רוב מי שעמד במוקד קבלת החלטות בדרגים המדיניים, המשפטיים והביטחוניים (צבא, שב"כ, מוסד וכו') בעשור האחרון אשם (בנו את האוייב, דיבררו אותו, התעלמו, הפקירו, התרשלו, זילזלו, שיקרו, עיוותו נתונים ומצבים וכו' וכו' רק על מנת שימשיכו להתנהל כמו נסיכים בעולם שבנו להם עד שהמציאות התפוצצה לכולנו בפנים אבל אנחנו משלמים את המחיר, אך פעם לא הם).
תסתכלו על המשותף ביניהם: חבורה של אנשים מבוגרים (בשנות החמישים, שישים ושבעים), מבוססים ללא לחצים כלכליים או אתגרים מיוחדים בחיים האישיים שלהם שבנו קריירה ארוכה ועכשיו הם מלאים בעצמם ובאגו שלהם, ציניקנים וחסרי אחריות.
והנה בעידן הניו מדיה הנוכחי מצאו פטנט חדש של לעשות מעצמם אנושיים על אף הכשלון האישי והקבוצתי, משהו בסגנון "אופס טעיתי, אז אני הולך לפנסיה התקציבית ולהמשך הקריירה במקומות אחרים אבל בזה זה נגמר, אז תהיו נחמדים ותסלחו לי"
לסלוח להם? לקבל את נטילת האחריות שלהם? הנה זו החבילה שמגיעה לכל אחד מהם:
- את שארית החיים שלהם יבלו עמוק בכלא
- ללא תנאי פרישה
- עיקול כל הנכסים שלהם
- פירסום הכשל האישי והקבוצתי שלהם וההתנהגות שלהם שהובילה אליו
- אין כאן חסד נעורים, כל מה שעשו בעבר למען המדינה מתגמד לעומת הקטסטרופה שהביאו עלינו
- שיגידו תודה שאין עונש מוות.
רשימה חלקית רק מעולם צו"ב: גנץ, אייזנקוט, כוכבי, הרצי, חליווה, היימן, זמיר, טולדנו, פינקלמן, נורקין, תומר בר, נדב ארגמן, רונן בר ועוד ועוד..
מספיק שהיה אחד אמיץ, אכפתי והגון לדחוף את האצבע שלו בחור בסכר בשביל לעצור את השיטפון, לא היה כזה.
נשמע זועם? בודאי, ספגנו אסון שעדיין מתגלגל, המדינה הייתה בסכנה בגללם ועוד יצאנו בזול
בפאן האישי - יש לי משפחה בקיבוץ בארי שחלקם נפצעו, ולצערי איבדתי שני בני משפחה קרובים ואני נושא את הכאב כל יום, כל היום:
- את רנ"ג
אבי פליישר ז"ל בן דודתי חבר כיתת הכוננות של קיבוץ מגן אשר נהרג ב 7.10.23 בחילופי האש עם מחבלי הנוחבה בשער הקיבוץ ובגופו חסם את כניסתם
- את סמל
עוז ארדי ז"ל בנה של אחיינית שלי שהיה לוחם בן 19 בגדוד 603, נהרג ב 14.12.23 ממטען עלוקה שהוצמד ע"י מחבל מתאבד לנגמ"ש הנמרה בו נסע בדרום הרצועה
כמעט אין משפחה במדינה שהאסון הזה לא נגע בה
יהי זיכרם וזכר כל הרוגי האירועים ברוך