית הפליטה של יהודי אירופה לארץ ישראל כדי שימותו פה, כדי לתת לערבים להשמיד אותם כאן".


^ הכור הישראלי בדימונה, כפי שצילם אותו מרדכי וענונו


והתחושה היתה שאם הצד השני יאמין שיש לנו אופציה גרעינית נוכל להגן עליהם?
"צריך להבין איך ראינו את האופציה הזאת. בשום פנים ואופן לא חשבנו על האופציה הגרעינית כדי להשיג דברים שאפשר לעשות גם באמצעים אחרים. רצינו לתת לצד השני את התחושה שיש לנו אופציה גרעינית במטרה אחת ואחת בלבד – מתוך הפחד שיום אחד תהיה להם את האופציה הזאת והם יחשבו שלנו אין אותה. במצב כזה לא היה לנו ספק שהם יעשו שימוש בה וישמידו אותנו. הרי ראינו אותם משתמשים בתימן בגזים בלי שום בעיות מול ערבים, וראינו את העיראקים מפציצים את הכורדים. "אגב, קיומה של האופציה אינה תעודת ביטוח מושלמת. אני זוכר שפייסל מלך סעודיה אמר שכדאי לערבים להפסיד אפילו שישה מיליון הרוגים כדי להיפטר מהסרטן בגוף הערבי שנקרא ישראל. מאידך, האמונה הערבית שיש לנו נשק כזה בוודאי יוצרת מאזן אימה".
המודיעין הישראלי סיפק לנאמן המוצב בפריז מידע יקר ערך על פעילות המחתרת בקהיר, ובהמשך תיאם סיוע חסר תקדים לצרפתים בבואם לפגוע בפעילות המחתרת ההיא. "אם למשל הם רצו לשלוח מישהו שיבצע איזושהי פעולה בקהיר נגד אותה מפקדה, הם היו צריכים את הסיוע שלנו".
ישראל קיבלה בתמורה נשק כבד מצרפת ואמצעים אלקטרוניים מתקדמים לפעילות אמ"ן. אנשי המודיעין הצרפתי הבינו עד כמה רעבה המדינה הצעירה לסיוע שלהם ותיאבונם לעוד עזרה ישראלית במצרים הלך וגדל. "היו מבצעים שלא היו סבירים", אומר נאמן. "אם ראיתי שהם מבקשים מאיתנו דבר שעלול להביך מאוד את מדינת ישראל, ואפילו להביא להתפטרותו של בן-גוריון, לו היה מאשר זאת, אז לקחתי על עצמי את כל האחריות. הרי יכולתי להעביר את זה הלאה ושבן-גוריון ישבור את ראשו כן לאשר או לא לאשר. החלטתי שאני מקבל את ההחלטה, ואם יש פנצ'ר אני נושא במלוא האחריות.
"היו כמה פעמים שבמסגרת הפעילות הזו הגיע לפריז יוסק'ה יריב ז"ל (מפקד המבצעים בפועל של אמ"ן) כדי לתאם את העזרה המבצעית שאנחנו נותנים לצרפתים בקהיר. באחד הביקורים הצרפתים רצו מאיתנו כל מיני דברים, שלו היו מתגלים היו עשויים לסבך את ישראל מבחינה פוליטית. אמרתי בעברית: 'יוסק'ה, אתה עד שאני מחליט על העניין הזה בעצמי ולא שואל בבית. אם יהיה בירור,
אתה תוכל להעיד שאני ורק אני אחראי על כך. שנים אחרי כן נזכרתי בכך כשאוליבר נורת לקח את עצמו את האחריות בפרשת איראן-קונטרה ולא הפליל את הנשיא.
בסיכומו של יום חלק גדול מהדברים המפחידים שהצרפתים רצו לא יצאו אל הפועל מסיבות מבצעיות. ממה שכן עשינו בשבילם הם היו מרוצים עד הגג".
דרך אחד מצינורות הקשר שייסד נאמן ניסו גורמים בכירים בצבא צרפת למנוע בכוח את פינוי אלג'יר, שהנשיא דה-גול הורה עליו. דרך ארגון מודיעין זר הם פנו לישראל בבקשת סיוע להתנקשות בדה-גול. הם הציעו בתמורה אספקה אדירה של כלי נשק מצרפת לישראל. המסר הועבר בדחיפות לבן-גוריון. ראש ממשלת ישראל לא היסס ודרך קשר אישי שהיה לישראל עם חתנו של דה-גול, הורה להעביר אליו בדחיפות את האזהרה. חייו של דה-גול ניצלו. נשיא צרפת הודה מאוד לבן-גוריון, אך להערכת נאמן "הרגיש מושפל מאוד שישראל היתה צריכה לחוש לעזרתו".


^ 14.6.1960 ראש הממשלה דוד בן גוריון ונשיא צרפת, הגנרל שארל דה גול.

נאמן, כאמור, לא ממש רוחש הערצה ליהושפט הרכבי. רק בנושא אחד הוא זוכר אותו לטובה, ודווקא בזה שנראה לרבים בקהילת המודיעין כרעיון סהרורי. "יום אחד מספרים לי במודיעין הצרפתי שהם יודעים שראש אמ"ן מסתובב באחת ממדינות אפריקה ודורשים ממני להסביר להם מה בדיוק הוא עושה שם. המצאתי איזה תירוץ, אבל ידעתי היטב מה מעשיו שם. דווקא הוא, שרמס ברגל גסה כל ניסיון שלי להיות מקורי וחדשני, הפך אובססיבי עם הרעיון הכי פנטזיונרי בעולם".
היות וישראל רקמה באותה תקופה קשרים חשאיים מצוינים עם אחת ממדינות אפריקה עלו מחשבות שונות כיצד לפגוע, בעת סכנת כיליון על המדינה כתוצאה ממלחמה, בנתיב הזרימה של הנילוס, עורק החיים של מצרים. נאמן: "הרכבי הצליח לאתר איזשהו סוג של צמח שהיה גדל בתוך נהרות במהירות עצומה. התכנון שלו היה שבזמן משבר גדול יפיצו את הצמח הזה בתוך הנילוס, ואז הוא יעכב באופן משמעותי את הזרימה וייצר שנה שחונה עבור מצרים, על כל המשמעויות הקשות שלה".

לקראת מבצע קדש מרכז יובל נאמן את התיאומים הצבאיים מול בריטניה וצרפת: "בן-גוריון אמר לי גם שהוא מודאג מאוד. הוא פחד שהאנגלים זונות ויהפכו פתאום את עורם ויצטרפו למצרים. הוא פחד מהונאה אנגלית גדולה".
איך אתה רואה בפרספקטיבה של זמן את מלחמת סיני שרבים מחשיבים ככישלון?
"מבצע קדש הבהיר למדינות ערב שהן לא יכולות להשמיד אותנו. במובן הזה המבצע הביא לנו שנים של שקט יחסי ותחושת ביטחון גדולה הרבה יותר. במקרה של קדש, הרוסים איימו עלינו עם טילים גרעיניים. לו היה לנו אז מענה לאיום הזה, אולי הם לא היו מאיימים או שאנחנו לא היינו נכנעים ללחץ שלהם ונסוגים".
אחרי מבצע קדש עסק נאמן בהקמת הקשר החשאי עם הכורדים בעיראק ויצא למסע, בתיעוד מזויף, במרוקו, באלג'יר ובטוניסיה כדי לבדוק את ההגנה שסיפק המוסד לקהילות היהודיות באותן מדינות. נאמן: "לא אגיד באיזה תיעוד נסעתי, אבל בתור לדרכונים באחד משדות התעופה עומד לפניי אדם ארוך זקן, שמציג דרכון פורטוגזי. פתאום, מתחת לזקן הארוך, אני רואה שזה בעצם ראש המודיעין הצרפתי, שהגיע בזהות בדויה לעניינים משלו".

נאמן חזר לארץ, וכלשונו: "פחדתי לעולם שאני מאחר את הרכבת, ושאם אתעכב עוד קצת כבר לעולם לא אהיה איש מדע אמיתי".
נאמן היה אז בן 30. הוא יצא כנספח צה"ל בלונדון, הממונה גם על כל ארצות סקנדינביה, ובמקביל החל לכתוב דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת לונדון. נאמן התלווה לאנשי הוועדה לאנרגיה אטומית כשהם סחרו עם הצרפתים והבריטים במעט ההישגים המדעיים שהיו לישראל הצעירה באותה תקופה בתחום הגרעין, ומכרו להם תהליך לשימוש באיזוטופים לצורכי מחקר על צמחים ובני אדם, שפיתח ישראל דוסטרובסקי.
הצרפתים והבריטים העניקו בתמורה גישה למעבדות וידע חשוב שיתרום רבות לפרויקט הגרעין הישראלי. במקביל רקם נאמן עסקה נוספת: "הרושם שנוצר אז אצל ארצות-הברית ובריטניה היה שנאצר מפעיל את כל המזרח התיכון. האנגלים רצו להטיס גדוד שיציל את חוסיין בירדן. אז מצאתי את עצמי, על פי הוראות מישראל, משתתף בניהול משא ומתן עם האנגלים על מה שהם ייתנו תמורת זכויות הטיסה מעל שטח ישראל. קיבלנו שתי צוללות ו-50 טנקי סנטוריון. כך דפקתי לעצמי את שנת הלימודים".
בקהילת המודיעין והביטחון היו מוכנים לעשות הרבה כדי להשאיר את נאמן בסביבה. הם שלחו לו מחליף ואף מימנו את לימודיו, הכל בתנאי שכשישוב ייקח על עצמו לנהל את הכור בנחל שורק.


^ המרכז למחקר גרעיני בנחל שורק

לא פשוט היה לנאמן למצוא מנחה לדוקטורט: "דפקתי על דלתו של פרופ' סלאם, פקיסטני במוצאו, וביקשתי להתקבל אצלו. היו לי מכתבי המלצה משני הפרופסורים שלי בארץ. הוא לא שמע על אף אחד מהם וממש לא התרשם. נזכרתי שהבאתי גם מכתב ממשה דיין, שלא היה ממש איש מדע. סלאם קרא את המכתב, עיניו אורו. 'או', הוא אמר לי בחצי לעג, 'עליו שמעתי, אבל מה בדיוק איש צבא מבין בפיזיקה'. למרות כל זאת, הוא הסכים לקבל אותי".
בנקודה הזו מתחילה הקריירה המדעית המפוארת של נאמן, אך שתגרום גם, כך נראה, לתסכול הגדול של חייו. במסגרת עבודת הדוקטורט שלו הציע נאמן רעיון חדשני לסידור כל החלקיקים שמהם עשויים האטום או הקרינה הקוסמית (כמאה חלקיקים) בטבלה אחת, בדומה לטבלה המחזורית של מנדלייב. הרעיון היה נועז מאוד במונחי התקופה. פרופ' סלאם פקפק בו, אך לא מנע מנאמן לפרסם אותו. נאמן פרסם וזכה לתהילה רבה. בזכות התגלית של נאמן זוהו חלקיקים רבים. חצי שנה לאחר מכן, מיד כשחזר לישראל, פרסם נאמן מאמר נוסף שבו הסביר מדוע החלקיקים מסודרים באופן שתיאר קודם. שנה וחצי לאחר מכן פרסם חוקר אמריקאי בשם מורי גלמן את אותה תגלית תחת שמו. בסופו של דבר, אף על פי שאין כמעט ספר פיזיקה שאינו מזכיר את נאמן ואת התגלית שלו, זכה דווקא גלמן בפרס נובל.
נאמן: "ברור שזה אכזב אותי. חשתי תסכול רב על שלגלמן היה ממסד שלם שעמד מאחוריו ודחף אותו לפרס ולי היה רק את עצמי. מבחינת אוניברסיטת לונדון הייתי כמעט האויב, שכן גזלתי כביכול את התהילה מבכיר הפרופסורים שלהם, ובארץ לא היה מי שיתמוך בי. את הוועדה לאנרגיה אטומית זה לא עניין כלל. ברור שגם השיקול האנטי ישראלי שיחק תפקיד בשיקוליה של הוועדה. זה עדיין לא מאוחר מבחינתם, אני עדיין בחיים, אם כי לא נראה לי שהם ממהרים לתת לי את הפרס. אין לי ספק שהעבודה שעשיתי עולה בחשיבותה על הרבה מהעבודות שנעשו מאז ולפני כן. אבל הנושא של הנובל בהחלט מפריע לי. תראה, למשל, את הזוכים של השנה בפיזיקה. הנובלים הללו בהחלט מוצדקים, אבל לא היה להם שחר, אם לא הייתי קיים ועושה את העבודה שלי קודם. הם בנו עליה".



^ סגן שר הבטחון, שמעון פרס, ראש המשלה ושר הבטחון, דוד בן גוריון והרמטכ"ל, צבי צור. צופים בטיל "שביט" מתוצרת ישראל לפני ששוגר ב5.6.1961.

נאמן חזר לישראל ב-1961 ומונה למנהל המדעי של הכור בנחל שורק. בכור הזה נעשתה עבודה רבה לקראת הקמת הכור בדימונה ולאחר מכן עבודות מחקר מדעיות רבות. היו אלה שנים קשות למיזם הגרעיני הישראלי, שנים שבהן נמשך במלוא עוזו הוויכוח בתוך קהילת המדע והמודיעין, האם תעמוד ישראל במשימה הכבדה שנטלה על עצמה?
שמעון פרס אמר עליכם, המדענים, שאתם התנגדתם כל הזמן והייתם קטני אמונה.
"זה פשוט לא נכון. ההתנגדות שלהם היתה לגבי הדרך. סדאם חוסיין כבר הוכיח שכדי להגיע לאופציה גרעינית אפשר ללכת בדרכים שונות ומשונות, לאו דווקא בכור. נדמה לי שהבעיה עם פרס, כפי שהוא עצמו מעיד על עצמו באחד מספריו, היא שככל שהזמן חלף הוא הרגיש שהפך למעין מבין, סוג של אוטוריטה בפיזיקה, בכימיה, בהנדסה. אלה דברים מוגזמים ממש, שייתכן שהוא באמת מאמין בהם". נאמן השתתף בישיבות שבועיות של הפורום, שנקרא רק "הוועדה לתיאום". ישבו שם לצד שמעון פרס גם עמנואל (מנס) פרת, מנהל ההקמה של דימונה, תנחום גריזים, מנהל מפעלי הפיתוח במערכת הביטחון, ארטור בן-נתן, מנכ"ל משרד הביטחון וארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית. אחרי שנתיים פורש נאמן מתפקידו בייאוש: "היה לי חשש כבד שאנחנו עלולים לפספס את כל העניין בגלל בעיות ביורוקרטיות. הבעיה העיקרית היתה, כך נדמה לי, שמנס פרת, שהיה איש מוכשר מאוד אבל גם די מטורף, הפגין כל העת ביטחון עצמי עצום. מולו ברגמן, שהיה איש המדע היחיד שיכול היה להוביל את הפרויקט, דיבר כמו מדען: בהססנות, בספקנות. פרס לא נתן לו גיבוי ולא ידע איך להזיז את הפרויקט קדימה. הוא שמע את כולנו. היה מנדנד בראש ולמעשה, בסופו של דבר, כמעט לא החליט כלום. בין לבין פרצו סכסוכים כבדים בתוך הצוות".
במקביל לעבודתו בשורק טיפל נאמן בקשר עם האמריקאים מטעמו של לוי אשכול, ראש הממשלה. האמריקאים דרשו עוד ועוד הבהרות בקשר למה שקורה בדימונה. ישראל נאלצה להסכים לביקורי פקחים אמריקאים.
נאמן ליווה את הפקחים בביקור בכור בדימונה. מדובר היה בביקור קצר מאוד וכעבור כמה חודשים התלוננו האמריקאים כי הוא היה קצר מדי. נאמן נסע עם הפקחים בחזרה לתל-אביב, שוחח עמם כל הדרך ואכל עימם ארוחת צהריים דשנה במסעדה בגדרה. עם חזרתם לארצות-הברית מסרו הפקחים דוח מפורט על מה שראו עם שורה תחתונה ברורה: ישראל לא מנסה לפתח נשק גרעיני בדימונה.


^ תצלום אוויר של הקמ"ג בדימונה, כפי שצולם ע"י לווין ריגול אמריקאי ב1971

בסוף 1963 יוצא נאמן לסגן נשיא לשבתון אוניברסיטת בארצות-הברית. תל-אביב ולאחר עם שובו מכן לנשיא האוניברסיטה. הוא מקים את מצפה הכוכבים במצפה-רמון ואת גרעין חוקרי האסטרונומיה בארץ, וגורר אחריו קבוצה גדולה של תלמידים לתוך מרכז ידע בעל חשיבות בינלאומית בתחומים שונים של פיזיקה.
אף על פי שהיה יכול להרוויח כסף רב מתגליותיו ולמרות המוניטין שיצאו לו כאחד הפיזיקאים הדגולים המהלכים כיום על פני כדור הארץ, נאמן מתגורר בצנעה בקוטג' דו-משפחתי בתל-אביב. את רוב שטחו של הבית מכסים ספרים. 200 אלף ספרים, המרוכזים במדפים אדירי ממדים המחוברים למסילות הנוסעות הלוך ושוב בשלושה חדרי עבודה אימתניים. לצד כל הגילויים החשובים שפורסמו בפיזיקה מודרנית, יש שם גם ספרי היסטוריה וארכיאולוגיה ופילוסופיה ושירה ואוסף עצום של ספרי מדע בדיוני (שאת חלקו תרם לספריית בית אריאלה בתל-אביב) וגם מדף אחד, שעליו מתענג אפילו הפרופסור הנוקשה: שורה של ספרי מתח דמיוניים שבהם הוא מוזכר בשמו כאחת הדמויות. פעם אחת הוא מנטרל עבור נשיא מצרים פצצת אטום, ופעם אחרת, ב"תיק אודסה" המפורסם, הוא נוטל חלק במרדף אחר פושעים נאצים ברחבי העולם.
נאמן גם מוזכר, ברמה זו ואחרת של דיוק, בשורה של ספרים דוקומנטריים שנכתבו על המודיעין ופרויקט הגרעין הישראליים. באחד הספרים נאמר אפילו כי אם יום אחד ינצח המערב במלחמה הקרה, יהיה זה לא מעט בזכות פיתוח של יובל נאמן. לאיש עצמו יש רק רעיון במה המדובר: "הצעתי לצרפתים ולאמריקאים שיטה מיוחדת לעיקוב אחר צוללות האויב. ייתכן שמשם ההדלפה ומשם ההגזמה הפרועה הזו".

ב-18 במאי 1967 הוזעק נאמן לישראל, בימים המתוחים שלקראת מלחמת ששת הימים. ערב המלחמה הועבר נאמן לעסוק בנושאים מדיניים שונים: "אני מכין את המכתב שבו אנו מתרים בחוסיין שלא יתערב במלחמה ומבטיחים לו שלא לעשות לו דבר אם יישאר נייטרלי. ברור לי מראש מה יאמרו תחנות הרדיו במצרים בתחילת המלחמה, ואני מפציר בחוסיין במכתב שלא להקשיב לדיווחים של קהיר. אנחנו גם חושבים איך לדאוג שהמכתב אכן יגיע לתעודתו ובזמן הכי קצר. ידענו שבן דוד של חוסיין הוא קולונל החבר בוועדת שביתת הנשק. תכננו לביים סיטואציה מסוימת על הגבול, שידענו שבעקבותיה הוא יוזעק לאזור ואז תכננו למסור לו את המכתב.
דיין ביטל לי את כל התכנונים ואמר לי רק לכתוב לו שלא יתערב וזהו ולהעביר את זה דרך מפקד משקיפי האו"ם. דיין אמר שיותר חשוב שהוא, הגנרל מהאו"ם, יידע שאנחנו מעבירים את ההודעה לחוסיין, מאשר שחוסיין יקבל אותה. במילים אחרות, דיין לא רצה ליזום התקפה על חוסיין, אבל מבחינתו גם לא היה מאוד חשוב למנוע אותה, והוא קיווה מאוד לנצל את ההזדמנות ולכבוש את ירושלים".
בשעות הצהריים של 6 ביוני מגיע לשולחנו של נאמן תמליל שיחת טלפון בין נאצר לחוסיין, שבה מרמה נאצר את חוסיין על הישגיו במלחמה, מנסה לגרור את מלך ירדן עוד יותר עמוק פנימה ושניהם מחליטים לרמות את כל השאר על ידי המצאה של קנוניה, שלפיה השתתפו כביכול מאות מטוסים אמריקאיים ובריטיים בנטרול שדות התעופה שלהם.

בצעד קיצוני ותקדימי מחליט נאמן לפרסם את תמליל השיחה, צעד שעורר מאוחר יותר ביקורת חריפה עליו, מתוך שורות אמ"ן, על שגרם נזק למקורות רגישים במיוחד. נאמן לא מתחרט: "ברור לי שנאצר מנסה להכניס את הרוסים לתוך המלחמה, וסיפור על השתתפות בריטית ואמריקאית לטובת ישראל היה בדיוק מה שהם היו צריכים כדי להחליט לשלוח כוחות. אנחנו יודעים היום כמה הם היו קרובים לעשות כן. פרסום שיחת הטלפון הזו בעצם סיפק להם את החבל שהם נזקקו לו כדי לרדת מהעץ הזה".

^משה דיין


מלחמת יום הכיפורים תפסה את נאמן בארצות-הברית: "החלטתי לשוב לישראל ויידעתי את מוטה גור, הנספח הצבאי בוושינגטון. הוא אמר 'בסדר, תעשה מה שאתה רוצה, אבל הכל ייגמר עד שתגיע'.

הגעתי לישראל ב-8 בחודש ונתבקשתי לארגן את הקשר האמריקאי. השתתפתי בכל ישיבות קבינט המלחמה והמטכ"ל".
פרופ' נאמן מתייחס לגילוי שפורסם כאן ביום כיפור האחרון שלפיו ארצות-הברית העבירה לישראל מידע מודיעיני במהימנות גבוהה ביותר, בזמן המלחמה, כי רוסיה הציבה על אדמת מצרים טילי סקאד חמושים בנשק גרעיני. נאמן, שעמד במרכזה של הסערה בעת המלחמה: "אנשי אמ"ן והמוסד נקראו בבהילות לבוא לשגרירות ארצות-הברית כדי לראות את צילומי הלוויין והחומר המודיעיני שהאמריקאים הטיסו בדחיפות לישראל. ההתרעה הזו הוצגה בפנינו כמהימנה ביותר ועוררה אצלנו תגובה קשה".
ובמרחק של זמן, האם אתה חושב שאכן היתה פריסה של ראשי קרב גרעיניים רוסיים?
"עד היום, למרות ניסיונות שערכנו לברר את הנושא, אין תשובה חד-משמעית. להערכתי אכן דובר על פצצות אטום".
נאמן מספר כי פגש במלחמה ההיא משה דיין אחר, שונה מאוד מהאדם שכה העריך. "משה כל כך זעזע את עצמו בכך שלא חש את העניין מתקרב עד שאיבד לחלוטין את הביטחון העצמי שלו. תוך כדי המלחמה השיקולים וההמלצות שלו היו מצוינים, אך הוא אפילו לא ניסה לשכנע בהם. הייתי נוכח בישיבות שבהן התקיים ויכוח בינו לבין דדו. הרמטכ"ל היה הרבה יותר תקיף ואופטימי וגולדה המסכנה, שנקלעה לתווך בין שניהם, החליטה בדרך כלל על פי המלצתו.
"ב-14 בחודש קורא הרמטכ"ל אלעזר ליגאל ידין ולי ואומר שעל פי המודיעין שבידי ישראל, כולל הצהרות גלויות, סאדאת החליט שבמלחמה הזו לא תהיה הפסקת אש. דדו שואל: 'איך אנחנו גורמים בכל זאת לעניין הזה, למלחמה, שתיפסק? האם יש בידי ישראל אמצעי כלשהו שיכול לכפות הפסקת אש על הצד השני? פתאום אני רואה מישהו מציץ ליד הדלת. אתה מבין? אנחנו מדברים על העניינים הכי סודיים במדינה ומישהו מהצד השני של משרדו הפרטי של הרמטכ"ל. אני הולך בשקט בשקט מסביב, מתקרב לידית, ובבבת-אחת פותח את הדלת. ברעש גדול נופל פנימה ירמיהו יובל עם אוזניות. אני לא חושב שהוא האזין לנו אלא למשהו אחר הקשור בתפקידו אבל המיקום שלו ונושא השיחה שלנו הקפיצו אותי.
בסופו של דבר אמרנו לדדו שיש דרכים לכפות על המצרים הפסקת אש. "הבאנו מטוס C5 מכוחות נאט"ו בגרמניה עם טנק עצום בבטנו. הזמנתי נציגים של התקשורת העולמית להיות עדים להגעתו של המטוס ולטנק המתגלגל החוצה מתוכו. אחרי שהעיתונאים הלכו, הטנק חזר היישר לבטן המטוס ומשם לגרמניה.
ההשפעה היתה אדירה. ב-22 באוקטובר, כאשר סאדאת הכריז שהוא מקבל את הפסקת האש, הוא הסביר שמצרים לא תילחם בארצות-הברית, שהטנקים שלה נוחתים בבן-גוריון. זה נתן לסאדאת את האפשרות ללכת על הפסקת האש, שהוא בעצם מאוד רצה בה".
לאחר המלחמה התמנה נאמן, בפעם השנייה בחייו, לשמש פקק במקום ראש אמ"ן מודח, הפעם זה היה אלי זעירא. שוב מוצא נאמן מערכת הרוסה ומסוכסכת. נאמן שימש מפקד המערכת בפועל, עד שמונה לתפקיד שלמה גזית. במקביל הטילו עליו דיין ודדו לבדוק את מחדל המלחמה במישור המודיעיני, עוד לפני שמונתה ועדת אגרנט. פרטי הבדיקה הנוקבת ההיא לא פורסמו מעולם, גם לא בתוך המערכת, והם נוגעים בקודשי הקודשים של המודיעין הישראלי.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.yediothsfarim.co.il/Images/Proza/Authors/a1030.jpg]

^ אלי זעירא

השורה התחתונה של נאמן מפתיעה בחלקה: "אני לא ראיתי את ראש אמ"ן זעירא כאשם באופן אישי במחדל. זאת, לצד האחריות הברורה שיש לו כראש המערכת. אם מדובר על השפעה של אווירה, על תחושה מופרזת של ביטחון עצמי, הרי שיש אדם שהיה אשם בעניין הזה לא פחות מראש אמ"ן, ולדעתי אף יותר, והוא מפקד חיל האוויר בני פלד. הוא הבטיח שהמצרים לא יחצו את התעלה, הוא הבטיח שחיל האוויר ייתן את הפתרון לכל בעיה. הוא לא קיים".
נאמן חזר לתפקידו כנשיא אוניברסיטת תל-אביב ופרש ממנו לטובת תפקיד סגן שר הביטחון אצל פרס: "רק אחרי שהגעתי התברר שאי-אפשר למנות סגן שר שאינו חבר כנסת. פרס מינה אותי ליועץ מיוחד ואחר כך, עם פרישתו של המדען הראשי, חשבתי שאין טעם שיהיו שניים כאלה ומיניתי את עצמי גם לתפקיד הזה".
במשרד הביטחון ריכז נאמן את פעילותה של הוועדה העליונה הממונה על הנושאים הרגישים ביותר בישראל: "אני שכנעתי את רבין ראש הממשלה לתת אישור להתקדם עוד ועוד קדימה בנושאי פיתוח חשובים מאוד. באותה תקופה עוד לא הרגשתי במתח האדיר בין רבין לפרס. מה שכן הרגשתי הוא חוסר האמון הבסיסי שיש לרבין במדענים הישראלים. הוא פשוט לא האמין שנצליח לייצר פה דברים לבד ורצה תמיד לקנות הכל מהאמריקאים".

עוד ב-1971 יצא פרופ' נאמן לדרום-אפריקה לסיבוב של הרצאות במכוני המחקר במדינה, כחלק מהפיצוי שניתן לשלטון הלבן על פרסום תמיכה חשאית של ישראל בקונגרס הלאומי האפריקאי. הקשרים שהוא רקם אז באו לידי ביטוי ב-1974, עם כינון "ברית המצורעים" בין ישראל לדרום-אפריקה. נאמן: "אני לא אכנס לפרטים. אומר רק שביקרתי שם מספר פעמים ונטלתי חלק מרכזי בקשרים איתם. אלו היו יחסים מעולים שהניבו לישראל תועלת רבה בביטחון".
ולא היתה לך בעיה מוסרית בקשר עם משטר גזעני ופאשיסטי?
"ביטחונה של מדינת ישראל חשוב לי יותר, עם כל הכבוד. לא היו לי שום רגשות אשמה".
בדיעבד פורסם שישראל היא מעצמה עולמית בתחום הגרעין, אבל את הידע הזה אנחנו לא מנצלים כלל לטובת הפקת חשמל. למה?
"אין לך מושג כמה אני מצטער על כך. כשהייתי שר האנרגיה והתשתית היה לנו אתר מוכן וחוזים חתומים לאספקה של כור לייצור חשמל. לא רק זאת, רוסיה היתה על סף חתימה איתנו על הסכם שבמסגרתו אנחנו נחדש ונשקם את כל הכורים שלהם בכל המדינה. זה היה מכניס כסף אדיר לקופה ונותן כאן תנופת פיתוח בלתי רגילה. אבל אז עזבנו את הממשלה. במקומי התמנה אמנון רובינשטיין, שאמר לי שהוא מאוד מעריך את הפרויקט אבל בגלל שהוא חבר במפלגה ירוקה, אין שום סיכוי שהוא יקדם אותו וכך הכל נגמר".


^ מתקן ניסויים שהוקם במסגרת תוכנית תעלת הימים

פרויקט גרנדיוזי נוסף, שבו מילא נאמן תפקיד מרכזי הוא "תעלת הימים". נאמן מונה לנהל את הפרויקט ב-1977, הקדיש לתכנונו שבע שנים וראה בו פרויקט ציוני גדול. מנחם בגין חנך את תחנת הכוח הראשונה שלו, הוקמה חברה ואף נמכרו 100 מיליון דולר באגרות בונדס כדי להשיג את המימון הראשוני. "ואז, במסגרת ממשלת האיחוד הלאומי, מינו את משה שחל לשר האנרגיה והוא פשוט ניוון את העניין, הרג אותו בשקט, אפילו בלי החלטת ממשלה. לדעתי, מקור ההתנגדות שלו לכך היה שהבסיס הפוליטי שלו היה חיפה וחברת חשמל. הם מאוד התנגדו לתעלת הימים כי פחדו מהתחרות שזה ייצר להם. ותראה מה קרה בסוף: רוני מילוא מכר את הפרויקט הזה לירדנים, והיום זה בדרך לקום עם חברות יפניות ואיטלקיות כשלנו אין בזה שום חלק. לצערי, החולשה של דמוקרטיה, במיוחד ככל שהיא יותר אמריקאית ויש בה פריימריז ושמיימריז, נעוצה בכך שלשר אין שום עניין בפרויקט שהוא יותר ארוך מהקנדציה שלו, ולכן אין שום סיכוי לתכנן דבר לעוד 15 שנה".


הסכם השלום עם מצריים. ראש הממשלה, מנחם בגין לוחץ את ידי הנשיאים קרטר וסדאת.

נאמן התנגד בחריפות להסכמי השלום עם מצרים ובעקבות פינוי ימית הוא חבר למתנחלי יש"ע ולגורמים נוספים והקים את התחייה, תנועה פוליטית ימנית שהוא עמד בראשה. נאמן מצא עצמו במצב מוזר, דו-ראשי. מחד גיסא, הוא מונה על ידי ראש הממשלה בגין, שהעריך אותו מאוד, לשמש כחבר הוועדה ולאחר מכן כיו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית. נאמן היה היחיד בהיסטוריה של ישראל שלא היה ראש ממשלה, אך כן שימש יו"ר הוועדה. מאידך גיסא, נאמן ניהל את ההפגנות הקשות נגד הנסיגה מחבל ימית: "בגין היה פותח כל ישיבה של הוועדה לאנרגיה אטומית בעשר דקות של הערות סרקסטיות נגד הפעולות שלנו".
באותה תקופה סיפקו חבריו של נאמן בקהילה המדעית הבינלאומית את הידיעות הראשונות והרציניות אודות נסיונה של עיראק לפתח נשק גרעיני.
נאמן דוחף ומשכנע לצאת למבצע צבאי נגד הכור ההולך ומושלם ליד בגדד.

^ נשיא עירק, סדאם חוסיין.

דעותיו על הסכם השלום עם מצרים לא זזו עד היום במילימטר: "בסיסית, לדעתי, כלום לא השתנה. אני קורא ערבית ורואה את העיתונות המצרית כיום. אין שום הבדל: שנאת ישראל מובהקת ורצון להשמיד אותנו. הדבר היחיד שהשתנה, והוא חוזר על עצמו במחזוריות – אחרי כל מלחמה שבה הם מפסידים לנו נוצרת שכבה במצרים של אנשים שמבינים שישראל לא תוכרע בנשק ואינם מנסים מחדש להשמידנו. ברגע שהם מתחלפים באים חבר'ה שעוד לא הוכו ולא למדו את הלקח ושוב אוסרים עלינו מלחמה. אני חושש מאוד. אנחנו לא יכולים להפסיד אפילו פעם אחת. אין לנו את המותרות הללו".
אבל מה באמת יכול לאיים עלינו במזרח התיכון? הרי כל הערכות המומחים קובעות יתרון אדיר איכותי, ולעתים אף כמותי, לישראל מול צבאות ערב. הם גם מאמינים שיש לנו אופציה גרעינית.
"מהשאלה שלך ברור שאתה לא מבין את העניין בכלל. תפקידו של הגרעין הוא, במקרה הטוב, לבלום מלחמה גרעינית. פרט למקרה הזה, אסור לערבב את הגרעין פנימה".
הלנצח תאכל חרב?
"כשאין ברירה, כן. אני יודע שאלה המאמינים ברוח האדם סבורים שאם הערבים יהיו יותר משכילים ומתקדמים הם פחות ישנאו אותנו. הלוואי וזה היה נכון, אבל אני מכיר מדינה אחת לפחות שהיתה מאוד מתקדמת ולא ממש אהבה אותנו. אין לי שום הוכחה לכך שיש קורלציה כזאת. לדעתי, הדבר היחיד שיכול לשנות את מיקומנו במזרח התיכון הוא או סכנה אחרת שתאחד את כולם, או שכל המושגים שיש לנו היום יהפכו למיושנים. אני לא נגד צעדים טקטיים, אבל צריך להביא בחשבון שזה יכול להישבר באופן מפתיע. הפשרות שאני הייתי עושה הן לא הפשרות שעליהן מדובר כיום. הצעה ברוח תוכנית אלון מאוד נראתה לי בשעתו. למעשה, אני הצעתי אותה לפניו".
ומה דעתך על תוכנית ההתנתקות?
"אני עדיין משמש כיו"ר סוכנות החלל הישראלית, ולמרות שמדובר על תפקיד בהתנדבות הרי שאני מעין עובד מדינה ואינני יכול להביע דעות על מהלכיו של ראש הממשלה".


^ חבר הכנסת, התחייה, יובל נאמן וח"כ חנן פורת בכנסת ה12, מתוך אוסף התצלומים הלאומי

כאדם שמרכז עיסוקו הוא נגיעה ביסודות הבריאה, אתה מאמין באלוהים?
"לפלאס אמר כי 'מעולם לא גיליתי את אלוהים בין הנוסחאות'. לא, אני לא מאמין בו. מאידך, אני לא יכול להוכיח למישהו אחר שאין אלוהים. אני בהחלט מקבל את זה שהמדע לא יודע הכל, ובמדע מתגלים כל פעם דברים חדשים. אני לא יודע מה עוד אנחנו לא יודעים, אבל אני חסר לחלוטין את התחושה שיש עלינו השגחה אלוהית, שלחוקיות של הטבע אכפת ממה שאני עושה או לא עושה. זה ממש לא סביר בעיניי".
זה לא קצת סותר את המשנה הפוליטית שאתה מציג?
"שמע, אני ישבתי עם אנשי גוש אמונים כשהקמנו את התחיה. הם ידעו מה השקפותיי בעניין. אמרתי להם בפירוש שאני לא אדם מאמין. ישבנו עד שלוש לפנות בוקר פה בחדר כדי לבדוק אם אנחנו יכולים ללכת ביחד או לא. חנן פורת ומנחם פליקס. בשלוש בבוקר הם גמרו לשמוע והלכו לדווח לרב קוק. ההמשך ידוע".
אבל לפי תפיסת שותפיך לדרך הפוליטית, זו ארץ אבותינו בזכות ההבטחה שניתנה לנו. אתה אומר שהיא לא הובטחה לנו כי לא היה מי שיבטיח.
"בהחלט. אבל אני אומר שבעלותנו על הארץ נובעת מההיסטוריה שלנו כאן. אני נתלה במורשת ההיסטורית ובצורך לשמור על העם היהודי. זה הכל".
בסופו של דבר התחייה לא היתה הצלחה פוליטית מסחררת. יש לי תחושה שלו היתה פה מכונת זמן (ונאמן סקפטי מאוד ביחס לאפשרות), היית מוחק בשמחה את כל הפרק הזה.
"ייתכן שהייתי צריך לנהוג אחרת בהתנהלות הפוליטית שלי, חלק מהטעויות הגדולות שלי היו פרסונליות".
אתה מתכוון לגאולה כהן?
"כשלעצמה גאולה כהן היתה חברת כנסת מצוינת, אבל השילוב בינה ובין אליקים העצני הוליך למירוץ לקיצונות בין שניהם. באופן הזה אני יוצא לחו"ל לעבודה ושומע שם שהתחייה פורשת מהממשלה. מאידך, לצד השגיאות הללו אני מרגיש טוב כלפי עצמי, שניסיתי למנוע חזרה לגבולות פגיעים. אני מאמין עד היום שהגבולות של 48' פגיעים באופן יוצא מהכלל, ממש מגרים לחסל אותנו, ואני לא מתחרט שהקדשתי לזה מאמץ. לפחות אני נקי במצפוני שניסיתי".


^ חברי הכנסת גאולה כהן ואלייקים העצני.

ייסדת את משרד המדע. גם ממנו לא נשאר הרבה.
"כל פעם שמתמנה שר מדע חדש אני הולך אליו ומציע שורה של רעיונות. אני לא מבין למה למשרת שר החקלאות אפשר למנות אדם המבין בחקלאות, אבל למשרד המדע אי-אפשר למנות מדען. לזכותו של מודי זנדברג אפשר לומר שאולי הוא לא מבין במדע, אבל לפחות הוא אהב את זה. שרים אחרים בכלל לא התעניינו. המשרד הזה הפך למטרד, וחבל".
כשר בממשלה וכמנהל בפועל של הוועדה לאנרגיה אטומית, אתה סברת שיש לפעול נגד עיראק בזמן מלחמת המפרץ.
"אני חשבתי כל הזמן שצריך שתהיה אמינות להרתעה שלנו ואם אנחנו חוטפים ושותקים זה לא מוסיף לאמינות הזו. בתחילה היה רוב בממשלה נגד פעולה. חוץ ממני רק רפול, אריק, גנדי ומודעי תמכו. הייתי מוכן ללכת, למשל, על פגיעה נקודתית במוקדי ממשל בעיראק.
"הדעה בממשלה התהפכה ברגע שהגיע אלינו לביקור גנרל אולסון מהמטה של שוורצקופף. היתה פגישה של חלק מהשרים איתו והוא הסביר את המלחמה. שאלנו איך זה שהם לא מצליחים להשמיד את משגרי הטילים והוא ענה לי במילים הללו: 'אני בטוח שהסעודים עושים את כל מה שהם יכולים בנושא'. מה הסתבר לנו לתדהמתנו? שהאמריקאים חילקו את הגזרה ומינו את הסעודים לחפש את משגרי הטילים שיורים על ישראל. אתה מבין? הסעודים הופקדו על ביטחון ישראל.
הלכתי לממשלה ודיווחתי על זה. הצעתי תוכנית שאני לא אפרט כאן את מרכיביה אבל היתה פותרת את הבעיה והשגתי רוב. על פי החלטת הממשלה ארנס טילפן לשר ההגנה האמריקאי ודיווח לו על ההחלטה, שהתקשר לנשיא, שהתקשר בבהילות לשמיר והוריד עליו ארטילריה כבדה. שמיר ביטל את כל העניין בלי לדווח לממשלה בכלל. גם בדיעבד אני סבור שחבל שלא עשינו את זה. זה לא מוסיף לנו שאנחנו חוטפים בשתיקה".

מבצע "אופרה". מטוסי חיל-האוויר משמידים את הכור הגרעיני בעיראק. בתמונה: הכור לפני ההפצצה (משמאל) ובמהלכה (מימין). מתוך אתר ביטאון חיל האוויר

מה דעתך על המלמ"ב והעמימות הגרעינית?
"אני בעד העמימות הגרעינית. פעם היינו שלוש מדינות עמומות, הודו, פקיסטן וישראל. עכשיו נשארנו רק אחת ואני לא רואה שום סיבה לשנות את מדיניותנו בעניין הזה.
בעניין המלמ"ב, הוא עושה עבודה חשובה מאוד ואני מברך על כך. לפעמים, זה נכון, הוא לא בדיוק קולע למטרה".
אורי אבנרי הדביק לך את הכינוי ד"ר סטריינג'לב. נעלבת?
"כן, בהחלט נעלבתי. אני לא חושב את עצמי למטורף. בוודאי שאני לא נוגע ועושה בנושאים הביטחוניים מתוך אהבה אליהם, אלא רק מתוך תחושת חובה. אשתי לקחה את זה ללב יותר ממני. לפני כמה שנים זה חזר אליי שוב. בא בחור חביב מ'מעריב' וראיין אותי על כוכב שביט שדפק את צדק. זה היה מזעזע לראות איזה חור הוא עשה בכוכב. אני הבנתי שזה יכול לקרות גם לנו, הרי כך הדינוזאורים נכחדו. הצעתי בפורום הבינלאומי של מנהלי סוכנויות החלל להקים גוף שיעקוב אחר הנושא וינסה לספק התרעה. ההצעה התקבלה, ורק כאן כתבו: 'שוב ד"ר סטריינג'לב מנסה להפחיד אותנו'".
עסקת רבות בתאוריות של היווצרות היקום. כיום, אחרי התגליות האחרונות של "האבל" ומחקרים נוספים, מה דעתך על תאוריית המפץ הגדול?
"הדברים שמפורסמים היום מבוססים חלקית על מחקר שלי מ-1965. אני בניתי אז מודל שהיקום נוצר כתוצאה משרשרת של מפצים גדולים. שחורים שחורים הפכו לחורים לבנים, שהתנפצו ויצרו את היקום בו אנו חיים. אני כמעט צדקתי. האמונה הרווחת כיום היא שהחורים הלבנים יוצרים אינסוף יקומים אחרים הקיימים במקביל ליקום שלנו".
אתה מאמין בחיים בכוכבים אחרים?
"כן, בהחלט, אלא שבגלל שקיימים כל כך הרבה יקומים, והם קיימים כל כך הרבה זמן, הסיכוי שאנחנו נחיה במקביל לתרבות אחרת ושנפגוש בה הוא קטן מאוד. במילים אחרות, סביר להניח שמתישהו בזמן, ובאיזשהו יקום, יש או היו או יהיו חיים אחרים, אבל שהם לא יבואו איתנו במגע בזמן הקצר שאנחנו נמצאים כאן. צריך לזכור שהחיים התרבותיים על פני כדור הארץ קיימים כחמישה מיליון שנה לכל היותר".
מה לאחל לך ליום ההולדת?
"שאספיק עוד לגמור את כל תריסר הפרויקטים שאני מעורב בהם. אחד מהם הוא הניסיון לאחד את ארבעת הכוחות המניעים את הפיזיקה למשוואה אחת. פרויקט נוסף הוא המשך העבודה על מודלים של אבולוציה, מה שאני מכנה 'אבולוציה מוכללת' – ניסיון לייצר נוסחה שתתאים לא רק לאבולוציה של החי אלא גם לאבולוציה של ההרכב הכימי והפיזיקלי של היקום, ואפילו אבולוציה של רעיונות".
איך משפיעים עליך מוראי הגיל והזיקנה?
"אני יודע מה מצבי וממה אני סובל ואני מתייחס לזאת כאיש מדע. אני יודע שבסופו של דבר נצליח לפענח את הצופן החשוב מכל – איך דברים מוקלדים ונשמרים במוח האנושי, ונבין גם איך אנחנו מפעילים את שתי התוכנות הנוספות: זאת האחראית על תפעול הגוף וזאת שבתוכה נבנות החשיבה והתודעה. ברגע שנפענח את המוח, ויכול להיות שזה ייקח עוד אלפי שנים אבל אין סיבה אמיתית שזה לא יקרה, אפשר יהיה לוותר על המנגנון הגשמי הזה שנקרא גוף, ולעבור למדיה נוחה יותר. נעלה את המוח על איזה סוג של דיסק, נקרא לזה נשמה, והכל יהיה הרבה יותר פשוט וקל. לא נהיה כבולים למחלות ולרגליים שמתקשות לסחוב את הגוף. לצערי, אני כבר לא אהיה כאן כדי לבדוק את השפעות המכשיר הזה, האם באמת זה הופך את העניין ליותר קל או גם להרבה יותר משעמם".

הערך יובל נאמן בוויקיפדיה

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

ראיתי כבר את האיש והוא עדין פעיל במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת ת"א. אכן, מדובר באיש חייל ופיזיקאי דגול. הרעיון שלו לסדר את החלקיקים שהתגלו בחבורת סימטריב SU3 היה גאוני. הלוואי על ישראל עוד אנשים כמוהו!

ArmouredDov_D9

ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח!
דף ה-D9 של MathKnight

מדינת ישראל העם היהודי והעולם כולו חייבים הרבה לאיש הזה....

ציטוט:

במקור נכתב על ידי הכתבה המקורית נאמן חזר לישראל ב-1961 ומונה למנהל המדעי של הכור בנחל שורק. בכור הזה נעשתה עבודה רבה לקראת הקמת הכור בדימונה ולאחר מכן עבודות מחקר מדעיות רבות. היו אלה שנים קשות למיזם הגרעיני הישראלי, שנים שבהן נמשך במלוא עוזו הוויכוח בתוך קהילת המדע והמודיעין, האם תעמוד ישראל במשימה הכבדה שנטלה על עצמה? שמעון פרס אמר עליכם, המדענים, שאתם התנגדתם כל הזמן והייתם קטני אמונה. "זה פשוט לא נכון. ההתנגדות שלהם היתה לגבי הדרך. סדאם חוסיין כבר הוכיח שכדי להגיע לאופציה גרעינית אפשר ללכת בדרכים שונות ומשונות, לאו דווקא בכור. נדמה לי שהבעיה עם פרס, כפי שהוא עצמו מעיד על עצמו באחד מספריו, היא שככל שהזמן חלף הוא הרגיש שהפך למעין מבין, סוג של אוטוריטה בפיזיקה, בכימיה, בהנדסה. אלה דברים מוגזמים ממש, שייתכן שהוא באמת מאמין בהם". נאמן השתתף בישיבות שבועיות של הפורום, שנקרא רק "הוועדה לתיאום". ישבו שם לצד שמעון פרס גם עמנואל (מנס) פרת, מנהל ההקמה של דימונה, תנחום גריזים, מנהל מפעלי הפיתוח במערכת הביטחון, ארטור בן-נתן, מנכ"ל משרד הביטחון וארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית. אחרי שנתיים פורש נאמן מתפקידו בייאוש: "היה לי חשש כבד שאנחנו עלולים לפספס את כל העניין בגלל בעיות ביורוקרטיות. הבעיה העיקרית היתה, כך נדמה לי, שמנס פרת, שהיה איש מוכשר מאוד אבל גם די מטורף, הפגין כל העת ביטחון עצמי עצום. מולו ברגמן, שהיה איש המדע היחיד שיכול היה להוביל את הפרויקט, דיבר כמו מדען: בהססנות, בספקנות. פרס לא נתן לו גיבוי ולא ידע איך להזיז את הפרויקט קדימה. הוא שמע את כולנו. היה מנדנד בראש ולמעשה, בסופו של דבר, כמעט לא החליט כלום. בין לבין פרצו סכסוכים כבדים בתוך הצוות". במקביל לעבודתו בשורק טיפל נאמן בקשר עם האמריקאים מטעמו של לוי אשכול, ראש הממשלה. האמריקאים דרשו עוד ועוד הבהרות בקשר למה שקורה בדימונה. ישראל נאלצה להסכים לביקורי פקחים אמריקאים. נאמן ליווה את הפקחים בביקור בכור בדימונה. מדובר היה בביקור קצר מאוד וכעבור כמה חודשים התלוננו האמריקאים כי הוא היה קצר מדי. נאמן נסע עם הפקחים בחזרה לתל-אביב, שוחח עמם כל הדרך ואכל עימם ארוחת צהריים דשנה במסעדה בגדרה. עם חזרתם לארצות-הברית מסרו הפקחים דוח מפורט על מה שראו עם שורה תחתונה ברורה: ישראל לא מנסה לפתח נשק גרעיני בדימונה. ^ תצלום אוויר של הקמ"ג בדימונה, כפי שצולם ע"י לווין ריגול אמריקאי ב1971

ציטוט:

במקור נכתב על ידי YNET ה-CIA העריך: ב-1966 תהיה ישראל גרעינית מסמכים סודיים של סוכנות הביון האמריקנית שהותרו לפרסום לאחרונה מגלים את ההערכה האמריקנית בתחילת שנות ה-60 לגבי היכולת הגרעינית הישראלית. למרות ניסיונות ההטעייה הישראלים, עוד בשנת 1961 ניבאו מנתחי ה-CIA שב-1966-67 יהיה לישראל את ההתקן הגרעיני הראשון פרופ' אבנר כהן "מדינת ישראל קרוב לוודאי תוכל לייצר בסביבות 1965-66 כמות פלוטוניום שתספיק לפצצה גרעינית אחת לפחות". כך העריכה סוכנות הביון האמריקנית ה-CIA האמריקני כבר ב-1961, על פי מסמכים שנחשפו לאחרונה ומובאים לראשונה ב-ynet. כלומר: למרות הפקחים ששיגר הנשיא דאז קנדי לאתר בדימונה, העריכו האמריקנים כי ישראל "מורחת" אותם ופועלת דה-פקטו להשיג נשק גרעיני מול אויביה בעולם הערבי. המסמך המרתק החושף את הסיפור פורסם לאחרונה בארכיון לביטחון לאומי האמריקני בוושינגטון, ארכיון שהוא פיזי ווירטואלי, המתמחה בשחרור לפרסום של מסמכים העוסקים בביטחון הלאומי האמריקני. הפעם, מדובר באחד מאוספי המסמכים המרתקים ביותר, המכיל שורה של מסמכים המכונים "הערכות מודיעין לאומית" של ה-CIA ביחס להערכותיו אודות תפוצה גרעינית של מדינות שונות בעשור 1957-1967, העשור שלפני הולדת האמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT). בראשיתו של עשור זה היו רק שלוש מדינות גרעיניות בעולם: ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה. אך במרוצת העשור, שלוש מדינות נוספות נעשו לגרעיניות, שתיים באופן מוצהר (צרפת (1960) וסין (1964) ואילו שלישית, ישראל, באופן עמום (1966-67). אוסף המסמכים המופיע ברשת הוא מרתק לכל מי שיש לו ענין בלימוד היסטורי של דינמיקה של תפוצה גרעינית. כך, למשל, אחד ממסמכי ההערכה הללו טוען שתוכנית גרעינית לאומית, ואפילו מצומצמת, תעלה מינימום מיליארד דולר (של אז). אך אוסף המסמכים המעניין במיוחד, אפילו סנסציוני, הוא זה המיועד לישראלים הסקרנים לדעת מה ידעה או חשבה קהיליית המודיעין האמריקנית ביחס לתוכנית הגרעין הישראלית עוד בראשית דרכה. לחומר מודיעיני גולמי כזה (ואני יכול להעיד זאת מנסיוני עת עבדתי על המחקר לספרי "ישראל והפצצה"), קשה בדרך כלל להגיע, ולעתים מזומנות האמריקנים נוהגים להסיר ממנו את הקטעים המתייחסים להערכותיהם אודות ישראל. כך הם אכן עושים עדיין בכמה מהמסמכים באוסף זה. אבל החידוש באוסף הנוכחי הוא שיש בו כמה מסמכי מודיעין אמריקנים בלתי מצונזרים - המתייחסים לישראל. המסמך הישן והמעניין ביותר, מבחינה ישראלית, הוא מסמך הערכת מודיעין לאומית מה-21 בספטמבר 1961, כלומר פחות משנה לאחר שבן גוריון הכריז בכנסת על דימונה, והגדיר אותה כמרכז מחקר לצורכי שלום בלבד. המסמך המודיעיני האמריקני רואה את תוכנית הגרעין הישראלית באור קצת שונה מהאופן שבן גוריון הציג אותו. צרפת וישראל הן המדינות היחידות המוזכרות במסמך שלגביהן קהיליית המודיעין האמריקנית משוכנעת שכבר החליטו להתגרען. למעשה, זהו המסמך האמריקני הראשון ששוחרר לפרסום, החושף שהמודיעין האמריקני האמין כבר ב-1961 שישראל החליטה להתגרען. להזכיר, רק כמה חודשים לפני כן שלח הנשיא ג'ון פ' קנדי פקחים לדימונה, שדיווחו שאין סימנים ברורים על הקרקע לתוכנית נשק. על פי המסמך האמריקני , היו לממשלת ארה"ב "עדויות משמעותיות" שישראל הולכת בנתיב של התגרענות. בין היתר נכתב כי אם ישראל תקים מפרד להפרדת פלוטוניום, כפי שהמודיעין האמריקאי העריך שאכן תעשה, "היא קרוב לוודאי תוכל לייצר בסביבות השנים 1965-66 כמות פלוטוניום שתספיק לפצצה אחת לפחות". המסמך מזכיר שלישראל יש מפציץ קל צרפתי, הווטור, שיהיה מסוגל לשאת נשק גרעיני לטווח של כ-550 מייל. בטבלה המצורפת למסמך מצויין שאם ישראל תמשיך במאמציה, הרי בסביבות 1966-67 תהיה לה יכולת לייצר התקן גרעיני "פשוט", ושנה לאחר מכן תהיה מסוגלת להפוך את ההתקן לפצצה נישאת על ידי מטוס. הדו"ח מעריך שבסביבות 1968 תהיה לישראל יכולת טילית בטווח של כ-200-300 מיילים ימיים. המסמך גם מתייחס לאפשרות שצרפת תפסיק את סיועה הגרעיני לישראל, וטוען שבמקרה כזה, לוח הזמנים של התוכנית הישראלית יתעכב בכשנה עד שנתיים. גילוי המסמכים הללו הוא המשך בשחיקה של הטאבו האמריקני אודות העיסוק בגרעין הישראלי. יש בין ההערכות כמה נקודות ששווה לתת עליהן את הדעת גם כיום. למשל, המסמך שטוען כי גורמי הערכה האמריקנים סברו ששום אמנה בינלאומית לא תמנע מממשלה נחושה בדעתה - להגיע לנשק גרעיני. אות אזהרה לבאות? אבנר כהן מלמד כפרופסור אורח באוניברסיטת חיפה. ספרו החדש, "הטאבו האחרון", יוצא בשבוע הבא בהוצאת כינרת זמורה-ביתן(02.06.05, 15:14)

YNET

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

המאמר פורסם בנתיב כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות.
שימו לב לכמה מיתוסים שנאמן מנפץ ולכמה סיפורים מהעיתונות הזרה שהוא מאשר בדיעבד.

קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארה"ב במלחמת יום הכיפורים

יובל נאמן

פרופ'יובל נאמן כיהן בתפקיד שר המדע ומ"מ יו"ר הועדה לאנרגיה אטומית (1982-1984, 1990-1992) וכשר האנרגיה (1990–1992).י"נ הקים את סוכנות החלל של ישראל ושימש לה יו"ר מאז. ב- 1969 זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים; ב- 2003 זכה בפרס א.מ.ת שהוענק לו על-ידי ראש הממשלה על תרומתו החלוצית לפענוח מבנה הגרעין ומרכיביו, ועל תרומתו המדעית לפיתוח הפיזיקה התת-אטומית בישראל.

המאמר המובא בזאת הוא עיבוד של הרצאה שהתקיימה באוגוסט 1996 במסגרת:

CNSN – The Center for National Security Negotiations

הקדמה

המרכז למו"מ בנושאי ביטחון לאומי (CNSN) הוא מכון מחקר שתפקידו לייעץ למחלקת המדינה בנושאי ביטחון לאומי – בעיקר בענייני פירוק הנשק בעידן המלחמה הקרה. לכשזו הסתיימה, הוחלט בוושינגטון לקיים סדרת ועידות להפקת לקחים – מפגש אחד לכל אחת מן הפרשיות הנתפשות כסדרת המשברים הגרעיניים במלחמה הקרה. במסגרת זו הוקדש המפגש השלישי (אוגוסט 1996) למלחמת יום הכיפורים ול"אזעקה רבתי" שבה הגיע המערך הגרעיני האמריקני לרמת הכוננות הגבוהה ביותר במשך כל שנות המלחמה הקרה.

כמי שנשא בצד הישראלי באחריות לקישור האסטרטגי-אופרטיבי עם ארה"ב, הוזמנתי למפגש והתבקשתי לפתוח את הדיון בסקירה שתכיל את הרקע למלחמה ואת מהלכיה העיקריים.

בין המשתתפים היה חלק ניכר מן הסגל הבכיר של משרד ההגנה ומחלקת המדינה של אמריקה בשנים 1971-1980, ומי שהיו בתפקידי ייעוץ מדיני-אסטרטגי. היבטים גרעיניים ישראליים הועלו משני הכיוונים, ופתח בהם ויליאם קוונדט אשר מילא בשעתו תפקידי ייעוץ במחלקת המדינה. בכנס האשים קוונדט את ראש הממשלה גולדה מאיר ואת ממשלתה בשימוש ביכולת הגרעינית הישראלית כאמצעי סחיטה להשגת חימוש אמריקני (טנקים ומטוסים). לדבריו, המודיעין האלקטרוני האמריקני קלט בשני ימי הלחימה הראשונים עלייה תלולה בכוננות ובהיערכות "היחידות הגרעיניות" בישראל, והדבר נתפש כ"מסר" מרומז שתוכנו – "אם לא תסייעו לנו בטנקים ובמטוסים, תיאלץ ישראל לעבור למערך הרתעה גרעינית ממומש וגלוי" (דוגמה לפעילותן הגרעינית של הודו ופקיסטן כעבור כמה שנים(.

סתרתי את האשמותיו של קוונדט והצגתי בפירוט היבט גרעיני "ישראלי" אחר – האיומים הגרעיניים של בריה"מ כלפינו, כאשר הללו הגיעו בשלושה אפיקים: דיבורים בפומבי בהודעותיהם של אישים בממשל הסובייטי, הבאתם לידיעתנו באמצעות שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, ובמקרה אחד באמצעות הערכה שניתנה לנו על-ידי גורמי המודיעין האמריקניים על סמך צילומי לוויינים שבהם נחשפה היערכות מדאיגה של הכוחות הסובייטים.

הסיפור אודות "סחיטה ישראלית" לא היה חדש לגבי. הכרתיו ב- 1969, דווקא באותה שנה בה קיבל הדרג העליון בארה"ב את מדיניות העמימות הישראלית בתחום הגרעיני וחדל לתבוע ביקורי פקחים או חתימה על אמנת האו"ם לאי-הפצת נשק גרעיני. קדמה לכך תקופה של תשע שנות ויכוח חריף ומתוח מאוד בראשיתו, ונינוח יותר בהמשכו, כאשר נשיאי ארה"ב לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון קיבלו את ישראל כמדינה אחראית ביותר, כזאת שאין לחשוש שתחרוג לפתע מעמימותה ותסכן את יציבות המזה"ת והעולם.

באותה עת התארחתי משך מספר חודשים כחוקר אורח של הטכניון הקליפורני (קלט"ק), ליד לוס-אנג'לס, שהוא אחד משתי "הפסגות" של המחקר המדעי-טכנולוגי בארה"ב. באחד הימים התקשר אלי אחד ממנהלי איגוד ראנד והזמינני ל"ביקור" בארגון השוכן בלוס אנג'לס. נעניתי ברצון להזמנה. כתום השעה הראשונה לביקורי נאמר לי ש"במקרה" עומד להיערך תרגיל על המזה"ת, והם ישמחו אם אשתתף בו כדי לשוות לו בכך תחושת אותנטיות. נתתי את הסכמתי ונכנסנו מיד לאולם בו נערך התרגיל (במתכונת "משחק מלחמה"). למען אותה "אותנטיות" נתבקשתי "לשחק" את ההנהגה הישראלית. הימים היו ימי "תוכנית רוג'רס". עד מהרה התברר לי שהנושא האמיתי לתרגיל הוא: כיצד מפעילים לחץ על ישראל ומביאים אותה לסגת מסיני. באותם ימים עמד חיל-האוויר הישראלי לקבל את מטוסי הפנטום הראשונים, וכבר נרמז על ביטול העסקה. שמעתי, ובקור-רוח הגבתי והסברתי את הנימוקים נגד נסיגות. עוד אני שמח וגאה על עמידתי העיקשת, והנה בא גל לחץ חדש: יבוטל שחרור המגביות ממס, ולחצים על צרפת לביטול עסקת נשק עם ישראל. נוכח זאת התחלתי מהסס ותוהה לפֵשר המשחק המלחמתי הזה, עד אשר קם אחד המנחים והפסיק את התרגיל באומרו שכל התרגיל אינו ריאלי, כיוון שלחץ נוסף על ישראל יאלץ אותה, לדבריו, לממש את היכולת הגרעינית שלה. אני מניח שעיקרון מסוג זה נקבע בהנחות היסוד של האמריקנים. הנחות אלו הו שגרמו, להערכתי, לאותה פרשנות גרעינית שייחס המודיעין האמריקני לישראל במלחמת יום הכיפורים.

המתקפה המקדימה בתורת הביטחון הישראלית (1967-1948)

תורת הביטחון שהייתה נהוגה בישראל בין 1948 ל- 1967 חייבה מהלומה מקדימה. בעיית "המותניים הצרות" – שני גושי הקרקע הגדולים (הגליל והנגב) המחוברים במסדרון ברוחב 16 ק"מ המשתרע לאורך החוף, פורשה, בדרך כלל, כסיכון לאפשרות ביתורה של הארץ לשניים ללא מאמץ מיוחד. אולם היבט זה הפך ל"חולשה לא חמורה כל-כך", כאשר נשקלה הסוגיה הבאה.

עקב ממדיה הזעירים של האוכלוסייה (2-3 מיליונים בשנות השישים, בהשוואה ל- 100 מיליון נפש בקירוב במדינות ערב שנטלו חלק במלחמות נגד ישראל), מנה הצבא הסדיר של ישראל כ- 100 אלף איש, לעומת הצבאות הסדירים של מדינות ערב, שמנו בין מיליון לשני מיליון חייל (אחרי שמביאים בחשבון שלא כל מדינות ערב ישקיעו את מלוא כוחן במלחמה נגד ישראל). נוכח יחסי כוחות כאלה, הצבא הסדיר של ישראל יוכל למלא רק תפקידי בלימה, בזמן שהמדינה מגייסת את צבא המילואים שלה. אחרי גיוס המילואים יעמוד לרשות ישראל כוח של חצי מיליון חיילים בערך – כוח משכיל יותר (ולכן גם מפקדים זוטרים טובים יותר), בעל ידע טכנולוגי טוב יותר, אשר בגבו אל הים הצליח כבר פעמים אחדות להדוף את האיומים על קיום המדינה.

ואולם בגבולות שהיו קיימים בין 1948 ל- 1967 לא היתה שום דרך מעשית שהצבא הסדיר יוכל לבלום את התקדמות האויב בעוד המילואים מתגייסים, דהיינו: למשך 48 עד 72 שעות. הרצועה שלאורך החוף היא שטח מישורי, ללא מכשולים טבעיים הדרושים לבלימת שריון מתקדם. זאת ועוד: 75 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל מתגוררים ברצועה כפולה דמוית האות L שרוחבה עדיין 16 ק"מ בממוצע, המשתרעת מחיפה עד תל-אביב-רבתי (רצועת החוף) ומשם לירושלים. שתי הרצועות ניתנות לכיבוש בקלות בשעות הראשונות של פלישה, ואז לא יהיו לא גיוס מילואים ולא מדינה שיש להגן עליה.

לפיכך, בגבולות שלפני 1967 היה חיוני לגייס את המילואים לפני הסתערות האויב. היה צורך לגייס לכל הפחות את חלקם ולהגדיל את הכוח בשירות פעיל למינימום שיאפשר לו להשתלט על הגבעות בשומרון – עמוד-השדרה של הארץ – בגזרה הנושקת לרצועת החוף, ולהשתמש ב"עומק אסטרטגי" ובשטח גבעי זה כדי לבלום את התקדמות האויב בעוד יתר הכוח ממשיך להתגייס.

תורה זו גובשה עוד ב- 1953 (אני הייתי מעורב בתהליך זה ישירות, בתפקידי כממונה על התכנון הביטחוני בשנים 1953 עד 1955), והיא באה לידי ביטוי מעשי ב- 1967, למשל, כאשר זוהה איום על המדינה. מאחר שנאצר הכריז בגלוי על כוונותיו ולא הסתיר את תנועת הכוחות המצריים, לפחות ההחלטה לגייס מילואים היתה קלה. פתיחת המתקפה המקדימה (על חילות-האוויר של מדינות ערב) היתה החלטה קשה יותר.

כל אלה השתנו אחרי 1967, לאחר שהגבולות החדשים סיפקו עומק אסטרטגי אמיתי. אז יכלה ישראל להרשות לעצמה להיות מותקפת, ואפילו להיות מופתעת – כפי שהוכח במלחמת יום הכיפורים.

אחד הביטויים שמשה דיין נהג להשתמש בו היה "תעלת סואץ אינה דגניה". התקדמות האויב בסיני וברמת-הגולן לא היוותה איום על קיומה של ישראל, כפי שהיתה עלולה להיות התקדמות ליד תל-אביב או ברצועת החוף לפני 1967. הממסד הביטחוני היה אפוא הרבה פחות "עצבני" מאשר בעבר, ויכול היה להרשות לעצמו לדחות גיוס מילואים. אולם ברובד הציבורי והלאומי, המערך הביטחוני המשופר לאין ערוך – פורַש בטעות כאילו משתמע ממנו שבתנאים כאלה הערבים לא יתקפו את ישראל. להנחה זו לא היה כל יסוד.אחת התוצאות היתה שמלחמת יום הכיפורים השרתה על הלוך-הרוח הציבורי עצבות ופסימיות, ממש כאילו ישראל הובסה במערכה, אף-על-פי שבמונחים צבאיים טהורים היה הניצחון גדול בהרבה מאשר במלחמת ששת הימים.

התפישה הגרעינית של ישראל

התורה הביטחונית של ישראל אינה כוללת – בפירוש – שום הסתמכות עלהרתעה גרעינית, כל עוד האיום אינו גרעיני. זוהי דרך אחרת להצגת ההגדרה הקשורה בשמו של לוי אשכול כי "ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לסכסוך במזה"ת". השאלה אם לערוך ניסוי בהרתעה גרעינית, לממש אותה, לעבור אליה או להציג אותה, על בסיס יישומה של התשתית המדעית-טכנולוגית הרלוונטית של ישראל, הופכת להיות עניין לשיקול-דעת של האחראים לביטחון המדינה, רק אם מסתמן איום גרעיני ישיר. בתיאוריה, ייתכן שייווצר חריג, דהיינו, מצב נואש של "יום דין" לא גרעיני.

בגבולות שקדמו ל- 1967 זו היתה "ברירת שמשון" או מצָדה – ברירה אובדנית. זאת משום שהמרחקים, ובעקבותיהם לוח-הזמנים (יש צורך בחצי שעה לכל היותר כדי לעבור 16 ק"מ בשטח מישורי), לא היו מאפשרים לעצור אויב במצבים כאלה. במקרה הטוב זו יכלה להיות נקמה על חורבן הבית השלישי. אולם בגבולות שאחרי 1967, מצבֵי "הכל אבוד" לא יכלו להתרחש עקב העומק האסטרטגי החדש. המחשבות על תגובה גרעינית, אילו חלפו במוחם של אחדים מאנשי המטכ"ל ב- 6 באוקטובר 1973, היו נדחות אפוא על הסף.

כאשר התכוננתי למפגש זה, הצביע בפני אחד מעמיתי על פסקה בספרו של סימור הרש, ברירת שמשון. בפרק 17 מסופר על ישיבה של ארבעה שרים שהתקיימה ב- 8 באוקטובר 1973 במשרדה של גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז. לדברי המקור של הרש (ידידו של המזכיר הצבאי של הגב' מאיר), נתקבלו שם שלוש החלטות: התקפת-נגד בחזית המצרית; פריסת "המאגר הגרעיני" כמוצא אחרון למקרה של כישלון (של התקפת-הנגד? היא אכן נכשלה), והודעה לוושינגטון הן על המצב הנואש והן על ההחלטה לפרוס את "המאגר הגרעיני הזה". בה בעת תתבקש ארה"ב לספק נשק ותחמושת. הסיפור על הפריסה (בלוויית שמות המקומות) מופיע גם בספר יחסים מסוכנים: הקשרים החשאיים והחסויים ביחסי ישראל-ארה"ב, מאת א' ו- ל' קוקבורן.

נוכח טיעון זה יש להעמיד דברים על דיוקם. ישיבה כזו, של ארבעת השרים והרמטכ"ל, התקיימה מדי יום, ולעתים אף יותר מפעם אחת ביום, לאורך כל המלחמה. זה היה הקבינט של גולדה. הישיבה ב- 8 באוקטובר (בשעה מוקדמת מאוד בבוקר) התנהלה במתח רב בגלל חילוקי-דעות – אם לצאת או לא לצאת להתקפת-הנגד העיקרית (מתישהו לפני הצהריים) על הכוחות המצריים שהצליחו לחצות עד אז את התעלה ולהתפרס מזרחית לה, בסיני. דיין חשב שאין מה למהר ("זו לא דגניה"), וחוץ מזה, המילואים שלנו עדיין לא התארגנו כראוי. מוטב לפַנות את המעוזים הקטנים של "קו בר-לב", שעכשיו כבר אין טעם בתפקידם: התרעה על התקרבות כוחות מצריים לתעלה. במקום זאת, אמר דיין, אנחנו צריכים להכין קו הגנה חדש על בסיס מעברי הגידי והמתלה, שם השטח ההררי מתאים להגנה. עלינו לדחות את התקפת-הנגד עד שהכוחות הסוריים ייהדפו מרמת-הגולן, שהיא חזית קרובה יותר ללבה של המדינה, ויש לטפל בה תחילה. זו היתה עמדתו.

הרמטכ"ל, דוד אלעזר (דדו) היה אופטימי מאוד, וביסס את דעתו על שיחה עם אלוף פיקוד הדרום ועל דיווחים (מוטעים), שלפיהם יש כבר כוחות ישראליים שחצו את התעלה. "גברתי ראש הממשלה", אמר דדו, "אני מבטיח לך שעד הערב לא יהיה אפילו חייל מצרי אחד מצד זה של התעלה". אלון וגלילי, שני השרים האחרים, תמכו ברמטכ"ל, ובסופו של דבר אישרה הגב' מאיר את התקפת-הנגד אשר נכשלה, כפי שצפה דיין מראש.

בישיבה זו של קבינט המלחמה, וגם בזו שהתקיימה למחרת, לא נתקבלה שום החלטה לפרוס את "מאגר הנשק הגרעיני". יודגש כי הבקשה לארה"ב לשגר תחמושת ונשק הוגשה ב- 9 באוקטובר אחה"צ, והרכבת האווירית החלה לפעול ב- 14 באוקטובר. אני כופר אפוא בנכונות סיפורו של הרש מכל וכל.

מבחינה רציונלית, מקבלי ההחלטות הניצבים בפני איומים כמו אלה שהיו ביום הכיפורים, אך טבעי הוא שבזמן מלחמה יגבירו את המוכנות שלהם, אפילו אם ראשי-הנפץ שלהם ממולאים רק בחנ"ם (חומר נפץ מרסק) רגיל. זה יכול להסביר את המידע של מר קוונדט, בכנס הנוכחי, על אותות שנתגלו על-ידי מערך המודיעין האמריקני ביחס להיערכות האסטרטגית של ישראל.

בדומה לכך, אפשר בהחלט לצפות שכל מי שאחראי לתשתית גרעינית ולארגון צעדים גרעיניים נוספים – בין שמדובר בפיתוח, בייצור או בהעלאת רמת המוכנות – יבוא אל ראש הממשלה בתחילת המלחמה ויברר אם צפויות נסיבות כאלה. התייעצות כזו היתה צריכה להתקיים בין 6 ל- 8 באוקטובר. כפי שהסברתי לעיל, מתשובתה של ראש הממשלה אי-אפשר היה להסיק שיש צורך בפריסה. ייתכן שהיא הצביעה (והיתה צריכה להצביע) על רמה מסוימת של מוכנות הטילים האסטרטגיים, יהיו אשר יהיו ראשי-הנפץ שלהם, וכמה צעדי מגן בתחום הגרעיני, כמו למשל הפסקת פעולתם של הכורים הגרעיניים למשך כל המלחמה, כדי להקטין את הסיכונים במקרה של הפצצה.

סוגיית טילי הנ"מ בתעלת סואץ ערב מלחמת יום הכיפורים

בין מלחמת ששת הימים ב- 1967 ומלחמת יום הכיפורים ב- 1973, ניהלו מצריים וישראל מלחמה נוספת הקרויה "מלחמת ההתשה", שנפתחה על-ידי נאצר ב- 8 במרס 1969 ונמשכה עד הפסקת-האש ב- 7 באוגוסט 1970, בתיווכו של משרד-החוץ האמריקני. האסטרטגיה המצרית התבססה על הפגזות ארטילריות ופשיטות קומנדו שנועדו לגרום אבדות כבדות ככל האפשר לכוחות הישראלים החונים לאורך גדות תעלת סואץ.

ישראל הגיבה בהקמת ביצורי מגן (קו בר-לב), שלא נועדו לבלום כוח פולש (כמו היעד של קו מז'ינו), אלא רק לצמצם את האבדות בסכסוך סטטי, שנתפש כאיום הרלוונטי בשנים 1969-1970 (ונחשב בטעות לאפשרות העיקרית העומדת לרשות המצרים). חלקה השני של התגובה הישראלית היה מתקפה אווירית על מִתקנים צבאיים בדלתה של הנילוס ובאזור קהיר, ובכלל זה השמדת חלק ניכר ממערך הגנת הנ"מ (טילי נ"מ SA2) לאורך התעלה ובמפרץ סואץ, וכן הפגזות ארטילריות על ערים מצריות לאורך התעלה שהמצרים נאלצו לפנותן.

הצלחתה של ישראל בהתקפת-נגד זו (שהסתייעה גם בפשיטות קומנדו שונות) אילצה את נאצר לנסוע למוסקבה בחשאי (בינואר 1970) ולבקש התערבות סובייטית ישירה. כתוצאה מכך שיגרו הסובייטים חיל משלוח שקיבל עליו את האחריות למערך הנ"מ המצרי. כוח זה כלל גם כמה טייסות קרב מאוישות בטייסים סובייטיים, בנוסף על סוללות טילי SA2, SA3 ו- SA6 ניידות שאוישו בצוותים סובייטיים.

מלחמת ההתשה הותירה אפוא שלושה סימנים מובהקים:

קו בר-לב נועד להגנה אישית, ובשנים 1970 עד 1973 ניסה הפיקוד הישראלי כמה וכמה פעמים לשנות את תצורתו של הקו לתפקידים כלליים יותר, ללא הצלחה;

חגורה מוצקה של הגנת נ"מ בתכנון סובייטי לאורך התעלה (הכוחות הסובייטים שאיישו אותה הוחלפו בהדרגה על-ידי צוותים מצריים);

הגנת נ"מ סובייטית על קהיר (ואחר-כך גם על דמשק) על-ידי טייסות קרב צפון-קוריאניות. כמו-כן הסתמנה בישראל תופעה מובהקת של "גנרלים המנהלים את המלחמה הקודמת", שבלטה בעיקר בזלזול בנשק הטילים החדש – טילי הנ"ט מדגמי "סאגר" ו"סנאפר" מונְחי כבלים (המורכבים על רכב דמוי ג'יפ), וכן טילי נ"מ SA7 ("סטרלה") לגבהים נמוכים, מונְחי א"א, וכל זה בנוסף על טילי SA2 ו- SA3 האסטרטגיים (שישראל אכן הצליחה להשמידם במלחמת לבנון במתקפה אווירית נועזת על מערך הטילים הסורי הצפוף בבקעת הלבנון ב-9 ביוני 1982), שקיבלו עתה חיזוק מהטילים הניידים SA6. חגורה אווירית זו תוגברה גם בתותחי נ"מ 23 מ"מ ZSU23-4 מתנייעים, מונְחי מכ"ם (ארבעה על כל כלי-רכב), שהיוו הגנה חשובה על טילי SA6 הניידים, שהם עצמם הגנו על טילי SA2 ו- SA3. כל כלי-הנשק החדשים הללו הצטיירו בעיניים ישראליות כבעלי חשיבות שולית, ולא כמהפכה, הן בקרבות שריון והן בקרבות הגנה אווירית.

המלחמה - מתווה כללי

ההתקפה המצרית-סורית המתואמת נפתחה ב- 6 באוקטובר 1973, בשעה 2 אחה"צ. ההתקפה השיגה הפתעה אסטרטגית במובן זה שרק בבוקר ה- 6 באוקטובר עצמו קיבלה ממשלת ישראל מידע סופי על ההתקפה הממשמשת ובאה, אם כי חשדות שונים התעוררו כבר ב- 4 באוקטובר, ואז הוכרזה כוננות חלקית. אולם ההחלטה לגייס נתקבלה רק ב- 6 באוקטובר בשעה 09:20, בעיקר מפני שהאפשרות למתקפה ערבית עדיין נראתה רחוקה (המחדל) ועקב החשש שהגיוסים יגבירו את המתח ויאיצו את התפרצות המלחמה. יתר על כן, במצב דומה, שהתרחש במאי 1973 (כוננות "כחול-לבן") המליץ הרמטכ"ל אלעזר על גיוס חלקי, בניגוד לדעת המערך המודיעיני; הממשלה קיבלה את המלצתו, והעלות הכספית היתה גבוהה, מפני שבסופו של דבר לא אירע שום דבר (סאדאת דחה את המתקפה).

הכוח התוקף הסורי, כ- 1,400 טנקים, חדר דרך הגזרות הצפונית והמרכזית של רמת-הגולן, בדרכו אל הכינרת ואל גשרי הירדן שמצפון לה. בחצות ליל 7 באוקטובר נעצרו הסורים כ- 8 ק"מ מגשר הירדן העיקרי (אחרי שחדרו למרחק של 16 ק"מ בערך), תוך אבדות כבדות לשני הצדדים, בקרבות השריון. הפיקוד הישראלי הורה לעוצבות המתגייסות המיועדות לרמת-הגולן שלא לבזבז זמן על התארגנות במקומות גיוסן, אלא למהר לחזית במבנים של מחלקות ולהצטרף לכל יחידה שיפגשו ביום הראשון. ניסיון ישראלי לשחרר את מוצב החרמון ב- 7 באוקטובר, נכשל.

אולם הכוחות של פיקוד הצפון התארגנו בעוד הקרב מתנהל במלוא עוזו, וב- 9 באוקטובר הצליחו שלוש אוגדות משוריינות להדוף את הכוחות הסוריים אל מחוץ לרמת-הגולן (למעֵט מוצב החרמון), כשהם משאירים אחריהם כ- 900 טנקים. צה"ל המשיך להתקדם במטרה ליצור איום על דמשק (בסיוע הפצצות אסטרטגיות על מטה חיל-האוויר הסורי, תחנות כוח ותשתיות אסטרטגיות אחרות). מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר הודיע לישראל שהסובייטים הכניסו לכוננות כמה דיוויזיות של ברית ורשה, ורמז שאם ישראל תתקרב יותר מדי לדמשק, הרוסים יביאו לשם את היחידות האלה כדי להגן על העיר.

ההתקדמות לעבר דמשק הגיעה ב- 12 בחודש לנקודה המרוחקת כ- 40 ק"מ ממרכז עיר הבירה, אבל נעצרה בשל שלוש דיוויזיות משוריינות עיראקיות שהגיעו לחזית, שחיל-האוויר הישראלי לא הצליח להשמיד, אף שנעו בשטחים פתוחים. ההסבר שניתן לי היה שהעיראקים נעו רק בלילה, ולמטוסים שלנו לא היה ציוד א"א הדרוש כדי לאכנם ולתקוף אותם.

חטיבה מרוקנית תפסה גזרה קטנה בחזית הסורית (והפגינה לחימה עקשנית), וכך גם יחידת חרמ"ש סעודית. חטיבה משוריינת ירדנית תמכה במערך ההגנה הסורי ופתחה בהתקפה על האגף הימני של הכוח הישראלי המתקדם (זו היתה אותה חטיבה משוריינת מס' 40 שבלמה את ההסתערות הסורית על ירדן בספטמבר 1970, כאשר סוריה ניסתה להפיל את המשטר בירדן בעקבות ניסיון ההפיכה הפלשתיני ודיכויו ב"ספטמבר השחור").

מוצב החרמון שוחרר על-ידי כוחות ישראליים ב- 22 בחודש בתנועת איגוף עמוקה (בעצתי שלא נתבקשה). הרעיון היה להחדיר יחידה ולהשתלט תחילה על הפסגה הגבוהה ביותר של החרמון (2,614 מטרים, עם קו ראייה ישיר לעיראק), כ- 16 ק"מ מאחורי החזית, שהוחזקה בכוחות דלילים בלבד בגזרה הררית זו. מתוך שטח גבוה ושולט זה היה קל יחסית לכבוש את המוצב שהיה בנוי על פסגה נמוכה יותר. האחיזה בפסגה הגבוהה ביותר עתידה להיות נכס של ממש, כך חשבתי.

בערב ה- 22 באוקטובר הסכימו הסורים להפסקת-אש, והמלחמה בחזית רמת-הגולן פסקה. הסורים איבדו 1,200 טנקים (ועוד 100 טנקים עיראקיים ו- 50 ירדניים), 3,600 הרוגים (ועוד 350 שבויים).

בחזית הדרום הצליח הצבא המצרי, ב- 6-7 באוקטובר, לצלוח את התעלה בחזית רחבה מאוד (ארמיה 2 בגזרה הצפונית וארמיה 3 בדרומית), ולהקים ראש-גשר בעומק של 16-24 ק"מ. כל קו בר-לב היה מאויש על-ידי 600 חיילים מחטיבת ירושלים (מילואים), שיצאו לשירות המילואים השנתי שלהם. חלק מהמעוזים נכבשו ואנשיהם נפלו בשבי, וחלקם המשיכו להתנגד עד שפונו ב- 8 באוקטובר, כשכבר היה ברור שאינם משרתים שום מטרה אלא רק מהווים מלכודת לשריון הישראלי; בכל פעם שהמעוזים הותקפו מיהרו הטנקים הישראלים להגנתם וספגו אבדות כבדות מידי מארבי חי"ר מצרי חמוש בטילי נ"ט "סאגר" ו"סנאפר", מונחי כבלים. בסך-הכל איבדה ישראל (בשתי החזיתות) בשבוע הראשון של המלחמה, כ- 550 טנקים (מתוך כמות התחלתית של כ- 2,000 טנקים), כמחציתם בגלל נשק הנ"ט החדש של החי"ר המצרי, בדרך כלל בתעלה. מעוז אחד בקו בר-לב (מזרחית לפורט-סעיד, שנודע בעיקר בשם הקוד שלו "בודפשט"), החזיק מעמד תחת התקפות כבדות, עד סוף המלחמה.

ההתקדמות המצרית הצליחה אך ורק בגין יעילות החגורה העבה של טילי נ"מ שהתפרסו לעומק של 32 ק"מ לכל אורך הגדה המערבית של תעלת סואץ ומנעו כל חדירה של מטוסים ישראליים עד לגובה של 50 אלף רגל.

הכוח הפולש המצרי לא מיהר להשתלט על מעברי ההרים, שהיו מרוחקים כ- 40 ק"מ מהתעלה. הם לא יכלו לעשות זאת בשל תלותם המוחלטת בחיפוי האווירי שקיבלו מחגורת הטילים. במקום זאת החלו לקדם את חגורת הטילים, ועד 13 באוקטובר הצליחו להעביר לגדה השנייה של התעלה כשליש מהם. אין ספק שהם התכוונו להתקדם בזחילה אטית – לקדם את השריון תחת מטריית הטילים, אחר-כך לקדם את הטילים, ואחר-כך שוב את השריון וכך הלאה. כך הצליח העומק האסטרטגי של ישראל לשמור על חשיבותו הבסיסית, על אף האבדות הכבדות בטנקים ובמטוסים. ברור שאלמלא ההבטחה כי האבדות הללו יושלמו – חלקן מיידית וחלקן בתוך חודש – היה חייב חיל-האוויר הישראלי לנקוט יתר זהירות בניצול מטוסי-הקרב שלו, וגם כוחות היבשה היו נאלצים לחסוך ולקמץ בהפעלת הטנקים שלהם.

לצה"ל היו בשלב זה שפע של אפשרויות לנהל הגנה ניידת. הגנה זו הועמדה עד מהרה במבחן. כאשר נעשה ניסיון להיענות לבקשות הסורים לשחרר את הלחץ מעל דמשק, החלו המצרים ב- 14 באוקטובר להתקדם עם השריון שלהם, כששלוש דיוויזיות מובילות בראש. הכוחות המצריים נפלו לתוך "מארב" מערכתי שהוכן היטב, ונאלצו לסגת כשהם מאבדים בתוך כך כ- 300 טנקים.

אחרי כישלונה של התקפת-הנגד הישראלית ב- 8 באוקטובר, כאמור לעיל, אומצה האסטרטגיה של משה דיין: הקמת מערך הגנה חדש מזרחית לתעלה וריכוז כל הכוחות הזמינים מול סוריה, כדי לסלק את האיום הישיר יותר על מרכזי האוכלוסייה בישראל. רמת-הגולן שוחררה ב- 10 באוקטובר, וב- 14 החל להיווצר האיום על דמשק. בשלב זה ניצלה ישראל את היתרון הקלאסי של "קווים פנימיים" והוציאה מרמת-הגולן אוגדה משוריינת אחת כדי לתגבר את הכוחות בחזית התעלה. אחרי הבסתם של המצרים ב- 14 בחודש החליטה ישראל שהגיע הזמן למתקפת-נגד בחזית זו. ב- 16 בחודש צלחה האוגדה המשוריינת של האלוף אריאל שרון את התעלה בחדירת פתע, והקימה ראש-גשר בקו התפר בין הגזרות של הארמיות המצריות 2 ו- 3. נעשה כל מאמץ ליצור רושם שמדובר בסך-הכל בכוח פשיטה קטן, כדי להשהות את התגובה המצרית ולהחליש אותה בתחילתה. בה בעת (ב- 16 באוקטובר) פתח חיל-האוויר הישראלי בהתקפה מרוכזת ומתואמת על הטילים בקצה הצפוני של החגורה, בפורט-סעיד. קצוות של פריסה קווית הם פגיעים יותר, מאחר שהאגף שלהם אינו מוגן. בטקטיקה זו הצליחה ההתקפה – זו פעם ראשונה – לפגוע פגיעה רצינית בחגורת הטילים ולהשמידה בהדרגה, כשהיא "מקפלת" אותה מצפון לדרום. ההתקפה נסתייעה גם בעובדה שב- 18 בחודש החלה האוגדה של שרון להרחיב את אחיזתה, השמידה כמה מיחידות ארמיה 2 ואף לקחה שלל סוללת SA6 שלמה, שהגיעה עד מהרה לארה"ב ולמוסדות המחקר הביטחוני בישראל (חלק מפירות הצלחה זו נקטפו במלחמת לבנון ב- 1982, שם הושמדה חגורת טילים סורית שלמה בהתקפה אווירית מבוססת-אלקטרוניקה). ב- 19 באוקטובר צלחו את התעלה שתי אוגדות משוריינות ישראליות נוספות ונכנסו לראש הגשר, ומשם החלו בתנועה דרומה.

ב- 20 בחודש פרסמו בריה"מ וארה"ב אולטימטום לשני הצדדים, שעליהם לקיים הפסקת-אש החל ב- 22 בחודש. האולטימטום פורסם במוסקבה, לשם "הוזמן" קיסינג'ר על-ידי ברז'נייב. בדרכו חזרה עבר קיסינג'ר בישראל ונאלץ להסביר לגולדה מאיר מדוע הסכים להפסקת-אש מיידית ברגע שמהלך המלחמה השתנה לטובת ישראל. הוא טען ששמח לצאת למוסקבה משום שהדבר יצר עיכובים נוספים. הוא לא התכוון לתת מיד תשובה בטענה שעליו לדווח לנשיא ארה"ב ניקסון, האיש שצריך להחליט. אולם ה"מזימה" נכשלה מפני שברז'נייב הראה לו מברק מניקסון המודיע לו שלקיסינג'ר יש סמכות מלאה להחליט בעניין זה בו-במקום.

אבל הלחימה נמשכה עד 24 בחודש, עד שהיחידות הישראליות השלימו את כיתורה של ארמיה 3 המצרית. בינתיים הגיעו היחידות הישראליות למרחק של 101 ק"מ מקהיר, ומחגורת הטילים החזקה שהקנתה למצרים את הצלחתם ההתחלתית נשאר מעט מאוד. יתר על כן, בזכות אהבתי לפסגות שימושיות מבחינה אלקטרונית, יעצתי להשתלט עכשיו על ג'בל עתקה, מערבית לעיר סואץ – מרכז המודיעין והלחימה האלקטרוניים העיקרי של מצרים. בעקבות השתלטות זו נפל לידי צה"ל חומר מעניין מאוד, ובכלל זה תצוגה המראה כיצד הצליח המודיעין הטקטי המצרי לקרוא את קודי השדה של ישראל.

יש לציין שב- 21 בחודש הניעו המצרים, ברוב יאושם, סוללת טילי "סקאד" שהיתה פרוסה בתחילה בדלתה המזרחית של הנילוס (כדי שתל-אביב תהיה בטווח שלה), לעמדה מערבית יותר, לטווח המינימלי הנדרש מהתעלה. הסוללה ירתה טיל אחד (עם ראש-נפץ במשקל טונה) לעבר ראש-הגשר, שהשאיר אחריו מכתש מרשים.

המחדל המודיעיני

המודיעין הצבאי של ישראל שגה בהערכתו את המצב של טרם המלחמה. היה ידוע, ומתועד היטב, שההנהגה המצרית הפיקה לקח החלטי אחד מהתבוסה המצרית ב- 1967, והוא: חשיבותה של הבטחת העליונות באוויר ופגיעותן של כל הזרועות להתקפות אוויר. היה ידוע אפוא שנאצר, בשנים 1968-1970, ואחריו סאדאת, ייחסו עדיפות עליונה להתעצמות חיל-האוויר המצרי בזמן ביקוריהם בקרמלין ובפגישות נוספות עם ההנהגה הסובייטית. בין שאר הפרויקטים המשותפים, היה ידוע שבריה"מ אכן הבטיחה לספק למצרים מטוסי-קרב רבים וכן מטוסי קרב-הפצצה מדגם מיג-23, והתעצמותו של חיל-האוויר המצרי הייתה אמורה להשיג את יעדה המינימלי ב- 1975. כתוצאה מכך היה המודיעין הישראלי בטוח שיש להתייחס לכל איום והכרזה של מצרים שבאו לפני תאריך זה, כאל דברים ריקים מתוכן.

אולם מה שאנשי המחקר של המודיעין לא הבינו הוא שהמשוואות חייבות לכלול גם את הטילים. כפי שראינו לעיל, חגורת טילי הנ"מ החזקה בגזרת התעלה הייתה אכן תחליף ראוי למטוסי-הקרב וסיפקה מטרייה אווירית מצוינת, עד כדי כך שכוחות היבשה אימצו לעצמם את טקטיקות "רגל אחת על הקרקע" שהפעילו בין 6 באוקטובר ל- 14 בו. טקטיקות אלה התאימו היטב לשגרת הצבא המצרי שהוא בעל משמעת טובה, אומץ רב ויוזמה מועטת ברמת הפיקוד הזוטר (אף כי ניכר שם שיפור משמעותי ב- 1973 לעומת המצב שהיה ב- 1948, ב- 1956 וב- 1967).

עקב כך פיסות מידע רבות שיכלו להתפרשׁ כסימני התרעה – פורשו כתרגילים מצריים לקראת מלחמה עתידית. ריכוזי הכוחות הסוריים פורשו כתגובה הגנתית אוטומטית אחרי קרב אווירי שהתפתח מפעולת תגמול ישראלית על מעשי טרור בגליל (הסורים איבדו בקרב זה 13 מטוסים). ספקות ראשונים בקשר להערכות המודיעין החלו להתעורר כאשר נודע, ב- 4 באוקטובר, שהסובייטים מפַנים את משפחות היועצים שלהם שנלוו לכוחות המצריים והסוריים. בתצלום אוויר (אלכסוני) של אזור התעלה שנערך באותו יום, נראו ריכוזים גדולים של ציוד גישור. ובכל זאת, זה עדיין יכול היה להיות רק תרגיל. לבסוף התהפכה הערכה זו על פיה ב- 6 באוקטובר בשעה 4 בבוקר, כתוצאה ממידע מסוים נוסף על פרוץ המלחמה באותו יום – יום הכיפורים.

עם זאת היה מחדל מצרי-סורי בבחירתו של יום הכיפורים, שהוא שבת שבתון בישראל. ה"תרגיל" הזה נוצל על-ידי כוחות סלובקיים בשנת 167 לפנה"ס (הסלובקים היו אחת השושלות העיקריות של יורשי ממלכת אלכסנדר מוקדון ושלטו במשך כ- 250 שנה בחלקים שונים של המזה"ת, ובכלל זה בארץ-ישראל), והערבים חזרו עליו עכשיו. בחירת יום קדוש זה נועדה להעצים את ההפתעה בזמן שמספר מרבי של חיילים נמצאים בחופשה, ויש להניח שבכל היחידות שוררת כוננות נמוכה. שגיאתם היתה שהם שכחו שהכוח הצבאי העיקרי של ישראל הוא אנשי מילואים שיש לגייס. יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שבו אין כל תנועה בכבישים ואין פקקי תנועה, ולא רק זאת, אלא שניתן להגיע לכל אחד בקלות בביתו. המכשול היחיד היה שמכשירי הרדיו והטלוויזיה היו סגורים למשך היום, אבל מערכת הטלפונים פעלה.

הקשר האמריקני והרכבת האווירית

בין השנים 1961 ל- 1967, בעידן הנשיאים קנדי-ג'ונסון, חלו במערכות-היחסים בין ארה"ב לישראל שינויים מפליגים. להוציא התערבות חיובית קצרה אחת מצדו של הנשיא טרומן, במאי 1948, כאשר הכירה ארה"ב במדינת ישראל שזה עתה הוקמה, בניגוד לעמדתם המפורשת של שר החוץ ג'ורג' מרשל ושל שר ההגנה פורסטל, היו יחסי הגומלין בין המדינות שליליים עד 1961. ישראל לחמה את מלחמתה הקשה ביותר – מלחמת העצמאות – כשהיא סובלת מאמברגו אמריקני. בסופה של המלחמה ההיא, כשהתקפת-הנגד של ישראל על צבא מצרים הפולש החלה לשאת פירות, ניצַל הצבא המצרי מכיתור באזור אל-עריש רק בזכות אולטימטום אמריקני. ב- 1956 היה זה שוב לחצו של הנשיא אייזנהאואר, בד בבד עם איומו של ראש ממשלת ברית המועצות בולגנין, שאילצו את ישראל לסגת פעם שנייה מסיני. הנשק האמריקני הראשון – טילי נ"מ מדגם "הוק" – סופק בימי הנשיא קנדי. כן נוצר עימות בין המדינות גם סביב המיזם הגרעיני של ישראל. היחסים השתפרו בימי הנשיא ג'ונסון ועד 1967, כאשר גירוש כוחות האו"ם מסיני על-ידי נאצר וסגירת מצרי טיראן העמידו את ארה"ב במצב קשה, נוכח מחויבותה של ארה"ב משנת 1957, כאחת מ- 14 המדינות הימיות שחתמו על הבטחת מעבר חופשי במצָרים אלה. פעולתה של ישראל במלחמת ששת הימים חילצה את ארה"ב מן המלכודת הזאת. אחרי 1967 התהדקו היחסים מאוד, והיו מלווים בוועידות אסטרטגיות משותפות תקופתיות, בקשרים בין קהילות המודיעין של שתי המדינות, בעבודות פיתוח משותפות וכדומה.

ב- 6 באוקטובר 1973 היה הדרג האמריקני הבכיר מבולבל מאוד בגין ההתפתחויות האחרונות. היה מקובל לראות בישראלים את "המומחים" למזה"ת; איך יכלו הישראלים לשגות בצורה חמורה כל- כך? על יסוד תקריות קודמות נוצר הרושם, גם בארה"ב וגם בציבור הישראלי, שזוהי רק "תקרית" נוספת, ושהמצרים ייהדפו אל מעבר לתעלה בתוך שעות ספורות או יום אחד לכל היותר. שגריר ישראל בארה"ב היה אז שמחה דיניץ, שהיה יד ימינה של גולדה מאיר וקִיים קשר ישיר עם משרד ראש הממשלה, לבד מקשריו הפורמליים עם משרד החוץ בראשותו של אבא אבן. מאיר התייעצה עם קיסינג'ר באמצעות דיניץ (יש לזכור שהבית הלבן היה שרוי אז בעיצומו של משבר ווטרגייט), וזה יעץ, למשל, להימנע ממהלומה מקדימה. ובכל זאת, התמונה הצבאית היתה מעורפלת מאוד, וגם לראש הממשלה (שהייתה האדם היחיד בהנהגה הבכירה ללא ניסיון צבאי) ולשלושת השרים שבחרה כקבינט המלחמה שלה, הייתה עדיין תמונה מעורפלת ומבולבלת מאוד של המתרחש. קבינט זה כלל, לבד מהקצינים בדימוס רב-אלוף דיין ואלוף יגאל אלון, את ישראל גלילי, שהיה ראש המטה הארצי של ה"הגנה" בתקופת המנדט ושירת אחר-כך כסגנו של בן-גוריון במשרד הביטחון במחצית הראשונה של 1948. עכשיו היה שר בלי תיק וידידה הנאמן ביותר של גולדה. דיין הבין טוב מכולם מה קרה, אבל הוא איבד חלק ניכר מהביטחון העצמי שלו ולא היה מוכן לעמוד על דעותיו. האחרים נטו לחשוב לפי התפישות שלפני 1967, ועדיין לא עיכלו את התמונה האסטרטגית החדשה במערך ההגנתי. כתוצאה מכך גם להנהגה האמריקנית לא היה מושג לאן מועדות פניה של ישראל. קיסינג'ר ביקש שייעשו סידורים כך שהוא יהיה בעקביות בתמונה, כדי שאפשר יהיה לקיים התייעצויות שוטפות. אינני יודע אֵילו דברים הוחלפו בין קיסינג'ר (שהיה גם שר החוץ וגם יו"ר המועצה לביטחון לאומי) לבין הבית הלבן, שהיה נתון במאבק קשה מאוד סביב משבר ווטרגייט – עובדה שהיה לה קשר מסוים לתעוזה הגוברת של הסובייטים.

ב- 5 באוקטובר, סמוך לחצות הלילה, הגעתי לאוסטין, טקסס, מכנס מדעִי שנערך בבלגיה. הקשבתי לחדשות הבוקר ביום הכיפורים, ואז נודע לי על ההתקפה. צלצלתי לאלוף מוטה גור, הנספח הצבאי בוושינגטון. הוא היה משוכנע שהכל יסתיים בקרוב. אחה"צ החלטתי לחזור לישראל והודעתי על כך לגור, שאמר: בסדר, עשה מה שאתה רוצה, אבל כל זה ייגמר עד שתגיע לשם. הגעתי לישראל ב- 8 באוקטובר, ונתבקשתי לארגן את הקשר עם האמריקנים. מרדכי גזית, יורשו של שמחה דיניץ בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כבר ארגן את ההיבטים הטכניים – טלפונים חסויים, קודים וכדומה. אחד מבעלי התפקידים במשרדו של קיסינג'ר התמנה לתפקיד קצין הקישור (השגריר פיקרינג סיפר לי שהיה זה תפקידו שלו רוב הזמן). אני דיברתי אנגלית, כמובן; התשובות מהשגריר דיניץ לגזית הגיעו בעברית. סידור זה התקיים בכל מקום בו נמצא קיסינג'ר, כולל שדרים ששלחתי ישירות למוסקבה, כשקיסינג'ר "הוזמן" לכאורה על-ידי הצוות הסובייטי (בתגובה לפנייתו הנואשת של סאדאת לקוסיגין, לפני שזה עזב את מצרים ב- 19 בחודש). קיסינג'ר הסכים לבוא (התוצאה היתה האולטימטום מה- 20 בחודש, שדרש הפסקת-אש עד ה- 22 בו).

השתתפתי בכל הישיבות של קבינט המלחמה והמטכ"ל. פעם או פעמיים ביום (ולעתים אף יותר מכך) הייתי מכין דו"ח מסכם של מצב המלחמה. מכיוון שלא היתה לי שום אחריות ישירה לנושא מוגדר, התברר לי שאני מצליח לראות את התמונה הכוללת טוב יותר מהאנשים שהיו שקועים בפעילות עצמה. אף כי שום דבר לא נאמר ולא הוחלט בקשר לניצול ראש-הגשר של שרון ב- 16 בחודש, למשל, יכולתי לשרטט את התמונה כבר מההתחלה, כולל המהלך שנועד לכתר את ארמיה 3.

הדו"ח הראשון שלי, ב- 9 באוקטובר בבוקר, כלל סינתזה של מה שקרה ושל מצבנו ברגע זה. המשכתי והסברתי את האסטרטגיה שלנו ואת מטרותינו מדי יום, בייחוד לאחר שעכשיו הבנו טוב יותר בפני מה אנו עומדים.

באותו יום, 9 באוקטובר, היו לי כמה שיחות עם משה דיין. הוא הביע את חששותיו מפני מגבלותיה של ישראל אם המלחמה תימשך יותר משבועיים-שלושה. חיל-האוויר מאבד מטוסים בקצב מהיר (80 בשבוע הראשון), הצבא מאבד טנקים (550 בשבוע הראשון). רמת המלאי של התחמושת הארטילרית (105 ו- 155 מ"מ) יורדת במהירות. נקבע כי עלי להסביר את המצב לארה"ב ולבקש לחדש את המלאי ברכבת אווירית. עשיתי זאת מיד.

במשך ימים אחדים הִשקפתי על התפתחות הלבטים בממשל האמריקני. הסוגיה הייתה ברורה: סיוע גלוי לישראל ברגעיה הקשים יתקבל בהסתייגות רבה על-ידי המלכים הערביים (בערב-הסעודית, במפרץ הפרסי ובצפון-אפריקה) שהמשיכו לנקוט קו פרו-מערבי גם אחרי שנאצר הוביל את הדיקטטורות הצבאיות (מצרים, סודן, סוריה ועיראק) אל המחנה הסובייטי. הם יואשמו בסיוע עקיף לישראל, המתוארת כאויב הגרוע ביותר של העולם הערבי. כן נשקף האיום של חרם נפט, שעמד כנראה להתבצע בכל מקרה.

מצד אחר היה ברור שהסובייטים עושים מהתרחשויות אלו עניין הקשור למאבקים בין "מזרח" לבין "מערב", כשמטוסי-קרב צפון-קוריאניים מגִנים על קהיר ודמשק. ניצחון מצרי היה מטה את המזה"ת לצד הסובייטי, והמשטרים הפרו-מערביים היו צריכים לבחור בין פרו-מערביוּת לבין הדחתם מהמחנה המזרחי. יש לציין שהשאח האיראני קיבל כבר את החלטתו קודם לכן, כשאיראן כוננה קשרים דיפלומטיים עם ישראל והפכה ספקית הנפט העיקרית שלה. אין ספק שהאינטרסים ארוכי-הטווח של מדינות ערב הפרו-מערביוֹת נטו לטובת סיוע לישראל, אבל המשמעות הייתה ימים קשים למשטרים אלה כל עוד המלחמה נמשכת.

ב- 14 בחודש דומה היה שהנשיא החליט, והחלו להינקט צעדים ראשונים. למעשה היה זה צעד הפגנתי. לארה"ב לא היו טנקים מן המוכן, אבל נעשו הכנות שונות, וטנקי 60-M סופקו בדרך הים חודשיים אחרי המלחמה, ושיקמו את עוצמתה של ישראל לרמה שהיתה קיימת לפניה. בינתיים הוטס מגרמניה מטוס תובלה ענקי מדגם 5-C שנשא בבטנו טנק כבד אחד. הִזמנתי את נציגי העיתונות העולמית להיות נוכחים בעת נחיתת המטוס ולחזות במראה המרשים של הטנק המתגלגל מתוך בטנו. לאחר שהסתלקו העיתונאים, הועמס הטנק על המטוס והוטס בחזרה לגרמניה. הרושם היה ניכר.

ה"פרסומת" של 5C עם טנק מילאה תפקיד חשוב ב- 22 באוקטובר, כאשר סאדאת הודיע שהוא מסכים להפסקת-אש. שישה ימים קודם לכן נשבע סאדאת, ב"נאום ניצחון" שנשא בזמן ביקורו של ראש ממשלת בריה"מ קוסיגין (בין ה- 16 באוקטובר ל- 19 בו) שמלחמה זו תימשך עד אין קץ, ושלא תהיה שום הפסקת-אש (המצרים העריכו, לפני המלחמה, שישראל לא תוכל לעמוד במעמסה של מלחמה ממושכת). האירועים בין 17 ל- 19 באוקטובר, התמוטטות חגורת הטילים והאיום המתפתח על קהיר ועל קווי התחזוקה של ארמיה 3, אילצו אותו לשנות את דעתו. עכשיו הסביר סאדאת בנאומו שמצרים אינה מסוגלת להילחם בארה"ב, שהטנקים שלה שועטים על מסלולי המטוסים בנתב"ג.

לבסוף היתה זו רק אל-על שהולאמה ושימשה את הרכבת האווירית. עד מהרה התברר כי בתנאים כאלה יש לרכבת אווירית זו ערך מוגבל בלבד, להוציא ערך הפגנתי. מטוס אחד היה מסוגל לשאת 300 פגזי 105 מ"מ – כמות שיורה סוללת תותחים אחת במשך שעה. חידוש מלאי התחמושת נעשה לבסוף בדרך הים והגיע כעבור 2-3 חודשים, כמו הטנקים. מאידך היה ציוד חיוני שהצליח להגיע בזמן: מטוסי-קרב שהוזמנו כבר לפני שנה; או 6 מטוסי "סקייהוק" E4-A ששימשו להדמיית מטוסי תקיפה בביה"ס למטוסי-קרב של הצי במיראמר, קליפורניה; כמה מטוסי "פנטום" 4-F מנושאות-מטוסים אמריקניות של הצי השישי; ועוד. כמויות גדולות של טילי "לאו", "טאו" ו"מייבריק", ואמצעי מגן אנטי-אלקטרוניים מיוחדים למטוסים ולטנקים היו תרומה חיונית נוספת שניתן היה להעבירה במטוסי אל-על. בסופו של דבר התברר לי שנשאר במטוסים מקום פנוי, ומילאתי אותם בחרמוניות עבור הכוחות ברמת-הגולן.

ישראל: כוננות גרעינית

בראשית מאמרי עסקתי בסיפור המפוקפק של הפריסה הגרעינית, או של הטילים של ישראל ב- 6 באוקטובר. אולם ישנן שתי פרשות "גרעיניות" אמיתיות הקשורות למלחמת יום הכיפורים: האחת בישראל, בערך ב- 17 עד 20 באוקטובר, והשנייה בארה"ב, שהתפתחה ב- 23-24 באוקטובר.

סימני ההתרעה התפתחו בישראל בהדרגה. בנאום הניצחון שלו, ב- 16 באוקטובר, כשקוסיגין ניצב לצדו, הזכיר סאדאת את קיומם של טילים אסטרטגיים במצרים שיופעלו כתגמול לעבר תל-אביב, אם יעזו הישראלים להפציץ ערים מצריות. סאדאת אמר שהמדובר בטילי "זאפיר" – שמו של פרויקט הטילים של נאצר שחדל להתקיים, שהתנהל בשנים 1961 עד 1967 בסיוע טכנאים גרמניים, ולא בטילי "סקאד" סובייטים. למחרת גילה לוויין אמריקני פריסה של שתי חטיבות של טילי "סקאד" באזור הדלתה של הנילוס, שהיו חמושים כנראה בראשי-נפץ גרעיניים בלתי-מוסווים, מאוישים בצוותים סובייטיים. מידע זה, שהגיע לידי המודיעין הישראלי, אילץ את הרמטכ"ל להורות על פריסת סוללה של טילי "יריחו". הרמטכ"להורה לא להסוות את הסוללה, בהנחה שהלוויינים הסובייטים יקלטו את המסר של פריסה נגדית והידיעה תועבר לסאדאת. המצרים היו צריכים לנחש באיזה ראשי-נפץ חומשו הטילים הללו. החל מ- 3 באוקטובר שיגרו הסובייטים אחת לשלושה ימים לוויין-תצפית מדגם "קוסמוס" שסרק את אזור הלחימה, כשהוא חוזר בתוך יומיים על הסריקה של הלוויין שקדם לו.

הקטע הבא של סיפור זה הגיע מרדיו מוסקבה. חיל-האוויר הלם באגף השמאלי של חגורת הטילים בפורט-סעיד. עיר זו "ממלאת" למעשה אי קטן, וההפצצות גרמו שם להרס גדול. רדיו מוסקבה תיאר את המעשה כ"התקפה רצחנית על עיר חפה מפשע", ואיים בתגמול סובייטי על תל-אביב. כשהתייעצו עם קיסינג'ר, הוא הציע להתעלם מהאיומים המתפרסמים ברדיו, אבל הדבר רק תרם לכוונה שמאחורי פריסת הטילים של ישראל.

ועתה לפרשת ההתרעה בארה"ב. השינוי החד בהתפתחות המלחמה ב- 17 עד 19 באוקטובר התפרשׁ במוסקבה כאסון. קודם לכן עוררו מצבו של נשיא ארה"ב נוכח פרשת ווטרגייט וההצלחה ההתחלתית של הערבים – תקוות במוסקבה להתמוטטות העמדה שעוד נותרה למערב במזה"ת. הלחץ שהופעל על קיסינג'ר במוסקבה ב- 20 בחודש היה אפוא עצום, בניסיון להציל מה שעדיין ניתן להציל. באותו יום העלו הסובייטים הצעה חדשה שנועדה לשקם את מעמדם במזה"ת ולהציל את ארמיה 3 המצרית. לפי תוכנית זו, יציבו בריה"מ וארה"ב את כוחותיהן משני צדי התעלה ויאלצו את ישראל לסגת. אם ארה"ב לא תרצה לפרוס את כוחותיה, הסובייטים מוכנים לעשות זאת לבדם. כוחות ברית ורשה בהונגריה, בפולין ובגרמניה המזרחית הוכנסו לכוננות וקיבלו פקודה להתכונן לטוס לאזור התעלה. מכתבו של ברז'נייב, שנמסר על-ידי השגריר דוברינין ב- 24 בחודש, תואר על-ידי הסנאטור הנרי ג'קסון כ"גס ומאיים". היה גם סיפור על ציוד מודיעיני אמריקני במצרֵי הבוספורוס שגילה תגבור של הפריסה הגרעינית הסובייטית בים התיכון.

בעקבות זאת הוציאה המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב, ב- 24 באוקטובר, פקודת התראה לפיקוד האוויר האסטרטגי ולטייסות הנ"מ של חיל-האוויר של המשמר הלאומי המטיסות מטוסי 106-F. בנוסף על כך כללה פקודת ההתראה את כוחות התגובה המהירה האמריקניים: הדיוויזיה המוטסת 82 ויחידות המארינס (חיל הנחתים) המוצבות בצי השישי בים התיכון.

דומה שתגובה אמריקנית זו אכן בלמה את דרישות הסובייטים ואת "הליכתם עד הסף". למרבה הצער, בגלל המשבר הפנימי המתמשך בארה"ב, משבר ווטרגייט, היו רבים בציבור האמריקני שחשדו כי הבית הלבן "ארגן" את המשבר על מנת לחזק את מעמד הנשיא. ידידַי שָׁם מסַפרים לי כי ההפך הוא הנכון: "המועצה לביטחון לאומי" כללה אז רק את קיסינג'ר ושלזינגר, שקיבלו ייפוי-כוח מהנשיא ומכל האחרים בעקבות המשבר הפנימי. אני נוטה להאמין לגרסה אחרונה זו.

לסיכום, מכניזם של שיתוף-פעולה בין מעצמת-על – ארה"ב, לבין מדינה קטנה – ישראל, בעת מלחמה, הוכיח את עצמו. אין ספק שמיסוד יחסים אסטרטגיים מעמיקים יותר יש בהם כדי למנוע טעויות בהערכת ובביצוע, כמו גם להגביר הצלחות במימוש יעדיה האסטרטגיים של המדינה.n

1(Nuclear Nun-Proliferation Treaty) - N.P.T האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני נכנסה לתוקף ב-1970 ל-25 שנים, וב- 1995 חודשה ללא הגבלת זמן.

2 Rand Co - ממלא עבור מערכת הביטחון האמריקאית תפקיד דומה לשירותי הייעוץ שמספקת CNSN למחלקת המדינה.

3 תוכנית רוג'רס – תוכנית מדינית ע"ש מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס, שקראה ב- 1969 לנסיגת ישראל לקווי הגבול שלפני 1967 עם תיקונים קלים בלבד, תמורת הסכמים בין ישראל לערב שלא יבשילו להסכם של שלום. תוכנית זו נדחתה ע"י ישראל. מאוחר יותר, בשנת 1970, ישראל ומצרים קיבלו את פניית רוג'רס בדבר הפרדת כוחות ביניהם.

4 אמירה אחרת, עמומה יותר, קשורה בשמו של יגאל אלון לפיה ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזה"ת, אך גם לא תהיה השנייה לעשות זאת.

5 סימור מ.הרש, ברירת שמשון, ת"א, ידיעות אחרונות, 1992, עמ' 166-176.

6 אנדרו ולסלי קוקבורן, יחסים מסוכנים - הקשרים החשאיים והחסויים ביחסי ישראל-ארה"ב ת"א, מעריב, 992).

7 ראו למשל: דו"ח אגרנט המלא, 1995, כרך 2, ע' 478.

8 מבצע טיהור אכזרי שערך חוסיין מלך ירדן נגד הפלשתינים בספטמבר 1970. בעקבות אירועים אלה הקימו הפלשתינים זרוע טרוריסטית בשם "ספטמבר השחור".

9 יתרון מסוג זה שהוענק ע"י האמריקנים לישראל הוא שיצר אצלי את הציפיות לקבל סיוע מלוויין אמריקני בתקופת כהונתו של יצחק רבין כרה"מ (כאשר שימשתי בתפקיד יועץ שר הביטחון שמעון פרס). יצחק רבין התנגד לכך. על עניין זה ראו: יצחק רבין פנקס שירות, ת"א, ספריית מעריב, 1979, ע' 498.

10 פורסם ב- Aviation Week, 5 בנובמבר 1973, ע' 13.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

אחד הדברים היותר מעניינים שיצא לי לקרוא בשנה האחרונה..(אני מדבר על השנה הלועזית, לא העברית :-] ).

איש דגול, מדען דגול ופטריוט אמיתי. ישראל חייבת המון לאדם זה.


המשיכו בהבאת כתבות מעניינות שכאלו

המאמר הזה של נאמן הוא ממש פירוש רש"י על הכתבה של ברגמן דלעיל.
ממש במקרה יצא לי למצוא בימים האחרונים את התמונה של הM60 פורק ממטוס הC5
התמונה שבידי היא מתוך בטאון חיל האוויר שנה 26 גליון 92 ינואר 1974. בגיליון זה הובאו 20 הגיליונות של "בטאון חיל האוויר בקרב" וכתבות נוספות שרובן ככולן עוסקות במלחמה (יו"כ).
בין השאר כתבה מתורגמת מה'טיים מאגזין' על הרכבות האוויריות לישראל. כמו שזה נראה התמונה היא חלק מהכתבה.
הטנק בתמונה בהחלט נראה גדול ומאיים:



אגב, האם יש למישהו העתקים של הבטאון בקרב? הגליונות שלי טבעו בהצפת ביוב שהשמידה חלק ניכר מהארכיון הפרטי

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יוסיפון המאמר הזה של נאמן הוא ממש פירוש רש"י על הכתבה של ברגמן דלעיל. ממש במקרה יצא לי למצוא בימים האחרונים את התמונה של הM60 פורק ממטוס הC5 התמונה שבידי היא מתוך בטאון חיל האוויר שנה 26 גליון 92 ינואר 1974. בגיליון זה הובאו 20 הגיליונות של "בטאון חיל האוויר בקרב" וכתבות נוספות שרובן ככולן עוסקות במלחמה (יו"כ). בין השאר כתבה מתורגמת מה'טיים מאגזין' על הרכבות האוויריות לישראל. כמו שזה נראה התמונה היא חלק מהכתבה. הטנק בתמונה בהחלט נראה גדול ומאיים: אגב, האם יש למישהו העתקים של הבטאון בקרב? הגליונות שלי טבעו בהצפת ביוב שהשמידה חלק ניכר מהארכיון הפרטי

לי יש את אותם גליונות "בטאון חיל האויר בקרב" , מלבד שניים שחסרים לי מס'4 ו- 14,
אך יש לי גם שניים עודפים מס' 13 ו- 16, אותם אני אחליף ברצון ראש בראש תמורת החסרים.
אגב, החל מגליון מס' 6 הוא נקרא "בטאון קרב חיל האויר"

זה מים מושפרצים מעל כיפת הכור לצינון או שאני לא רואה טוב..?

הם כבר אז הנה תצלום אווירי צבעוני:

בחודש מאי בשנה שעבר התקיימה בוועדת המדע של הכנסת ישיבה חגיגית ומיוחדת לרגל יום הולדתו ה-80 , בה חלקו חבריה ומוזמנים כבוד לנאמן. באירוע עצמו אמר נאמן "חייתי לפחות ארבע קריירות –מהנדס, מדען, איש בטחון וגם איש ציבור. בכל זאת, בכל אחת מהקריירות חשבתי גם על שלושת האחרים. זה בהחלט השתלם כי כל דבר התחיל מהתחלה קטנה מאוד".השר לשעבר פרופ' יובל נאמן נפטר היום (ד') בבית החולים איכילוב בתל-אביב והוא בן 81. נאמן, שכיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת "התחייה", היה שר המדע בין השנים 84-82 ושר האנרגיה והמדע בין השנים 90-92. נאמן הקים את סוכנות החלל הישראלית והוא עמד בראשה עד לפני שנה.

נאמן לקה לפני מספר ימים באירוע מוחי ואושפז במצב קשה מאוד ביחידה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי כשהוא מחוסר הכרה.


נאמן נולד בשנת 1925 בתל אביב, בגיל 15 הוא הצטרף ל"הגנה", במלחמת העצמאות הוא שירת כסגן מפקד גדוד, כקצין מבצעים וכסגן מפקד חטיבת גבעתי. לאחר הקמת המדינה הוא מונה לתפקיד סגן ראש מחלקת המבצעים של המטכ"ל. בשנת 1961 הוא השתחרר מהצבא בדרגת אלוף משנה.

לאחר שהשתחרר מצה"ל מונה נאמן למנהל המדעי של הכור בנחל שורק ובמקביל שימש כחבר בוועדה לאנרגיה אטומית. בנוסף הוא כיהן כפרופסור לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב , וקיבל את פרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1969. נאמן זכה גם בפרסים יוקרתיים נוספים. הקים וניהל את הפקולטה לפיזיקה באוניברסיטת ת"א, ומ-1971 שימש כנשיא האוניברסיטה במשך ארבע שנים. במלחמת ששת הימים ואחר כך במלחמת יום הכיפורים שימש כעוזר ראש אמ"ן לנושאים מיוחדים.


(מתוך YNET)

http://www.iafe.net
הגלריה שלי

יהי זכרו ברוך.
עשה הרבה.. והרבה מאד לטובת המדינה.

נפתח גם אשכול בסקופים וחדשות.. לעיונכם.

ArmouredDov_D9

ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח!
דף ה-D9 של MathKnight

יהי זכרו ברוך

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

לעולם אשא דגלך בגאווה

ברוך דיין האמת

אבד לנו אחד האנשים שבאמת תרמו לשימורה של מדינת ישראל כמדינת היהודים בלב ים האיסלם, עליו ניתן להגיד שבזכותו אנחנו עדיין כאן.

מאת אריק וייס ורון לוין

לעולם אשא דגלך בגאווה