|
12-06-2005, 12:17
|
|
|
|
חבר מתאריך: 01.01.04
הודעות: 27,888
|
|
אז כמו שכתבתי מקודם- הספר הוא "חליפת לחץ" מאת מירב הלפרין ואהרון לפידות
פרק 2, ושמו "עונת הסילונים". סיפורו של אל"מ אהרון יואלי.
סיפורו של קרב אויר זה מתחיל שנתיים קודם לכן, בשנת 1953, השנה בה הוקמה טייסת המטאורים, הטייסת הסילונית הראשונה של החיל.
זו היתה הפעם הראשונה שבה למדו בחיל האויר מקלענות כמו שצריך.
הרבה עמל הושקע בעניין, יזע ויגע, רוטינה של אימונים קשים, ורק אחר כך התחלנו לנגן. בכל השנתיים האלו לא התנסינו בגיחות מבצעיות. זו היתה תקופה של שקט אוירי מוחלט. בעצם, עד אותו קרב לא התנסינו בתנאי קרב אמיתיים.
מנחם בר היה מפקד הטייסת, וג'ו אלון ז"ל ואנוכי היינו שני הסגנים. מנחם החדיר משמעת, סדר, דיוק ומחזוריות שוטפת של אימונים. "לא מספיק להגיע אליו לזנב", נהג לומר, "צריך גם לדעת לפגוע בו". שנתיים חיית את המוטו הזה.
למטוסים שלנו לא היה מכ"ם , היתה להם כוונת של מלחמת העולם השנייה, שהיה צריך לספק לה את טווח המטוס. היינו צריכים לחכות שתי שניות עד שהאינפורמציה תיכנס לכוונת בדרך לפגיעה.
"יהלומים" קראנו לנקודות האור שסגרו על המטרה, וזו היתה ממש בדיחה. נזם זהב באף חזיר, אבל הפוך: כוונת פרימיטיבית שהורכבה במטוס מתקדם.
הקרב התרחש בתקופת לפעולות התגמול הקרקעיות. לקראת פעולת הצנחנים בעזה הציבו שני מטוסים וארבעה טייסים שלנו בכוננות בחצור. ירדנו יום לפני תחילת ה"אקשן", ב- 31 באוגוסט, שבו גם חל יום ההולדת שלי. עשינו כוננויות רוטציה כשאחת לכמה שעות מתחלף הזוג התורן. בבוקר המחרת היה תורו של הזוג השני, ובדיוק אז כמו בכל הסיפורים הטובים צילצל פעמון האזעקה. מספר שתיים שלי היה יואש צידון (צ'אטו). הספיקה לנו חצי שניה כדי להתסכל אחד על השני בהבנה ולגמוא בריצה את 200 המטרים שהיו בין הטייסת למטוסים. הקדמנו את הזוג התורן והצבנו עובדות בשטח. המטוס היה ערוך לכוננות לילית והיתה לכך משמעות רבה. בכוונת הלילה האור מעומעם והכוונת מיוצבת על טווח של 100 מטרים בלבד. לא היה לנו זמן לערוך שינויים, כי ברגע שהתיישבנו בקוקפיט שאגו לנו : "זנק!"
שבע בבוקר, אנחנו עם כוונת לילה, ממריאים לכיוון מערב לתוך שמיים מעוננים כהוגן. העננים היו בין 4,000 ל- 6,000 רגל. בקושי ראינו דרכם. המקסימום שהצלחנו היה היה להציץ דרך קרעי העננים. טיפסנו לגובה פסגות העננים ושם תפס אותנו הבקר: "יש מטוסי אויב בשטחנו, צפונית לרצועה, טסים מאשקלון לכיוון דרום".
לקחתי מזרחה, כדי שהשמש לא תהיה בצד בו אנחנו מחפשים את המטוסים. טסים, טסים, ואז צ'אטו מודיע: "שני מטוסים בשעה 3 מימין למטה".
אני מסתכל ורואה שני ומפיירים, אחד לידי ואחד מרוחק יותר. משכתי מיד, סגרתי מנועים והתחלתי לרוץ אחרי הומפייר שקצת פיגר. שני הומפיירים טסו בגובה 2,000 מטרים לכיוון מצריים. כנראה נשלחו לברר מה קורה אצלנו באזור הרצועה, פיטרלו קצת והחליטו לחזור הביתה.
התקרבתי למטוס, כשאני מאוד מטורד מכך שהכוונת שלי במצב לילהואין לי זמן להתעסק איתה. התקרבתי לאט לאט, ממש מאחוריו, דרכתי את התותחים והעברתי את ההדק למטה. היה לנו מין סידור שכל כדור חמישי היה זוהר, כדי שנוכל לראות לאן אנחנו יורים. רציתי כבר לירות כדי לדעת אם אני בכיוון, אבל החלטתי להשתהות. אם הייתי מפיל אותו באותו שלב הוא נופל על חדר האוכל של קיבוץ כרמיה... התקרבתי ל- 150 מטרים, יופי של טווח, ופתחתי באש רצינית: ארבעה תותחים של 20 מ"מ. וכמו בעשרות האימונים המפרכים, וזה כל הבוד הגדול, פגעתי בול. בכדורים התחילו ללחך לו את כנף שמאל, עברו לשורש הכנף והכול הסתיים בפיצוץ נוראי.
שברנו שמאלה, כשאני חוגג את ההפלה הראשונה שלי, של הטייסת, של המטוס... ואז הומפייר השני פנה אלינו. משכנו חזק כלפי מעלה והומפייר פנה חזרה דרומה והתחיל לברוח. הומפייר איטי יותר מהמטאור, אך מתמרן הרבה יותר טוב. הוא הנמיך מאוד כדי לאסוף מהירות ואני רץ אחריו עם מנוע מלא. התקרבנו לגבול. באותה תקופה הייתי חבר קיבוץ ארז. הקיבוץ היה ממש מתחתינו ורציתי להפיל אותו בשטח המשק...
הומפייר ניסה לשבור מזרחה. הייתי כ- 200 מ' ממנו. הוא ביצע כמה גלגולים בגובה נמוך של כ- 500 מטרים ואני משקיף מעליו בתימהון, מחכה שיגמור את האירובטיקה הזאת. אני זוכר שחשבתי באותו רגע, שאולי הרוסים לימדו אותו להתגלגל ככה במהלך קרב אויר. מכיוון שלא היתה לי כוונת, החלטתי לכוון באינסטינקטים. שמתי את המטוס קדימה בקו הטיסה שלו ופתחתי באש, יהיה מה שיהיה. הצרור הראשון, כמו בהכוונה הכי טובה, נכנס ישר לתוך תא הטייס. המטוס התרסק לתוך האדמה, מערבית לארז.
משכנו למעלה, על האושר האדיר העיבה רק תחושה אחת: חבל שהוא לא קפץ.
הייתי רוצה לשבת איתו אחר כך בבאר. אבל שניהם לא קפצו. והתחושה הזאת, אין מה לעשות, עוברת בראש.
בשבע ועשרים כבר היינו בבית. כל הדרך צ'אטו השתולל מהתרגשות:"איזו חגיגה! אתה לא מתאר לעצמך, ראיתי הכול: את העשן, את הפיצוצים. איזו הצגה!".
הוא לא סגר את הפה עד חצור. ובחצור, שיא השואו אוף של טייסים: באז פראי, משיכה, שני גלגולים יפים ונחיתה מושלמת.
השמחה הרקיעה שחקים. חיל האויר לא חווה הפלות מאז 1948. מפקד חצור היה אז לזלי איסטרמן, בריטי מאופק, קר כדג. הוא ניגש אלי ואמר בשקט, במשבטא אנגלי כבד: "אני מבין שהפלת שני מטוסים". אני מהנהן מולו, משתולל משמחה, ואז הוא אומר: "אתה בטוח שהם לא מטוסים שלנו?"
זה היה בדיוק במקום ובזמן ועם הרבה חוש הומור.
למחרת לקח אותנו מפקד חיל האויר דאז, דן טולקובסקי, לבן גוריון. הזקן נטפל לצ'אוט עם השם משפחה שלו, והתחיל לשכנע אותו לעברת את השם, וטולקובסקי עם השם משפחה שלו עומד בצד ומתכווץ. בו גוריון הפצית אותנו בשאלות סופר מקצועיות: "אני מבין שנזהרתם בשמש. לאן הם טסו? איך הפלת את הראשון? בתותחים? תסביר, תסביר". נדהמתי.
אז היתה תקופה אחרת. סרט הטיסה הוצג בקולנוע בפתח תקוה, בית הוריי התמלא זרי פרחים, היו ברכות בעיתונים וראש עירית אשקלון שלח לי שעון כהוקרה על כך שלא הפלתי את המטוס מעל העיר.
אשתי שהתבשרה על הפלת הומפיירים עוד כשהיית באויר שאלה אוטומטית: "ומה עם הטייסים המצרים?" כשהשיבו לה, הגיבה: "חבל. מסכנות האימהות שלהם".
_____________________________________
לעולם אשא דגלך בגאווה
|
|