|
09-06-2015, 07:58
|
|
|
|
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 12,666
|
|
חלק שני
יאנוש זלזל בכישוריו של סגנו אהוד ברק
להקמת הגייס ולהפעלתו היו מתנגדים רבים, והנחרץ שבהם היה אלוף פיקוד הצפון בשנים 1977-1981, אביגדור בן גל (יאנוש). ב-1978 הוא פיקד על "מבצע ליטני", ואחריו הוא תכנן, לפי עדותו, מלחמה בקנה מידה מלא בלבנון. שתי התוכניות העיקריות שתכנן היו "מבצע דב לבן גדול" ו"מבצע דב לבן קטן".[28] בעצרת לקראת בחירות 1981 הופיע ראש הממשלה מנחם בגין וקרא, תוך שהוא מאיים באצבעו: "אסד, תיזהר! יאנוש ורפול מוכנים".[29] כאמור לעיל, יאנוש גם יזם פרובוקציות כדי למשוך את הסורים למלחמה, עליה התכוון לפקד, בדרכו לתפקיד הרמטכ"ל. הוא ביקש לדחוק את הגייס לפינה, כדי שהוא, יאנוש, יפקד כאלוף הפיקוד ישירות, ולא באמצעות הגייס, על האוגדות שיילחמו.
לפי קצין המודיעין של הפיקוד, אלוף משנה משה צור, "יאנוש עיקר את הגייס מכל תפקיד. הדבר בא לידי ביטוי באיכות כוח האדם, בהעדר אמצעים ובאי שילובו בעבודת המטה. כתוצאה מכך, הגייס לא שולב בתכנונים של פיקוד הצפון לקראת המלחמה". התוצאה: לגייס היה אמנם מטה, אך לא היה לו גדוד מודיעין כפי שהיה לאוגדות, ולא אגד לוגיסטי ויחידות מטה אחרות, שבלעדיהן לא ניתן לתפקד כהלכה. אף שמפקדת הגייס הצפוני התכוננה לכאורה למלחמה, כפי שניווכח מיד, "את המלחמה תכנן הפיקוד מול האוגדות במשך שנה וחצי. לגייס לא היה באותו שלב שום תפקיד". ולפיכך, האוגדות שיועדו לאותה מלחמה ונלחמו בפועל במסגרת הגייס, התכוננו להילחם במסגרת פיקוד הצפון ולא במסגרת הגייס הצפוני.[30]
לפי תמיר ברשד, קצין המודיעין של אוגדה 90 שהסתבכה בפרשת סולטן יעקב: "המודיעין של הגייס לא עניין אותי. מראש הבנתי שאין לי ישועה מהם. עבדתי ישירות מול הפיקוד. מדי פעם המודיעין של הגייס העביר אלי ידיעות. לא זרקתי אותן לזבל. כשהיו שואלים שאלות היינו עונים להם. אבל מקור המידע העיקרי שלי היה המודיעין של הפיקוד. בדרך ללבנון עליתי לפיקוד. היה שם קצין שהיה אחראי על דיווח לאוגדות בגזרה שלנו. תיאמתי אתו את תהליך העברת המידע. הגייס היה אז דבר לא אמין, לא היו לו מקורות איסוף משלו. את המודיעין שלו הוא קיבל בלאו הכי מהפיקוד, אז למה אני צריך עוד משהו באמצע. לא הקפדנו על דרג הביניים המודיעיני הזה".[31] עדות זאת של ברשד חיונית על מנת להבין את חרפת סולטן יעקב, שהייתה בין היתר, תוצאה של ליקוי מודיעיני ושל תפקוד מאולץ של מפקדת הגייס, כדרג ביניים בין הפיקוד לאוגדות, בחלק מגזרת הלחימה של פיקוד הצפון.
אבן הנגף האישית בתכניתו של יאנוש הייתה שסוריה לא נגררה למלחמה, וכשהיא פרצה, הוא נאלץ לפקד על הגייס שאותו הוא החליש ובתכנונים שלו לא התמצא. יאנוש גם טעה בכך שנסע ללמוד באוניברסיטת הארווארד בארה"ב וניתק את עצמו מן ההכנות האחרונות למלחמה. אילו נשאר בארץ והקדיש את כל זמנו להכנת הגייס למלחמה, אולי לא הייתה מתחוללת חרפת סולטן יעקב והוא היה זוכה בתפקיד הרמטכ"ל.
האלוף משה בר כוכבא פיקד על הגייס הצפוני עד מארס 1982 ואז מונה יאנוש למפקדו.[32] מאחר שבשלושת החודשים שקדמו למלחמה, שבהם יאנוש פיקד על הגייס – הוא שהה באוניברסיטת הרווארד כעמית מחקר [33] – היה ברק לא רק סגן, אלא מפקד בפועל, והוא שהכין את הגייס למלחמה. החיבור בין יאנוש לברק היה הגרוע ביותר האפשרי, ובמקום לשתף פעולה הם זלזלו זה בזה: יאנוש, שסיים את מלחמת יום הכיפורים כמפקד חטיבה המהולל ביותר, מאחר שפיקד על קרב עמק הבכא ברמת הגולן,[34] נחשב ב-1982 לבכיר מפקדי השריון בצה"ל. כמו חברו הקרוב, יוסי פלד, הוא זלזל בכישוריו של ברק, גם כמפקד שריון וגם כמפקד מערכה. העיד האלוף בדימוס אורי שמחוני, שהיה באותה תקופה ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, ובמלחמה היה סגן מפקד החזית: "יאנוש לא העריך את ניסיונו הצבאי של ברק בכל הקשור להפעלת מסגרות גדולות. יאנוש בא מהשריון וגדל במסגרות משוריינות גדולות, ובנוסף היה כבר אחרי ארבע שנים של אלוף פיקוד צפון, לעומתו ברק הגיע ממערך היחידות המיוחדות. בדיונים שלקראת המלחמה דיבר ברק במושגים של יחידות קטנות ולא של מרחב לחימה אוגדתי, על כל בעיותיו הלוגיסטיות. אלה היו זרים לברק לחלוטין. יאנוש אמר פעם: 'ברק חושב שבציר שעליו עוברת חוליה של סיירת מטכ"ל יכולה לנוע אוגדה'. באחד הדיונים הציע אהוד לעקוף את הציר המרכזי. יאנוש ביטל את ההצעה בזלזול ואמר שכדי להבין איך לנהל אוגדה צריך לגדול בזה."[35]
ברק מזלזל בכל אדם ויאנוש לא יצא אצלו דופן. לפי תת אלוף בדימוס, יום-טוב תמיר, שפיקד על אוגדה בגייס: "היה מתח מובנה בין המקוריות של יאנוש בתחום השריון לבין החשיבה השגרתית של ברק בתחום זה" . תמיר גם העריך ש"רפול נתן לברק להבין שהוא, ברק, הנו מפקד הגייס, וברק התנהג בהתאם".[36] ואולי זה מה שהבין ברק בטעות מדיבורו הקמצני של הרמטכ"ל? דומה שיאנוש לא הבין שברק היה "חפרפרת" של שרון במטכ"ל ובגייס, ושהוא יעשה הכול להכשיל את יאנוש ולקדם את עצמו. ואילו רפול, לעומת זאת, העריך שהוא יצליח לשלוט בברק וידאג לכך שיאנוש יהיה רמטכ"ל.
רפול שלח את ברק לעשות שיעורי בית
זמן מה לפני המלחמה התקיים באולם של קופת חולים כללית בנצרת כנס לאישור תוכניות. אהוד ברק הציג את התוכנית שגיבש לתקוף את הסורים בגזרה צרה. בכך ביטל ברק את שלל התוכניות שגיבש מפקד הגייס הקודם, האלוף משה בר-כוכבא (בריל), שכולן התמקדו במתקפות בגזרה רחבה. (בהערכת לוח הזמנים להבקעת רצועת ההגנה הראשונה של הסורים בגזרת הגייס, ממטולה ועד אגם קרעון, הייתה טעותו של ברק קריטית: הוא הקצה להבקעה 14 שעות ובפועל היא ארכה 30 שעות.[37]). לאחר ששמע, גער רפול בברק על "התוכנית הלא רצינית" ושלח אותו לעשות שיעורי בית ולהכין תכנית מבוססת יותר.[38] . רפול לא שיער כי סיום מוקדם של תפקידו על ידי ועדת קהן תפר את תכניתו. זה מה שהיה: חרפת סולטן יעקב, שהפילה את יאנוש, לא פגעה כהוא זה בטפלון ברק. אפשר לשער שאם יאנוש היה רמטכ"ל אחרי רפול, ברק היה מתומרן לסיים את שירותו בצה"ל, ותולדות מדינת ישראל היו אחרות, לפחות לגבי צה"ל ומערכת הביטחון.
סביר להניח שאת הרעיון לתקוף בגזרה צרה למד ברק משרון, שאיתו היה לו דיאלוג קבוע. בהיותו אלוף פיקוד הדרום, לפני מלחמת יום הכיפורים, תכנן שרון לתקוף את המצרים בגזרת תעלת סואץ, בכוח שריון, בגזרה צרה (סמוך לקנטרה).[39] לעומת זאת על פי התורה של לחימת שריון בארץ הררית, מוטב לתקוף בחזית רחבה. סוג כזה של התקפה תכנן כאמור בר כוכבא, ואותה שב ואימץ יאנוש וניסה להפעילה במלחמה.
יד ימינו של ברק באותה תקופה היה עוזר קצין המודיעין של הגייס, סגן אלוף מנחם לוי. לפי לוי, ברק שילב בתוכניותיו רעיונות שגובשו בסיירת מטכ"ל: התקדמות חטיבות שריון בצירים הרריים בלתי עבירים, לכאורה, והנחתות עומק של יחידות מיוחדות.[40] אחת מאוגדות הגייס לדוגמא הייתה אוגדה 90 שעליה פיקד תת אלוף גיורא לב, והיא שהסתבכה בקרב סולטן יעקב. לפי סגן מפקד האוגדה, אלוף משנה רן שריג, היה לאוגדה, לפני המלחמה, קשר לפיקוד הצפון ולא לגייס, וחצי שנה לפני המלחמה הציגו קציני הפיקוד את תוכנית המלחמה בכנס בבסיס נפח ברמת הגולן.[41] קציני המודיעין של חטיבות הגייס למדו היטב את הצירים ההרריים בגזרת הלחימה של הגייס, אך לא לפי התוכניות של ברק, אלא לפי התוכניות של פיקוד הצפון, ולא הייתה התאמה בין התוכניות. על קצין המודיעין של אחת מחטיבות האוגדה, רס"ן מיל. ישי הוברמן, נאסר לנסוע, בתקופה שקדמה למלחמה, עם חברי קיבוצו, עין השופט, לטיול למצרים, כי עליו להקדיש את כל זמנו לתכנון.[42] קצין המודיעין של גדוד 362, סגן עירון בן פורת, שהשתתף בקרב סולטן יעקב, סיפר שאת פקודת המלחמה קיבל הגדוד חצי שנה לפני פרוץ המלחמה. הוא סיפר שעל הגדוד הוטל להתקדם על כביש האורך המזרחי של לבנון – שכינויו במפת הקודים של צה"ל באותה מלחמה היה "מיכה" – "עד כביש ביירות-דמשק ליד זחלה, ומשם לחזור דרומה לבקעה לנקות את הסורים. ישבנו שלושה ימים והכנו פקודות מפורטות ליחידות המשנה של הגדוד".[43]
תוכניות שנועדו לכישלון
והנה, למרות ההכנות הממושכות, הגיע צה"ל בלתי מוכן למלחמת לבנון הראשונה, וזה היה צפוי. אפשר לקבוע זאת גם מן האופן השרלטני שבו התקדם ברק, תוך תשע שנים, ממפקד גדוד למפקד גייס בפועל. אופן התקדמות זה מלמד שלא מדובר בצבא מקצועי, אלא בצבא מיתולוגי מנותק מן המציאות. הפיקוד העליון של אותה מלחמה כלל את ראש הממשלה, מנחם בגין, את שר הביטחון, אריאל שרון, ואת הרמטכ"ל, רפאל איתן. הבנתו של בגין בנושאים טקטיים ואופרטיביים הייתה קלושה ותפיסתו האסטרטגית הייתה הפוכה מתפיסתם של שרון ורפול. שר הביטחון והרמטכ"ל שאפו להוכיח את עצמם כמצביאים במלחמה. בגין נרתע ממלחמה וביקש לכפות עליהם מבצע מוגבל, כשמטרתו הייתה להרחיק את קטיושות אש"פ מעבר לטווח 40 ק"מ. הוא כמובן לא ידע מה שלפחות יאנוש ידע, שירי הקטיושות לא היה יזום על ידי המחבלים, אלא תמיד בתגובה על פרובוקציה שלנו.[44] כך, שאם ביקש בגין למנוע ירי קטיושות, היה עליו לפעול נגד מפקדי צה"ל הבכירים, ולא נגד המחבלים. מגבלה זאת של בגין לא הייתה מקובלת על שרון ורפול, ולפיכך הם ביקשו להפר אותה במלחמה בלתי יעילה, בשלבים, ובגרירת הסורים אליה. השניים, שלא הבינו את פשר הניצחון במלחמת ששת הימים ואת פשר התבוסה במלחמת יום הכיפורים, האמינו כי צה"ל יעיל מאוד וכי תחת שרביטם הוא יתפקד ביעילות, למרות המגבלות. הם טעו, גם משום שליקויי מלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים, לא נחקרו, וממילא לקחיהם לא הופקו, בין היתר באשמתם, וגם משום שהם לא שיתפו פעולה ביניהם, אלא השתדלו לנטרל איש את רעהו.
ברק שותף לאחריות ולאשמה של תכנון המלחמה הלקוי
תכנון מלחמת לבנון הראשונה היה פגום מכל בחינה אפשרית, כפי שהוכיחו אירועי המלחמה. כראש אגף תכנון, כחבר המטה הכללי וכמפקד בפועל של הגייס הצפוני לפני המלחמה, שותף ברק באחריות ובאשמה לכך. השגיאה הראשונה, שלה שותף גם הדרג הפוליטי בראשות מנחם בגין, הייתה, שניתן לסמוך על מנהיגי בני הברית הנוצרים ועל הפלנגות הצבאיות שעמדו לרשותם. אי הכרות ואי הבנת בן הברית הולידה את האירוע הקשה ביותר במלחמה: טבח סברה ושתילה, שטבחו הנוצרים בפלסטינים בביירות, שעה שצה"ל השתלט עבורם על עיר הבירה שלהם. אירוע זה סיים באופן טראגי את הקריירה הפוליטית של מנחם בגין, את הקריירה הצבאית של רפול, וממילא גם של יאנוש, ופגע לזמן מה בקריירה הפוליטית של שרון. צה"ל ומדינת ישראל איבדו הרבה מיוקרתם ומאמינותם בעקבות הטבח. בברק לא דבק דבר.
התוכנית הצבאית לא יכלה להביא לתוצאות המקוות מכמה סיבות:
א. בגין, ורוב חברי ממשלתו התכוונו למלחמה אחת – שרון, רפול ואנשי המטה הכללי, התכוונו למלחמה אחרת.
ב. צה"ל הוא צבא בלתי מקצועי. העדר מקצועיות באה לידי ביטוי בראש וראשונה בתכנון. במהלך התכנון שמו ראשי מערכת הביטחון את יהבם על היתרון הכמותי של ישראל, נושא שהעסיק את הרמטכ"ל מרדכי גור אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא שם את הדגש על הגדלת צה"ל ולא על שיפור איכות תפקודו. צה"ל הגיע למלחמת לבנון הראשונה עם 11 אוגדות, אך מבלי לתקן ליקויים בתורות הלחימה, בפיקוד ובשליטה, ליקויים שהתגלו באוקטובר 1973.
ג. רוב המפקדים הבכירים בצה"ל לא הכירו את לבנון. וצה"ל לא פיתח תורת לחימה בארץ הררית. שרון, שעל פי דרישותיו הוכנו התוכניות ועל פי הנחיותיו התנהלה המלחמה, התנסה במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, בסיני, ניסיון שלא סייע לו לתכנן כהלכה את מלחמת לבנון הראשונה. רפול פיקד אמנם על אוגדה 36 ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, ואחר כך היה אלוף פיקוד הצפון, אך בלבנון הוא לא נלחם, וכושר התכנון שלו היה מוגבל למדי. הם הפעילו בארץ הררית אוגדות משוריינות המיועדות לשטח מישורי.
ד. הלוגיסטיקה היבשתית לא התאימה לצירים הצרים של לבנון, וברוב הצירים נוצר בזמן המלחמה פקק בלתי עביר לזמן ממושך. אל"ם (דימ) אריק אכמון פיקד במלחמת לבנון הראשונה על אגד התחזוקה של אוגדה 90 שהייתה חלק מהגיס של יאנוש. לדבריו שובשה כל תכנית הלחימה של האוגדה, זאת מהסיבות העיקריות הבאות: "1. מתווה הלחימה הכללי ובתוכו של האוגדה שובש בצורה מהותית בגלל שיקולים שונים של קברניטי המלחמה שהביאו להסטה מתכנית "אורנים הגדולה" שעל פיה תכננה האוגדה את לחימתה. המרכיב העיקרי של שיבוש זה היה בהכנסת אוגדה 90 ללחימה באיחור של יומיים ממועד הכניסה לפי התכנון. כתוצאה, היה צורך להילחם נגד כוחות סוריים, שבניגוד לתכנון, כבר הספיקו להיערך בעצמה גדולה, והצליחו לשבש את תכנית הלחימה של האוגדה שהסתבכה בקרבות קשים נגד הצבא הסורי.2. מפקדי צה"ל לא הבינו את המשמעות והמורכבות של ההיבט הלוגיסטי כגורם קריטי בניהול לחימה בתאי שטח הרריים, קטנים ורוויי גייסות, כפי שהייתה המציאות בלחימת צה"ל במלחמה זאת. בנסיבות אלה הפכה המשימה של מתן תמיכה לוגיסטית ראויה לשתי האוגדות שנלחמו בגזרה המזרחית של מלחמת לבנון הראשונה לכמעט בלתי אפשרית.
התוצאה המשולבת של שיבושים אלה התבטאה הן בכישלון בהשגת יעדי האוגדה המתוכננים, והן בקשיים רבים במתן התמיכה הלוגיסטית שהוגבלה להפעלה באמצעות ציר תחזוקה הררי אחד ומשובש (ציר "מיכה") שהיה צריך להעביר דרכו את התנועה המבצעית והלוגיסטית (דלק ותחמושת) של אוגדה 90, שאליה צורפה באותו ציר אוגדה נוספת, זאת מבלי כל התחשבות במגבלה המבצעית והלוגיסטית". [45]
ה. , לניהול מערכה שלא התייחסה למגבלות הלוגיסטיות, לא היה סיכוי – כגורם מרכזי בין שאר הליקויים – להשיג את מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו בפקודות שניתנו למפקדי העוצבות הלוחמות. במרכז הגזרה של הגייס נלחמה אוגדה 90, אך לחימתה נעצרה בשל חוסר היכולת לספק לה דלק ותחמושת, וזאת כאשר התמיכה הלוגיסטית בלחימת הגייס נשענה רק על ציר תחזוקה אחד - "ציר מיכה", ציר שהתנועה בו הייתה פקוקה מפאת היותו ציר משותף, הן לתחזוקה והן לניוד אוגדה נוספת ש"נזרקה" למלחמה לפני הקרב בסולטאן יעקב. בנוסף לכך, חלקים קריטיים בציר ("הפיתולים") פוצצו על ידי הצבא הסורי ביומיים בהם אחרה, בהשוואה לתכנון, אוגדה 90 להיכנס ללוחמה. איחור זה נבע מן הכישלון לגרור את הסורים ללחימה בכוחות צה"ל. גרירה זאת הייתה תנאי בתוכנית המבצעית למלחמה. [46]
ו. מציאות זאת הפכה את התמיכה הלוגיסטית בשתי אוגדות לכמעט בלתי אפשרית. כתוצאה, שובשה כל תוכנית הלחימה של אוגדה 90 שתוכננה לפרטיה, במהלך השנה שקדמה למלחמת לבנון הראשונה. אף אחת ממטרות הלחימה לא הושגה.[47] ואכן סגן צביקה קומיי, מגדוד טנקים 363 העיד: "מן הרגע שנכנסנו ללבנון לא קיבלנו אוכל ומים. היה כאוס לוגיסטי ופקק על ציר הפיתולים".[48] בתחקיר אוגדה 90, מייד אחרי המלחמה, אמר אחד ממפקדי החטיבות, אלוף משנה נחמן רבקין: "כשיצאתי ממטולה מול 'שער העגל', כל גדוד הנ"מ עמד מולי. הייתה לי רק ברירה אחת: לדפוק אותו עם טנק ולהזיז אותו הצידה... זה לא יתכן עם כל הרצון הטוב".[49]
ז. עקב המגבלות המדיניות ועקב הצורך להסתיר את הכוונות האמיתיות של שרון ורפול, נעשו רוב ההכנות ולימוד השטח, על הגזרה המערבית – צור, צידון, ביירות – שבה התמקמו הפלסטינים.
ח. לצה"ל לא הייתה תורת לחימה, לא בארגוני טרור, ולא בגרילה ובשטח עירוני. וזאת, למרות שבמלחמת יום הכיפורים הוא הוכה בעיר סואץ, ולמרות שמאז ראשית ההתיישבות במאה ה-19 מתנהלת לוחמה זעירה בין היהודים לערבים.
ט. המפקדים הבכירים של צה"ל זלזלו בסורים, ולא הכירו את תורת הלחימה הסובייטית שבה נקטו הסורים.
י. לפי ראש ענף מודיעין-גיאוגרפי באמ"ן באותה תקופה, סגן אלוף בדימוס אלי דקל, החלק הגיאוגרפי בתוכניות היה לקוי, כי בפיקוד צפון לא האמינו שתפרוץ מלחמה.[50]
"תרגיל שושנים" צפה את הכישלון
מי שכן הכיר את לבנון, היה ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, אורי שמחוני, שבשנים 1872-1970 פיקד על "סיירת אגוז" שפעלה בלבנון, והוא למד דרך רגליו את תנאי השטח בארץ הררית זאת; במלחמת יום הכיפורים היה קצין האג"ם של פיקוד הצפון, ב-1974 קיבל את הפיקוד על חטיבת "גולני" הצפונית וב-1978 פיקד על אוגדה ב"מבצע ליטני". לפי שמחוני "תוכניות המלחמה היו לא טובות, כי הנחות המוצא היו לא מעשיות, ובמקביל להן היו כוונות נסתרות של הדרג הפוליטי שלא נכתבו. לשרון היו כוונות אחרות ממה שנכתב וממה שאושר, לכן, במקום להנחית צנחנים ממסוקים על כביש ביירות-דמשק ולהשתלט על היעד הצבאי של המלחמה תוך שעתיים, בחר שרון במבצע מתגלגל. לבנון בנויה מצירים שקשה לנוע בהם, זה אומר זנבות גדולים והתקדמות איטית והפיכת הגייס לחור שחור שאינו יכול להפיק את האנרגיה הגלומה בו. היתרון הכמותי הפך למגרעת איכותית. כאן בא לידי ביטוי פטאלי תפיסת הביטחון והמבוססת על ההנחה שהכמות יכולה לחפות על העדר חשיבה. לכל אדם בלבנון יש רובה בבית ואין הוא מהסס להפעיל אותו. בצה"ל העריכו כי יסיימו את המלחמה תוך יומיים-שלושה, לאחר התחברות עם הנוצרים, לכן הפעילו כוחות גדולים על תא שטח קטן, שסתרו זה את זה עד כדי קרבות דו צדדיים ביניהם. התוצאה: כמאה הרוגים ישראלים מירי דו-צדדי. אלוף הפיקוד אמיר דרורי לא מחה על התוכנית הפגומה הזאת, למרות שידע שהיא לא טובה. "כראש מה"ד יזמתי, שלושה חודשים לפני שהיא פרצה בפועל, משחק מלחמה שכינויו היה 'שושנים'. מסקנות המשחק היו שהמלחמה תמשך לפחות עשרה ימים ושיהיו לצה"ל 300 הרוגים. רפול אמר לי: ' מי אמר לך לספור הרוגים? אני הצעתי תוכנית חלופית להתקדם רק על ציר החוף ולהכות במחבלים. שרון דחה את הצעתי'". המשחק גם הראה שאף אם ישיג צה"ל את כל יעדיו המבצעיים, מטרות המלחמה לא יושגו, כי אין לסמוך על הכוחות הלבנוניים הנוצרים ואין מנוס מעימות צבאי עם הסורים.[51]
זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הציג אלוף פיקוד הצפון, אמיר דרורי, את תכנית המלחמה בפני 500 קצינים, מסגן אלוף ומעלה, מתוך יחידות שאמורות היו לקחת בה חלק. אחד המשתתפים היה סגן מפקד חטיבת שריון במילואים 399, סגן אלוף ישראל ניצן, שסיפר: " נכחו במפגש מפקדי אוגדות, חטיבות וגדודים. דרורי הסביר מה הולך לקרות. אחרי ההרצאה קמתי ושאלתי: 'האלוף, האם אתה מוכן להגדיר את כוונת הפיקוד? אינני רואה סעיף כוונה בקבוצת הפקודות'. דרורי ענה בקצרה: 'יש מחבלים בלבנון ויש לחסלם!' הוא לא נתן הגדרה מדינית ופיסית, וברור היה שהמלחמה תתנהל לפי ההתפתחויות ולא על פי הכוונה שהוגדרה מראש. לי, כסגן מפקד חטיבה שלחמה בגזרה המזרחית מול הסורים, לא היה שמץ של מושג שהכוונה הייתה להגיע לכביש ביירות-דמשק".[52]
לראש הממשלה לא דווח על תוצאות "משחק שושנים", שהיו בוודאי מפחיתות את נכונותו לאשר את היציאה למלחמה. לעומת זאת, זרם אליו מידע שנשיא ארה"ב, רונלד ריגן, ושר החוץ שלו, הגנרל אלכסנדר הייג, לא יתנגדו למהלך מהיר וקצר, עד 40 ק"מ בלבנון, כדי להרחיק את טווח הקטיושות מצפון הארץ.[53] פעמים אחדות, לקראת מחצית 1982, ביקשו רפול ושרון אישור לפתוח במלחמה, ובגין לא נענה להם, אך התנגדותו הלכה ורפתה.[54]
גיוס מילואים בניגוד לפקודה ועוד לפני שהוחלט על מלחמה
ביום חמישי 3 ביוני 1982 התנקש מחבל מארגונו של אבו נידאל בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב. שרון שהה אז בשליחות סודית ברומניה. למחרת בבוקר התכנסה הממשלה ואישרה לצה"ל להפציץ מן האוויר 16 בסיסים של אש"פ. הפלסטינים הגיבו בירי ארטילרי על יישובים ישראליים לאורך כל גבול הצפון. בעיני חברי הפיקוד הישראלי העליון בשלו התנאים למלחמה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה רק במוצאי שבת, אך כבר ביום שישי טלפן ראש לשכת הרמטכ"ל, אלוף משנה (לימים תת-אלוף במיל') זאב זכרין, לחברו, קצין תותחנים ראשי, תת אלוף אריה מזרחי, ואמר: "זה הולך להיות. במסוק אין מקום. אתה לוקח את המכונית שלך ונוסע לנצרת". סיפר מזרחי: "נסעתי מביתי לנצרת כמו מטורף. למרות שלא הוזמנתי רשמית נכנסתי לישיבה ולא התבקשתי לעזוב. היו שם רפול; אלוף פיקוד הצפון, אמיר דרורי; מפקד חיל האוויר, אלוף דוד עברי; ראש ענף מבצעים באג"ם, תת אלוף אורי שגיא, וזאב זכרין, ראש לשכת הרמטכ"ל. רפול אמר: זהו זה. ביום ראשון מתחילים. רפול פקד לא לגייס מילואים כדי לא לתת אתראה. אמרתי לו: אנחנו חייל שדורש הכנות עירומי-תחמושת, סיורי עמדות, מדידות וטיווח, אני רוצה לגייס מילואים כבר מהיום. רפול אמר 'לא!' שאלתי ,מתי?' רפול השיב 'בשבת'. טלפנתי לסגני והוריתי לו להתחיל לגייס מילואים מייד, בקריאה שקטה"[55]. קצין האג"ם של פיקד הצפון דוד אגמון העיד: "מיד ביום שישי גייסנו למילואים כשלוש מאות איש שהיו חיוניים לפעולת הפיקוד במלחמה, כך שביום ראשון היינו מוכנים לפעולה בכל הזירות".[56]
זכרין טלפן באותו יום שישי גם לתת אלוף דני ורדי, שהיה מיועד להתקדם לדרגת אלוף ולפקד על אגף האפסנאות. הוא למד אז בהרווארד בקורס ניהול בכיר, ורפול הבטיח לו שאם תפרוץ מלחמה הוא יובהל ארצה ויפקד על אוגדה.[57]
רפול טלפן אישית לחברו, יאנוש, לבוסטון, ואמר לו לבוא כי מתחילים. הוזעקו גם האלופים דן שומרון ויקותיאל אדם ששהו בוואשינגטון. הארבעה עלו על המטוס הראשון וטסו לישראל. בשבת, בנמל התעופה בן גוריון, חיכה להם קצין התחזוקה של פיקוד הצפון, נתן להם מדים והוביל אותם למטוס שהטיס אותם לשדה התעופה במחניים. במוצאי שבת הם הוכנסו בזה אחר זה לחדרו של רפול ב"בור" בצפת, שהוכן למלחמה, ושם הטיל עליהם הרמטכ"ל את המשימות למלחמה שעומדת לפרוץ למחרת. ליאנוש הורה רפול לפקד על הגייס, לפני שסגנו, אהוד ברק, יגנוב ממנו את ההצגה. על ורדי הורה רפול לתכנן את כיבוש הבסיס הסורי הסמוך לעיירה ג'זין, וזאת מבלי שורדי ידע איזה כוח יעמוד לרשותו[58]. עוד לפני שעלה למטוס הורה יאנוש בטלפון לראש המטה בגייס להתחיל לגייס את אוגדה 90, שהייתה אוגדת מילואים משוריינת של הגייס שלו.[59]
במוצאי שבת אישרה הממשלה את תוכנית מבצע שלום הגליל שהציגו שרון ורפול. המבצע אמור היה להתחיל למחרת. בתוכנית נקבע שמשך הפעולה יהיה 48-24 שעות, טווח הפעולה יהיה 40 ק"מ ולא יהיה עימות עם הסורים.[60] ישראל אף העבירה לנשיא סוריה, חאפז אל אסד, לפני שתקפה, הודעה באמצעות ראש משקיפי או"ם, שאין בכוונתה לתקוף אותה.[61] במקביל הודיע גם שר החוץ האמריקאי, הגנרל אלכסנדר הייג, לנשיא סוריה, חאפז אל אסד, ש"ישראל אינה מתכוונת לתקוף את כוחותיו, אלא אם כן אלה יתקפו את הכוחות הישראלים".[62] מסתבר ששרון תכנן לא לתקוף את הסורים, אלא רק להבריח אותם מלבנון, בכך שיכתר אותם. זה היה ביטוי לאי הכרתו את דרך הפעולה של הצבא הסורי, שמעכב בלחימה את כוחות האויב, אך אינו בורח גם כשהוא מאוים בכיתור. לשם כך הוטל על אוגדה 162, בפיקודו של מנחם עינן, להגיע לכביש ביירות-דמשק דרך הרי השוף, (שתושביהם הדרוזים אכן קיבלו את צה"ל באורז ובסוכריות) תוך 24-12 שעות. האוגדה נבלמה על ידי הסורים בעין זחלתא והגיעה ליעדה רק אחרי שלושה שבועות![63]
יאנוש התעלם מברק לחלוטין
יאנוש לא היה מרוצה מן המטה הוותיק של הגייס שפעל עוד מן הימים שמשה בר כוכבא פיקד עליו. אחרי שקיבל טלפון מרפול, הוא התקשר עוד ביום שישי מבוסטון למפקד בסיס הדרכה 15 של המודיעין, אלוף משנה אילן ויכסלבאום, וביקש ממנו להיות קמ"ן של הגייס במלחמה, למרות שקמ"ן הגייס, אלוף משנה יוסי תמיר, הוא זה שהכיר את כל התוכניות. ויכסלבאום שהיה ביחסים קרובים עם יאנוש מאז שירת תחת פיקודו במפקדת פיקוד הצפון, העיר שיש קמ"ן לגייס והמינוי צריך להיות באמצעות אמ"ן, בדרך נאותה. יאנוש השיב שמדובר במלחמה, שהוא זקוק לקמ"ן הטוב ביותר, ושהוא יסדר את הנושא עם אמ"ן. יאנוש לא הסדיר שום דבר עם אמ"ן ועל ויכסלבאום היה להסביר בעדינות לתמיר שאין הוא ראוי להיות קמ"ן ושלדעת יאנוש, הוא, ויכסלבאום, טוב ממנו. תמיר שנחשב לקמ"ן מצוין קיבל את הדין וביקש מויכסלבאום להשאירו בגייס בתפקיד של סמל מודיעין.[64] כך גם נהג יאנוש בראש המטה הוותיק של הגייס, תת אלוף אורי ירון. את ירון הוא לא הדיח, אך גייס לצידו את חברו ופקודו לשעבר, תת אלוף עמרם מצנע, שבאותו פרק זמן פיקד על פו"ם ועד אז לא היה מעורב בהכנות של הגייס.[65] יאנוש התעלם מברק לחלוטין, ולפיכך, ברק הקים לו חפ"ק משלו שפעל באופן נפרד. התוצאה: מתחילת המלחמה היו לגייס שלושה גופי פיקוד: חפ"ק יאנוש, חפ"ק ברק והמפקדה העיקרית הוותיקה של בר-כוכבא. [66] תיאום לא היה ביניהם, כי יאנוש סמך רק על מקורביו שאת תוכניות הגייס למלחמה לא הכירו. המקרה הבולט ביותר נוגע לתת אלוף יוסי פלד, פקודו וחברו של יאנוש, שזלזל בברק, והאחרון ראה בו אויב. פלד היה סגן מפקד המכללה לביטחון לאומי ובעל תפקיד חירום בפיקוד הדרום. ביום הרביעי למלחמה הוא עלה ביוזמתו צפונה, התייצב בפני יאנוש ואמר לו: "אני מבקש להילחם תחת פיקודך!" יאנוש: "אין בעיות. תארגן לך שניים שלושה קציני מטה, תקבל כוח תחת פיקודך". כך היה יוסי פלד למפקד אוגדה מאולתרת בגייס 446.[67]
מאחר שבגין אישר לפעול רק נגד אש"פ, מכיוון ששרון תכנן לסלק את הסורים מלבנון בתמרון מכתר ולא בהתקפה חזיתית, ומכיוון שהיה חשש שהסורים יפתחו חזית שנייה ברמת הגולן, נשלח הגייס של יאנוש, בפרוץ המלחמה, לרמת הגולן למשימת הגנה. מאחר שבמערכת הביטחון רווחה ההערכה שהסורים לא ייזמו מתקפה ברמת הגולן אלא אם יותקפו, ויאנוש רצה מלחמה, הוא ביקש מחברו, רפול, לעבור מרמת הגולן לגזרה המזרחית של לבנון. רפול נענה.[68] להגנת רמת הגולן הוא שלח את הגייס הדרומי, בפיקודו של האלוף משה בר כוכבא.[69]
מרמים את בגין
המלחמה פרצה ביום ראשון 6 ביוני 1982. לפי יאנוש, תפקיד גייס 446 היה לקחת חלק ב"תמרון כוחותינו באגפו הימני (של חיל המשלוח הסורי בלבנון), מעין תמרון נוסח חניבעל[70] באלפים. במקרה שלנו דרך הרי השוף בלבנון". את התמרון דרך הרי השוף הייתה אמורה לבצע אוגדה 162 בפיקודו של תת אלוף מנחם עינן. תפקיד הגייס של יאנוש היה להתקדם בגזרה המזרחית מדרום לצפון, "לתקוף ולהשמיד את השריון הסורי בגזרה המזרחית של לבנון, באמצעות ריכוז האוגדות למתקפה גייסית נגד דיוויזיה משוריינת מספר 1 של הסורים. השלב השני כלל ניצול ההצלחה, התקדמות ורדיפה אחרי הכוחות הסוריים הנסוגים. השלב השלישי כלל היערכות לבלימת דיוויזיה משוריינת מספר 3 וכוננות להמשך תנועה, הרחק צפונה לעבר בעל-בק, הנמצאת מצפון לכביש ביירות-דמשק, במרחק של כ-150 ק"מ מגבול ישראל. [71] מצפון לבעל ברק פעלה חוליית אנשי מודיעין ישראליים שאמורה היתה לספק מודיעיני ללגייס של יאנוש בזמן התקדמותו.[72]
ראש לשכת הרמטכ"ל, אלוף משנה זאב זכרין, סיפר: "רפול העריך מאוד את יצחק רבין. הוא רצה לדעת מה דעתו על המלחמה. רבין אמר 'רפול, מלחמה עושים בהכרעה מהירה. לא נכנסים עם הראש למחנה פליטים אחרי מחנה פליטים בציר החוף. רוץ לציר דמשק ותנצח במלחמה'. זה השפיע מאוד על רפול. הוא אמר לי 'זאביק צריך לרוץ. בראשו של רפול היה להגיע לכביש ביירות-דמשק. רפול ישב ליאנוש על הראש להגיע לכביש ביירות-דמשק".[73]
מנחם בגין לא הבין את המהלך הזה והממשלה לא אישרה אותו, אך שר הביטחון, שרון, והרמטכ"ל רפול, הטילו אותו על צה"ל, בבחינת תורה שבעל פה, ויאנוש וברק אכן התכוונו לבצעו. כדי להטעות את הסורים, העביר להם הרמטכ"ל, איתן, כאמור, מסר, באמצעות מפקד כוחות האו"ם בלבנון, שצה"ל לא עומד לתקוף אותם.[74]
כאשר קיבל הגייס את הפיקוד על הגזרה המזרחית בלבנון בסוף היום הראשון למלחמה בתשע בלילה[75], הועמדו לרשותו שתי אוגדות קבועות שכללו שבע חטיבות בפיקודם של תת אלוף עמנואל סאקל ותת אלוף גיורא לב. אוגדה מאולתרת, בפיקודו של תת אלוף דני ורדי שכללה שלוש חטיבות, הוקמה למחרת והוכפפה לגייס בשעות אחרי הצהריים. אף שלכאורה אמורות היו אוגדות אלה לפעול רק נגד כוחות פלסטינים, הן לחמו כבר ביום המלחמה הראשון גם נגד כוחות סוריים שחיזקו את הפלסטינים.[76] מול הגייס של יאנוש פרשו הסורים, ביום המלחמה הראשון, את דיוויזיה מס' 1 שלהם, במערך של שתי חטיבות טנקים קדמיות וחטיבה ממוכנת עם נגמ"שים-נ"ט מאחור.[77] לפי יאנוש, כוחות הגייס התקדמו צפונה, מעבר לרצועת הביטחון, ודחקו את הסורים בלא אישור ו"ללא ידיעת איש".[78] לפי סגן מפקד אוגדה 90, רן שריג, כבר ביום השני למלחמה ירו כוחותיו מתותחי טנקים על יחידות סוריות.[79] לפי מפקד הסיוע הארטילרי בחפ"ק של אהוד ברק, סגן יעקב זיגדון, הפגיזו כוחותינו, ביום השני למלחמה, סוללות ארטילריה סוריות.[80] לפי הרמטכ"ל רפול, יאנוש טען "שהסורים תוקפים אותו כל הזמן והוא מבליג, לפי הפקודות. שר הביטחון מודיע לו כי כאשר תוקפים אותו הוא רשאי להשיב אש".[81] חיל האוויר השמיד באותו יום שתי תחנות מכ"ם סוריות בלבנון.[82] מפקד חיל האוויר במלחמה, האלוף בדימוס דוד עברי, כתב שבאותו יום "לאחר שאירעו חיכוכים ראשונים בין כוחות יבשה סוריים לבין כוחות שריון ישראלים בגזרה המזרחית, הועלתה הדרישה לתקוף את הטק"א (טילי קרקע אוויר) למחרת ביום ג'".[83]
ברק לא התמצא בשטח ודיווחיו הטעו את יאנוש
לפי קצין המודיעין של הגייס, אילן ויכסלבאום, יאנוש ניהל את כל המהלכים של יחידות הגייס בשטח, לפעמים עד רמה של טנק בודד, וזה היה לא תקין. הוא נעזר בראש המטה, עמרם מצנע. לסגנו, אהוד ברק, הוא לא התייחס כלל, לברק לא היה למעשה שום תפקיד עד היום האחרון של המלחמה, הוא היום של חרפת סולטן יעקב. "מכיוון שלא היה לברק מה לעשות במפקדה, הוא לקח שלושה נגמשים והסתובב בשטח לדווח מה קורה". אבל ברק לא התמצא בשטח, פעמים אחדות הוא טעה במיקומו, והדיווחים שלו הטעו את יאנוש.[84] גם אלוף משנה בדימוס, שהקשיב בתוקף תפקידו בצה"ל להקלטות, וביקש להישאר בעילום שם, העיד כי ברק טעה והטעה.
ההחלטות המבצעיות במלחמה התקבלו בחדר קטן בצריף על הר כנען שבצפת, ששימש מקום לינה ל"נהגי הבוס" וכינויו היה "הארמון". שם התכנסו שר הביטחון, אריאל שרון; הרמטכ"ל, רפאל איתן; אלוף הפיקוד, אמיר דרורי; מפקד הגייס; מפקדי האוגדות ועוזריהם. בחדר שררה צפיפות מטרידה, האוויר היה אפוף עשן סיגריות, ולרבים מן העוזרים, שחלקם היו חיוניים, לא היה מקום.[85] מדי לילה התקיימו שם דיונים בראשות שר הביטחון,[86] וזאת הייתה אחת הסיבות שצה"ל, באותה מלחמה, מיעט להילחם בלילה. לפי ויכסלבאום, שנלווה ליאנוש, שרון ניהל את הישיבות ביד רמה ונזף בחריפות באוגדנרים על ביצועיהם הלקויים ועל אי מילוי המשימות. סיפר ויכסלבאום: "בלילה השני למלחמה, אחרי שהורה למנחם עינן להתקדם בגזרה המרכזית עם אוגדתו צפונה, לעבר כביש ביירות-דמשק, דרך הרי השוף לעין זחלתא, מבלי להסתבך עם שלושה מוצבים סוריים, הוא שחרר את מפקדי האוגדות וקרא ליאנוש ולי להיכנס לחדרו. שם הוא אמר לנו: 'מחר אתם הולכים לתקוף את הצבא הסורי!' ואז, סמוך לחצות הגיע טלפון מראש הממשלה מנחם בגין שאמר: 'אדוני שר הביטחון! לכבוד הוא לי לדבר אתך. מחר בישיבת הממשלה אני רוצה לתדרך את השרים לגבי יום המלחמה הבא, אנא הסבר מה הולך לקרות מחר ?' אריק הסביר לבגין על המהלכים הצפויים של האוגדות המערביות, בפיקודם של איציק מרדכי, אביגדור קהלני ומנחם עינן, והדגיש שאין עניין להתעסק עם סוריה. הוא לא אמר מילה על פעילות האוגדות המזרחיות של גיורא לב, עמנואל סקל ויום טוב תמיר, (שאת אוגדתו החלו לגייס) ושמשימתן הייתה לתקוף את הסורים. בגין אמר 'תודה רבה ולילה טוב!'"[87] עוד לפני אותה שיחה, באותו יום שני בשעה רבע לשתיים עשרה בצהריים, קיים יאנוש קבוצת פקודות בחפ"ק הגייס בקיבוץ משגב עם, ואמר למפקדי הכוחות: "למחרת מתוכננת התקפה של הגייס על הצבא הסורי".[88] לפי האלוף אורי שמחוני, שרון ורפול יצרו היתקלויות עם סורים, כדי להשיג אישור ממשלה לתקוף אותם.[89]
ביום השלישי למלחמה, 8 ביוני 1982, התקדמה אוגדה 162, בפיקודו של תת אלוף מנחם עינן, צפונה, דרך הרי השוף, ללא התנגדות. היא הגיעה בערב לכפר עין זחלתא, ושם נבלמה על ידי כוחות סוריים קטנים שנשלחו לקראתה, ב"מעבר הכרחי" לפני גשר, מצפון לכפר. הסורים גרמו להשהיית האוגדה באזור עין זחלתא למשך יומיים וחצי, עד הפסקת האש, כך שהיא לא ביצעה את משימתה. קרב סולטן יעקב, שלו מוקדש פרק זה, וקרב עין זחלתא המוזכר כאן, הם שני הכישלונות הבולטים של צה"ל במלחמה.[90]
באותו יום תקף "כוח ורדי", מן הגייס של יאנוש, את מתחם ג'זין, על השלוחה הדרומית של ג'בל ברוך, שבו היו ממוקמים שני גדודי טנקים סוריים, שני גדודי חי"ר ושני גדודי קומנדו, ועוד שתי חטיבות פת"ח. העילה להתקפה הייתה תגבורת שהחישו הסורים למתחם.[91] שרון, בלא לידע את בגין, אישר לרפול להפעיל את חיל האוויר לפגיעה בתגבורת, ואחר כך לכיבוש המתחם. בעשר בבוקר זימן רפול את ורדי לצפת, אישר בלא התעמקות יתרה את תוכניתו, אמר לו שעדיין אין אישור לכבוש את המתחם, אך עליו לטוס במסוק לצומת ג'זין, שם יגיעו, חטיבה 460 בפיקודו של אלוף משנה חגי כהן, וגדוד 13 של "גולני" בפיקודו של סגן מפקד החטיבה, סגן אלוף גבי אשכנזי, ופלוגת הנדסה. עם כוחות אלה וכוחות ארטילריה של עינן שיועמדו לרשותו, עליו להתקדם לג'זין ולתקוף, עם בוא האישור הממשלתי. לאחר הכיבוש עליו להתקדם מזרחה לעבר אגם קרעון. סגן אלוף הפיקוד, האלוף אורי שמחוני, אמר לורדי כי ההתקפה היא באחריות יאנוש. כך צורף ורדי לגייס 446. האישור הגיע. ורדי ופקודיו תקפו את העיירה ואת הבסיס. החיילים הסורים נהרגו, ברחו או נפלו בשבי, 32 טנקים סוריים הושמדו והשאר נסו. חיל האוויר של צה"ל, שסייע להתקפה והפיל ארבעה מטוסים סוריים, פגע גם בכוחותינו. הכיבוש אפשר לתקוף את המערכים הסורים במרחב. בתגובה הכניסו הסורים ללבנון חמש סוללות טילים חדשות מסוג סאם 6, ובסך הכול נפרשו בלבנון 19 סוללות טילי קרקע-אוויר. הסורים גם דחו את דרישת ישראל, שהועברה אליהם באמצעות פיליפ חביב, שליחו המיוחד של נשיא ארה"ב רונלד ריגן, לסלק את הפלסטינים ממתחמיהם.[92] אור ליום ד' בשעה שתיים אחר חצות הורה סגן מפקד החזית, האלוף אורי שמחוני, לראש מטה הגייס, תת אלוף עמרם מצנע, לשלוח את ורדי בארבע לפנות בוקר לתקוף צפונה בגזרת ג'זין. מצנע השיב כי לא מסוגלים לתקוף כי לטנקים אין דלק. לאחר חצי שעה גער אלוף הפיקוד אמיר דרורי במצנע: "כל הלילה עמד לרשותנו. כעת אני יכול רק להתרגז!"[93]
יש אישור לתקוף את סוריה
כישלון אוגדת עינן בעין זחלתא מנעה מצה"ל להגיע דרך הרי השוף לכביש ביירות-דמשק, לכתר את הסורים ולהבריחם מלבנון בלא קרב. מכיוון שסילוק הסורים היה מטרתם האסטרטגית הסמויה, אך האמיתית, של שרון, ושל רפול ויאנוש, היה עליהם לוותר על האסטרטגיה העקיפה ולתקוף ישירות את הסורים. את האישור מבגין הם השיגו בטענה שהסורים לחמו נגד צה"ל במתחם ג'זין ושהכנסת סוללות סוריות נגד מטוסים ללבנון מסכנת את חיילי צה"ל. ראש הממשלה אישר "להתגונן" נגד הסורים ושרון הורה ליאנוש לתקוף במלוא העוצמה את דיוויזיה מספר 1 הסורית, שהתחככה באוגדות הגייס שלו, ולרוץ צפונה לכביש ביירות-דמשק. הוא גם אישר לגייס את אוגדה 880 בפיקוד תת אלוף יום-טוב תמיר ולצרפה לגייס של יאנוש, וכן לצרף לגייס חטיבת שריון, חטיבת צנחנים וחטיבת נ"ט אחת.[94] כאן התערב רפול ודרש להשמיד קודם את סוללות הטילים נגד מטוסים שפרסו הסורים במזרח לבנון, בהתאם לתוכניות המלחמה, שהתגבשו עוד כשיאנוש היה אלוף פיקוד הצפון.[95]
"מבצע ערצב 19"
השמדת הטק"א (טילי קרקע-אוויר) הסוריים הייתה חיונית בעיני רפול, שבמלחמת יום הכיפורים פיקד על אוגדה 36 ברמת הגולן בחזית הסורית, וביום המלחמה השני עבר עם חבורת הפיקוד שלו מבסיס הקבע בנפח, להרים, כשטנקים סוריים הגיעו עד גדרות הבסיס. אז הופנה חיל האוויר של צה"ל לחזית רמת הגולן למנוע את נפילתו בידי הסורים, סבל אבדות כבדות מאוד ולא סיפק את הסחורה. רפול ורוב מפקדי צה"ל באוקטובר 73' בטחו בחיל אוויר שיושיע אותם בכל מצב, לאחר "ניצחונו" לוותר על המירכאות הגדול במלחמת ששת הימים. הם לא ידעו וכמובן גם לא הבינו כי ההישג ביוני 67' לא היה רק של הטייסים ומטוסיהם, אלא של תחכום "תוכנית מוקד", שתכנן כמעט לבדו סרן רפי סברון, בשנים [96]1965-1962, ושל הל"א (הלוחמה האלקטרונית) שפיתח כמעט לבדו אלוף משנה יוסף נאור,[97] על אף הקשיים והמכשולים שהערימו עליו מפקדיו. הל"א אפשר למטוסים במלחמת ששת הימים לפעול בלא הפרעה, לאחר שנאור פיתח טכנולוגיה שאפשרה לגלות איזה נתיבי טיסה אין המכ"ם המצרי באל עריש מסוגל לאתר, ובעקבות גילוי זה שימשו אותם הנתיבים את הטייסים הישראלים. בתקופת מלחמת ההתשה שִכְלל נאור את הל"א ופיתח אמצעים לנטרול טילי סאם 6 החדשים, שסיפקה ברית המועצות למצרים ולסוריה, לחסימת הקשר בין טייסי האויב למרכז השליטה שלו ולשיבוש המכ"ם של טילי האויב ותותחיו. אבל אמצעים אלה לא באו לידי שימוש בימים הראשונים של המלחמה, כי זמן מה לפני שפרצה, סילק מפקד חיל האוויר החדש, האלוף בני פלד, את נאור, מן החייל, וגם נמנע מלהכניס לשימוש את האמצעים שנאור פיתח. היה זה מחדל חמור והוא שקבע במידה רבה את תוצאותיה, כי השאננות לקראתה נגרמה במידה רבה עקב האמונה של מפקדי צה"ל כי חיל האוויר יושיע אותם בכל מצב. אחרי מלחמת יום הכיפורים השקיע חיל האוויר מאמצים רבים לשפר את מה שפיתח נאור. בראש צוות השיפורים היה אלוף משנה אביאם סלע, וחבר בולט בו היה (לימים) האלוף בדימוס, פרופ', יצחק בן ישראל.[98]
כדי לשכנע את הממשלה להשמיד את טילי הקרקע-אוויר באמצעות פעולה אווירית, טס שרון מן הצפון לירושלים. הוא ביקש ממפקד חיל האוויר, דוד עברי, להצטרף אליו. משהתרשם שעברי מהסס, ואילו סגנו, תת אלוף עמוס עמיר, תומך בכך, הוא החליט לקחת איתו את עמיר.[99] משאישר בגין לתקוף את הסורים ביום ד' בשעה 12.00 בצהריים, הגיע שעת המבחן של מורשת יוסף נאור ושל אביאם סלע וחבריו. [100]
ביום ד' בשעה 14.00 החל מבצע "ערצב 19": תוך שעה אחת הושמדו 13 סוללות, נפגעו קשה השש הנותרות והופלו 26 מטוסים סוריים, מבלי שנפגע מטוס ישראלי אחד.[101] בסך הכול הופלו במלחמה 100 מטוסים סוריים. אף מטוס ישראל לא נפל.[102] לישראלים ספורים בלבד היה הידע להעריך, לאור תוצאות אלה, איך הייתה נראית מלחמת יום הכיפורים, אלמלא סילק בני פלד את יוסף נאור מן החייל, ואלמלא התעלם מן הפיתוחים שלו.
המשימה: להגיע לשדה התעופה ריאק
באותו יום ד' בצהריים, במקביל למבצע "ערצב 19", אמור היה הגייס של יאנוש לתקוף בכל עוצמתו את דיוויזיה מס' 1 הסורית. על פי התוכניות המוקדמות ועל פי הפקודה שקיבל יחד עם חיל האוויר, היה עליו להתקדם, עד למחרת אחרי הצהריים, מעל מרחק של 40 ק"מ מהגבול, להשמיד את הדיוויזיה הסורית, ולהתקדם מיד לכביש ביירות-דמשק, בשטח פנוי יחסית מאויב, כדי להשיג את המשימה המערכתית של צה"ל, עוד בו ביום, באותו שלב של המלחמה. משימה זאת אמורה הייתה, על פי התכנון המוקדם ומשאת הנפש של חברי הפיקוד העליון, להביא להכרעה במלחמה ולהשגת מטרותיה. מכאן, שלכביש ביירות-דמשק היה על הגייס להגיע ביום ה' בלילה[103], עם אופציה להמשיך משם צפונה עוד 50 ק"מ, לעיר בעל בק, ולהשתלט שם על שדה התעופה.[104] בתחקיר של אוגדה 90, שבע עשרה יום לאחר הפסקת האש, אמר מפקד חטיבת שריון 943, אלוף משנה נחמן רבקין: "בכל התדרוכים, גם בתדרוך האישי של הרמטכ"ל, נאמר שלנו שהמשימה המרכזית היא להגיע מהר לשדה התעופה ריאק [ליד בעל בק]"[105].
יאנוש לא מיהר להפעיל את הגייס, מאחר שבאותו פרק זמן, הוא ביקר במטה של פקודו וחברו, מפקד אוגדה 36, תת אלוף אביגדור קהלני, בצידון, בגזרת הלחימה המערבית.[106] הפקודה נמסרה לראש המטה, עמרם מצנע. זה היה אות מבשר רע לגבי קלות הדעת של יאנוש ואופן תפקודו הלקוי בחרפת סולטן יעקב.
ברק אשם בפקק הלוגיסטי
כבר ביום הלחימה הראשון של הגייס, יום ד' 9 ביוני, נוצר פקק על כביש ההתקדמות הלוגיסטי המרכזי, ממטולה צפונה ללבנון –"ציר מיכה". אף אם לא היו סיבות אחרות לתפקוד הלקוי של הגייס, הרי פקק זה לבדו היה מקשה עליו מאוד להשיג את משימתו להגיע לכביש ביירות-דמשק. לפי עדות ממקור ראשון, של סגן אלוף חנני תבור, שלחם כסגן מפקד חטיבה בגייס: "ציר מיכה היה חסום, ומטוס סורי אחד יכול היה לגרום למאות הרוגים ולהשמדת הגייס".[107] תכנון כזה מצביע על העדר מקצועיות של מפקד הגייס וסגנו, ושל שר הביטחון והרמטכ"ל, שאישרו אותו. אבל בייחוד מדובר בסְגן, אהוד ברק, שעד המלחמה תכנן, כמפקד בפועל, את מהלכי הגייס במלחמה. תפקידו כסגן היה לפקד על כל המהלכים הלוגיסטיים. הפקק על ציר "מיכה" הוא בראש וראשונה פקק שהתפתח בצה"ל עקב קידום אדם לא מתאים ולא בשל לתפקידים שהם מעבר ליכולתו. יוסי פלד ראה את הנולד, הזהיר כקול קורא במדבר, וצדק.
והיו סיבות נוספות לתפקוד הלקוי: אי אמון בין חברי המטה של הגייס, שאחדים מהם מונו לתפקידם ביום פרוץ המלחמה ולא הכירו את התוכניות ואת השטח. כתוצאה מכך: העדר חלוקת סמכויות ברורה ביניהם, העדר עבודת מטה של ממש, אי הקפדה על נוהל קרב תקין ועל קבוצות פקודות ראויות, שגם הם באחריותו של הסגן. נוסף על הנ"ל, התנהגות קפריזית, על גבול הטירוף, של מפקד הגייס, על פי עדות פקודו במלחמה, תת אלוף דני ורדי.[108] התוצאה: היעדר מידע לאורך שרשרת הפיקוד על הכוונה והמשימות, על האויב ועל היחידות השכנות, והעדר שליטה של הגייס והאוגדות על יחידות המשנה שלהם. כפועל יוצא מכך היו מקרים אחדים של ירי דו צדדי (דו"צ) בין היחידות בגייס. כבר ביום המלחמה הראשון בשעה חמש לפנות ערב נכנס החוד של גדוד 75 מחטיבה 7 לכפר חצביא. הוא "הופצץ במקום על ידי מטוסינו. שמונה חיילים, ביניהם מג"ד, נפצעו ואחר מהם נפטר מפצעיו". ביום חמישי "תיאומים לא טובים גרמו לירי מקלעים מטנקי גדוד 75 על כוח צנחנים שכבש את הרכס [כפר כיפא] וזוהה בטעות ככוח מחבלים. עד שהמח"ט [איתן קאולי] הורה 'חדל' נהרגו ונפצעו מפקד פלוגה, מפקד מחלקה ולוחמים".[109]
המקרה החמור ביותר אירע כבר ביום רביעי בלילה בכפר עין א-תינה, בין גדוד של קורס קציני שריון (קק"ש), לגדוד קורס מפקדי טנקים (קמ"ט) מחטיבה 460, שהשתייכה לכוח דני ורדי, ואשר פעלה כאמור בגזרה המערבית של הגייס. בפולקלור השחור של צה"ל מכונה האירוע: קק"ש נגד קמ"ט. בשעה עשר וחצי בבוקר באותו היום, בדרכו לביקור אצל חברו, תת אלוף אביגדור קהלני, בצידון, (מהלך מוזר מצד מפקד הגייס ביום שהוטל עליו לתקוף) נחת יאנוש בחפ"ק של ורדי ואישר לו לכבוש את המוצב הסורי על ההר הגבוה בגזרה, ג'בל ברוך, להתקדם מזרחה לאגם קרעון, ולנקות את כל הכפרים מכוחות סוריים. ורדי שלח את אשכנזי עם חיילי "גולני" לג'בל ברוך והתקדם עם חטיבה 460 מערבה. בסביבות שלוש אחרי הצהריים הוא הגיע לכפר עין א-תינה. שלוש פעמים תקף סגן אלוף חגי כהן את הכפר עם גדוד קמ"ט ונכשל.[110] הפעלה איטית של הגייס עוררה אי נחת בחמ"ל בצפת. בשעה ארבע אחרי הצהריים אמר אריק שרון: "על גייס 446 לתקוף צפונה מהר ככל האפשר. ירידה מייד לכיוון זחלה. המשך בלילה בתנועה צפונה".[111] אחרי שעתיים כשהתברר שהגייס לא זז אמר אורי שמחוני למצנע בקשר: "יש לדחוף בכל הכוח, בכל הצירים, קדימה. יש אוויר, כמה שתרצו תקבלו".[112] אריק שרון התערב בשיחה ואמר למצנע: "שמעתי את ההוראות שקיבלת. זה מה שצריך לעשות".[113] קמ"ן הפיקוד, משה צור, העיר בחמ"ל שכל המערכים בדרכו של הגייס, ריקים.[114] ושרון סיכם: "המלחמה צריכה להיגמר בשתורה-זחלה [כביש ביירות דמשק], אפילו ברייק [חמישים ק"מ צפונה יותר], אבל אי לא מעבר הגבול לסוריה".[115]
אי הנחת מתפקוד הגייס הכניס את מפקדו ללחץ. בשעה רבע לשבע בערב הודיע יאנוש בקשר לורדי שאם תוך שעה לא יכבוש כהן את הכפר, הוא יודח. ורדי צירף להתקפה את גדוד קק"ש, בפיקודו של סגן אלוף חיים-יוסף שאומן. אחרי כיבוש הכפר טעו הגדודים לחשוב שמדובר באויב והפגיזו זה את זה. בדו"צ זה נהרגו חמישה לוחמים, לרבות סגן אלוף חיים-יוסף (ספי) שאומן, והושמדו 4 טנקים. למרות שמפקד החטיבה, חגי כהן, אמור היה לטפל בתאונה, ואם לא הוא, אז מפקד הכוח, ורדי, הרי שמפקד הגייס טיפל אישית באירוע מרחוק, כל אותו הלילה. לפי קמ"ן הגייס "יאנוש הזניח את הגייס לילה שלם והתעסק בקרב בין שני טנקים לשני טנקים ישראלים".[116] הקמ"ן משה צור דיווח לשרון לפנות ערב שהבקעה כמעט ריקה מכוחות סוריים.[117] יאנוש לא ניצל את הלילה להתקדמות. בשעה תשע וחצי בלילה טלפן מפקד אוגדה 90, תת אלוף גיורא לב, לקצין האג"ם של הפיקוד, אלוף משנה עמוס כץ, ואמר לו שמחכים עד הבוקר לתחילת ההתקפה. גם אוגדה 252 בפיקוד של תת אלוף עמנואל סאקל לא התקדמה בלילה בגזרה המזרחית של הגייס. וגם כוח ורדי לא התקדם בגלל הדו"ץ בעין תינה, וכתוצאה מחוסר דלק. לעומת כל אלה, הסורים ניצלו את הלילה להיערכות במרחב.[118]
בעקבות תאונה זו הקים יאנוש כוח אוגדתי נוסף בפיקוד חברו, יוסי פלד, והטיל עליו להגיע לכביש ביירות-דמשק בציר המערבי, ואילו על דני ורדי, שלכוחו צירף חטיבת צנחנים בפיקודו של נחמיה תמרי, הטיל לנקות את המאחזים הסוריים סביב אגם קראון ולכבוש את המתחם הסורי בכפר ג'ב גנין שממערב למשולש טובלנו.[119] בשעה אחת וחצי אחר חצות, אור ליום ה', העריך עמוס כץ בחמ"ל בצפת שכוחות של יאנוש יגיעו בשבע וחצי בבוקר לכביש ביירות דמשק. כדי לסייע למהלך הזה, תדרך כץ, לאחר שעה וחצי, את מפקד אוגדה 880 שאך זה גויסה, תת אלוף יום טוב תמיר: "היכנס לבקעה ותן תנופה סופית". בחמש וחצי לפנות בוקר אמר אלוף הפיקוד, אמיר דרורי, ליאנוש בקשר: "השעון אוזל, זה מתחיל להיות קצר" יאנוש השיב שבלילה הסורים חיבלו בדרכים.[120]
במהלך יום ה' נלחמו יחידות המשנה של הגייס בעיקר מול דרכים סלעיות, וגשרים שהסורים פוצצו, ופקקי תנועה. הכוחות בגזרה היו בלתי שווים: גייס ישראלי שמנה ארבע אוגדות, מול שתי חטיבות סוריות – 91 במזרח ו-76 במערב. הסורים ניהלו מהלכי השהיה בהצלחה והתחמקו מקרבות חזיתיים, שבהם לא היה להם שום סיכוי. סיפורו של איל מלמד, מפקד פלוגה בחטיבה 399, שגדודו התקדם "בציר הפיתולים" בשטח הררי, מעל כמה ערוצים עמוקים שעליהם הוקמו גשרים וגשרונים, מאפיין את התקדמותו של הגייס ביום ד'. אורך הקטע שעל "ציר מיכה" - חמישה ק"מ, ובתוכם חמישה עיקולים חדים. בכל אחד מהפיתולים חפרו הסורים בור יקוש[121] מלא חומר נפץ, שנועד להתפוצץ ולהרוס את המעבר ההכרחי היחיד, ובכך לעכב את התקדמות הכוח התוקף: "אנו מגיעים עד לעיקול, כ-250 מטר לפני הבור הייקוש. נהג עצור! על הכביש 20-15 מוקשים חדשים ונוצצים. אקט קרבי ראשון. עדיין לא מסודר כל כך, אבל החברה מתחילים להתעשת. דובי הסמ"פ מארגן את הפלוגה בעמדות, בעוד שאני נשאר על הכביש כ-50 מטר לפני המוקשים, וממתין לטנק 'נכרי'[122]. במהלך ההמתנה אני מפוצץ 5-4 מוקשים בירי מקלע 0.3. טנק 'הנוכרי' נכנס לאט. בום, בום, בום, 'הנוכרי' לא מפוצץ כלום. הטנק לעומת זאת עולה על שלושה מוקשים. רוני חיטרון, מפקד 'הנוכרי', מוסיף ששון לשמחה ומדווח שגם הבור הייקוש, מעבר למוקשים, הופעל, ו'רק אם הטנקים מסוגלים לדלג מעל פער של 10 מטרים ועומק של 20 מטר אפשר יהיה לעבור'". סגרתי כאן מירכאות יחידת הנדסה שנלוותה לגדוד הוזעקה לראש הטור. חייליהם פינו את המוקשים מהכביש בפעולה ידנית ובדחפור, והכשירו מעבר בתוך הוואדי. רק אחרי שלוש שעות ניתן היה להמשיך בתנועה.[123]
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)
אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם
לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה
אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו
|
|