בסרטון המצ"ב, טוען המרואיין נצ"מ בדימוס אבי וייס, כי ראש הממשלה אינו יכול להכריז מצב מלחמה כפי שעשה באותה שבת ב08:30 לערך, אלה צריך לעבור מס' תהליכים אשר הבשילו משפטית רק ב20:00 לערך


לכן נשאלת השאלה, האם ראש ממשלה אינו יכול להכריז מלחמה? אולי בגלל זה הרמטכ"ל העדיף "להתחיל" במבצע ואז לעבור למלחמה.
אשמח לפרטים בנושא.


*הערה* מה שנאמר בסרטון הינו חד צדדי עם מטרה מסויימת של אותו "מרואיין", כמובן שאין לנו את התגובה של הפרקליטיות הצבאית או משרד רה"מ או דו"צ

חיה ותן לחיות

לפי החוק מי שרשאי להכריז מלחמה היא הממשלה, שבד"כ מסמיכה את הקבינט לקבל החלטות כאלו.
אני מדבר כמובן על פתיחה במלחמה ולא על פעולות הגנתיות.
יש גם תחום אפור של פעולה שעלולה לגרום למלחמה, נניח חיסול בכיר איראני. לכאורה הפעולה עצמה היא לא פתיחה במלחמה אבל יש סבירות גבוהה מאפס שהיא תגרום למלחמה.

ישראל אינה מתנהלת כמו דמוקרטיה פרלמנטרית מתוקנת בשנה האחרונה, וראש הממשלה מגיע למצב של הצבעה על החלטות רק אם זה נוח לו פוליטית. כלומר מהותית אנחנו כבר לא בדמוקרטיה פרלמנטרית.
הממשלה לא הצביעה באמת על שום נושא חשוב מתחילת המלחמה - לא על הרחבת המלחמה ללבנון, לא על המשא ומתן לעסקאות, לא על התגובות מול איראן ובכללי לא מתקיימים דיונים רציניים על אסטרטגיה ברמת הממשלה (אולי כי אין אסטרטגיה או כי ביבי חושב שמדובר באנשים ברמה נמוכה).

כדי לאזן את חרפת הממשלה אציין שגם מערכות אחרות לא בדיוק מתנהלות בצורה תקינה. הסכם הגבול הימי של ממשלת לפיד מול לבנון לא היה חוקי בממשלת מעבר ואושר ע"י היועצת המשפטית וגם ע"י בג"ץ. לא בדיוק דמוקרטיה במיטבה.
הוא גם לא ממש עזר מול חיזבאללה, אבל זו כבר בעיה אחרת.

בלי להתייחס ספציפית לאישים המעורבים, כדאי לציין שלגודל הפורום כשלעצמו יש השפעה גדולה על היכולת לקיים בו דיון. חוקרי ניהול כבר הצביעו מזמן על כך שמעבר לגודל של שבעה אנשים, האפקטיביות יורדת במהירות; ממשלות ישראל בדור האחרון עוברות תהליך מתמיד של התנפחות שהופך אותן לגוף שלא יכול לקיים דיון רציני (חוק יסוד שהגביל את מספר השרים ל-18 נמחק ברגע שהקמת קואליציה מסויימת דרשה מספר גדול יותר של שרים). כרגע יש בממשלה 34 שרים (להשוואה: באוסטריה, מדינה עם אוכלוסיה בגודל דומה, יש 12; בממשלת בגין הראשונה היו 14, כולם, אגב, גברים). אין שום דרך לקיים דיון בפורום כזה - סבב אחד שבו כל אחד מדבר שלוש דקות בסך הכל יקח יותר משעה וחצי. גם הסיכוי לשמור על חשאיות הדיון מצטמצם דרמטית ברגע שבאולם יושבים 34 שרים בתוספת עוזרים ויועצים, מוזמנים שונים וכו'.

בגלל כל זה יש קבינט מדיני-בטחוני שאמור לאפשר דיון יעיל וחשאי. על פי החוק, הקבינט מוסמך להכריז על מלחמה או לאשר פעילות שתביא, בסבירות גבוהה, למלחמה (החוק גם מאפשר לרה"מ ושהב"ט להכריז על מלחמה בכוחות עצמם אם לא ניתן לכנס את הקבינט). אבל גם הקבינט מתנפח בהתמדה. על פי החוק יש בו שישה חברים (רה"מ וחמישה שרים מרכזיים), אבל בקבינט הנוכחי יש עוד ארבעה שרים ושלושה משקיפים (שאחד מהם כלל אינו שר), כך שהפורום הזה לוקה באותן בעיות שפורום הממשלה לקה בהן. במקרה הנוכחי נראה שגם האמון בחברי הקבינט שהיה בעבר אינו קיים (או לפחות אינו מלא), ולכן ההחלטות והדיונים מתנהלים בפורומים אד-הוק שאינם מוסמכים לכך בחוק, ואשר הקבינט משמש לכל היותר חותמת גומי להחלטות שמתקבלות בהם.

בלי קשר להיגיון שבקבינט מדיני-ביטחוני מצומצם....שרים התבטאו לא פעם אחת שאינם מגיעים למה שמונח על שולחנם...וזה לא כל כך מעניין הציבור כמו התנגדותו להרבה שרים. בהנחה כי כל ענייני המדינה צריכים להתנהל בצורה מיטבית, איך בכל זאת אפשר לנהל העסק עם מספר שרים קטן.

קודם כל, שר שלא מגיע לכל מה שמונח על שולחנו הוא שר שלא יודע לנהל. לא יודע לתעדף ולעסוק בעיקר במקום בטפל, לא יודע לבחור מנכ"ל וצוות שיטפלו בפרטים ויעקבו אחרי מימוש ההחלטות וישאירו לו את התוויית הכיוון והדרך.


עכשיו, לגבי הקף העבודה עצמו: אם בממשלת בריטניה, נגיד, יש 18 שרים (לא כולל שרים לענייני אירלנד, וויילס וסקוטלנד) אז אין שום סיבה שאצלנו יהיו כמעט כפול. הרי רוב המשרדים המנופחים אצלנו הם משרדים שלא באמת מורידים עומס ממשרדים אחרים: יש לנו גם משרד לירושלים ומסורת ישראל וגם משרד מורשת, משרד התיישבות וגם משרד הנגב והגליל, משרד תפוצות, משרד לשת"פ אזורי ומשרד לעניינים אסטרטגיים, משרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האשה (כמובן בנפרד ממשרד הרווחה והבטחון החברתי), פלוס שרים נוספים בחלק מהמשרדים (משפטים, אוצר, בטחון, חינוך) שהתפקיד שלהם אינו להוריד עומס מהשר הראשי אלא לוודא שליטה של קבוצות מסויימות בנכסים החשובים להן ומצויים תחת אותם משרדים. יש גם סתם שר בלי תיק במשרד ראש הממשלה. את כל אלה אפשר היה לצמצם בלי לפגוע כהוא זה בתפקוד של יתר הממשלה, ובלי להעמיס על השרים המכהנים במשרדים האמיתיים - אולי אפילו זה יקל עליהם.

קבינט מדיני בטחוני זה הגוף.
באופן עקרוני ניתן לכנס אותו גם טלפונית ולקבל החלטה מהירה לא צריך לחכות 12 שעות. בין לבין יש כלים אחרים לתגובה. החוק רק מתייחס לפעולות שיכלות לדהתדרד למלחמה לא לפעולות שהן לצורך תגובה או כמובן הגנה.
בעבר כבר התקבלו החלטות כאלו (פעולות שיכולת להביא למלחמה) בצורה טלפונית או לחלופין קבינט כונס תוך שעתיים.

שאלה טובה
מאמר שגלעד שר ואני כתבנו על זה בשעתו.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)