יובל עבר מאז סיימנו את הקורס וזה זמן מתאים לפתוח "אשכול" בנוגע ל"משפחת קורס 65".
לא סתם אני מכנה את הקורס "משפחה".
ראשית, משום שמדובר גם בכאלה שהחלו עם קורס 65 וסיימו קודם, כדוגמת הנווטים שסיימו יחד עם קורס 64 לאחר שהקורס קוצר בזכות הצורך הדחוף בנווטי קרב למטוסי הקורנס שזה עתה נקלטו בחיל האוויר, וגם באלו מאיתנו שהוסבו בהמשך הקורס לטייסות מסוקים ותובלה וסיימו עם קורס 66.
שנית, כיוון שמדובר בחבורה מגובשת הנפגשת מידי שנה, כולל עם בני זוג (ולפעמים גם עם צאצאים) ואפילו נוספים שהיו עם הקורס תקופה ממושכת ולא סיימו.

מידי פעם אספק קישורים לנושאים הקשורים לקורס. חלקם העליתי לפורום בעבר.

הערה: התמונות המצורפות הן בעיקר מהאוספים של חברי הקורס ומאולפן הוידאו של ביה"ס לטיסה.

אתחיל מהסוף
מפגש היובל התקיים השנה ב 28.5.2021 עם השתתפות מפקד חיל האוויר אלוף עמיקם נורקין ("כשאתם קיבלתם כנפיים אני בדיוק עליתי לגן חובה"), מדריכי הקורס ומפקדיו.

https://www.iaf.org.il/9331-53145-he/IAF.aspx

תמונה מהמפגש:



קישור לרזולוציה גבוהה:
https://2021-uploaded.fresh.co.il/2...13/82990993.jpg

קישור לתמונה ממוספרת ושמות המשתתפים:
https://2021-uploaded.fresh.co.il/2...13/84270745.jpg

קישור לסרט המפגש (כולל סרט היובל שהוקרן במפגש, החל מ 1:09:35):


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

בשבועות שלפני המפגש ביקש מאיתנו יעקב סולן (סלובודקין), הדמות הדומיננטית בייזום המפגשים ובאירגונם (התברכנו. אגב, הוא עדיין עושה מילואים כקצין בטיחות טיסה של ביה"ס לטיסה), לשלוח אליו סיפורים אישיים, חוויות, כתבות, תמונות וכד' מכל השנים שעברנו מאז הגיוס. אלו מיועדים ל"ענן" הקורס ובהמשך לספר היובל של הקורס.
מהחומרים שהגיעו אליו הוא החל לשלוח לנו בכל ערב, במסגרת "פינת הנוסטלגיה", אחד מהסיפורים.
בכוונתי לשלב את פרסומי "פינת הנוסטלגיה" בחומר הנוכחי בהתאם לשנים שבהן התרחשו. חלק קטן ישולב במהלך תיאור הקורס, והשאר בהמשך. יהיה מעניין. ככל שיגיעו אלי בעתיד חומרים נוספים - אוסיף גם אותם (אם בקטע נוסטלגי תראו בסוגרים הסבר קטן ובסופו י.ס., תדעו שיעקוב סולן הוסיף אותו).

ונחזור לאחור:
מתגייסים. כך נראו בוגרי קורס 65 ביום הגיוס (מתוך חוברת מפגש 20 שנה לסיום הקורס. זאב נשר, אחד הבוגרים, היה סגן מפקד הבקו"ם והכין את הדף)

באותן שנים המבדקים לקורס הטיס היו נעשים בשבוע הראשון של הגיוס. רבים מאלו שחיל האוויר שלח להם מכתב שהם נמצאו מתאימים, ולכן מוזמנים להתנדב לקורס טיס, ביצעו את המבדקים ולאחריהם נשארו כמה מאות שנשלחו למבדקי הגיבוש בחצרים.
לדוגמא, מהתמונה המצורפת, שצולמה בשבוע המבדקים, סיימו את הקורס בין שניים לשלושה.



כך סיכם (לפני 30 שנים) אחד מבוגרי הקורס את שלב המבדקים:



שלבי הקורס:
קורס הטיס היה מורכב מ 5 שלבים (5 תקופות ,שלפיהן פעל כל חיל האוויר) שכל אחד מהם ארך 4 חודשים: קדם מכין, מכין, ראשוני, בסיסי ומתקדם.

בטבלה הבאה (אני מניח שהמספרים בטבלה מתייחסים לאלו שסיימו טייסים) ניתן לראות מדוע סיימו כל כך מעט לעומת המיועדים (וקורס 65 היה הקורס הגדול ביותר שסיים אי פעם את ביה"ס לטיסה, כ 60 חניכים !).

טיסות מיון בפייפר, טירונות ולימודים.
לי יצא להתגייס עם קורס 64 (אוגוסט 1969. בהמשך, בעקבות פציעה בצניחה הראשונה במכין, עברתי לקורס 65).
היום הראשון שלי בטיסות המיון בפייפר (29/10/1969) היה יום קשה ביותר.
כל מדריך קיבל 3 חניכים שעלו בזה אחר זה לטיסת ההדרכה הראשונה.
הייתי החניך הראשון של הטייס רפי לוינזון. לפני שעלינו לטיסה הוא אמר לנו שהוא קברניט בכיר באל-על וכבר שנים רבות לא טס בחיל האוויר. אבל שלא נדאג כיוון שהוא עבר טיסת רענון של חצי שעה.
הטיסה היתה חוויה מרוממת רוח (באותה תקופה טרם היה לי רשיון נהיגה וכבר אני מטיס מטוס).
אחרי עלה יוחנן גלסר. בזמן שחזרו להקפה שלפני הנחיתה הם התנגשו עם המטוס של המדריך יובל זאב והחניך רמי עדן.
ראיתי שהדבר הולך לקרות ואף אמרתי לאלו שהיו על ידי שאם הם לא רואים אחד את השני - הם יתנגשו.
ארבעתם נהרגו. גם חלק מהחניכים של קורס 65, שהיו באותה תקופה במבחני הגיבוש, צפו בתאונה.
למחרת אפילו לא נתנו לנו להשתתף בהלוויות והמשכנו בטיסות המתוכננות.
לא היה כלל פירסום על הנושא.
באותן שנים היו נהרגים מידי שנה קרוב ל 10 אנשי צוות אוויר (ולפעמים יותר, כמו למשל בשנים שהיינו בקורס הטיס, כ 14 בכל שנה). קרוב ל 20 מטוסים (כגודל טייסת ממוצעת) היו נמחים בתאונות. כמובן שהדברים לא פורסמו.
קישור לרשימת נופלי חיל האוויר לפי תאריך באתר "מרקיע שחקים":
https://sky-high.co.il/wp-content/u...03/KIA-date.pdf





מ"פינת הנוסטלגיה":

1 - חיים בוק - סגירת המעגל
סיפור משותף : ראובן אבידן & אודי יניב (יונך) & אברי ליבני

אבידן ראובן - התחיל :
סיפורים אני בדרך כלל לא זוכר .
אבל, סיפור אחד, משלב הקדם מכין, איני יכול לשכוח .
הסיפור עוסק באחד המכי״ם שלנו בטירונות .
למ"כ קראו חיים ואנחנו הוספנו לו את הכינוי: "בוק "....
באחד המסדרים הצדיע לו החניך התורן והכריז :״ המפקד חיים בוק - המסדר ערוך לפקודתך ״ ...

יניב (יונח) אהוד - מוסיף אחריו :
ובאמת מישהו קרא לו חיים בוק ואז הקצין שלנו בטירונות, סגן שלמה לוי, העמיד אותו
בתל מראשה ואמר לו לצעוק :
" למדריך חיים בוק לא קוראים חיים בוק קוראים לו : חייםXXXX "...
כך אני זוכר את השם האמיתי של חיים בוק ...

ליבני אברי - חותם אחרון :
חיים בוק בטירונות בסדרה בית ג'וברין , בסיבוב פרסה בצומת, צועק לטירונים הרצים :
"מה אתם מזיעים? זיעה חוסכת דם! תפסיקו לבזבז דם "...

צילומים:
ראובן אבידן - טירונות - 1969 - שימו לב לחמור ברקע
טירונות סדרה - קורס 65 - 1969 בית – גוברין. שימו לב לנשק האישי - רובה צ'כי
ראובן אבידן - קדם מכין - שלב הטיסות - הסרבל הראשון – 1969
אברי לבני - בקיבוץ - ערב הגיוס – 1969
אודי יניב (יונך) - מתקדם - ערב סיום הקורס – 1971



2 - הכפיל מגיע לטירונות - גושן (תרי) אביתר

קורס 65, טירונות חורף, סדרה בהרי ירושלים, ליד בית ג'וברין .
גשמים, בוץ, קור מקפיא, ואנחנו באוהלי סיירים, לבושי דגמ"ח מסמורטט, גושי בוץ מהלכים.
היה לנו באותה טירונות סמל מחלקה, ינון בנין שמו, בחור שאהב לשמוע את עצמו ... כשאנחנו עומדים על הרגלים ... במיוחד שיכלל סגנון דיבור אופייני של צעקות בסגנון: "בוא'נה , בוא'נה , בוא'נה " ...מטווחים של עשרות מטרים .
ינון מסתובב במאהל סחוף הרוחות והגשם, מאיץ בגושי הבוץ האנושיים ומתעלק עליהם בצעקות .

לפתע הוא קופא במקומו , פיו נאלם דום ולסתותיו נשמטות בתדהמה :
לפניו ניצב הטירון , יעקב סלובודקין , שרק לפני רגע השתלח בו ,כשהוא גוש בוץ מכף רגל ועד ראש, והנה הטירון נקי ומצוחצח ,לבוש בחליפה צבעונית של רוכבי אופניים, הדורה וצמודה לגוף) זאת לדעת בשנת - 1970 , חליפות ייעודיות של רוכבי האופניים היו מחזה נדיר) ולא זו בלבד אלא שהטירון הניצב מולו במלוא הדרו מישיר אליו מבט ומחייך במלוא פה בלי שום צניעות המתחייבת ממעמד ו ...
היה זה מחזה מדהים לראות את ינון, בפעם הראשונה והיחידה בטירונות, מנסה להוציא מילה מהפה ולא מצליח, המלים פשוט נשנקות בגרונו, אחוז תדהמה מן הפלא המתחולל, ממש לנגד עיניו ...
זו הייתה גם הפעם הראשונה בה גילינו שליעקב סולן (סלובודקין (יש כפיל, אח תאום ... ראובן .

הערה שלי (יערי): גם ראובן סולן הגיע בהמשך לקורס טיס (קורס 78, סיום דצמבר 1975) לאחר שהיה עתודאי בטכניון (מהנדס אווירונאוטיקה) וסיים כנווט קרב. יותר מאוחר, 1978-1980 גם היה הקצין הטכני של טייסת 107 קורנסים.

צילומים:
קורס 65 סדרת טירונות בית ג'וברין במרכז ינון בנין
האחים התאומים ראובן & יעקב סולן (סלובודקין (בגיל שנתיים)
ינון בנין (משמאל) & ראובן (סלובודקין) סולן (מימין) חברים בנבחרת ישראל ברכיבה על אופניים
ינון בנין היום (מימין) עם הספר המקורי: פרי עץ חיים, השייך לינון

הכשרה לקצונה שכללה גם 6 שבועות של מסעות לא קלים (הליכה של כ 30 ק"מ מידי יום וכ 20 ק"מ מידי לילה וכך 5 ימים בשבוע "חרשנו" את המדינה) וכן הכשרות ייעודיות כגון: קורס צניחה, קורס מילוט, סידרת שבי ועוד. וכמובן שממשיכים ללמוד.

על השלבים הראשונים של קורס הטיס, מתוך החוברת שנכתבה למפגש 20 שנים לסיום הקורס:





בשני השלבים הראשונים גרנו בצפיפות באוהלים. חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף. שלא לדבר על האבק הרב שחדר לכל פינה ושנדרשנו לנקות היטב לקראת מסדרי סוף כל שבוע.



קורס צניחה





תמונות מהמסעות ברחבי הארץ:



מסע גליל:



מסע נגב:



ב 16/9/1970 ראש הממשלה גולדה מאיר טסה לארה"ב, בין השאר כדי לשכנע את ניקסון לחדש את אספקת מטוסי הפנטום שנעצרה חצי שנה קודם.
משמר הכבוד הורכב מחניכי קורס 65.



גם כשחזרה, ב 21/9/1970, ביצענו משמר כבוד.
התמונה הבאה צולמה ע"י משה מילנר (לע"מ):





סיום של כל תקופה הוא שבוע של ירידת מתח, אימוני תרגילי סדר למסדר הכנפיים בניצוחו של הרס"ר שיקל, טקסים של עליה לשלב הבא, מסיבות ויום ספורט של כל ביה"ס לטיסה. בנוסף לתחרויות הספורט בין חניכי השלבים השונים מתבצעת בסיום תחרות ספורט (בד"כ כדורגל) בין נבחרת החניכים/מדריכים לבין אחת מהקבוצות המובילות בארץ.
עד היום זאב נשר, מבוגרי הקורס, מתרגש כשנזכר כיצד הכניע את השוער הכי מפורסם במדינה, יעקוב חודורוב.

בתמונה התחתונה - הענקת "גביע כדורגל לקבוצה מצטיינת ביום ספורט...משה המרמש ז"ל...". ייתכן שמעניק הגביע הוא אביו של משה המרמש, שנהרג באימון אירובטי ב 14/3/1969, לקראת מסדר הכנפיים באותו חודש.

משלבי ההכשרה הקרקעית עולים לשלב הטיסות הראשוני. הטייסים במטוסי פוגה. הנווטים במטוסי צסנה (חד מנועיים) ביום ומטוסי איילנדר (דו מנועיים) בלילה לניווטי מגע, מטוסי תובלה גדולים (דקוטות ונורדים) לניווטי מירשם (ללא ראיית קרקע, כגון מעל ים). מעתה ואילך נגור בבנייני בית הספר ונלך בשלשות למבני הטייסות.



בהזדמנות זו, תמונה נפלאה מאוסף עמוס דור (צילום: נ.ק.): בראיה קדימה נעזר המדריך בפריסקופ.



וגם רישום מצויין של ארנון קרמר:



מ"פינת הנוסטלגיה":

3 - אוֹבֵךְ (הופץ אלינו בכותרת: וורטיגו באמצע היום) - ריבק אלון

הייתי אז בן 19, פרח טייס, כמעט שנה בקורס, בשלב 'ראשוני' (השלישי מבין 5 שלבי הקורס דאז). מרכז חיינו אז היה בבסיס חצרים, בו שכן בית הספר לטיסה. אימוני הטייס ב'ראשוני' היו על מטוס 'פוגה מגיסטר' סילוני דו מנועי. מחמת צפיפות המטוסים הרבה באוויר בחצרים הוחלט שחלק מטיסות האימון יועתקו מחצרים מערבה לשדה התעופה באל-עריש שבצפון-מזרח סיני. כל סיני היתה אז בשליטה ישראלית, 4 שנים לאחר מלחמת ששת הימים והרבה שנים טרם פִּנוי סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים. בבוקר היינו יוצאים בטיסה מחצרים לאל-עריש, מתאמנים בטיסות שם ובערב חוזרים בטיסה לחצרים.
גם באותו יום יצאנו עם בוקר לאל-עריש כרגיל. אינני זוכר מה תִרגלתי באותו יום, אך הטיסה חזרה זכורה לי היטב. הטיסה האחרונה שלי באותו יום תוכננה כטיסת סולו (טיסת יחיד, ללא מדריך). היה עלי להעביר את ה'פוגה' משדה אל-עריש לשדה חצרים.
הלכתי כרגיל למטוס, עשיתי למטוס את כל הבדיקות החיוניות טרם טיסה, הִנעתי, הִסעתי את המטוס על המסלול, קיבלתי רשות המראה והמראתי ופנַי לחצרים. טִפסתי לגובה הטיסה המקובל, כמה אלפי רגל. השמש היתה די נמוכה מאחורַי בשמיים, כשעה או שעתיים טרם שקיעה. הרְאוּת לא היתה משובחת עקב אובך. כמה דקות לאחר המראה האובך החמיר וחשתי כמו בסופת חול. השמיים שינו את צבעם מכחול לצהוב-חום. הקרקע הרחק מתחתַי הפכה גם היא לצהובה-חומה ולא ניתן היה לזהות אם אני מעל יבשה או ים, וכמובן לא לראות ישובים כלשהם.
הייתי אחוז בהלה. התלבטתי אם לשוב לאל-עריש או להמשיך לחצרים. החלטתי להמשיך, כי לא היה מובטח שיפור בַּרְאוּת בדרך חזרה לאל-עריש, וגם, ולא פחות חשוב, עדיף לבלות את הלילה בחדרי שבחצרים מאשר בשדה אל-עריש הנידח. לא נותר לי אלא לעבור ל'טיסת מכשירים'. עיניי נדדו ממד הגובה, דרך המצפן אל האופק המלאכותי ובחזרה. הַרגשתי הגופנית לא תאמה את שהראו לי צגי מכשירי הטיסה. כל הזמן חשתי שאני בפניה ימינה או שמאלה ושהמטוס מטפס לגובה או מנמיך, אך צגי המכשירים הראו אחרת. נזכרתי באין-סוף סיפורים ששמעתי על טייסים שהתרסקו כי סמכו על תחושותיהם הגופניות ולא על נתוני מכשירי הטיסה. מחשבות אלו לא שיפרו כלל את מצב רוחי באותו רגע. הכרחתי את עצמי להאמין לתצוגת המכשירים ולהקפיד להתעלם במכֻוון מתחושותי הגופניות.
הטיסה לא היתה ארוכה מאוד, אך היתה סיוט מתמשך. כל הזמן עיניי נעוצות במכשירים: מצפן, מד גובה, אופק מלאכותי, ומדי פעם גם מד מהירות, נתוני מנוע ודלק. סוף-סוף התקרבתי לחצרים והתחלתי להנמיך. רק בגובה נמוך מאוד התחלתי לראות פרטים בקרקע הפרושה תחתַי. השמיים מעלי עדיין היו עיסה צהובה-חומה. לאט-לאט התחלתי להבחין במסלולים ובסופו של דבר נחתתי בחצרים בשלום. הִסעתי את המטוס לנקודת חנייתו, עצרתי וכיביתי את המנועים.
השקט אפף אותי. הייתי שטוף זיעה, לאו דווקא מחמת החום. זמן רב חלף עד שהדופק שלי חזר לקצב הרגיל. פתחתי את חופת תא הטייס, נשמתי מלוא רֵאותי אוויר צח, עם אובך, ויצאתי מהמטוס. עמדתי על הקרקע אך עדיין לא חשתי יציב, לאחר התעלמות מכוונת וממושכת מתחושת המרחב בטיסה.
מסקנה: המטוס תוכנן כדי לטוס באוויר. הגוף האנושי לא.

צילומים:
שדה התעופה אל עריש - סיני
פוגה מגיסטר - מטוס האימון של חיל האוויר (1960 - 2010)
אלון ריבק - שלב הראשוני - קורס טייס



4 - פעמיים אל עריש - דודי קנט

פתיחה
גם הסיפור שלי משלב שני סיפורים, שניהם אירועי בטיחות מסמרי שיער, שהתרחשו בקורס 65 .
שמעתי, שעוד רגע פינת הנוסטלגיה נסגרת (28.05.21 - נפגשים, זוכרים? בעוד שבעה ימים) ולכן
גם אני מציע לכם שני סיפורים במחיר של סיפור אחד .
הסיפור הראשון, גיחת אימון שגרתית, באל עריש, שתוצאתה הייתה כמעט אסון נורא.
הסיפור השני, עוד גיחת אימון רגילה, עם סוף אפוקליפטי, הפעם בבסיס חצרים .
שני הסיפורים בלתי אפשריים, אך הם באמת קרו, אנחנו לא לבד במטוס, כלומר עם שני מדריכים
מנוסים. לכן, אני רשאי, במיוחד אחרי חמישים שנה, להסיר את כל נטל האחריות מעל כתפי ומעל
כתפי חברי, לפחות ביחס לשני האירועים המתוארים להלן (כשיש מדריך במטוס - עליו לבדו מוטלת אחריות הבטיחות בטיסה).
בתמצית, שני הסיפורים מציגים אירועי בטיחות דרמטיים , המאפיינים טעויות אנוש חמורות.
טעויות כאלה עלולות לקרות, אסור לקבל את זה שהן מתרחשות, יש למנוע אותן וניתן לעשות
זאת, בכל דרך.
ברגע אחד אתה באולימפוס של התרגשות, חניך בקורס טייס, מגשים את חלומו של כל בחור צעיר , ובוודאי שלי, שחלמתי מגיל צעיר להיות טייס, לטוס בשמים בתוך המרחבים הכחולים האין סופיים.
בסופו של הרגע השני אתה שוב מבין שאתה רק בשר ודם, ואלמלא אלת המזל טיכה, שהשאירה
אותך, ברוב טובה, בחיים, היית הופך לגוש בשר חרוך, בסופה של עוד תאונה מחרידה, כמו
תאונות רבות, להן היינו עדים לצערנו באותן שנים.

סיפור ראשון - מטוס על מטוס - אל עריש - 1970 :

קורס טייס 65 , אני חניך בשלב ראשוני קרב, שיעורי הקפות נערכים בשדה אל עריש, עקב עומס
כבד בבסיס חצרים , בסיס האם של בית הספר לטיסה .
אני חניך טייס, יושב במטוס פוגה, במושב הקדמי ומאחורי המדריך מוטי שפירא ('השרירן'),
שמדגים לי הקפה ללא מדפים . בהקפה כזו המהירות בפיינל גבוהה ב-10 קשרים מהמהירות
הרגילה, האף נשאר גבוה ולכן מבצעים פיינל מאוד ארוך ושטוח, שמחייב יציאה ארוכה בצלע 'עם
הרוח'.
מטוס הפוגה שאחרינו, ובו נורמן צ'רניס (שחר) ומדריכו זבולון אמיצי ז"ל , נמצאים אף הם בהקפה, צמודים אלינו, כנראה מעט קרוב מידי. אבל משום מה, הם מאבדים קשר עין איתנו ופונים לפיינל בנקודה הרגילה, הם למעשה 'חותכים' אותנו, מבלי, שאנחנו רואים אותם (כי הם היו בגב שלנו (ומבלי שהם רואים אותנו (כי לא הסתכלו או כי לא חיפשו אותנו).
פקח הטיסה במגדל, מבחין פתאום בשני המטוסים בפיינל, צמודים, קרובים מאוד זה לזה , ממש
אחד מעל לשני.
מכיוון שלא ברור לפקח מי זה מי, או במילים אחרות, מי למעלה ומי למטה, הוא נכנס להלם,
פשוט שותק, אינו יודע מה לעשות.
אנחנו מהירים יותר בגלל מצב המדפים שלנו (מדפים למעלה) ובשל מצב האף הגבוה איננו
מבחינים במטוס שמתחתנו .
גם אמיצי אינו מודע למטוס נוסף, שמפתיע אותו וחולף מעליו בגובה של סנטימטרים ספורים
)אנחנו מהירים ב - 10 קשרים(.
אמיצי, רואה לפתע, ממש בשלב הנגיעה , זנב של פוגה, שנוגעת במסלול לפניו. שני המטוסים
נוגעים במסלול בו זמנית... בהפרש של מטרים בודדים, רק בגלל המהירות העודפת שלנו ומעט
הצפה ממושכת, וגם הרבה מאוד מזל (כן אלת המזל טיכה לא נחה), לא אירעה התנגשות.
בתחקיר לא היה לי מה לומר, כי לא ראיתי שום דבר חריג... גם לאחר הנחיתה... (נחתנו ראשונים).
מונתה ועדת חקירה (גולדי ז"ל) , שחקרה את המקרה "כאילו יש 4 הרוגים" (ציטוט) ובאמת לא
ברור איך לא היו הרוגים.
אגדת הקורס מספרת ששפירא, 'השרירן', הלך מיד למגדל והיכה נמרצות את הפקח... (ומי
שהכיר את שפירא יגיד לך, שזה באמת קרה...).
ויש המוסיפים כאן את האמרה הידועה :
" מזל שהפיינל היה נקי ..." (זו בדיחה פנימית , שרק אנשי קורס 65 יבינו אותה... י. ס.).

סיפור שני - נחיתה על האלכסון - חצרים - 1970 :

הסיפור הזה מתחיל גם הוא בשדה אל עריש... אבל נגמר בבסיס חצרים...
בבסיס חצרים יש, כידוע שני מסלולי המראה ונחיתה מקבילים, שכיוונם 28/10, ושני מסלולי הסעה
צרים, שכיוונם 33/15, שמחברים את קצות המסלולים הראשיים ויוצרים מעין מקבילית .
על מסלולי ההסעה האלכסוניים (15/33) מעולם לא טסנו וגם לא תרגלנו עליהם שום סוג של
אימון, בוודאי לא המראות ונחיתות .
בשגרת האימונים שלנו, מטוסי הפוגה נהגו לצאת בבוקר מחצרים לאל עריש, ובסוף היום שבו
לחצרים לתחזוקה ומנוחת לילה. מכיוון שהטייסים, בתא הטייס, תוך כדי טיסה, לא יכלו לכייל
ידנית את התדרים במכשירי הרדיו במטוס הפוגה, טכנאי הקשר היו מכיילים את ערוצי הגישה
והמגדל, באופן ידני, בהתאם לשדה היעד של המטוס, פעמיים ביום.
אחד המדריכים (כנען) טס מאל עריש חזרה לחצרים ומשום מה, במטוס שלו, נשארו ערוצי הגישה
והמגדל מכוונים על התדרים של מגדל אל עריש ולא שונו על ידי טכנאי הקשר, כנדרש, לתדרים
של מגדל חצרים, אליו טס המטוס .
בתקשורת הראשונה שלו, עם "מגדל חצרים", על מה, שהוא סבור, ערוץ הגישה של חצרים, כנען
שומע מהפקח באל עריש, שקולט את המטוס למרות המרחק של אל עריש מחצרים,
שהמסלול בשימוש הוא 34 (זה המסלול בשימוש הקבוע באל עריש... ולא בחצרים...).
המדריך לא מתבלבל אפילו לרגע, מבין מיד ובוודאות, שהמגדל בחצרים מבקש ממנו לנחות על
אחד ממסלולי ההסעה, שכיוונם (15/33) בערך צפון מערב. . . (כמעט כמו באל עריש (16/34)...
והוא נענה לאתגר של נחיתה לא שגרתית זו...
בחצרים, בינתיים עומס שיא על שני המסלולים, שנראים כמו כוורת רוחשת של מטוסים: חניכים
בהדרכה ובסולו במסלול הצפוני ומטוסי קרב מטייסות הבסיס במסלול הדרומי.
המדריך, כנען, פועל בדיוק לפי ההוראות שקיבל, "מבצע" הקפה מסודרת למסלול "33 "בחצרים, אבל נמצא בקשר רצוף עם מגדל אל עריש (כנאמר לעיל כיוון המסלולים, 33 בחצרים ו - 34 באל עריש דומה מאוד, מבחינת הכיוון שלהם).
לפתע, מבחינת מגדל חצרים, מטוס פוגה צץ לו משום מקום, נכנס לנחיתה על מסלול האלכסון
(33) ללא קשר רדיו עם מגדל חצרים ונוחת עליו, כמו שנראה למגדל כנחיתת אונס .
במקריות , נטולת הסבר (שוב אלת המזל טיכה, אומנם כבר קצת עייפה מהשטויות שלנו, אך עדין
עושה את תפקידה נאמנה), המטוס הנוחת איננו מתנגש באף מטוס, נוחת למופת על מסלול
ההסעה ,שגם בהליכה עליו קשה שלא לרדת ממנו לחול בשולי המסלול עקב רוחבו הצר. . .
וגם כאן יש המוסיפים את האמרה הידועה (למרות שהיא מתאימה במקור לשדה אל עריש):
" מזל שהפיינל היה נקי ..." (זו בדיחה פנימית , שרק אנשי קורס 65 יבינו אותה... י.ס.).

צילומים:
אלת המזל טיכה - מיתולוגיה יוונית
מפת גוגל תמונת המסלולים בסיס חיל האוויר אל עריש (כאז כן היום דבר לא השתנה)
מפת גוגל תמונת המסלולים בסיס חיל האוויר חצרים בח"א 6
דודי קנט - קברניט אלעל עם בנו הקטן עומר (לימים גם עומר סיים קורס טייס בחיל האוויר ואף הוא הצטרף לאל על)



5 - חזיות ותחתוני נשים - יגאל ליבנה

היינו 6 - 8 פ"ט בחדר אחד בשלב הראשוני :
קופל ז"ל, אשכול, נבו, נצר, משב, לעדן (ואולי גם קרני וגרנות...).
כל סוף שבוע היינו מקבלים חבילות מהקיבוץ או מההורים וחולקים אותן עם החברה .
באחד הערבים, בשישי או בשבת, חזרנו מארוחת ערב בחדר האוכל פרחי טייס לחדרנו .
כשאנחנו פותחים את הדלת, רואים על השולחן את החבילה, שקיבלנו באותו יום, ועליה עוטות
5 - 6 חולדות ענקיות, עסוקות בנבירה ואכילה רעשנית .
לא אשכח איך החולדות הפנו אלינו את הראש, כשנפתחה הדלת, אך מייד הסתובבו והמשיכו
לנבור ולאכול, כאילו אנחנו לא קיימים .
נבו טורק את הדלת ופולט לחברה: " זה כנראה לא החדר שלנו, התבלבלנו ... "
בעת אחרת: הבינוי של הבסיס עשו ניקיון של גופי החימום ( מאחורי הפנלים) במגורי פ"ט .
כשהורידו את הפנלים, מצאו המון גרביים ופרטי לבוש שלנו, שהחולדות אספו לרפד את מגוריהן.
... אבל מעניין... מצאו גם תחתונים וחזיות של נשים...
... זאת למרות שמגורי הפרחים היו מחוץ לתחום עבור בנות ...

צילומים:
יגאל ליבנה - מנגן בחצוצרה בקיבוץ לפני הגיוס
יגאל ליבנה (ברקע - בניין מגורי פרחי הטייס)

עולים לשלב הבסיסי לטיסות המורכבות יותר.
בכל שלב ממשיכים לשפר ולטפח את איזור המגורים, מפקדת ביה"ס והטייסות.

סוף סוף הגענו לשלב האחרון.
הנווטים שהוסבו בתחילת הקורס מקדימים (ומסיימים עם קורס 64).

מפינת הנוסטלגיה:

6א - טייסים ישראלים משקרים - מאיר שמיר

1970 - קורס נווטים 29, בעיצומה של מלחמת ההתשה, חיל האוויר מחליט לקצר לנו את
הקורס מ - 20 חודשים ל - 16 חודשים ולהכשיר אותנו בתהליך הכשרה מהירה, כדי שנגיע כמה
שיותר מהר לטייסות הקורנס. חלק מההכשרה המהירה נעשית באמצעות סימולטור ואנחנו
נשלחים לטהרן, בירת אירן, לשם כך .
לובשים בגדים אזרחיים, מתבקשים לדבר רק אנגלית ולא להסגיר את המוצא שלנו .
בבוקר התאמנו בסימולטור ובערב הלכנו למקום בילוי היחיד שהרשו לנו לבקר בו, , ICE PALACE ארמון הקרח של טהרן. היה שם מבחר גדול של מכונות משחקים, בהן אהבנו להשתעשע .
המכונה הפופולרית ביותר שלנו הייתה מכונת משחק של מרוץ מכוניות, שכדי להפעילה היה
צריך לשים מטבע מקומי, "טומן", שערכו כחצי שקל. אבל כשנגמרו לנו המטבעות, התחכמנו
ושמנו מטבע ישראלי של 25 אגורות, שהיה בדיוק באותו הגודל .
ערב אחד, כששמנו במכונה את המטבע של 25 האגורות, אנחנו שומעים מאחורי גבינו קול עבה
של פרסי, שאומר לנו בציניות :
" טייסים ישראלים משקרים?"...
נבהלנו, היינו כולנו בהלם מוחלט, לא מבינים מה קורה פה .
אבל הבחור הפרסי ניסה להרגיע אותנו ואמר: " רגע, רגע, תירגעו, תירגעו חברה".
מסתבר שהבחור היה יהודי פרסי, שבא לישראל על מנת לשרת בצבא, ואחרי שלוש שנות
צבא חזר הביתה למשפחתו בטהרן. כשהיה בארץ גר בקיבוץ וזיהה לפי השעונים שלנו שאנחנו
כולנו אנשי צוות אוויר השייכים לחיל האויר הישראלי. הוא אפילו סיפר לנו שהייתה כאן משלחת
נוספת של טייסים מישראל לפני מספר חודשים ... הכול בגלל שצ"ע (שעון צוות אוויר).

צילומים:
מאיר שמיר - ערב סיום קורס נווטים - 1971
מאיר שמיר - נווט צעיר - טייסת 69 - הפטישים



במתקדם, כשהולכים במדי א', כובע המצחיה מחליף את הכומתה (כמו אצל הקצינים).



ממשיכים לשתול ברחבי ביה"ס לטיסה (לא הזיק שרבים מחברי הקורס הם קיבוצניקים).



הנווטים שהוסבו בתחילת הקורס מקדימים (ומסיימים עם קורס 64).



קישור לקורס הנווטים 64 בשלב מוקדם יותר עם שמות:
https://2021-uploaded.fresh.co.il/2...13/78915336.jpg

מתקדם טייסי קרב:



קישור לתמונה עם שמות:
https://2021-uploaded.fresh.co.il/2...13/36159190.jpg

חניכי מתקדם קרב, לקראת סיום הטיסות, מסיימים את הקורס במטס גדול של מבני רביעיה (צילומים מאוסף עופר לפידות).



מתקדם נווטים:



קישור לתמונה עם שמות:
https://2021-uploaded.fresh.co.il/2...13/36857739.jpg

מתקדם טייסי מסוקים קורס 65



קישור לתמונה עם שמות
https://2021-uploaded.fresh.co.il/2...21/81342579.jpg

טיסות סולו מתקדם מסוקים



מתקדם טייסי מסוקים קורס 66 (עם שלושה שהוסבו מקורס 65):



קישור לתמונה עם שמות:
https://2021-uploaded.fresh.co.il/2...13/14491457.jpg

מ"פינת הנוסטלגיה":

6ב - טיסה זו מחלה - שליש מתים מהמחלה - איל מולי
מתי הבנתי באמת שאני רוצה להיות טייס?
הסיפור מוקדש לזכרו של עמי אלקלעי ז"ל

לא חלמתי להיות טייס. מילדות חלמתי להיות מהנדס ולעסוק בספורט ובאמנויות לחימה. לא בניתי טיסנים ולא הייתי בקלוב תעופה.
הסיפור שלי מתחיל ביוני 1968. סיימתי לימודי הנדסה בטכניון כעתודאי. בחופשות עשינו קורס מ"כים וקורס קצינים. הגיעה העת להתגייס לשרות סדיר.
כמעט כל חברַי למחזור התגייסו כמהנדסים ושלושה התנדבו לקורס טייס. מלחמת ששת הימים בה השתתפתי בכיבוש הגדה המערבית הסתיימה לפני שנה. לא רציתי לפספס את החוויה הקרבית, והתנדבתי לשרת בצנחנים.
שנתיים מדהימות של חוויות: קורס קומנדו, אימונים עם סיירת 35 לפעולות בעורף האויב, 53 צניחות, סגן מפקד מעוז בתעלה במלחמת ההתשה, הפגזות יומיומיות על המעוז, תקיפת המעוז ע"י רביעית מיג 17 בשלושה יעפי הפצצה, ריקוט וצליפה וגם ראינו את הפלת גיורא רום.
החלטתי שאני מעדיף להיות בצד השני של הפצצות ולא להיות זה שחוטף אותן.
סיפרתי על כך לעירא להט ז"ל, בן מחזורי בטכניון, שהוצב לשירות באכ"א כמהנדס תעשיה וניהול. כנראה שהדלקתי אצלו משהו שבער בו. שלושה חודשים לאחר מכן הגענו שנינו, בחודש מרץ 1970, לקורס טייס 66. יחד איתנו היו עוד 15 ותק"צים ('ותיקי צה"ל') כולל ברנזון, צורבל וזמי קינן.
קיבל את פנינו סמל: "תשכחו שהייתם עד עכשיו קצינים במקום אחר, אתם כעת בקורס טייס, תורידו את הדרגות, קיטבג הרם, קדימה רוץ!"
עירא לידי אומר לי תוך כדי ריצה: "זה לא כל כך נראה לי".
"גם לי לא, אבל בוא נחכה עוד יום ונחליט מחר..." עניתי.
למחרת אימצנו את שיטת הסלמי: פרוסה פרוסה, האופק הרחוק זה שבוע גג, בתקוה לאכול את כל הסלמי.
חווית טיסות המיון על הפייפר מתחילות את ההתאהבות בהצמחת כנפיים. דילגנו לסוף המכין של קורס 65. 200 הטיסות על הצוקית עברו ביעף. האהבה לטייס מתפתחת בסתר, כאשר המטרה העיקרית היא להשלים את הסלמי ולעמוד על מגרש המסדרים כבוגרים ולא רק כמציגי אוירובטיקת תס"ח קרקעית עם שיקל המיתולוגי כמוביל המסדר.

טיסה אחרונה לפני המבחן הסופי. עמי אלקלעי ז"ל המדריך במושב האחורי. ממריאים לקראת שקיעה. לאחר כמה דקות אומר לי אלקלעי: "אתה רוצה להמשיך לתרגל או שאתה רוצה סוף סוף להתחיל ליהנות?"
"חלופה ב'", אני עונה.
"אני לוקח", אומר עמי, "תסתכל מערבה". השמש בדיוק מתחילה לשקוע. עמי מושך לנסיקה תלולה, המטוס אוסף גובה, האופק מתרחק ואנו רואים שהשמש עולה מעל האופק וזורחת במקום לשקוע. עמי מתחיל בצלילה והשמש שוקעת ככל שאנו מנמיכים. אחרי פעמיים כאלו אומר לי עמי: "הבנת?"
"ועוד איך הבנתי", אני עונה בקול חנוק מהחוויה.
"אתה לוקח". אני מתחיל לנַהֵג את השמש - נוסק והיא זורחת, צולל והיא שוקעת. אחרי שלוש או ארבע פעמים עמי מסנן בדרכו האופיינית: "תפסיק לחשוב שאתה אלוהים ותשים לב לדלק שעוד רגע נגמר לנו".
בדרך לנחיתה אני אומר לעמי: "תודה, עכשיו הבנתי שאני באמת רוצה להיות טייס!"
עמי מסנן חזרה: "תיזהר, טַיִּס זו מחלה הכי כייפית שיש, אבל שליש מתים ממנה..."

צילומים:
בצנחנים לפני הקורס
עם עירא להט ז"ל אחרי סולו
הענקת כנפיים
אחרי 6.5 שעות טיסה בארוך טווח
סולו כפיר
קבלת פרסי ביטחון ישראל ב 1987 וב 1994



תוספת שלי: מולי, כמו יעקוב סולן, עדיין עושה מילואים ! (אפילו שהוא מבוגר מאיתנו בכמה שנים טובות) וגם פעיל בלתי נילאה במפגשי משפחת קורס 65. כבוד !



כשבועיים לפני הסיום יוצאים לערב השתכרות מחוץ לבסיס. המדריכים מכריחים את החניכים להשתכר וחלקם גם מצטרף לשתיה. כך נראו הנווטים וחלק ממדריכיהם באותו אירוע (לימים ביטלו את מסיבות ההשתכרות אבל ידוע לי שלפחות חלק מהחניכים ממשיכים במסורת בהיחבא):



כעבור מספר ימים - מסיבות סיום בבסיס
הנווטים הכינו למסיבה גם מערבון היתולי (גם המדריכים השתתפו ואפילו המנקה) שצולם במצלמת 8 מ"מ אילמת. בסוף מסתבר שה"אוצר" שכולם נלחמים להשיג אותו מורכב מעזרי הניווט ששימשו אותנו במהלך טיסות המרשם.
צילומי סטילס במהלך ההסרטה:



קישור לחלק מהסרט:


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

ושוב נגמר בשתיה חריפה:

מגיעים לשבוע של מסדר הכנפיים המרגש.
המון חזרות על הקרקע ובאוויר.



וסוף סוף הענקת הכנפיים.
מדובר בקורס חריג בגודלו והפעם הוא מבוצע לראשונה על המסלול הדרומי של הבסיס. לקהל נבנים 11 במות (לעומת 5 בד"כ) והמופע האווירי כולל כמעט את כל חיל האוויר. אפילו הצוות האירובטי מבצע תרגילים בשמיניה.









קישור לרזולוציה גבוהה של התמונה האחרונה:
https://2021-uploaded.fresh.co.il/2...13/20640871.jpg

קישורים לקטעים מהמסדר:


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

כך נכתב בביטאון חיל האוויר על מסדר הכנפיים:







בערב כמובן מסיבת סיום:



סיפור אישי - זכרונות משותפים - אברי ליבני.
צילומים:
בקדם מכין (שמאלי עליון)
בבסיסי (שמאלי)
אחרי סולו

לאורך השנים איבדנו לא מעט חברים (10 במהלך השרות הצבאי ו 2 לאחר מכן).

רס"ן עירא להט-גרצברג - 15.4.1973 מטוס פוגה/צוקית עם הטייס אריה (אריק) אפיק. בזמן טיסה בגובה נמוך פגעו בקווי מתח גבוה ליד עין גדי והתרסקו.
סרן שי אביטל - 7.10.1973 מטוס עיט. נפגע מטיל בעת תקיפת שריון וגשרים בדרום תעלת סואץ (שלופה) ביעף נפל"מ נמוך.
סרן יצחק קופל (קידר) - 7.10.1973 מטוס סער. נפגע מנ"מ בעת תקיפת משוריינים על גשר בדרום תעלת סואץ (שלופה) ביעף נפל"מ נמוך.
סרן גדעון בן אליעזר - 8.10.1973 מטוס עיט. נפגע בעת תקיפת גשרים מעל תעלת סואץ בגזרת הארמיה השלישית.
סרן ברוך-ארי (ברוכי) גולן - 17.10.1973 מטוס קורנס עם הטייס גד סמוק. נפגעו (כנראה מטיל SA-6) בעת שתקפו סוללת SA-3 באיזור איסמאעיליה. נטשו ולא נודע מה עלה בגורלם. הוכרו כחללים שמקום קבורתם לא נודע
רס"ן משה ויטנר - 10.5.1977 מסוק יסעור. פגע בגבעה בעת הטסת כוחות בתרגיל צבאי במדבר יהודה. אסון הנ"ד.
רס"ן ארז איתן - 18.2.1980 מטוס עיט. התנגש בקצה הר ליד קריית ענבים בטיסת מכשירים בשל הוראה שגויה להנמיך.
סא"ל יוסי אליאל - 3.7.1986 מטוס נץ. התרסק על המסלול בבסיס רמון בעת אימון אוירובטי ליום חיל האוויר.
סא"ל ציון בר אור - 18.3.1987 מסוק צפע עם הטייס יובל ווגנר. תקלה טכנית חמורה גרמה לחוסר שליטה והתרסקות. ציון נהרג ויובל ווגנר נפצע קשה.
אל"מ חגי קושט - 22.4.1990 מסוק יסעור. התנגשות במסוק אחר מעל מבוא שילה.
מיכאל פרידלנדר - נהרג בתאונת דרכים מרץ 2004 (בעת שרכב על אופניו נפגע ע"י נהג שלא עצר בשלט "עצור").
פלג רונן (רוזן) - נפטר ממחלה קשה באמצע 2020.



מעט סטטיסטיקה:

סיכום נטישות:
פרי (פיקר) נתן עם הטייס ערן רמות 23/6/1972 . התנגשות בקרב אוויר.
אלי הדומי עם הנווט פיינמסר 27/8/1973. בהמראה בקורס הסבה ב 107, מנוע מתפרק עקב בורג שהורכב ללא אבטחה.
וולפסון שוקי עם הטייס עמי אלקלעי 7/10/1973. נפגעו בעת תקיפת גשר על תעלת סואץ. נטשו ונפלו בשבי.
גור ישראלי עם הטייס יורם שחר 8/10/1973. הופלו בקרב אוויר לאחר יציאה מתקיפת מכ"מ סמוך לש"ת דמייר ונפלו בשבי הסורי.
ערן מור עם הטייס גדעון יהלום 8/10/1973. המטוס נפגע מטיל סא .6 נאלצו לנטוש אותו מעל עמק הבכא ברמת הגולן
יוסי יערי עם הטייס הראל גילוץ 9/10/1973. נפגעו מנ"מ בדרך חזור מתקיפת ש"ת כותמיה. יערי נטש במפרץ סואץ. גילוץ, בגלל תקלה בהפלטה, נטש בסיני.
עמי מנור 9/10/1973. היפגעות מנ"מ ברמת הגולן.
זאב נשר 11/10/1973. סיוע ברמת הגולן. נטש לאחר שקיבל בקשר הנחיה מוטעית לנטוש ונפל בשבי הסורי.
מיכה אורן עם רן גורן 12/10/1973. נפגעו מנ"מ באיזור ה"פאתח-לנד" בעת שהובילו מבנה לתקיפת ש"ת אל-מאזה ליד דמשק. נטשו בשטחנו.
יצחק אמיתי (ז'טלני) עם יפתח זמר 13/10/1973. בעת הובלת מבנה לתקיפת ש"ת דמשק בינלאומי התפתחה תקלה הידראולית מעל ירדן. נטשו על גב ההר מזרחית לחברון.
יגאל ליבנה עם הנווט סופר רחמים 15/10/1973. נפגעו מטיל לקראת יעף החתף על ש"ת טנטא. נטשו. סופר נהרג. ליבנה נפל בשבי המצרי.
ברוך גולן עם גד סמוק 17/10/1973. נפגעו (כנראה מטיל SA-6) בעת שתקפו סוללת SA-3 באיזור איסמאעיליה. נטשו ולא נודע מה עלה בגורלם. הוכרו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.
גופן חיים 18/10/1973. נפגע מטיל זרת במהלך תקיפת מערך הטק"א בקנטרה. בפיינל ברמת דוד המטוס איבד שליטה וגופן נטש.
יוסי לב ארי עם הטייס דורון שלו 18/10/1973. נפגעו מטילים בתקיפת מערך הטילים בקנטרה. נטשו ונפלו בשבי.
שרון יעקב 18/10/1973. נפגע מטיל ביעף תקיפת מערך הטק"א בקנטרה, נטש בין כוחותינו לכוחות מצריים. חולץ ע"י ג'יפ סיור שהקדים במעט את הכוחות המצריים שמיהרו לנסות לשבות אותו.
רפי הרצוג, יולי 1974. בגיחת צילום במטוס דרור בחזית הסורית, נשלף מהמטוס בעקבות מצנח מוביל שנפתח ומשך את המצנח הגדול שעל גבו.
יהואר גל עם הטייס עמוס אלרואי ז"ל 1/4/1975. במסגרת ניסוי מבצעי אחד ממיכלי הדלק קרס והמטוס עלה באש ונאלצו לנטוש (הטייס נותר במטוס ונספה).
אניב 26/11/1975. נטישה באימון קרב אוויר בעקבות סחרור שטוח. הנווט זאב ברט נותר במטוס ונהרג.
יוסי אליאל עם הנווט שמואל עמיר (שמיל) 29/4/1981. פיצוץ מנוע בקורנס.
איל (מולי) שמואל 5/11/1985. נטישה לאחר טעות נחיתה בלילה בין מסלולים והליכה סביב ללא גלגל שמאל.

ללא תאריך:
יצחק קופל ז"ל אחרי המראה במטוס סער /סמב"ד מחצור , המנוע כבה והוא נטש לים בגובה 3 מול אשקלון. חולץ ללא פגע.


הפלות מטוסי אוייב:
יוסי לב-ארי (לייבו) עם עדי בניה - מיג 21 מצרי 13/6/1972.
ברוך גולן עם אמנון גוריון - 2 מיג 21 סוריים 21/11/1972.
פרי נתן עם דוד דרורי - 2 מיג 21 סוריים 8/1/1973.
יצחק אמיתי (ז'טלני) עם אמנון גוריון - מיג 21 מצרי 12/2/1973.
מיכה אורן עם ספקטור - 2 מיג 21 סוריים ב 13/9/1973.
יצחק אמיתי (ז'טלני) עם פרי בן עמי - 3 מסוקי מי 8 מצריים 6/10/1973.
יוסי יערי עם רן גורן - מסוק מי 8 מצרי ב 6/10/1973.
גור ישראלי עם זבולון אמיצי - מיג 21 מצרי 7/10/1973.
יהואר גל עם איתן פלד - מיג 21 מצרי 14/10/1973.
יצחק אמיתי (ז'טלני) עם רוני חולדאי - סוחוי 7 מצרי 19/10/1973.
בנימיני צבי עם דניאל גורי - מיג 21 סורי 21/10/1973.
יהואר גל עם דן חלוץ - 2 מיג 21 סוריים 23/10/1973.
רן גרנות עם הנווט צבי ארליך - מיג 21 סורי 31/12/1980.
מיקי לב - מיג 21 סורי 10/2/1982
עופר לפידות - מיג 23 סורי 7/6/1982
מיקי לב - מיג 21 סורי 10/6/1982
עופר לפידות - מיג 21 סורי 11/6/1982

הפלות ללא אישור מודיעין:

מיכה אורן עם אורי שחר מיג 21 סורי 2/1/1973. לאחר ששברו ממיג 21 שהיה מאחור הוא נכנס באדמה.
יוסי אליאל עם דוד יאיר - 8/10/1973. מסוק מי 8 מצרי באיזור שארם בלילה.
יהואר גל עם איתן פלד - מיג 21 סורי 21/10/1973 באיזור החרמון (לאחר ששיגרו טיל שלא פגע במיג, המיג פגע באדמה. אושר כהפלת טייסת).


כעבור 20 שנים נפגשנו ביחד לראשונה כמפגש של בוגרי קורס 65.
מתוך החוברת שיצאה לקראת המפגש (דפים קודמים כבר הועלו קודם):

השתדלתי שהסיפורים יהיו לפי הסדר הכרונולוגי של התאריכים שבהם קרו.

טייסת 100, ששכנה בשדה דב בצפון תל-אביב, היתה טרמינל לאין-ספור אח"מים, בדרכם לאי-שם ובחזרה.
יום אחד, בתחילת שנות ה-70', הבחנתי באחד הטייסים הצעירים (שמו שמור במערכת) יוצא נרגש מחדר השירותים שבטייסת.
"מה קרה?" שאלתי את הבחור.
"אל תשאל", ענה, תוך שהוא מסיים לרכוס את כפתורי חנות מכנסיו, "אני עומד ומשתין ופתאום נכנס מוטי הוד (מפקד חיל האוויר לשעבר), נעמד על ידי ומתחיל להשתין".
"נו? אז?" שאלתי.
"לא ידעתי מה לעשות. אתה חושב שהייתי צריך להצדיע לו?"

תמונה:
אלון ריבק מקבל כנפיים מאלוף מרדכי (מוטי) הוד 15.07.71

הסיפור הבא מסמר שיער - שלד בארון שלי, שאני חושף היום לראשונה בפני הקורס שלנו .
נא שבו רגועים והזהרו מהתקף לב - לגבי, זה היה אירוע מפחיד מאוד.
ומעשה שהיה כך היה:
בתחילת 1972 הייתי עם נווט נוסף, בשם אלן גז, בהשתלמות תובלה בטייסת אמנ"ט בבית ספר
לטיסה. בין כל הטיסות, ערכנו גם טיסות של נווּט טקטי בים, חיפוש אוניות ותקיפת אוניות .
אחת המשימות הייתה להגיע אל המטרה מכוון השמש, על מנת שצוות האונייה לא יוכל לראות
אותנו בעין, בטרם הגעתנו מעל לספינה.
הטיסות הללו נראו כמו טיסות אימון נמ"אים (נווטים, מקלענים, אלחוטנים).
הטיסה שבסיפורנו נערכה עם מטוס נורד. אלן גז נווט ראשון ואני שני. הטיסה התנהלה כרגיל ,
אלן גז נווט את הנורד לנקודה בים המכוּנָה "קסטור" ומשם הוא המשיך במשימה שלו ואחרי
כשעה וחצי התחילה המשימה שלי. גובה הטיסות היה קבוע, בין 7,000 ל - 8,000 רגל .
לקראת סוף הטיסה קיבלתי הוראה לחפש בתוך ריבוע מוגדר בים את אוניית הריגול הרוסית,
ששוטטה דרך קבע במימי הים התיכון מול ישראל. אוניית הביון הרוסית נמצאה כ- 5 מייל מחוץ
ל) FIR גבול שטח שיפוט בין לאומי של המדינה בים, מרחק של חמישים מייל מהחוף).
החוק הימי, המגובה באמנוֹת בין לאומיות, שעליהן חתומה גם מדינת ישראל, קובע כי השטח ,
ברדיוס 5 מייל ימי סביב אוניה, צבאית או אזרחית, וגובה, מאפס עד 5,000 רגל מעליה, הוא שטח
טריטוריאלי מוגן.
טיסה נמוכה מעל אוניה רוסית, בתוך המעטפת האסורה, מהווה כניסה לטריטוריה רוסית .
בתום המשימה, שהוטלה עלי, הגענו עם מטוס הנורד מעל אוניית הביון הרוסית בגובה 8,000
רגל (זה חוקי). אז מדריך הנווטים הודיע לקברניט הנורד, שהאימון הסתיים והוא מתבקש להמשיך
מכאן את הטיסה, בנתיבי התובלה בחזרה לחצרים .
אבל הקברניט של הנורד השתגע, או ירד מהפסים, והודיע לנו שהוא הולך לבצע 'בז' על אוניית
הביון הרוסית . הוא התחיל להנמיך בצורה חריפה עד שהגענו לטיסה נמוכה מאד מעל הים. כעת
הוא פנה לכוון אוניית הביון הרוסית וטס אליה בגובה התרנים שלה, במטרה לעבור מעליה בגובה
זה. כאשר התקרבנו אליה, היינו כל כך נמוכים, שראינו במנחת המסוקים, בחלקה האחורי, רוסים
לבנבנים משתזפים בשמש. המשכנו בגובה נמוך וחלפנו מעל אמצע הספינה בגובה התרנים שלה.
בדיוק ברגע שחלפנו מעל האונייה, נשמע פתאום צפצוף חזק מאד על ערוץ הבקר, שעליו היינו
במהלך הטיסה. ספינת הביון חסמה לנו את הערוץ. הקברניט של הנורד נכנס ללחץ אדיר, 'שם
את האף בשמים' והתחיל לטפס במהירות חזרה לגובה 8,000 רגל.
המטוס רעד כמו שאף פעם לא חשתי נורד רועד. עברנו לערוץ אחר עם הבקר, כי נכנסנו כבר
לנתיבי התובלה בדרך לחצרים, אך הערוץ הקודם המשיך להיות חסום בצפצוף רצוף כל הזמן .
הקברניט השׁביע את כולנו, שלא נוציא הגה על מה שקרה. לדעתי יצאנו מזה במזל, כי הרוסים
היו יכולים לירות עלינו בנשק ההגנה האווירית שהיה להם.
מסוכן מאוד לעשות 'בז' על אוניה צבאית מכל מין וסוג .
מבחינת המשפט הבין לאומי, הקברניט הזה הוא משול למי שעשה בז על הקרמלין באמצע
מוסקבה .
זה היה טרוף מוחלט של הקברניט וחוסר אחריות קולוסאלי .
היו זמנים... במערב הפרוע...
אבל... אני כנווט, יכולתי לרשום בספר הטיסות שלי: טיסה מעל לקרמלין...

צילומים:
מטוס נורד אטלס - ניווט מעל מי הים התיכון
אהוד (יונך) יניב - שלב המכין - קורס טייס - 1970

כולנו סיימנו את קורס הטיס כשבאמתחתנו כשבע שעות טיסה על מטוס פייפר, אותן צברנו
במסגרת עשר גיחות המיון בטייסת קדם מכין. עם המטען הזה נשלחתי להשתלמות על פייפר ,
לאחר שהפכתי טייס מבצעי בטייסת הקרב שלי, זאת על מנת שאוכל לשמש גם כטייס קישור
כנפי על מטוס פייפר, המסופח לכל בסיס .
ביצעתי השתלמות טובה בטייסת 100, שדה דב, במהלכה טסתי ארבע שעות והתאמנתי, בין
השאר, גם בנחיתה על מסלול קצר .
לא חלפו ימים רבים, וטייסת הקרב בה הוצבתי שלחה אותי לשמש קצין מטווח במנחת חלוצה,
לטובת אימון תקיפות לילה של טייסת הסופר-מיסטר שלי .
המראתי מחצור למטווח חלוצה בסמוך לאור אחרון, נחתתי נחיתה מושלמת על מסלול העפר
הקצר, הצמוד למטווח. קשרתי את המטוס, עליתי למגדל התצפית, החברים הפציצו ואני דיווחתי תוצאות, עד שעה 22:00 לערך .
אז פניתי לפייפר הפרטי שלי על מנת לחזור לבסיס .
ההלם הראשון שקיבלתי היה כשגיליתי שהמנחת "הואר" רק באמצעות שלושה לפידים
) גוזניקים) מכל צד: התחלה, אמצע וסוף המנחת .
ההלם השני היה כשהתחוור לי עומק החושך של לילה נטול ירח .
ההלם השלישי היה כיוון ההמראה: דרומה, ישר לתוך חור שחור מאיים .
ביצעתי המראה קצרה למופת , ממש לפי הספר. לפתע הבחנתי שהמהירות צונחת ואני כבר
במהירות 40 קשר, קרוב מאוד להזדקרות. דחפתי את הסטיק קדימה, כשאני מנסה להיעזר
באופק המלאכותי של הפייפר .
ואכן, המהירות עלתה מהר למדי ל - 110 קשר, כשאני עדיין טס בחלל שחור ללא שום אור חיצוני לייחוס מצבי במרחב. הבנתי שאני בוורטיגו בלילה שחור .
אחרי עוד "תפירה" אחת, של נפילה ועליית מהירות, עשיתי פעולה, שאותה תודרכנו לבצע בסופר מיסטר, במקרה של אוסילציה, והיא משיכה בסטיק והרפייתו .
זה עזר , תוך כדי פניה שמאלית נתגלו לי, סוף סוף, אורות העיר באר שבע. כעת הכול היה מסודר לטובת טיסה חזור לחצור, כשהבסיס כולו כבר שקט ונם את שנתו .
רק אחרי נחיתה הבנתי שחוויתי אירוע יוצא דופן, שהייתה סכנה ממשית של כניסה לאדמה אחרי ההמראה, אבל כטייס צעיר לא הפנמתי אז, עד כמה באמת הייתי קרוב לתאונה .
רק, לאחר תום השירות, כולל ההשתתפות שלי במלחמת יום הכיפורים, מלחמת שלום הגליל ועוד גיחות מבצעיות, יכולתי להגדיר את אותה טיסת וורטיגו, בלילה שחור בפייפר למטווח חלוצה, כטיסה הכי מסוכנת, אותה חוויתי לאורך כל קריירת הטיסה שלי .

צילומים:
מטוס פייפר - סופר קאב
זמי (זלמן) קינן

1972, אני טייס צעיר בטייסת 110 (עיט). מבצעים אימון מטוס בודד בשט"נ (שטח טיסה
נמוכה) המזרחי של הבסיס, הממוקם מזרחית להר תבור .
עם תום האימון, החלטתי לעשות מעשה: "באז" (מעבר נמוך) מעל הקיבוץ שלי - גזית. רציתי
להצטרף אל גיבורי תהילת ה "באזים" בחיל האוויר, שחלקם היו מבין המפקדים המובילים של
אותם ימים, כמובן על פי הסיפורים שרצו במרפסת הטייסת .
אומנם הזדמנות מצוינת להוכיח את עצמי, אימון נמוך כמטוס בודד מעל לקיבוץ שלי ,איש מחיל האוויר, לא יבחין בי .
ביצעתי פניה נמוכה מעל הקיבוץ על מנת למשוך תשומת לב ראשונית, ולאחריה מיד הגיע
הבאז הכי נמוך שיכולתי לעשות, עם משיכה תלולה מעלה וגלגול יפה, ממש כפי שמקובל
היה לפי התיאורים במרפסת .
חזרתי בסיפוק ושמחה לנחיתה ברמת דוד. הנה הצטרפתי גם אני למשפחת גיבורי ה "באז".
אחה"צ, לקראת סיום התחקיר היומי, קם ושאל מפקד הטייסת - צביקה הס (היה קודם לכן אחד
ממפקדי הטייסות של קורס 65 בשלב הבסיסי - י.ס.):
" האם היו היום בטיסות אירועים חריגים?".
הצבעתי ואמרתי: "כן, עשיתי היום 'באז' נמוך מעל קיבוץ גזית".
נשלחתי כמובן, עוד באותו יום, אל מפקד הכנף - אל"מ זוריק (ז"ל) למשפט צבאי . ציפיתי
ל - 35 ימים בכלא - כמקובל ביחס לעבירת בטיחות חמורה כזו . חשבתי לעצמי: איך אודיע
ללידיה, אשתי הצעירה, שהייתה בבית ב... קיבוץ גזית, בו התגוררנו באותה העת .
אבל, להפתעתי , פסק לי זוריק רק 35 ימי ריתוק לבסיס, קרקוע מטיסה בזמן הריתוק ועבודה
קרקעית בטייסת תחזוקה .
בדיעבד, התברר שטייסת 101 הייתה באותו יום בטיול טייסת בקרבת קיבוץ גזית . אבי לניר
) ז"ל) שראה את ה"באז", ניגש למטע הקרוב ושאל בתמימות את אחד החברים, שפגש בו
באקראי: "האם יש לכם במקרה טייס בקיבוץ?".
התשובה , המלווה בגאווה רבה הייתה: "בוודאי , הבן שלי הוא טייס, שמו עפר לפידות...".
גילוי נאות לסקרנים: בימים ההם, התקשורת הטלפונית למנויי הטייסת התבצעה דרך מבצעים
בסיס, כאשר פקידת המבצעים מחברת את המנויים, באופן ידני, באמצעות פלגים במרכזייה .
נהוג היה, בקרב הפקידות, להאזין לחלק מהשיחות ... וכך קיבלתי מל"מ (מודיעין לפני
משימה) מידע מוקדם מעודכן, על מה שכבר ידוע לצביקה הס, עוד טרם התחקיר היומי ...
שנאמר: מלאכתם של צדיקים ... תלויה במודיעין טוב ובפקמ"צית... המשתפת איתך פעולה ...
בטיסתי הראשונה, לאחר תום הקרקוע והריתוק , לקח אותי מפקד הטייסת, צביקה הס, לאימון
זוג בשט"נ .
ביצענו אימוני קלע בזוג, כשנקודת המשיכה היא מעל קיבוץ גזית (!).
" ככה עושים זאת באופן חוקי" - אמר לי צביקה ... בתחקיר, ולא יסף .
מסקנה אישית : זהירות מאבא גאה ...
היו ימים .

צילומים:
מפה
העיט - מטוס סקייהוק - דאגלס A 4
עופר לפידות - ביחד עם האב הגאה - אברי לפידות
עופר לפידות - ערב הגיוס לקורס טייס - קיבוץ גזית

פתיחה
הסיפור שלי משלב שני סיפורים, אם תרצו, שניים במחיר של סיפור אחד .
האחד, הגיחה המבצעית הראשונה שלי, שהתוצאה שלה מפתיעה ומתוקה.
השני, הגיחה האחרונה שלי במלחמת יום כיפור, שסופה עצוב עגום ורע.
בתמצית, שני הסיפורים שלי, מציגים את הקיצוניות הדרמטית, המאפיינת את חיי לוחמי צוות
האוויר במלחמה, רגע אחד אתה באולימפוס מטורף של אופוריה מסחררת, אחרי הגשמת
חלומו של כל לוחם צוות אוויר, להפיל מטוס אויב בקרב אוויר, ובסופו של הרגע השני, אתה
מובל מושפל, אזוק בחוטי חשמל, בג'יפ מצרי, מוקף בחיילם מצריים מתעללים ובוזזים, ישר אל
מרתפי העינויים, עולם התופת של החוקרים המצריים האכזריים.

הסיפור הראשון: הגיחה המבצעית הראשונה שלי - 13.06.72

אני נווט צעיר, טייסת 201, טייסת האחת, פ. מ . (פקודת משימה) ליווי למצלמים באזור הדלתא
במצרים . עבורי זו טיסה מבצעית ראשונה כנווט מוסמך יירוט. המבנה שלנו כלל זוג מטוסי
מיראז' מובילים וזוג מטוסי קורנס.
לאחר ביצוע צילום ע"י זוג מטוסי קורנס באזור מנצורה והגעה צפונית לפורט סעיד, הבקר דיווח
למצלמים על המראת מיירטים מצריים משדות מנצורה וטנטא. הדיווח לא היה על הערוץ שלנו.
המטוס המצלם מעדכן אותנו .
המבנה שלנו מתחיל טיפוס לגובה המצלמים ('30,000). אני קולט במכ"מ של המטוס מיגים בטווח של כ- 30 מייל. המוביל לוחץ על הבקר להיכנס לקרב אך נתקל בדממה מוחלטת, שתלווה אותנו לאורך כל הקרב. אני מדווח לטייס שלי, בניה, על זוג מיגים שמבצע עלינו יירוט משיכה .
ממשיכים ללחוץ על הבקר לקבל רשות להיכנס לקרב אך אין תגובה מהבקר. כאשר המיגים
מגיעים לטווח של 1,200 מטר, בשעה 6 שלנו, אנחנו שוברים תוך ניקוי המטוס מהנתיקים ,
צוללים, אוספים פוטנציאל ומושכים לגובה.
מיג ראשון מופל על ידי הקורנס המוביל שלנו, עם הצוות איתן פלד ויורם רומם. רגע אחר כך
אנחנו משגרים טיל דקר ומפילים את המיג השני. אנחנו מנתקים מגע חוזרים הביתה לביצוע בז
הפלה. כייף ענק, במיוחד בגלל ההצלחה שלנו לעומת המיראז'ים, שלא הצליחו הפעם להפיל .
במקביל להצלחה, נדלקת אצלי נורה אדומה על חוסר השליטה של מערך הבקרה, כאות וסימן
מקדים למה שיקרה ביום כיפור שנה אחרי כן .

הסיפור השני : הגיחה האחרונה שלי במלחמת יום כיפור - 18.10.73

שעת בוקר מאוחרת. במסגרת תקיפת מערך הטילים המצרי לאורך התעלה, אני משובץ עם
דורון שלו ז"ל, כמספרי 2 לתקיפת מטרת טק"א סוללת ס.א. - 2 (טילי קרקע אוויר), הסוללה
הצפונית ביותר במערך .
יום לפני כן, הובלתי עם רותם הג'ינג'י את סמוק וברוך גולן ז"ל (חברנו מקורס 65 - י.ס.)
לתקיפה מהגובה של סוללת טק"א על קו התעלה. בגיחה זו נפגעו סמוק וגולן. אנחנו ראינו
פיצוץ גדול אך לא זיהינו מטוס נופל או נטישה. הרגשה מזופתת .
באותו ערב יצאנו ל'אפטר' . פגשתי את רעייתי אריאלה בבית הורי בקרית אונו. ה'אפטר' הזה
סיפק לי אנרגיה חיובית להמשך הלחימה .
חזרתי לגיחה , שהייתה אמורה להיות אחת הבטוחות - הסוללה הצפונית ביותר במערך הטילים
המצרי, כשלפנינו תוקפים את המערך כולו יתר מטוסי הטייסת וטייסות נוספות .
יצאנו לטיסה, דורון ואני, במצב רוח מרומם. טיסה מעל הים. בדרך דורון ואני מזמרים שירי
מולדת. נתיב הטיסה עקף את פורט סעיד מצפון מערב והפיינל עבר בדלתא המצרית . התקיפה
תוכננה ממערב למזרח. אנחנו נכנסים לפיינל, מאיצים ל- 600 קשר. אני מזדהה ומוצא שאנחנו
2 מייל מימין לנתיב, ומראה לדורון אי, שהיינו אמורים לראותו בצד ימין אך נמצא כעת
משמאלנו . המשמעות היא, שאנחנו יותר מ- 2 מייל מימין לנתיב. אני דוחק בדורון לקחת הובלה
)טסים בדממת אלחוט). דורון מתחיל בתהליך לקיחת הובלה אך מהסס ומתחרט.
אנחנו נכנסים ליעף חטף במהירות נמוכה ובזווית שטוחה מאוד. לאחר שחרור חימוש אני מזהה
טיל פונה אלינו מימין. אני מתלבט אם לשבור בעצמי וצועק לדורון לשבור ימינה. מכה אדירה
ואיבוד הכרה למספר שניות. אני מתעורר בחציית קו התעלה מזרחה .
אני מנסה להנחות את דורון לפנות לצפון מזרח על מנת לעקוף מתחם נ"מ, דורון מגיב אך
כנראה לא שומע. המטוס חוטף פליק ומתחיל בנסיקה תלולה. תוך כדי כך דורון צועק לי: "לייבו
קפוץ, לייבו קפוץ" . אני מסתכל במראות ולא רואה סימני אש או פגיעה בחלק האחורי שלנו .
אנחנו בכיוון מזרח, ממש בקרבת קו כוחותינו וכל השתהות בנטישה מקרבת אותנו לכוחותינו.
לכן אני משתהה. בגובה '9,000 המטוס מזדקר ודורון מפליט את שנינו .
סדרת פיצוצים , ואני עף כמו טיל מהמטוס. סדרת גלגולים, המצנח נפתח ומנתק אותי מהמושב,
תוך פתיחת סירת ההצלה שמיטלטלת בין הרגליים. מאווירה שקטה יחסית במטוס אני נחשף
להמולת הקרב - יריות מכל כלי הנשק, חלקם מופנים אלינו. אני מזהה מספר פגיעות במצנח
ומתפלל שמהירות הצניחה תאפשר לי נחיתה בטוחה. אני מזהה את דורון מזרחית לי וגבוה .
לצערי באותו יום הרוח הייתה מזרחית, שלא כרגיל בעונה זו. אני מבין שזה הזמן לממש את
שלמדנו בקורס צניחה. אני מטפס על המיתרים, מנווט את המצנח מזרחה וחולף על פני דורון
שנופל על מתחם נ"מ. אני נוחת, תוך כדי גלגול כפי שנלמד בקורס הצניחה, ומנסה לנתק את
הסירה. תוך כדי חיתוך אני סופג פגיעת קליע בצוואר. אני מזיז את הראש שמאלה וימינה, אך
חוץ מדם, לא בכמות גדולה, אני מרגיש שמיש. אני מצליח לחתוך את המיתר של הסירה ואז
חוטף קליע נוסף ביד ימין. שוב דם. אני מצליח להזיז את היד.
אני רואה מישהו, שמתחיל ריצה מטורפת לכיוון כביש הרוחב, שמקביל לקו התעלה המוגבה
מפני השטח. אם הייתי מצליח לעבור את הכביש, הייתי יכול להסתתר מהמצרים. תוך כדי ריצה
אני רואה שרשראות של קליעים שמלוות אותי ונזכר בסרטי המערב הפרוע החביבים עלי. אני
מגיע לפאתי הכביש ומזנק על מנת לעבור אותו ואז כדור מפלח את כף רגלי .
אני מתיישב, מרים את ידיי ורואה את המוני החיילים המצרים, שבראשם מפקדם. הוא מפנה
את נשקו לעברם, כנראה למנוע מהם לבצע בי לינץ'. מגיע ג'יפ ובו יושב גם דורון, מתחיל מסע
בין חפירות מצריות. מדי פעם קופץ חייל לעבר הג'יפ ומנסה לחבוט בנו. לידי יושב חייל מצרי
ומסמן לי "תביא את השעון". אני נפרד בצער מהשעון.
בעודי נפרד מהשעון, החייל המצרי מצביע על טבעת הנישואין שלי. זה למעלה משנה אני נשוי
לאריאלה ולנו תינוק כבן חודשיים. בתקופת נישואי תפחתי והתמלאתי קלות. ניסיון ראשון
להסיר את הטבעת לא צלח. החייל שולף סכין ומסמן לי, שהאצבע שלי בסכנת חיתוך. בשארית
כוחותיי משכתי את הטבעת והצלתי את האצבע ואולי את היד ומי יודע מה עוד .
אנחנו מגיעים לבונקר, בו מכסים את פנינו ואוזקים אותנו בחוטי חשמל. אני עובר ל'מוֹד שבי'.
כולי מרוח בדם מהפציעות . אני מבקש מים וחוטף מכה שעוזרת לי להיכנס למצב של עילפון
מדומה. במקביל אני שומע את המכות, את החקירה ואת התשובות של דורון, שמקפיד לצרוח
אותם בקול רם, דבר שישמש אותנו לסיפור הכיסוי במהלך השבי.

צילומים:
שיגור טיל אוויר אוויר מטוס קורנס (פנטום (F4 - קרב אוויר אוויר
אישור הפלת מטוס מיג מצרי בניה & לב ארי - 13.06.72
מטוס קורנס (פנטום - (F4 המטוס המוביל במלחמת יום כיפור - 1973
יוסי (ליבוביץ' - לייבו) הופעה בטלוויזיה המצרית שבוי ישראלי במצרים
יוסי (ליבוביץ' - לייבו) - ערב סיום קורס טייס - 1971
יוסי (ליבוביץ' - לייבו) - מסדר כנפיים - 15.07.71

זה היה ב-10 בינואר 1973. אני בטייסת 107, טייסת אבירי הזנב הכתום, שבוע לאחר
שהשתתפתי בקרב האויר הראשון שלי, שבו "הכנסנו", אורי שחר ואני, מיג 21 לאדמה ולא
אושרה לנו הפלה. בצהריים ירדה לטייסת משימה לא שגרתית. מפקד הטייסת יפתח
ספקטור זימן אותי ואמר שאעלה הביתה לישון היטב בצהריים מכיוון שמתוכננת לנו טיסת
לילה מבצעית. תמהתי ...
בערב, בטייסת, ניצב לפנינו מטוס בתצורת אויר/אויר, 3 בידונים ומפה המציגה ניווט בגובה
3,000 רגל, הלוקח אותנו לחדירה עמוקה לסוריה, לאזור הדרומי, מעבר לג'בל דרוז ושם
משיכה לגובה 9,000 ודימוי יעף תקיפה על מטרת דמה קרקעית. מעניין ומשונה. לפקודה
נוספה הנחייה בלתי שגרתית שאמרה שאם יגיעו מיגים ליירוט "יש מצב" להיכנס למגע.
התרגשתי מאד, הייתי בעל וותק רק של שנה וקצת בטיסה במטוס, והנה נבחרתי לבצע
משימה עם ספקטור. המתח גאה והציף, מכיוון שידעתי כי הצלחת המשימה תלויה בנווט:
הנווט קובע את נתיבי הקרב, רוכש את המטרה, מעבד ומנתח את התמונה האווירית ומנחה
את הצוות לביצוע השיגור וההפלה, וכל העיניים של הנהלת ח"א עלינו.
המראנו לקראת שעה 21:00, לילה מעונן חלקית, 1/3 ירח, מטוס יחיד, בודד במרק אפל
במרחב עוין.
שמרנו על דממה אלקטרונית עד היציאה לנתיב אחרון, הגברנו מהירות ומשכנו בנקודת
המשיכה המתוכננת לביצוע ה'פייק' תקיפה. עם המשיכה מודיע הבקר כי 4 מיגים
במרווחים ביניהם פונים לכיווננו במרחק של 30-40 מייל.
וויתרנו על "התקיפה" ומשכנו לגובה 20,000 רגל, מעבר מפסקים מסודר, בדיקת דלק,
מסודרים ומאורגנים אנו מבקשים מהבקר ללכת ל"מפגש" ומקבלים אישור.
ידעתי כי כאן ועכשיו תיבחן היכולת והמקצועיות שלנו. ספקטור שואל אותי "הכל בסדר?
אתה מוכן?" וידעתי כי הוא משדר לי שהוא סומך עלי... אסור לפשל.
במהירות הבזק ותוך כדי טיפוס (די איטי, כי אין פותחים מבערים) אני מאתר 3 מטרות
במסך המכ"מ, מוודאים עם הבקר שאלו המיגים ונכנסים למגרש כ- 100 ק"מ מהארץ. אנו
כאן לבד נגד המיגים, בסיוע החושך. אני מודיע לבקר כי אנו לוקחים את המיג הדרומי, נועל
עליו במכ"מ, המרחק כ- 15 מייל, גובה שלו 25,000 רגל, הנעילה יציבה, ניתוח הנתונים שלם,
מיידע את ספקטור כי היירוט יתבצע ב- 135 מעלות ואנו נשגר כשנגיע ל- 4 מייל ממנו,
מוודאים מפסקי חימוש, בוחרים תחנת טיל וממתינים לטווח. עם ההגעה לטווח ספקטור
אומר "נקצר מעט את הטווח" ומודיע "משגר", דממה... אני אוסף את האסרטיביות ופוקד
"שגר-שגר", ספקטור משיב "עובר לטיל השני" ולוחץ, דממה... ואנחנו חולפים על פני המיג
ודבר לא קרה - הטילים לא יצאו.
מדווחים לבקר באכזבה, הבקר מאשר לבצע יירוט נוסף. אנו פונים בחדות כדי לחזור לאזור
הקרב, מעבר מפסקים מחדש, עוברים בקול רם על תהליך היירוט ויוצאים לצייד. אני מאתר
במכ"מ 2 מיגים, מודיע לבקר כי לוקחים את הצפוני, שיזהיר אותנו מהמיג הנוסף ויוצאים
ליירוט. הפעם היירוט בזווית של 170 מעלות ולכן מהירות הסגירה גבוהה והשיגור מתוכנן
לטווח גדול יותר. ספקטור אומר כי אם הטיל לא יצא, הוא יעבור בין כל תחנות הטילים ולכן
השיגור יהיה על מגבלת הטווח.
המיגים טסים כסומא בארובה, אין להם מושג מה קורה, הם עיוורים באפלה, אין מצדם כל
ניסיון לסכל את ההתקפות. אנו מגיעים לעמדה מושלמת לשיגור, אני אומר ליפתח בקול
מתחנן "שגר" וספקטור משגר, דממה, בזריזות עובר תחנה ומשגר, דממה...
איזו אכזבה, איזה תסכול, יתכן והחמצנו את ההפלה הראשונה בעולם בלילה בטיל מכ"מ.
ואז, לפתע, במרחק מושלם, קדימה ומעט מעלינו בכתף שמאל נדלק מבער מהמם של מיג,
להבת אש שכולה פסים כתומים וכחולים, אני צועק "שגר דקר", ספקטור מהמהם משהו
והמבער כבה ואנו נשארנו עם האכזבה, עצובים, בודדים ומשרכים דרכנו באפלה חזרה.
עם חציית הגבול לשטחנו אני מאיר את התא באור הצפה ומגלה למטה, בצד שמאל, בקצה
האחורי ביותר, לחיץ שקפץ, זה הלחיץ הרע האחראי לאירוע.
מאז בכל מצב קרב, בו הלכנו לשיגור טיל מכ"מ, יד שמאל שלי החזיקה בלחיץ האחראי
ומנעה ממנו להזיק לי.
הכול בגלל לחיץ קטן ...

בהזדמנות זו:
הקרב הראשון שמיכה כותב עליו:
https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...319#post4504126
הקרב שבו למיכה יש שתי הפלות (תגובה מס' #20, בפרק "ספטמבר 1973"):
https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...319#post4504394

צילומים:
מטוס קורנס טייסת 107
מפת אזור הקרב - ג'בל דרוז - עומק סוריה - 10.01.73
צילומי מסך המכ"מ - ניסיונות שיגור - מתוך ספר הטיסות - ספקטור יפתח - 10.01.73
התייחסות יפתח ספקטור לקרב בספרו: "רם וברור" (עמוד - 218)
מיכה אורן - טייסת 107 - מלחמת יום כיפור - 1973

במרץ, כשנה וחצי לאחר סיום קורס הטייס, בהיותי קברניט צעיר בטייסת 123, יצאתי לטיסת מבחן על מסוק בל 205 .
טייסת 123 שכנה אז בדת"ק (דיר תת קרקעי) מספר 3, בקצה המזרחי של בסיס חצרים, בח"א
6 (אז כנף 6 ).
לפני כל טיסה היו המסוקים מוצאים מהדת"ק וחונים לאורך "כביש 20". המסוק, המיועד לטיסת
המבחן שלי, חזר באותו יום מטיסת אימון שגרתית. הטייס "פתח תקלה" על רעידות מסוק
) תופעה נפוצה באותם ימים). המכונאים בדקו את המסוק, תיקנו מה שתיקנו והזמינו טייס לטיסת
מבחן, שיבדוק את מצב הרעידות ויאשר שהן פסקו, או, נכון יותר, שאלה "רעידות רגילות "
האופייניות כל כך למסוק בל 205 ... והיו מוכרות גם לנוסעים, שאינם טייסים .
אני קיבלתי את משימת טיסת המבחן . בטיסות המבחן היינו עושים הקפה אחת מעל הבסיס
וחוזרים לנחות לאורך הכביש ממנו המריא המסוק .
בכיסא ימין ישב הקברניט, למסוק הצטרף בדרך כלל מכונאי מוטס שישב בכיסא שמאל .
מכיוון שהרעידות היו חריגות, בהחלט מעל לרגיל , אני בצעתי בכל פעם הקפת בדיקה אחת ,
לאחריה נחתתי, המכונאים בדקו שוב את המסוק, ניסו לתקן או לכוון עוד משהו ואז ביקשו ממני
לצאת לעוד הקפת בדיקה .
אבל המסוק המשיך לרעוד. בסך הכול ביצעתי באותו יום כשלוש הקפות בנוהל המתואר לעיל .
בהקפה האחרונה, כשאני באמצע צלע "עם הרוח", המסוק התחיל לפתע לרעוד בפראות נוראה ,
היטלטל חסר שליטה מצד לצד, הדלתות מרעישות באופן מפחיד וקיצוני. פניתי מייד ימינה לכוון
הליין, תוך כדי הורדת קולקטיב. לפתע הרעידות פסקו, השתרר שקט מוחלט במסוק, אבל מייד
אני שומע באוזניות צופר אזהרת סיבובי רוטור נמוכים .
הבנתי מיד, אני בנחיתת אונס - אמת .
הורדתי קולקטיב למטה, עד הסוף, והפעלתי את הנוהל שתרגלתי קודם לכן רק באימונים .
בתהליך חרום זה, המכונה בשפה המקצועית של טייסי המסוקים: "אוטורטציה", ההנמכה של
המסוק גורמת, באמצעות תנועת המסוק ביחס לאוויר, לרוטור הראשי להמשיך להסתובב, גם
ללא כוח מהמנוע, ולשמור על אנרגיה לטובת עצירת השקיעה של המטוס, ממש רגע אחד לפני
הפגיעה בקרקע .
(יודגש כאן כי נחיתת אונס במסוק, היא אירוע מורכב ביותר, מכיוון שלמסוק אין כנפים המסוגלות לייצר עילוי, כמו במטוס רגיל. התהליך מחייב איפה מיומנות הטסה גבוהה במיוחד של טייס המסוק, חיים ומוות תלויים ביכולת השיפוט החד פעמית של הטייס - אשר ניתנת לו הזדמנות
אחת בלבד להציל את המסוק וצוותו - "ליפול" על הקרקע בשלום - י.ס.)
יישרתי את המסוק, הנמכתי בצורה חריפה, לקראת הקרקע הרמתי את אף המסוק, כשהמטרה
לעצור את התנועה קדימה, אז משכתי בקולקטיב עד הסוף, על מנת להפוך את סיבובי הרוטור
הראשי לעצירה של שקיעת המסוק .
הנחיתה הייתה קצת קשה, אני רואה שהרוטור כמעט נעצר, אבל אנחנו על אמא אדמה, בריאים
ושלמים - על הקרקע .
יצאתי מהמסוק , רועד כולי מלחץ והתרגשות, המכונאי מוטס ואני ראינו מיד שממסר זנב 90°
שבור לאורכו ולרוטור הזנב עצמו ולחצי ממערכת הממסר - אין שום זכר .
בחקירת התאונה נמצא שהאום המהדק את רוטור הזנב לציר לא היה מחובר כהלכה, המומנט
שנוצר מנפנוף הרוטור שבר את הממסר, שנמצא מאוחר יותר ביחד עם רוטור הזנב החסר, כמה
מאות מטרים מנקודת הנחיתה .

צילומים:
מסוק בל 205 - טייסת 123
נחום קרני (פחצ'ה) - קברניט צעיר - טייסת 123 - 1973
נחום קרני (פחצ'ה) - מסדר כנפיים - 1971

בהיותי טייס צעיר בטייסת 105, נשלחתי לעשות צ’ק אאוט (הסמכה) על מטוס פייפר בטייסת 100, שהייתה ממוקמת באותן שנים בשדה דב בלב תל אביב .
המטרה של ההסמכה היא ביצוע משימות תובלה במטוס הפייפר עבור הטייסת .
במהלך קורס ההסבה, באחת מטיסות ההדרכה עם מדריך מטייסת 100, בתרגול הטסה בגובה,
אני במושב הקדמי והמדריך במושב האחורי, הרגשתי לפתע שהמדריך לוקח בחוזקה את הסטיק
ואומר לי: "תראה מה אני עומד לעשות".
הוא נכנס לצלילה, אסף מהירות והשלים לופ מלא לתפארת מדינת ישראל ...
נשארתי המום. אווירובטיקה בפייפר?
כנראה שיש לי עוד מה ללמוד...
חזרתי לטייסת וסיפרתי במועדון הטייסת לחברה על כוס שוקו, שבטייסת 100 עושים לופים בפייפר .
לאחר מספר שבועות אני מקבל שיחת טלפון:
"שלום מדברים ממחלקת מבצעים במטה חיל אוויר. אנחנו מבקשים לקבל פרטים על אירוע הלופ
שהדגימו לך בטייסת 100 . "
נשימתי נעצרה, איזה ברוֹךְ, איך אני יוצא מזה בלי להפוך למלשן הטייסת ?
למזלי , נשמעה באותו רגע הודעה ברמקול: "כולם מתבקשים להיכנס מיד לחדר תדריכים".
התנצלתי בפני המטלפן ואמרתי לו שבדיוק קוראים לנו לתדריך ונדבר יותר מאוחר .
למחרת פרצה מלחמת יום כיפור. . .
אחרי מלחמת יום כיפור לופ בפייפר כבר לא עניין אף אחד ...
והשאר היסטוריה...

צילומים:
מטוס פייפר - סופר קאב 18 PA - מטוס אימון ותובלה קלה
יורם הננסון - ערב סיום קורס טייס - 1971

תחילת מלחמת יום כיפור מצאה אותי יחד עם יוסי אליאל ז"ל ביום החמישי של הטיול הגדול שלנו לאירופה. נחתנו ברומא, רכשנו חיפושית בת כ - 15 שנה והתחלנו לנוע צפונה לכוון היעד הסופי, אמסטרדם .
בבוקר ה - 6 באוקטובר, יצאנו לנסיעה ארוכה למילנו, שם התגורר זוהר, אחיו הגדול של יוסי, שלמד רפואה בעיר. ב - 3 שעות הראשונות אני נהגתי ויוסי ישן ... וכשהתחלפנו ... נרדמתי וקצת אחרי גם יוסי ...
ואז הגענו לגשר על נהר. החיפושית פרצה את גדר הגשר ולפני שהתעוררנו, הרכב כבר שחה בנהר. למזלנו החיפושית די אטומה והצליחה לצוף ואנחנו, למודי תרגולי נטישה מעל ים, יצאנו מהחלונות ועלינו על הגדה הקרובה.
טרקטור שעבר במקום זרק חבל ומשה את הרכב מהנהר, לאחר כשעתיים, באורח פלא המכונית מניעה , 5 שעות מאוחר יותר אנחנו כבר במילנו נפגשים עם זוהר, אשר מבשר לנו על תחילת מלחמת יום כיפור.
חזרנו בטיסה מיד לרומא ובשעות הערב של ה - 7 באוקטובר המראנו בטיסת אל על ראשונה שחזרה ארצה, נפרדנו בנתב"ג ומהרנו איש איש לטייסת שלו. יוסי לטייסת מטוסי הקרב, הפנטומים , טייסת 201 בחצור ואני לטייסת התובלה, הנורדים , טייסת 103, בתל נוף.
שעתיים מאוחר יותר, אני בתדריך לטיסה הראשונה שלי במלחמה. חיפוש ואיתור של טייסים, שנטשו באזור התעלה. המראנו לגובה מירבי האפשרי (מטוס לא מדוחס) , 12 אלף רגל למיטב זכרוני.
הצוות: אני הקברניט, לוי, קברניט אל על טייס המשנה, שאול שמיר (שטייר) הנווט ומאיר דוקטור מכונאי מוטס.
לאחר כשעתיים במשימה, מעל טסה, אנו רואים מספר רביעיות מטוסים טסים ממערב למזרח בגובה נמוך. דווחנו לבקר על מטוסי אויב ומיד הגיעה התשובה: אין מה לדאוג הם שלנו. ככל שהמטוסים מתקרבים וחולפים מתחתנו אנו מזהים שמדובר במיגים. דיווח נוסף ואסרטיבי יותר נתקל באותה התשובה: כוחותינו.
דקה מאוחר יותר המיגים מושכים לגובה ויורדים על יחידת הבקרה באום חשיבה ועל המסלולים של רפידים, ראינו עשרות פיצוצים ולאחר היעף הראשון פנו המיגים מערבה וטיפסו לגובה חזרה בדרך לתעלה.
רק אחרי התקיפה שמענו בקשר, שאכן מדובר במיגים ועכשיו הנורד הבודד, שמשייט כברווז בנתיב ובגובה השיוט חזור של המיגים, צריך להתמודד עם המצרים.
הבקר מעדכן כי המיגים מתקרבים אלינו וכי מטוסי קרב שלנו דולקים אחרי המיגים. אנחנו מזהים מספר מטוסי מיראז' ופנטום מערבית לנו ובכיווננו ואני בדמיוני רואה את התמונה הרומנטית איך יוסי בא להציל את חברו מהקורס מהפלה קלה על ידי המיגים.
המיגים שזיהו את מטוסינו, נסו לכוון התעלה ואנחנו על פי הוראת הבקר מתחילים בהנמכה צפון מערבה.
הדיווח הבא מהבקר: שים לב, 2 מיגים מתארגנים מאחוריך לתקיפת הנורד.
שאול הנווט עולה לתצפית אחורית בחלון האסטרודום (חלון לניווט באמצעות תצפית כוכבים) ומדווח על שני המיגים הפונים לכוון שלנו.
בשלב זה, התחלתי בצלילה מקסימלית, מנועים סגורים (להורדת חותם חום) ופניות פרועות כמה שנורד יכול להתפרע. כיוונתי לגוש ענני סתיו שישב באזור בלוזה עם תקווה למצוא מסתור בתוכם.
האם המיגים ירו? האם שיגרו? לא יודע, אנחנו היינו שקועים בהישרדות שלנו אבל ראיתי את שני המיגים עוקפים אותי במהירות ופונים מערבה בבהילות כשני מטוסי פנטום שלנו בעקבותיהם.
עוד כ - 3 דקות של חרדה ואנחנו מצליחים להתחבא בענן המיטיב ולאחר כ - 20 דקות חוזרים לשייט באזור טסה, להמשך המשימה.

אחרית דבר:
1. ע"פ דיווח הבקר המיגים שנשארו בזירה וניסו להפיל אותנו, הופלו על ידי הפנטומים.

2. כשבוע מאוחר יותר הצלחתי להקים קשר עם יוסי אליאל ז"ל בחצור, וכמובן בדקתי אם הוא היה שם, באירוע כדי להציל את הנורד המסכן.

3. התברר שיוסי אליאל ז"ל היה כנראה, באותה עת, באזור שארם א-שייך והפיל שם מסוק מצרי באותה הגיחה. גם כן סוג של נקמה.

4. בטייסת 103 השתעשענו עם הרעיון - לסמן על דופן הנורד 2 סימוני הפלה, הרי היינו גורם מסייע להפלתם, מה שמכנים בכדורגל: "מבשל גול".

5. כ -7 שנים מאוחר יותר, אני סמ"ט א' בטייסת 192, מטוסי ההוקאי, עסוק בפיתוח תו"ל (תורת לחימה) להישרדות מטוסי תובלה מול יירוט של מטוסי קרב.

6. לאחר סידרת טיסות לבדיקת התו"ל, כשאני במושב אחורי של פנטום מטייסת 107, המדמה מטוס קרב מיירט, אני רואה את ההוקאי, עושה פניות פרועות במאמץ המלטות מיירוט מטוס הקרב.

7. אז הבנתי כי מנקודת המבט של המיירט, הפניות החדות של הברווז האיטי הן חסרות משמעות וכי הסיכוי היחידי בפניות אלו למטוס התובלה הוא, שהטייס המיירט יקבל התקף צחוק היסטרי מהאירוע הביזארי שלפניו ויתבלבל בלחיצה על כפתורי השיגור.

8. שנה מאוחר יותר, חזרתי עם יוסי אליאל ז"ל למסע המתוכנן לאירופה, הפעם התחלנו בלונדון וסיימנו לאחר כחודש ברומא. הפעם לא נרשמו אירועים מיוחדים.

9. מי שיזדמן למילנו, יכול לקבל במחיר מציאה חיפושית חצי אמפיבית חבוטה, מודל 1958 שעדיין חונה ליד מגורי הסטודנטים.

צילומים:
יוסי אליאל ז"ל על גג החיפושית - לאחר חילוצה מהנהר - אוקטובר - 1973
כתבה בביטאון חיל האוויר - גיליון מלחמה - אוקטובר 1973 - הקברניט הצעיר בן ה 22 הוא: אור-לי (ליפשיץ) להט
מטוס נורד אטלס - טייסת 103 - מלחמת יום כיפור - 1973

ביום כיפור העירו אותי בבית שבחדרה בשבע בבוקר: "בוא, צריך אותך כאן".
ערב קודם הכנסתי כמה זוגות של תחתונים וגרביים לתיק והייתי מוכן. יצאתי לדרך וחלפתי ב - 130 קמ"ש ליד בית הכנסת ברחוב הראשי. כמה מתפללים שעמדו בחוץ הביטו אחרי המומים.
בטייסת המולה וברמקול נשמעת הודעה "כולם לחדר תדריכים".
רצים למטוסים. חוזרים. שוב תדריך.
בצהריים אנחנו יוצאים לתקוף סוללת טילים בפורט סעיד. המטוס עמוס פצצות, טילים ומלא בדלק.
"זה לא צחוק, זה אמיתי", חשבתי. היום הסימנים האדומים האלה, שתמיד נשארים על קרעי המפות, יעופו לי ישר לפרצוף. מישהו עוד יפגע בי. וחשבתי שלא יקרה כלום כי אנחנו מול הערבים וזה יסתיים בפחות משישה ימים.
אני עוד לא מעכל שזאת מלחמה. אבל אני עדיין לא יודע את זה. את זה גיליתי רק באמצע המלחמה. רק אז הבנתי את משמעותה של התופת. רק אז הבנתי שאלו שנהרגו באמת מתים. ובאמת הם מפסיקים להשתתף בתדריכים, בתחקירים ובמסיבות.
המשימה יעף קלע על סוללת 2-SA בפורט סעיד.
דני מוביל ולי אמרו: "אתה רק סיימת הסבה ואתה עדיין לא מבצעי, אבל תטוס אחרי המוביל ותעשה כמוהו". מטוס כבד מאוד אז אל תמהר לנתק.
לא שיערו שמעל נחשולים המערכות במטוס של דני יתקלקלו. והוא מספר אחד מנפנף בכנפיו ואני מצטרף למכונס. הוא מצביע עם אצבעו עלי ואז מרים אצבע למעלה לאמור "אתה מספר אחד"!
אני מוביל? מעולם לא הובלתי מבנה בשטח אויב ועוד במלחמה. אף פעם לא טסתי במטוס עם משקל כזה. איך זה יהיה? אף פעם לא שחררתי פצצות כבדות מקורנס.
כשסיימתי את הקורס, אפילו רישיון נהיגה לא היה לי.
עוזבים את נחשולים בגובה נמוך בכיוון 210 ויש לי כ - 20 דקות לסדר לעצמי את המחשבות בראש. לחצות חוף במקום. להאיץ ל - 540 קשר, למצוא את נקודת הפנייה למגדל יציאת הכיוון ולהאיץ ל - 600 קשרים. ולא לשכוח מפסקים. ולחפש את המוביל שעכשיו הוא מספר 2 ואנחנו בדממה ואני לא יכול לשאול שאלות. אני מסתכל במפה וחוזר על תוואי השטח הדלילים, שלפני נקודת הפנייה ללג האחרון. ואני זוכר את ההרגשה שהכול מבולבל וכבר שומעים קריאות על הגארד (ערוץ קשר החרום). עפים טילים. יש נ"מ סביב הסוללות. ה - ZSU המחורבן הזה.
מערבולת מחשבות טורדניות מציפה אותי.
הים מתנגש בבת אחת בחוף הזהוב של הברדאוויל ומחזיר אותי למציאות.
הנווט קוטע באחת את מחשבותיי:
"אנחנו בזמן מימין לנתיב, תקן 4 מעלות שמאלה. תהיה מוכן להאצה". טסים במהירות של 600 קשרים, נמוך עד שהמבערים משאירים סלילים ענקיים של אבק מסתחרר מאחור. חורשים את הדיונות והעיניים שלי חורשות קדימה מחפש את מגדל יציאת הכיוון. באמצע הפנייה המטורפת הזאת אני מגלה את המגדל ונרגע מעט. בולעים טונות של דלק.
המטוס מוכן. גם אני. תחנות הפצצות לחוצות כולן. המרעומים דרוכים והמאסטר למעלה.
אל תמונת המדבר המאובק נוספים עכשיו טנקים וכלי רכב אשר שועטים ומעלים רצועות אבק ומכמה מהם עולות פטריות עשן ולהבות אש.
יוצאים כיוון אחרון. אני טס נמוך. הכי נמוך אי פעם. הכי נמוך שאני יכול. ואני יכול לראות קדימה את קו הרקיע הנמוך של העיר פורט סעיד. מחפש שיגורים של SA-3 , שיש באזור. לוקח אוויר פעם אחרונה.
"שתיים שלש … טופ". מושכים.
פיקל והמטוס מזדעזע כששלושה טון פצצות מרק 117 עוזבות אותו.
אני מרוכז כל כולי במטוס שלא יברח לי גבוה מידי, שם הטילים אורבים לנו, ושברתי חזק ימינה למטה ונדבק לאדמה נזהר שלא להתנגש בה. אחר כך אני מגלה שעשיתי שבעה ג'י. לא הרגשנו.
המחשבות שלי לא הצליחו להדביק את המטוס. הוא גדול עלי המטוס הזה. יותר מעשרים טון. רק התחלתי להתרגל אליו. מגושם, מגלגל לאט, ובכלל מתחת 300 קשרים טסים רק עם הרגליים.
אני עוד לא מצליח לנשום.
והדבר האחרון שאני זוכר מהתקיפה זה את הנווט , שאומר לי שהדלק ייגמר אם לא אסגור מבער: "אנחנו כבר מספיק רחוקים מהתעלה".


צילומים:
במכין, בטייסת, מפה, קורנסים

כמו רובנו בקורס 65, גם אני מצאתי את עצמי נזרק באחת לתוך המלחמה הזו מבלי להבין את גודל השעה ואת אשר צפוי לי בימים הקרובים. ימים של שמחה על ביצוע מושלם, ימים של כאב הכשלון ואובדן חברים, ימים של עייפות מטורפת, ימים של פחד שצריך שוב ושוב להתגבר, לקום מן ההריסות ולהמשיך להתמודד, להמריא שוב.
מצאתי את עצמי בטייסת 201, צעיר טייסי הטייסת, נשוי טרי וכמו כולנו, ללא כל ניסיון מבצעי קודם. ואז באותו יום שבת, הכול החל בהפתעה, מהומת אלוהים שסוחפת אותך פנימה לתוך 18 ימי לחימה ו-43 גיחות.
אבל בחרתי לנסות לתאר בפניכם רק את היומיים הראשונים, יומיים של התנסות מבצעית ראשונה, יומיים שטייסי ונווטי 201, אלה ששרדו, יסחבו אותם לתוך רצון עיקש להמשיך להילחם ולעוד שנים רבות לאחר מכן. עוד חשוב לי לציין כי עד היום נמנעתי מלספר לאחרים את החוויה האישית שלי וזו הפעם הראשונה שאני מעלה אותה על הכתב. לא בטוח שזה בכלל אפשרי. חשבתי שחברי לקורס, אחרי 50 שנים, ראויים לכך.
יום שבת, 6 באוקטובר, 11:00 בבוקר ואנחנו כבר אחרי תדריך ומתארגנים לתקיפת מנע של שדות תעופה בסוריה. אני מס' 4 באחת הרביעיות. התרגשות עצומה. המטוסים בדת"קים עמוסים בפצצות. אבל אז, דקות לפני היציאה למטוסים, המבצע מתבטל ואנחנו נכנסים למצב של אי ודאות מעצבן, קצת כעס ואכזבה וטענות על אלה שלמעלה במטה.
כל זה נקטע באחת עם הסירנה בשעה 14:00. ניתן האות לאנדרלמוסיה שתיזכר במורשת הקרב של הטייסת עד עצם היום הזה. סירנות הזנקה ליירוט נשמעות בזו אחר זו. מובילים בעלי ניסיון ויוזמה הרכיבו לעצמם רביעיות ורצו למטוסים שהיו עמוסי פצצות וממש לא מתאימים למשימות יירוט והגנת שמי המדינה. אבל מי סופר. הבנו די מהר שפשוט רוצים את כל המטוסים באוויר. אני זוכר את עצמי מסתכל מסביב, מנסה להבין את המתרחש ודי מהר רואה שהטייסת מתרוקנת. אבל לא כולם... נשארנו 3 צוותים, בוהים זה בזה ומנסים להבין מה קורה פה ומה נכון לעשות.
ואז גדי סמוק תופש יוזמה ומוציא אותנו למטוסים במבנה שלישיה. גדי שחזר מקורס טייסי ניסוי זמן קצר לפני המלחמה, יחד עם יהואר גל. גדי נהרג כמה ימים יותר מאוחר כשנפגע מעל התעלה יחד עם ברוכי גולן מהקורס שלנו. אני מספר 2 יחד עם דרור יפה שסיים קורס נווטים לפני חודשיים ושנהרג ביום רביעי של אותו שבוע בתקיפת קלע בלילה בסיני. סוגר את השלישיה אורי שחק, טייס ותיק יחסית שסיים יחד איתי קורס הסבה ב-119 לפני פחות משנה. אורי נפל בשבי הסורי ביום המחרת.
יוצאים לדרך לקראת גיחה מבצעית ראשונה. בלגאן לא יתואר על הקשר. המגדל שואל את גדי באיזה תצורה אנחנו וגדי משיב "אוויר-אוויר" בעודנו עמוסי פצצות. אני זוכר ששמחתי כי קיבלנו קדימות להמראה והנה אנחנו באוויר. מטפסים ל-20,000 רגל. הבקר צועק "כוח מלא לרפידים". הרדיו עמוס להחריד. מבט מערבה לכיוון התעלה מגלה ערמות של עשן ופסי עשן של טילים משוגרים. ברור שמשהו דרמטי קורה שם. זה לא עוד יום קרב.
מתקרבים לרפידים ולפתע הבקר צועק: "למפגש כיוון צפון". תבינו, כל טייס קרב חולם בלילה על המילה הזו "למפגש". ואני הקטן, גיחה מבצעית ראשונה בחיים ובכלל עוד לא מוסמך בטייסת ליירוט. אני אומר לדרור "וואהו, נהדר" וממש שמח ומלא אנרגיה. מורידים אף ומנמיכים בפראות לגובה נמוך. רצים במהירות גבוהה על הדיונות. הבקר מדווח על מסוקים מעל ברדוויל. לוחצים על כפתור "פאניק", מרגיש בעיטה קלה בתחת ומנקים את המטוס מבידונים ופצצות. לא עוברת חצי דקה והבקר מבטל: "זה שלנו..." אכזבה זו מילה קטנה.
עוד לא מספיקים להחזיר את הנשימה והבקר צועק, יותר נכון שואג: "קחו כיוון לבודפשט ותנסו לעזור". ככה פשוט. מנסים לברר במבנה ועם הבקר מה זה הדבר הזה "בודפשט". די מהר מבינים שזה המוצב על שפת הים, סמוך לפורט סעיד. לימים נודע שזה המוצב של מוטי אשכנזי, מוביל המחאה שלאחר המלחמה. נותרנו עם דלק ותותח וולקן 20 מ"מ עם 640 פגזים. ממש לא משהו. מגרדים את הדיונות במהירות גבוהה ובניווט מגע מגלים את המוצב שכולו אפוף עשן תחת הפגזה ארטילרית כבדה.
מחליפים כמה מילים ברדיו כדי להבין מה אנחנו עושים פה. תנסו לדמיין כביש צר על פס חול שמגיע אל המוצב מכיוון העיר פורט סעיד. בצד אחד של הכביש יש ים ובצד השני ביצות. אנחנו בתוך אמ"ט SA-3 מכיוון העיר. מחליטים לבצע יעפי צליפה מכיוון הים ובניצב לכביש. מה עוד יכולנו לעשות... מתארגנים ומתחילים לעבוד. מודה שממש נהניתי. אתה נכנס ליעף, מכוון על רכב ואז או שאתה מדליק אותו או שהוא יורד מהכביש ושוקע בביצות. אחרי מספר יעפים מתחילים לספוג הרבה פופים של נ"מ וזרתות עפות לכל עבר. אבל זה כאילו לא קשור אלינו ואנחנו ממשיכים. ואז באחד היעפים, קרוב אחרי גדי, אני מבחין בזווית העין בצד ימין בכדור אש שמתקדם במהירות בלתי נתפסת. אני לא מספיק להגיב ומקבל בפרצוף, בינינו לבין המוביל, פיצוץ אדיר בצבע חמרה. שובר חזק ימינה, חולף קרוב לפיצוץ, מרגיש שתי נקישות קלות בגוף המטוס אבל לא מעבר לזה. מתרחק קצת דרומה בגובה נמוך ומחפש דקה ארוכה את גדי על ערוץ המבנה. הייתי בטוח שהטיל פגע בו פגיעה ישירה. זה היה לי ממש מול הפרצוף. אבל לא. אני מגלה ששני "הזקנים" העקשנים האלה ממשיכים ביעפים. באי נוחות מסוימת אני מצטרף ליעפים. אחרי משהו כמו 15 יעפים כל אחד מאיתנו רוקן את התותח ואנחנו עוזבים לא לפני שמקבלים טיל נוסף מכיוון פורט סעיד.
בדרך הביתה מעל הים, שקט על ערוץ המבנה ושקט בתא. כל אחד מנסה להחזיר את הנשימה ולעכל את שחווינו לפני כמה דקות. אני חזרתי עם שני חורים אבל המטוס של גדי ויהואר חטף עשרות. כשנכנסתי לבניין הטייסת חבר שאל אותי למה אני כזה חיוור... לך תסביר.
ורק כדי להשלים את תמונת הפתיחה של המלחמה, אזכיר שביום המחרת הטייסת, כמו שאר מערך הקורנס, יצאה למבצע הכושל, דוגמן 5. רבות נכתב ולכן לא אפרט. אבל אף אחד מאיתנו לא ישכח את המראה שנגלה לעינינו כאשר טיפסנו מהכינרת לרמת הגולן. המישור הבזלתי מערבית לתל פארס היה מוצף באין ספור כלים סוריים. אנחנו חולפים מעליהם בגובה נמוך. מי שלא בוער יורה לשמיים מכל הכלים. יוצאים כיוון מתל פארס. צעקות על הרדיו. מעלי חולף פנטום בוער בדרך מערבה. בזווית העין אני רואה שני מצנחים. האדמה יורקת אש לעברנו. מושכים. לא מזהים סוללה במטרה. איננה. תוקפים משהו מזדמן ומתחילים לתמרן בחריפות מערבה בגובה נמוך עד טירוף. עוד מטוס בוער, עוד מצנח ועוד טיל שחולף קרוב. חוצים קו, מטפסים וחולדאי מתחיל לעשות על הקשר ספירת מלאי. אי ודאות מוחלטת. רק בחדר תדריכים, עם השמות שנותרו על הלוח, מתחילים להבין את שקרה. 2 מטוסים נפגעים והצוותים נוטשים בשטח הסורי. חיכינו עוד 4 חודשים כדי להתבשר שהם בשבי. מטוס שלישי חטף פגז 57 מ"מ בחופה האחורית והנווט הונטש החוצה ונשבה. הטייס, שוב גדי סמוק, גרר את המטוס בלי נווט, בלי חשמל וקשר ובלי הידראוליקה. בוירטואוזיות של טייס ניסוי הצליח לנחות ברמת דוד על מסלול 27 לא לפני שהוא כמעט נכנס במטוס אחר של הטייסת שכבר היה תקוע בכבל אמצע. עוד מטוס נפגע, הצליח לגרור לשטחנו והצוות נטש ליד קיבוץ יפתח וחולץ בשלום. זהו. אין מילים.
אבל היום לא נגמר. אין זמן להתאושש. אני יוצא אחה"צ בזוג לכיוון התעלה. מטוס עמוס פצצות ושני בידונים. גל בתא האחורי. מתקרבים לתעלה. אין ספור כלים פגועים ומבינים שמשהו רציני קורה על הקרקע. מקבלים פקודה פשוטה להחריד: לתקוף כל כלי שאנחנו מזהים בין האגמים לציר לקסיקון, כביש צפון-דרום מזרחית לתעלה. ככה פשוט. אש חופשית. יורדים לגובה נמוך, אנחנו באמ"ט ומתחילים לחרוש את השטח. לפתע מזהים ממרחק 3 טנקים. המוביל מארגן יעף חטף. מושכים ותוקפים. חולפות כמה שניות ואז צעקות 'חדל' על הקשר. תקפנו את כוחותינו... שיט!! איזו הרגשה מחורבנת. מ"פ טנקים אמיץ חדר מערבה לתוך השטח בלי שאף אחד ידע על קיומו. אש חופשית עאלק! עושים יעף נמוך מעליהם ורואים טנק אחד הפוך וכולם עומדים למעלה ומנופפים לנו בסוג של ייאוש. לפני שעוזבים את השטח, מבצעים פס נמוך לאורך החוף המזרחי של האגם המר. עשרות כלים אמפיביים פגועים. שאריות של הצליחה מהלילה. לפתע, בעיטה בתחת. אני שובר ועוד מספיק לראות את העשן המסולסל של הטיל. נפגענו. מטפסים מזרחה. בודקים נזקים. גוררים את המטוס לחצור ונוחתים בשלום. זהו. בסה"כ עברו יומיים...

צילומים:
בענידת הכנפיים
מטוס קורנס - פנטום - טייסת 201
גדעון אילת ואלי בראל לאחר ששבו מתקיפת שדה דמשק 10.10.1973
גדעון אילת עם בנו הקטנצי'ק - על עמוד השער - עתון במחנה - 1982 - גם הקטנצ'יק נהיה לימים טייס ... בעקבות האבא

בן דודי, סרן יצחק קופל ז"ל, היה צריך להיות היום בן 70 ולבטח מחזיק באחת המשרות הבכירות במשק. לגורל מסתבר יש תוכניות משלו ובגיל 23, שלושה שבועות לאחר שהתחתן, בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, פגע טיל מצרי במטוס הקרב שלו מעבר לתעלת סואץ. חצי שנה נחשב לנעדר. בתום מאמצים רבים אותר יצחק במטוס שצלל לחולות ליד העיר סואץ. יצחק הובא לקבורה צבאית בקיבוצו רמת-השופט.
אהבתי את יצחק אהבת נפש. הערצתי אותו. בכל הזדמנות שהייתה לי כילד (אני צעיר ממנו בשלוש שנים) רציתי להיות לצידו. בכל חופשה הגעתי לקיבוצו רמת השופט שם זכיתי מחבריו לקבוצת אלון לכינוי: "יצחק הקטן", שנהנה מהגנה מלאה עליו מצד "יצחק הגדול", המנהיג השקט של הקבוצה המופלאה הזו, קבוצה שכך נדמה, קמה אחת לדור.
בחדרו של יצחק בבית הנעורים המשותפים בקיבוץ, למדתי לישון בצהריים עם רדיו בווליום גבוה, להטיס עפיפונים, לקלף סברסים בידיים חשופות ובעיקר להעריך את העוצמה ואת רוח הקבוצה. גיליתי שם חברים אמיתיים. עמית, מיכה (מיכה שי , בוגר קורס טייס 68 - י.ס. ), מוישה, מנחם, יורי, עמוסי, רפי, זאביק, ברוכי וחנן, חנן קרן, שהיה הצעיר בחבורה והכי קרוב אלי בגיל ולכן הוצמדתי אליו.
יצחק הגדול הצטיין בכל. היה לו את מגע הזהב השמור ליחידי סגולה. הוא סיים את לימודיו במוסד החינוכי הרי אפרים בהצטיינות. היה שחמטאי מצטיין (ניצח כנער את אלוף ישראל, בוגרים), והיה כדורסלן מצטיין בהפועל רמת השופט ובהמשך הפועל מגידו, שהעפילה לליגה הלאומית, שם שיתף פעולה עם חבריו, חנן קרן, ברוך שופטי ז"ל, גיורא דורי (אבא של מירב), שהיה בוגר מהם ויענקלה גרינבוים (אבא של איתי) דור מוכשר של כדורסלנים, המשותף לכולם, הם נולדו וגדלו בקיבוץ אחד, רמת השופט.
כפי שאהבתי כילד להתארח ברמת השופט אצל יצחק הגדול, הוא אהב להתארח בבית הורי בבת-ים. כשחיין מצטיין הוא לא ויתר על שחייה בים ובעיקר לנצח את ילדי בת-ים במשחק "הג'ולות". לאחר כל ביקור בבת-ים היה חוזר לקיבוצו עם שקית מלאה בג'ולות או גוגואים. היכולת המופלאה שלו לדייק ולפגוע בכדורי הזכוכית, או לפצח את חרצני המשמש, עשתה לה שם בבת-ים. מכל רחבי העיר היו מגיעים לראות את העילוי, מי שהתחרה בו הובס, ויצחק הגדול ממלא את השקית בנון שלנטיות מדהימה ואין גאה ממני. משום מה המשחק "העירוני" הזה לא נקלט בקיבוצו, רמת השופט, אבל מתחת למיטתו של יצחק הגדול היו שקיות של ג'ולות וגוגואים, שחוץ משנינו אף אחד לא ידע למה הם משמשים.
יצחק הגדול בחר להיות טייס, סיים את קורס הטייס בהצטיינות, שובץ לטייסת קרב, עובדה שלא מנעה ממנו להמשיך ולשחק כדורסל, אחת מהאהבות הגדולות שלו. זה התחיל בהפועל רמת השופט, שעשתה את צעדיה הראשונים במגרש המרצפות בקיבוץ בו גדל ונמשך, כאמור, באולם במשמר העמק, במדי הקבוצה המאוחדת הפועל מגידו. בליגה הלאומית (הראשונה) שיחק לצד היותו טייס שתי עונות בליגה הבכירה, 8 משחקים, בהם קלע 27 נקודות.
מי יודע לאן הייתה מתפתחת הקריירה שלו ככדורסלן, אלמלא המלחמה הארורה הזאת.
הבשורה המרה על יירוט מטוסו נמסרה לי בשעה שהייתי עם יחידתי הצבאית בצפון הארץ. מפקדי יידעו אותי ואפשרו לי להגיע לבית המשפחה ברמת השופט.
כשהגעתי לקיבוץ הפסטורלי, בהרי אפרים, מצאתי המוני אנשים שהגיעו לבית הוריו של יצחק הגדול, מרים וחיים, כדי לתמוך ולנחם.
מפקד חיל האוויר דאז בני פלד, ובכירי המשק, שהיו חבריו של הוריו, נכחו בדירת המגורים הצנועה של ההורים. רק מעטים מבין חבריו הטייסים של יצחק הגדול הגיעו, רובם היו עסוקים בפעילות מבצעית ואחרים נשארו עם יצחק הגדול במרומים. זכורה לי הדממה בחדר המשפחה שצר היה מלהכיל את המנחמים. זו הייתה שתיקה רועמת, העצבות השתלטה על כולם. הבכי היה חרישי, לא רק על יצחק הגדול, אלא על כל חייל וחייל ועל החרדה הקיומית באותם ימים. היינו בעיצומה של מלחמת הישרדות, כשגורל המדינה עמד מנגד ואם אנחנו עדיין כאן, ליצחק הגדול יש חלק בכך .
לוויה לא הייתה כי יצחק הוגדר כנעדר. חצי שנה אחרי שהסתיימה המלחמה נמצאה גופתו לאחר מאמצים רבים בהם היו מעורבים לא מעט אישים מצמרת המדינה. סרן יצחק קופל הובא לקבורה בחלקת האלוהים בקיבוצו.
יצחק הגדול, זיכרונך לא מרפה ממני, אתה נצור בליבי, אוהב אותך, יצחק הקטן.

צילומים:
תלמיד כיתה ח' - ניצחון על אלוף ישראל 1964
בקבוצת הכדורסל הפועל מגידו - 1970
סולו במטוס פוגה - 1970
בשלב המתקדם - 1971
בענידת הכנפיים - 1971

התאריך 08.10.73 פוגש אותי ברפידים, בצוות כוננות, טייס משנה של מסוק בל 205 בטייסת 123. קברניט המטוס היה עמוס שני. היינו שם בכוננות מתגלגלת החל מהיום הקודם, 07.10.73 בשעה 02:00. בצענו כל הזמן משימות מסוק מגוונות במרחב מרכז סיני.
בשעה 06:30 קבלנו הזנקה מידית לחילוץ טייס סקייהוק שנטש. שם הטייס - רוזן. אם זכרוני אינו מטעה אותי, היה לנו בקורס מדריך עם שם כזה, וחיל האוויר היה באותם ימים קטן למדי.
המראנו מרפידים. מיד אחרי שעברנו לערוץ הבקר הקמנו קשר יציב עם רוזן. מכשיר הרינה שלו צייץ ללא הרף ונתן לנו כיוון מדויק אל המקום בו צנח.
רוזן הודיע לנו שבמרחק קרוב למדי, כ - 100 מטרים ממנו, נמצאים כבר חיילים מצרים, שמתייחסים אליו ומתקדמים לכיוונו.
ביקשנו מרוזן לעבור עם הרינה למצב משואה, על מנת שנוכל להתביית אליו. הבטחנו לו שאנחנו נגיע אליו.
במסוק היו איתנו רופא, חובש וכן ארבעה לוחמים, חיילים מאחת הסיירות.
עוד היו לנו במסוק 2 מקלעים כבדים, אחד מכל צד, אותם ידע לתפעל המכונאי המוטס שלנו, שהיה איתנו במסוק כחלק בלתי נפרד מהצוות.
אבל, לפתע, מכשיר הרינה של רוזן השתתק לחלוטין - יותר לא שמענו אותו.
המשכנו לטוס לפי הכיוון האחרון שנתנה לנו משואת הרינה של רוזן.
טסנו בגובה 300 רגל, המשכנו לחפש את רוזן ואת המצנח שלו.
( יובהר כאן, שאותות הביות שמשדרת הרינה מאפשרים ביות כיווני בלבד, אך לא מציגים לטייסים המחפשים מידע כלשהוא ביחס למרחק אל המכשיר - י.ס.).
לצערנו , לא ראינו כל זכר לרוזן או לציוד המילוט שלו - דיונות המדבר בלעו אותו, כלא היה.
בגלל הדינמיות של הקרבות, תמונת פרישת הכוחות בשלב הזה של המלחמה לא הייתה ברורה לנו. כלומר, לא ידענו עד היכן הגיעו המצרים ואיפה עובר הקו הזמני בין כוחות צה"ל לכוחות המצריים. זאת למרות שכבר טסנו באזור, מאז החלה המלחמה, מספר פעמים רב.
המשכנו, איפה, לטוס מערבה בגובה נמוך, כשכולנו מסתכלים סביב ומחפשים את רוזן.
חצינו את כביש האורך שירד מטסה (אז ציילון במפת קוד סיריוס).
המשכנו לטוס לכוון התעלה, מסתכלים היטב סביב לכול הכיוונים.
לאחר כ - 10 דקות טיסה הבחנו לפתע משמאלנו במבנה מסודר של 8 מטוסי מיג 17, עמוסי פצצות.
המטוסים המצריים טסו במבנה פרוש של 4 זוגות, אחד אחרי השני.
המיגים היו נמוכים אפילו יותר מאתנו, וזה לא עניין של מה בכך.
המיגים הבחינו בנו, משכו למעלה, הטילו כולם, בבת אחת, את כל הפצצות שלהם באמצע המדבר, סתם כך על החול.
החליטו, ככול הנראה, שאנחנו טרף קל יותר עבורם והרבה יותר טעים...
שמונת המיגים שינו בבת אחת כיוון וטסו ישירות אלינו. הודענו לבקר 511 על שמיניית המטוסים שמתייחסת אלינו באופן התקפי, והוא הפנה להגנתנו זוג נשרים מטייסת 144.
טייסי הנשרים, אבן ניר וסלע, שהיו, בעת הקרב שלנו עם המיגים, מעלינו בגובה 10,000 רגל, לא הצליחו לזהות אותנו ואת המיגים התוקפים, כי היינו כולנו בגובה נמוך מאוד. נתנו להם קריאת כוון, ספרנו בקשר מאחד עד 10, על מנת שיוכלו להתביית עלינו.
הנשרים הפנו אף לכווננו והחלו בהנמכה מהירה. אבל בינתיים המיגים "נכנסו עלינו" למספר יעפי תקיפה מסודרים, מאורגנים ורצופים, ממש כמו במטווח קלסי של ברווזים.
על מנת להתגונן ירדנו לגובה נמוך עוד יותר, ממש גרדנו את האדמה. בנוסף, שינינו בחדות, באופן תדיר כוון ב - 90 מעלות כל פעם, על מנת להקשות על המיגים המהירים מאיתנו.
המטוסים המצריים ירו עלינו 3 פעמים אבל, למזלנו הרב, לא פגעו בנו.
לפתע נעלמו כל המיגים כלא היו, מעין פאטה מורגאנה מדברית כזאת.
כפי הנראה, המיגים הבחינו בנשרים המתקרבים, למרות שהנשרים כלל לא ראו אותם... והחליטו להרים ידיים ולפרוש מהקרב בשיא.
לאחר סיום המפגש הלא נעים הזה עם המיגים המצריים, ומכיוון שלא מצאנו את רוזן וגם לא את המצנח שלו, חזרנו לנחיתה בבסיס רפידים.
כידוע, רוזן נפל בשבי המצרי.
היה זה קרב אוויר מוזר למדי - שמונה בעקבות אחד...

צילומים:
בענידת כנפיים
מסוק בל 205 - טייסת 123 - 1973
במתקדם
מטוס - מיג 17 - מצרי
מטוס נשר - ישראלי

על הנטישה בעקבות היפגעות לאחר תקיפת ש"ת כותמיה במצרים, וגם על הגיחה הראשונה במלחמת יוה"כ (הפלת מסוק מי-8 מצרי) - בכתבה בביטאון חיל האוויר אוק' 2012









פירוט לגבי שתי הגיחות הנ"ל כבר העליתי לפורם זה בקישורים הבאים:

הפלת הליקופטר מצרי וסיכול כיבוש המקום הכי איכותי בסיני ע"י המצרים במלחמת יום כיפור (ידיעה מס' 23#):
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...%EA#post2152614

הגיחה האחרונה במלחמת יוה"כ וביקור בגושן:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...592#post3519332

מפגש עם מחלצים:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...757#post4223601

צילומים:
אבולוציה...

על תקיפת מטכ"ל דמשק ומפקדת חיל האויר הסורי. 9.10.1973. טייסת 119

קטע מתוך "יומן אישי" שכתב צבי בנימיני במהלך מלחמת יום הכיפורים - 1973



בקריאה חוזרת, ניכר שהכתיבה מהירה, טכנית, נחפזת. חושש להחמיץ כל עוד הפרטים בראש. האמת - דו"ח למס הכנסה נראה מרגש יותר. אבל לימים כל התמונה מקבלת משמעויות נוספות, עם הדילמות של מזג האויר הקיצוני שחייב החלטה אמיצה של ארנון לבושין המוביל עם ליאור הנווט (שניהם עוטרו בצל"שים על הובלת המשימה). עם ויכוח פנים חיילי נוקב, לעתים אישי ובוטה, על ההחלטה של ספקטור לעצור את המשימה הזו של המבנה המקביל מטייסת 107 בהובלתו, נוכח מזג האוויר, על אף הקריטיות העצומה של המשימה.

במבט לאחור אני נזכר גם בכל "הגדולים" שהגיעו למועדון טייסת 119 באותה שעת בוקר מאוחרת. ובראשם גולדה (כן, עם התיק הידוע על היד) ודיין. מלווים ברן פקר מפקד הבסיס, עם הדגשים הנוקבים שלו.

עברו כמה עשרות שנים. שיקל, הרס"ר המיתולוגי של ביה"ס לטיסה, ביקש ממני להרצות בפני תלמידי תיכון על מלחמת יום הכיפורים מזווית אישית. שיקל תיאם הרצאות מורשת לתיכוניסטים באזור השרון מטעם ארגון "צוות". נעניתי לו כמובן ועשיתי פעילות זו במשך מספר שנים. באחת הפעמים הצטרף אלי במפתיע להרצאה עמיתי איציק יהב, שהיה נווט בטייסת 201 במלחמת יוה"כ. שיקל הזמין גם אותו. סיכמנו בינינו שאני אתחיל בהרצאה ואיציק יחליף אותי לאחר כחצי שעה ויעביר את החלק השני.

התחלתי את ההרצאה ובמהלכה הגעתי גם לתקיפת מפקדת חיל האויר והמטכ"ל הסורי בדמשק. תיארתי בעיקר תחושות אישיות, מחשבות, לחץ, חששות, ריכוז במשימה. התעכבתי בפירוט על השניות המכריעות בתקיפה בהן המטוס והצוות חשופים לחלוטין ואת היציאה ממנה... ובדיוק אז בנקודת השיא הזו - איציק מסמן לי בידיו באופן נמרץ להתחלף. התחלפנו בזריזות בתפקידים. וללא כל הקדמה איציק אומר מיד, בטון ישיר וענייני לתלמידים המרותקים: "גם אני הייתי שם. בדיוק באותו זמן. צביקה היה למעלה באוויר ואני למטה באחד המרתפים, זוכר את ה-"בום" של הפצצות ואת הטיח והסיד שנפל עלינו כשהם הטילו אותן". היה הלם ושקט מוחלט באולם.

עד היום אני חש את הצמרמורת שחטפתי לכמה שניות באותו רגע. סמיכות הפרשיות ודבריו המפתיעים של איציק יהב טלטלו אותי. כידוע איציק נפל בשבי הסורי יומיים קודם, ביום השני למלחמה, במבצע "דוגמן 5" לתקיפת סוללות טילי קרקע אויר בסוריה. בסיום ההרצאה נפרדנו בחיבוק חברי. חזרתי הביתה נסער וטעון כולי במחשבות וברגשות.

אחרי המלחמה חזר איציק יהב הביתה יחד עם שאר השבויים. הוא המשיך לטוס בחיל האוויר במערך התובלה, עוד שנים רבות ופוריות מאד. לדאבון הלב, איציק נפטר בטרם עת, בקיץ 2013 ממחלה קשה ואני כותב את הדברים גם לזכרו הטוב.

עברו עוד כמה שנים ובאחד מסגרי הקורונה, התקשר אלי במפתיע אהרון שגיא, "הטייס שלי" במשימה הזו. רצה לברר משהו. שמחתי מאד לדבר איתו ולנסות לסגור קצוות שנותרו פרומים אצל שנינו גם אחרי 47 שנים. בסיום השיחה אמרתי לו: "שגיא, אתה יודע מה באמת יושב לי בראש מכל הענין? אחרי התדריך, באוטובוס הצבאי החום כשכולם מכונסים בעצמם בדרך לדת"קים, פלט לפתע פתאום דובי שפיר משפט מצמרר שלא יוצא לי מהראש עד היום". "איזה משפט? אני לא זוכר" שואל שגיא. "אני לא יודע אם כולם יחזרו, אבל למי שיחזור תהיה חוויה לכל החיים". עניתי לו. זה בדיוק מה שדובי שפיר ז"ל אמר, ככה פתאום לחלל האויר בדרך לדת"ק. ניבא ולא ידע מה ניבא. ודייק בכל מילה.

ואחרי המלחמה ההיא, בפגישה אקראית עם אנשי חקר ביצועים, הסתבר שהם העריכו שצפי ההיפגעות במשימה הזו יהיה 25% מהכוח התוקף. גם הם, כמובן, דייקו מאד...

צילומים:
בענידת כנפיים
בטייסת 119 במלחמת יוה"כ
מפה
דמשק - אחרי תקיפת המטכ"ל הסורי על ידי טייסת 119 - 1973

בפרק חדש של הסדרה "אחד למיליון" הזמין לצפיה באתר מאקו

מפגש משמיים - נסלי ברדה מביאה את סיפורם המדהים של נדב אפרת ואהרון שגיא. הם נפגשו על רקע האהבה המשותפת שלהם לטיסה ולא תארו לעצמם שמילה אחת שתאמר בין שניהם, תשנה שנים אחר כך את החיים של שניהם. כשאהרון היה בסכנה והכל נראה אבוד, רצף צירופי מקרים בלתי נתפס הוביל לסוף המפתיע

https://www.mako.co.il/mako-vod-kes...0&pId=957463908

אש במטוס - כתבה בביטאון חיל האוויר ינואר 1978

צילומים:
נתן פרי - קדם מכין - השלב הראשון בקורס טייס - 1969
בענידת כנפיים

מטוס הסקייהוק שלי נפגע מטיל 3SA בגובה 7,000 רגל בטיפוס לתקיפה מעל מצרים. הטיל הפך את המטוס על גבו, מה שהציל אותי מהטיל השני שחלף קרוב. לאחר השתלטות על המטוס תוך כדי דעיכת המנוע. גררתי אותו מזרחה לכוון התעלה עד נטישה בגובה נמוך מאוד. בדיעבד - בין הכוחות. לאחר שקט קצר על החולות התחילו לרדוף אחרי מצרים ברגל וברכב תוך כדי ירי עלי. המרחק ביננו היה לא יותר ממאה מטרים, פשוט ברחתי אל בין הדיונות.
מאחר ונפלתי בין הכוחות והתחילו יריות, כולל טנקים, משני הצדדים, לא היה ברור לי מי יורה, עד שנכנס ג'יפ מהצד שלנו תוך כדי ירי וחילץ אותי.
הגעתי לטייסת בצהריים, למחרת בבוקר שבתי לטוס, פחדתי אבל טסתי עד סוף המלחמה.
לא סתם פחד - פחד מוות.
בערב, של אותו יום, יצאנו קבוצת טייסי סקייהוק, קבוצה של טייסי עמק הירדן לביקור בבית. אשתי, אז חברתי, אילנה, ציינה שאני נראה עייף מאד. לא סיפרתי לה דבר. רק אחרי המלחמה סיפרתי להורי. היה קשה להרגיע את אמי לאחר שפרצה בבכי.
תאור האירוע מופיע במקומות רבים, דווקא אחד המעניינים שבהם הוא ב "אנציקלופדיה לילדים".
מפקד הג'יפ, מורה מילואימניק מקיבוץ יגור, קיבל את עיטור המופת.
שני החיילים הנוספים בג'יפ קיבלו את צל"ש הרמטכ"ל.

צילומים:
בענידת כנפיים
לאחר טיסת סולו
מטוס סקייהוק
המרוץ אל הטייס ב "אנציקלופדיה לילדים"
המרוץ אל הטייס - צל"שים

עם פרוץ מלחמת 1973 הייתי קברניט בל 205 בטייסת 123 בחצרים.

רוב ימי המערכה שָׁהִינוּ בסיני, בעיקר בבסיס רפידים, כאשר את בסיס האם כמעט ולא פָּקדנו.

לאחר פירוק מערכות הל"א ('לוחמה אלקטרונית'), בתום תקיפות מערכי הטילים ה'מסודרות', עיקר פעילותנו התנקזה בחילוץ פצועים, חילוץ טייסים שנטשו ותובלות מפקדים וכוחות מיוחדים. זו פעילות שמתאפיינת בהזנקות וביציאות מהירות למשימה הבאה.

כקברניט הייתי מקבל משימה, מתדרך את הצוות, דולה פירורי מודיעין, משרטט את 'קו כוחותינו' ומתאם עם הגף הטכני את הכנת המסוק למשימה.

באחת הפעמים הוזנקנו מרפידים למשימת פינוי פצועים מאזור ג'בל ג'ניפה, מערבית לתעלה ודרומה עד קו העיר סואץ. הצוות כלל שני טייסים, מכונאי מוטס, רופא וחובש. הטיסה הלוך התנהלה ללא אירועים מיוחדים, על צירי התנועה בגובה 25 רגל ובמהירות 120 קשר.

חברנו לַכֹּחַ הקרקעי, העמסנו את הפצועים, המראנו צפונה ובַהמשך מזרחה. כאשר התקרבנו לאזור החצייה, גשר הגלילים, אנו מבחינים שמתפתח מעלינו קרב אויר בין זוג מיראז'ים (שפיטרלו להגנת הגשר) לרביעיית מטוסי מיג 21.

עוד אנו מתלבטים בקוקפיט מה לעשות ועל האף, כ-500 מ' לפנינו, תלוי טייס תחת מצנח. נחתנו לידו ורק אז הסתבר לנו שזה טייס מצרי. לא היה לנו די דלק ומקום במסוק, אך למרות זאת לא היה לנו כל ספק שאנו לוקחים אותו איתנו לרפידים.

לימים הסתבר שהוא היה מפקד טייסת מיג 21, שלא הפסיק להתפעל מיעילות וזריזות הפעלת מערך החילוץ הישראלי...


צילומים:
איתן וולף - שלב המכין - קורס טייס - 1970
בהענקת כנפיים
מפת האיזור
מיג 21 מצרי (מויקיפדיה)

ברשימת האבדות של חיל האוויר המצרי, שחיבר יוני דינור בהתבסס על מקורות מצריים ופורסמה באתר מרקיע שחקים, ניתן לאתר שמות של טייסי מיג 21, מפקד טייסת ובכירים אחרים, שהופלו מערבית לתעלה לאחר צליחת צה"ל ונלקחו בשבי:

1. סא”ל مقدم مصطفى احمد حافظ מצטפא אחמד חאפט’ 19.10.73 מיג 21 קרב אוויר اشتباك وي שבוי (26) ממערב לתעלה ثغرة 56


2. אל”מ عقيدع احمد البري עגמי אחמד אל ברי 21.10.73 מיג 21 קרב אוויר اشتباك وي שבוי ממערב לתעלה ثغرة 49


3. סא”ל مقدم ممدوح الملط ממדוח אלמלט 22.10.73 מיג 21 קרב אוויר اشتباك وي שבוי (31) ממערב לתעלה ثغرة


בהערות בתחתית הטבלה נטען כי הראשון שימש כמפקד טייסת 56. אם זכור לי נכון, באחד הסרטונים של יוסף ברגר נטען כי טייסת 56 פעלה מבסיס אבו חמאד.
לגבי השלישי, נטען כי הוא בכיר שבויי חיל האוויר המצרי במלחמה, למרות שהשני דווקא גבוה ממנו בדרגה.
ישנם טייסים נוספים ברשימה המתאימים לתיאור, למעט העובדה שלא מצוינת דרגתם. כמובן שהרשימה איננה שלמה.
האם ידוע באיזה תאריך בוצעה גיחת המסוק בה נלקח בשבי מפקד הטייסת המצרי?

25 מרץ 1974, בית החולים ''מזה'' שבפאתי דמשק. אני ספון באגף המסז' בחדר האמבטיות. לאחר עוד ניתוח מסובך, בניסיון סורי לחבר את עצמותיי המרוסקות. חלפו עברו כבר ששה חודשים בתופת הנוראית, מאז נפלתי בשבי הסורי, אין שום סימן באופק אבל יש תקוה בלב.
לפתע נפתחת הדלת בחריקת צירים צורמנית, בפתח עומד חסון הענק וטוב הלב, חיוך רחב מאוזן לאוזן, שן הזהב מנצנצת ליד השן השבורה ובידו מגש גדול עם מספר צלוחיות... אני ישוב על פינת מיטת הברזל, עטוף בפיג'מה צבעונית, ידי הימנית מגובסת כולה, מביט בו משתומם.
חסון היה החובש האחראי באגף המסז' ומתוקף כך היה גם אחראי על השבויים שהיו מאושפזים שם. בחור חייכן גדול עם לב ענק... חסון נכנס לחדר, טורק את הדלת בעקבו ובצעדים גדולים ונמרצים ניגש לפינת החדר, שם היה שולחן עגול קטן, שממש התאים למידות המגש .
מניח את המגש, שמסודר כמו צלחת של פסח. במרכזו צלוחית קטנה עם פיסת עוגה משולשת, כשמסביבה צלוחיות שונות עם מיני ממתקים וגרעינים.
חסון, מקרב שני כסאות פלסטיק לעבר השולחן, ניגש אלי אוחז בידי ומלווה אותי אל הכיסא.
אני מתחיל להתרגש, אבל עדיין אינני מבין מה קורה, "על מה ולמה החגיגה ... חסון ? " אני שואל, ''שו - פי ? '' (מה קורה - בערבית) בשלב הזה כבר הייתי מספיק משופשף בשפה הערבית, כך שיכולתי לנהל אתם שיחה... ''אל - יום עיד אל-מילאד אל - מרתק'' (היום יום ההולדת של אשתך) עונה חסון. אני באלם, שוק נוראי, כמו מכת ברק שמכה בי. העיניים מצטעפות והגרון נחנק ... נטוע בכיסא ולא מסוגל להניע אף אבר.
מספר חודשים לפני כן, באחד מלילות דצמבר הקרים נכנס אלי חסון, כפי שנהג לעשות מדי פעם, ותמיד עם משהו טעים, כדורי פלפל גדולים, גרעיני אבטיח, סיגריה... הענק הזה היה רומנטיקן ללא תקנה ואהב שירה ערבית. הייתה לו מחברת מרופטת, עוד מימי בית הספר, ובה היו כתובים שירים. כשהיה מנסה להקריא אותם לשומרים, הם היו בורחים לכל עבר והוא היה נותר לבד. אני הייתי מטרה נוחה לשיריו, הייתי יושב ומקשיב בשקט .
ומכיוון שהיה ברור לו שאני לא מבין אף מילה, היה נוהג לומר לי: "רק תקשיב, אחר כך אסביר לך בשפה פשוטה... " וכך תוך כדי שיחה ספרתי לו על האישה והילד הקטן שבבית וציינתי את תאריך יום ההולדת של ריקי אשתי, מתוך תקווה, שאם התאריך רחוק ויש לו איזה שהוא מידע על הסיכוי שלנו לצאת מכאן הרבה לפני, אולי יספר לי.
חסון לא הגיב כלל, אולם מסתבר כי נצר את התאריך בליבו...
חסון מפשפש בכיס חלוקו, שהיה פעם לבן, ושולף משם נר קטן מכופף ונועץ אותו בפיסת העוגה שבמרכז השולחן, מגיש לי קופסת גפרורים כדי להדליק את הנר.
הידיים רועדות בטרוף והעיניים מוצפות דמעות, אפילו את הגפרור לא הצלחתי לחלץ מהקופסא. חסון מתבונן בי מאושר, נדמה לי שאני רואה את הדמעה בזווית עינו, לוקח את קופסת הגפרורים ובעדינות אין קץ מדליק את הגפרור, נותן לי את הגפרור הבוער ומוביל את ידי הרועדת לכיוון הנר.
אני מנסה לומר כמה מילות תודה אבל המילים נתקעות בגרוני. הוא מפציר בי לטעום מעט מהממתקים שהביא לכבודי, אני מנסה אבל לא מצליח לבלוע. עיניו של חסון נוצצות, הוא כנראה מבין באיזו סערה אני נמצא, קם חרש מכיסאו, מעביר לי ליטוף עדין על ראשי ויוצא מהחדר, כך שאפילו את חריקת צירי הדלת אינני שומע.
זה הרגע שאני מרשה לעצמי להתפרק, הדמעות הופכות לנהר בכי והיבבות משתחררות מגרוני.
אלה היו דקות בודדות של אושר אין סופי בתוך עצב קורע לב.
קרן אור באפלת התופת הסורית...

צילומים:
זאב נשר - 1969 (יום הגיוס לקורס טייס)
תמונות ממפגשי הקורס



כתבה על זאב נשר בביטאון חיל האוויר:

הסיפור שלי מתרחש בדרום הרחוק, בשלהי מלחמת יום כיפור, במקום הכי פסטורלי שאפשר להעלות על הדעת: דרום מפרץ אילת, שארם א - שייח', תאריך : 26.10.73 .
מלחמת יום הכיפורים תפסה אותי באמצע קורס מדר"ט, ביס"ט 12 - בחצרים.
אני מתייצב מיד בטייסת האם שלי, טייס הצ"ח (הצבת חירום - י.ס.) בטייסת התובלה הקלה, טייסת 100 (טייסת הגמל המעופף).
במהלך המלחמה דילגתי בין הגפים של הטייסת ברפידים, רמת - דוד ושארם - א שייח'.
אנחנו לקראת סופה של המלחמה המומים בגף שארם א - שייח', אחרי איבוד מטוס עגור של הטייסת, ימים בודדים קודם לכן, שצוותו, שני חברים שלנו, רן רוזן ושמואל הראל, נפל בשבי המצרי, עקב תאונה בה פגע המטוס שלהם בקרקע והתרסק בשטח שהיה באותה עת בשליטה מצרית זמנית, בקרבת ראס סודר, בחלק הצפוני של מפרץ סואץ, תאריך: 21.10.73 .
בתאריך 26 באוקטובר 1973 התחדשה האש בחזית המצרית. בשעה 07:00, החלו חילופי אש קשים בגזרת העיר סואץ. בשעה 08:45 דווח על אירוע חמור בגזרת ים סוף.
אני מקבל פקודה לעלות צפונה לטייסת בשדה דב. מפקד הטייסת, אמנון גלעד, פונה אלי ושואל אם אני מוכן לרדת מיד לאילת ולהצטרף להפלגה על כלי שיט, כקצין סיוע אווירי. הסברים נוספים בהמשך. לא נמסר לי שום מידע נוסף. אמרתי כן המפקד, כך לימדו אותי.

באותו יום, שעת ערב מאוחרת, כבר הוטסתי לאילת. בלילה, מיד לאחר הנחיתה באילת, עליתי על המכלית: "סיריס". פעם ראשונה על אונייה גדולה ומשוכללת כזאת.
על האונייה פגשתי את הקברניט, דן נקדימון, ואת נציג חיל הים בספינה.
כאן המקום להזכיר שרק לפני מספר שעות אני בתוך מלחמה קשה. צפירות, טיסות, איומים, טילים, אובדן מטוסים, נפילת חברים, טייסים שבויים, לחץ מטורף... ופתאום אני בעולם אחר: שקט, סתלבט, חדר אוכל מהסרטים, כלי אוכל מפוארים, טבח צמוד, סוויטת מגורים אישית מפוארת, ממש פאטה מורגנה באמצע המלחמה - מלון חמישה כוכבים.
מפליגים מאילת, בכיוון דרום, אחרי חצות הלילה.
לילה ראשון של שינה מתוקה וערבה, אחרי הרבה ימים ולילות ארוכים בשמים.
אחרי ארוחת בוקר, ברמה שלא הייתה מביישת אף מלון פאר, הקברניט דני, מספר לי ולנציג חיל הים, שהספינה, מכלית, בדרכה למסוף הנפט באבו - רודס. אנחנו עליה, קציני תאום מול חיל האוויר וחיל הים.
ממש סבאבא ... נופש צוות אוויר בחינם ... התחלה טובה ... טוב שאמרתי כן לאמנון גלעד.
דני הקברניט עוד הוסיף על מצב הביטחון שלנו בהפלגה זו: "כששאלתי את חיל הים, בשיחת תדרוך, על רקע ירי הטורפדו על הספינה 'סמסון' ( שלושה שבועות לפני ההפלגה שלנו), האם קיימת סכנה מפני מארב של צוללות או כלי שייט אחרים, או מוקשים ימיים ? ... נעניתי על ידי מפקדי חיל הים בגזרה בערך כך: "...אנחנו שולטים בזירה, כלי שייט שלנו מפליגים באופן חופשי ובטוח במרחבי מפרץ סואץ, אין מקום לחשש או לדאגה... " .
דני אמר: "נרגעתי " ... גם אני ...
חולפים מול שארם - א שייח' (מוכר לכם) פונים 90 מעלות ימינה, כיוון צפון מערב ונכנסים בביטחון למפרץ סואץ. כעת אנחנו מול נקודה הנקראת "מיצרי יובל" ... נוף מדהים ...
הקברניט מציע לי לסייר באונייה לצורך התרשמות ומצמיד אלי את המכונאי הראשי. אנחנו מתחילים את הסיור בבטן חדר המכונות, מעלית מורידה אותנו למטה, הכול נראה מבריק, מצוחצח, מתוקתק, פשוט כיף לעיניים. עוברת אולי דקה, אנחנו בדרכנו למטה. מיד אחרי שיצאנו מהמעלית נשמע פתאום ... פ י צ ו ץ נוראי.
קשה לתאר את ההרגשה הקשה. עמוק בבטן האונייה, ללא כל הכנה, פיצוץ בעוצמה חזקה שכזו, במקום חדש, בלתי מוכר.
מיד לאחר הפיצוץ עלטה מוחלטת, צעקות ראשונות של נפגעים, אני במקום זר לי לחלוטין, ירדתי לכאן במעלית, חושך מצרים (תרתי משמע). לך תצא מכאן. לא נפגעתי. התחלתי לחפש מדרגות, דרך החוצה, דרך מילוט כול שהיא.
בראשי עוברות מחשבות שונות, סרטי תרחישי אימה מגוונים ביחס למה שקרה לנו: נפגענו מטיל, כמו המשחתת אילת שטובעה מספר שנים קודם לכן מול חוף צפון סיני על ידי טילי ים - ים שנורו מסטי"לים מצריים. הותקפנו על ידי מטוסים... לך תדע ... זה קרה לפני שנעשיתי קצין מודיעין ...
בעודי מחפש מוצא ומפלט לאוויר הצח, המכלית חוטפת פיצוץ נוסף שמרעיד ומטלטל אותה בעוצמה אדירה... עוד יותר מהפיצוץ הראשון. לאחר מכן, משתרר בספינה שקט מוחלט... דממת מוות ...
מצאתי, איכשהו, את המדרגות ואני בדרך לגשר הפיקוד. על הגשר נאספים מספר קצינים בעלי תפקיד על הספינה, מתחילים לרכז מידע ונתונים ולעשות הערכת מצב וניהול סיכונים.
התמונה מתבהרת אט אט: יש על הספינה שלושה פצועים במצב קשה, האונייה משותקת, נפער פתח ענק בתחתית הספינה, חור שאינו בר תיקון, הגנרטור נפגע, אין חשמל... מים חודרים לאונייה... כל המערכות משותקות...
אני יורד לחדר מלון חמישה כוכבים (זוכרים) שלי בספינה, לוקח את ערכת ציוד המילוט שלי, שולף מתוכה את מכשיר קשר החירום האישי שלי "רינה", הנמצא דרך קבע בתוך חגורת המילוט שלי .
כשאני שוב בגשר הפיקוד של האונייה, אני קורא על ערוץ החירום בשיטת "קול קורא במדבר", לכל מי ששומע אותי. זוג מטוסי קרב, שהיו מעלי בשמים באותה עת (פטרול מעל שארם א - שייח') עונה לי. אין לי אות קריאה. אני מדבר בשפה גלויה, בלי קודים, קורא למפטרלים: "אני עופר שנער, טייס חיל האוויר, נמצא מתחתכם על מכלית ישראלית, ליד מיצרי יובל, נפגענו ממוקשים, טובעים, מבקשים פינוי אווירי מיידי של שלושה פצועים קשה ושל כל אנשי הצוות".
עוברת שעה מתוחה. מסוק בל 205 מגף שארם א - שייח' מרחף מעל האונייה. קברניט המסוק, חגי קושט ז"ל, כמובן מקורס 65 (חגי נהרג כעבור 17 שנים בתאונת אימונים בבקעה, ליד מבוא שילה, כששני מסוקי יסעור התנגשו באוויר, בתאריך 22.04.90 - י.ס.).
אני מוצא את עצמי בפעם ראשונה בחיי מנהל מבצע פינוי פצועים של שלושה פצועים קשה, ללא שום הכשרה מוקדמת. אין ברירה, אין כאן מישהו אחר שיכול לעשות זאת במקומי.
בשלב זה האונייה מתחילה לנטות על צידה ומתחילה לשקוע...
עוברות כמה שעות ארוכות. שלושה יסעורים מטייסת 118 מגיעים מתל נוף ומפנים את כל 42 אנשי הצוות הנותרים של האונייה, מתוכם 24 פצועים במצב קל, לחוף מבטחים בבסיס חיל האוויר בשארם - א שייח'. גם בחילוץ זה אני מדריך ומסייע לקשור את המחולצים ולהעלות אותם אל המסוקים.
אני עוזב אחרון, ביחד עם רב החובל דני נקדימון, את האונייה הטובעת... כמו שכתוב בספרים...
היה שווה לעבור את ההרפתקה הימית הזאת ולו בשביל לראות את הבעת פניהם של חברי הטייסים המופתעים בגף שארם - א שייח', טייסת 100, מהם נפרדתי זמן קצר קודם לכן, כשלפתע פתאום נפלתי עליהם מהשמים, יורד מהמסוק שפינה את צוותה של האונייה הטובעת - סיריס.
לקח חשוב שלמדתי מהאירוע הזה:
על כל טייס לדעת, הכשרתו כלוחם צוות אוויר עלולה לקחת אותו למחוזות בלתי צפויים, להם לא פילל ולא הוכשר... מנהל חילוץ אווירי... מלון חמישה כוכבים... על מכלית בים סוף... ומה לא...

לינק לאתר המורשת של לוחמי פלגה 915 - פלגת "אבירי המפרץ". בלינק עדות מפורטת של קפטן דני נקדימון על אירועי ה - 26.10.73, כולל החילוץ:

http://palga915.co.il/%D7%A8%D7%90%...9-%D7%A0%D7%A7/

צילומים:
עופר שנער - לשכת הגיוס - 1967
בהענקת הכנפיים
המכלית סיריס - נוטה על צידה - מתחילה לטבוע במימי מפרץ סואץ
חילוץ אנשי הצוות של מכלית סירוס - מסוקי יסעור - טייסת 118 - 26.10.73
מפרץ סואץ - מיצרי יובל
קפטן הסיריס - דני נקדימון (משמאל) & פלווארה מתחילה (מימין), נתב אוניות מצרי בתעלת סואץ (קיבל מדליה מהנשיא אנואר סאדאת בגין הטלת המוקשים שפגעו במכלית סיריס בשנת 1973).

הסיפור האישי שלי קורה בדיוק לפני 47 שנים ועוד מספר ימים.
למען הדיוק: 20 בחודש אפריל שנת 1974.
אנחנו מספר חודשים אחרי מלחמת יום הכיפורים. אותה שבת בבוקר היתה אחד מאותם ימים של לחימה נגד ניסיון הסורים לקדם סוללות טילים לבקעת הלבנון ולהשתלט על החרמון.
טייסת 119 , בסיס תל נוף, מטוסי קורנס, אני מצוות יחד עם סרן דני גורי ז"ל .
המטוס מחומש ב - 4.5 טון פצצות לתקיפה בבקעת הלבנון.
באותם ימים, על מנת להמריא לגיחה עם דלק מלא, נהוג היה, שלאחר התנעה ובדיקת מערכות המטוס, מחברים את צינור הדלק של הדת"ק (דיר תת קרקעי לאחסון מטוסים - י.ס.) לפתח התדלוק של המטוס, שנמצא מתחת לכונס של המנוע הימני, כך המנועים מונעים, הצינור מזרים דלק ואתה יכול לצאת לטיסה עם דלק מלא.
על מנת לשמור על המטוס, למקרה חירום, כללי הבטיחות חייבו חייל, עומד בכוננות, ליד המטוס המונע, מצויד במטפה כיבוי לצידו.
לקראת היציאה לטיסה, הטייס עושה למכונאי האחראי סימן להפסקת התדלוק.
לימים, נודע לנו, שבצינור התדלוק הייתה תקלה. בתוך הצינור ישנה כדורית שחוסמת, באופן אוטומטי, את מעבר הדלק כשהצינור מנותק. כשהצינור מחובר, הכדורית נלחצת פנימה אחורנית ומאפשרת את זרימת הדלק למטוס. אילן מזרחי ז"ל, שהיה חלק מהצוות הטכני של הטייסת, ניגש לנתק את הצינור, לאחר הסימן שקיבל מדני גורי ז"ל.
באותו רגע של ניתוק צינור התדלוק, ממש לפני היציאה מהכיפה לחצר הדת"ק, אני שומע פיצוץ אדיר ותוך שניה, כל הצד הימני של המטוס עולה באש.
הצינור בידיו של אילן מזרחי ז"ל, מיד עם ניתוקו מהמטוס, המשיך להזרים דלק ישר לתוך כונס המנוע.
טכנאי המטוסים, שכנראה בגדיו נספגו בדס"ל (דלק סילוני - י.ס.), נכווה קשה וזרק את הצינור מידיו לקרקע.
הצינור נשאר מונח מתחת למטוס המונע והמשיך להזרים דלק סילוני סביב המטוס.
אני רואה שהמטוס כולו בוער, ובעיקר בצד הימני, מנתק במהירות את עצמי מזווד המילוט, מהמצנח, עומד על מעקה התא למעלה ומסתכל למטה. הכול מתחתי בריכת אש. אני מזנק רחוק ככל שאני יכול, אבל אני נופל לתוך אותה בריכת אש, מתגלגל, נספג בדלק ומתחיל לבעור גם אני.
אני קם ורץ החוצה לחצר בוער, שם, חייל עם מטפה מרסס אותי באבקה ומכבה את האש.
גורי, הטייס שלי, ניתק את זווד המילוט והחליט לגלוש על החופה לכיוון קדימה. אבל, הוא שכח לנתק את המצנח ולכן נשאר תלוי בצד ימין מתחת לחרטום מחובר לרתמות המצנח.
רס"ר בשם אלוף, רץ אליו עם עוד חייל, מנתקים אותו מהמצנח וגוררים אותו החוצה.
אני זוכר, כשראיתי את גורי נגרר עם פניו מטה, הייתי בטוח שהוא מת.
באותו רגע מתחילה "חגיגה" אמיתית נוספת.
במטוס הפנטום שלנו, שעדיין היה מוצמד למקומו, עם סד מתחת גלגל שמאל, היה מותקן טיל לביד (SPARROW), שקוע בתוך גוף המטוס. הטיל נדלק. הוא אינו משוגר אלא גורר את כל המטוס ודוחף אותו עם כוח של 20,000 ליברות קדימה.
אנחנו היינו בכיפה הראשונה של דת"ק מספר 7, מול חדר תורני הכלים. שם בחדר, היו חיילים רבים באותו זמן. בגלל הסד בגלגל שמאל המטוס נדחף קדימה, אבל הוסט מעט שמאלה ונכנס לכוך הקטן, מעט משמאל לחדר תורן הכלים (מזל גדול).
המטוס כולו כבר בוער. הפצצות ממש אדומות. באותו רגע נדלקים גם שני כיסאות המפלט. הכיסא הקדמי משוגר ופוגע בתקרת הכיפה. הכיסא השני (שלי) משוגר דרך הרשת של החצר ונוחת כ - 200 מטר משם. אני זוכר שהסתכלתי על הכיסא, שלא נפתח לו המצנח, הייתי בטוח שהטייס נטש והמצנח שלו לא נפתח. כנראה שכחתי שקודם לכן גררו את גורי החוצה.
בשלב זה, רס"ר בשם רוביק, מבין שיש לנתק את הדלק. הוא רץ לחדר המכונות ומכבה את מערכת הדלק. תא"ל רן פקר, מפקד הבסיס, ששמע על האש, דוהר לדת"ק ולידו ממש נופל כיסא המפלט שלי.
בכיפה השנייה נמצאים לבושין וכץ א' ז"ל. שניהם לפני טיסת צילום בגובה רב. לבושים בחליפות גובה רב והם רואים שלולית דלק בוערת נוזלת מכיפה מספר 1, זורמת ישירות לכיוונם, לתוך כיפה מספר 2 שלהם. גם הם מונעים לקראת יציאה. כל המכונאים שלהם הסתלקו והם נאלצים לבדם לדומם מנועים ולהסתלק מהכיפה.
בשלב זה מגיעים הכבאים של הבסיס ובאומץ רב מתקרבים לפצצות הלוהטות, מרססים אותן במים וקצף ומצליחים, לאחר מאמץ רב, בגבורה אמיתית לכבות את האש.
סוף הסיפור הוא טרגי.
אילן מזרחי ז"ל נפטר מהכוויות למחרת היום.
דני גורי ז"ל, מכונאי בשם פישר ואני, כולנו עם כוויות, מוטסים במסוק לתל השומר ומבלים שם כחודשיים.
הטייס, דני גורי ז"ל, עשר שנים מאוחר יותר, בהיותו מדריך בקורס OTU, נכנס לסחרור עם מטוס סקייהוק, הוא והחניך מתרסקים אל מותם בנגב (יצוין כאן, כי לפני מעט יותר משנה הוחזרה קסדת הטיסה של גורי למשפחתו, אחרי שנמצאה בנגב במקרה, כ - שלושים ושש שנים לאחר התאונה - י.ס.).
לאחר החלמה ארוכה, אני חוזר לטוס, ממשיך לטוס בטייסת 119 עוד 14 שנים עד פרישתי מטיסה, כל אותן שנים כנווט מילואים.
שלוש תובנות יש ללמוד מהאירוע:
1. בניגוד למקובל, לא רק טייסים מסתכנים. הצוות הטכני, הרבה פעמים, נמצא ממש בחזית, מעצם העיסוק עם מכונת מלחמה, עתירת נשק ועמוסה בתחמושת רבה. זה מסוכן ומחייב משמעת ועבודה מסודרת ומוקפדת.
2. מאז אותה תאונה, תדלוק חם נעשה רק מחוץ לדת"ק, בעמדת ההמראה, כשכבאית עם צוות מלא עומדת מוכנה לצד המטוס. התדלוק נעשה בתקשורת דיבור של הטייסים עם הצוות על הקרקע.
3. מיחסיי עם האחיות של אילן מזרחי ז"ל, ואולי מטעויות שעשיתי במהלך אותן שנים, אני רוצה להדגיש את האחריות והחובה לחבק את המשפחות, שיקירם נפל במהלך השירות הצבאי.
4. ואת זה הבנתי ביתר שאת רק כשילדיי שלי הפכו לחיילים.

מאז אותה שבת טרגית בתל נוף אני חוגג מידי שנה שני ימי הולדת:
בנוסף על יום הולדתי המקורי, שהעניקו לי הורי, אני מציין יום הולדת נוסף:
הלידה מחדש: 20.04.74

צילומים:
בהענקת כנפיים
ירון ( ונגרף ) גרנות ( מימין ) ביחד עם דני גורי ז"ל ( במרכז ) בית החולים תל השומר - 1974
דת"ק 7 - חלק ממטוס הקורנס השרוף - מיד לאחר השריפה - 20.04.74
ירון ( ונגרף ) גרנות - לשכת הגיוס - 1969

קיץ, יולי 1974, מספר חודשים אחרי מלחמת יום הכפורים, חיל האוויר עדין מלקק את פצעי המלחמה ומחפש דרכים לעשות זאת אחרת ...
אחד הרעיונות המקוריים ביותר היה לבצע צילומים אוויריים אנכיים לאורך הגבול עם סוריה במטוסי טייסת 100 ולא במטוסי קרב ... כך הגו במטה חיל האוויר ... חשבו וגם ביצעו.
זו אינה בדיחה, טייסת 100 הפכה לטייסת צילום אווירי, כן ... עם מטוסי הדרור הוותיקים ...
הכשירו אותנו למשימה בקורס צילום אווירי, הכולל גם קורס ניווט מאד מדויק לאורך קווים אורכיים.
מטוס הדרור הקשיש הוסב למשימה על ידי פתיחת פתח בחלק התחתון של גוף המטוס, בחלקו האחורי, כלומר בתא הנוסעים, התקנת מתקן צילום גדול : 80 X 80 ס"מ והתקנת מושב מיוחד בצד התא עבור המפעיל.
המשימה: צילום אנכי לאורך גבול רמת הגולן. אזור אמ"ט (אזור מוגן טילים) סורי.
אני במשימה הראשונה שלי לאחר סיום הקורס המיוחד הזה.
מבצעים: קלקא משה (ז"ל) ורפי הרצוג. קלקא נהרג כמה שנים מאוחר יותר בתאונת מטוס ריסוס.
השיטה: טייס אחד מטיס את המטוס מלפנים. טייס שני יושב מאחור, מפעיל את המצלמה, מנווט מאחור ונותן תיקוני כיוון לטייס הקדמי. שני הטייסים חגורים במצנחים המופעלים ידנית. גובה טיסה מתוכנן: 10,000 רגל, זמן בצוע משוער כ - 5 שעות. נחיתה לתדלוק והחלפת טייסים לאחר כשעתיים בשדה מחניים.
המראה משדה דב. טיפוס בהמשך הנתיב לגובה 10,000 רגל.
כניסה למשימה בסמוך לגבול הסורי, תחושה חדה מרגשת של מבצעיות.
הטיסה עוברת בצורה חלקה ושגרתית.
קלקא מטיס, אני המפעיל. מנווט מאחור. מנוע הדרור מחריש אוזניים. הפתח למטה מגביר עוד יותר את רעש המנוע, לא נורא... מה שמפריע באמת הם גזי הפליטה של מנוע המטוס הנכנסים ישירות לתא האחורי מהפתח התחתון. מחניק. אני משנה את מיקום המושב עליו אני יושב מסובב את המושב ב - 90 מעלות, כך שגב המושב בצד ולא מאחור. אני פותח את חלון הצד (הזזה) שיכנס קצת אוויר צח. שינויים אלה יהיו קריטיים בהמשך.
רעש מנוע הדרור מחריש אוזניים, אבל פתאום - רעש חזק עוד יותר.
ללא סמנים מקדימים. פיצוץ אדיר. איש ענק, גדול יותר מגוליבר, בעצם הרבה יותר גדול... לופת אותי בזרועותיו ומושך אותי החוצה במכה אדירה... חלון הפרספקס, הלא גדול, ביחד עם המסגרת המחוזקת במוטות אלומיניום, מתרסק לרסיסים... אני מחוץ למטוס.
שקט מדהים... חופת המצנח פרושה מלמעלה... הכול בחלקיק השנייה, ככה זה עם ענקים...
מה אני עושה פה בעצם ?
קלקא, בכיסא הקדמי, שומע פיצוץ חזק. הוא בטוח שירו לעברנו טיל. הוא שובר הצידה, מודיע על כך בקשר לבקר. הוא מתקשר איתי בקשר פנים של המטוס אבל אין תשובה ממני... דממה... הוא מביט אחורה ולהפתעתו מגלה שהפרטנר הגבוה שלו, רפי הרזה, נעלם... רק אוזניות הטיסה הירוקות שלי, מתבדרות ברוח מחוץ לחלון השבור...
תעלומה גדולה - איפה הרצוג ? גם לקלקא לא מובן מה קרה לרפי.
הוא מדווח בקשר לבקר: "הטייס השני נעלם"...
מבצע פניות ומעגלים, מנסה למצוא אותי באוויר... ללא הצלחה... תעלומה לא פתורה.
קלקא נוחת לבדו בהקדם האפשרי בשדה מחניים הקרוב , ליד ראש פינה .
אני מצידי, בשקט הפסטורלי שלי (סוף סוף שקט...) גולש לאט לעבר הקרקע.
ארבעה דברים מטרידים אותי וממלאים את כל מחשבותיי תוך כדי הצניחה הארוכה:
1. אני חושש להיסחף לשטח סוריה ע"י הרוח המערבית.
2. אני מנסה להיזכר נואשות: איך לעזאזל מבצעים גלגול צנחנים ברגע הנגיעה בקרקע (מי זוכר אחרי חמש צניחות בלבד - לפני יובל ?).
3. מה בעצם קרה פה ? זה מה שמטריד אותי עכשיו ? איפה לא הייתי בסדר ?
4. מה ההסברים שלי לוועדת החקירה, שתוקם בוודאות ?
בינתיים הקרקע מתקרבת , אני נוחת בשטח בור מדרוני מלא בסלעי בזלת. הנחיתה עברה בשלום. יופי. אבל מה עכשיו ? אני חצי מעולף, מאבד את ההכרה. לפני כן עוד מספיק לשים את מכשיר ההצלה "רינה" על מצב "ביות".
לאחר כשעתיים עד שלוש, להערכתי, אני מתעורר מרעש מרוחק, תקתוק מוכר של מסוק בל 205.
המסוק מסתובב ומסתובב דרומית לי ולא מתקרב אלי (בדיעבד הסתבר שמכשיר הרינה שלי לא פעל במצב ביות ...) אני שומע קולות דיבור במכשיר הרינה, מקים קשר עם המסוק, נותן לטייס המסוק הנחיות - איך להגיע אלי. תוך כמה דקות הוא מוצא אותי ונוחת לידי.
מהמסוק יוצאת קבוצת אנשים מכובדת, ביניהם מפקד הבסיס, איך הספיק להגיע כול כך מהר ?
אני מועלה למסוק ומוטס ישירות לבית החולים תל השומר. מועבר מיד לחדר ניתוח. הטחול שלי, שנקרע ממכת המצנח, מוצא מגופי בניתוח חירום. החלק השמאלי אחורי של גבי מרוסק, ואני מבלה את ארבעת השבועות הבאים בבית החולים.
מסתבר שקריעת טחול היא פגיעה קריטית, יש לטפל בדמום הפנימי תוך שעות בודדות. במידה והטיפול מתעכב - התוצאה היא מוות. בדיעבד הסתבר, שהחילוץ שלי לקח זמן רב, כארבע שעות, בגלל אי זמינות של מסוק כוננות חילוץ בבסיס רמת דוד... אבל למזלי שרדתי...
ועדת החקירה מצאה שהמצנח המוביל (המצנח הקטן, המכווץ כנגד קפיץ שחרור, המאובטח ע"י פין אבטחה ומיועד למשיכת המצנח הראשי) המופעל במצב רגיל ע"י ידית הפתיחה, השתחרר (הסיבה לא ברורה) עף לכוון חלון הצד הפתוח, יצא החוצה, התנפח מייד, ביצע את תפקידו נאמנה. הוא משך אחריו את המצנח הראשי החוצה... ופתח אותו... ואני...
מכת האוויר, עקב מהירות הטיסה של המטוס, פשוט "שולפת" אותי החוצה במכה אדירה.
רגע מכת השליפה, והצניחה הממושכת, מלווים אותי כל החיים כאילו זה קרה ממש עכשיו.
בגיל 22 יכול היה להיגדע פתיל חיי... אני ניצלתי בזכות הרעש והגזים של המנוע (זוכרים) , שרדתי בגלל שינוי כיוון הכיסא, כלומר, בדיעבד, כך קבעו חוקרי התאונה. אם לא הייתי משנה את כיוון גב המושב של כיסא המפעיל, וגב הכיסא היה נשאר מקובע לאחור, כשהמצנח המוביל עף החוצה ואחריו המצנח הראשי, אני הייתי נתקע במטוס, המטוס היה "נעצר" במקום. בגלל בלימת המצנח, שנינו, קלקא ואני, היינו נופלים ביחד עם המטוס בנפילה חופשית אנכית ומתרסקים על הסלעים של רמת הגולן.
אני מודה לאלוהים, בכול יום מחדש, שנתן לי את החיים במתנה: נטישה בהפתעה ...

סא"ל מיל. חזי אנגלשטיין מאמת את הסיפור של רפי הרצוג - 1974:


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

צילומים:
בהענקת כנפיים ומגן חניך מצטיין
מטוס דרור ( דורניר ) דו 27 - המשימה - צילום אווירי
מטוס דרור ( דורניר ) 27 - טייסת 100 (מויקיפדיה)

נכתב ע"י אברי ליבני בשנת 2017

משה ויטנר ז"ל. ארבעים שנה לאסון הנ"ד. תרגיל גדול 5 ק"מ דרום לייטב. 10.05.77 . 2 זוגות יסעורים נוספים ממעל בהמתנה לפינוי כוחות מהקרקע בטרפזים. 2 יסעורים מטעינים לוחמים וצוערי טייס שהגיעו לצפות בתרגיל. המראת זוג במבנה בלילה חשוך. המוביל חולף כ - 10 רגל מעל הגבעה. מוישלה 10 רגל מתחת. חבר מהצנחנים סיפר כי ראה את האש הגדולה ועסק בפינוי עד למחרת בצהריים. למחרת הלוויות בחיפה. המון המום. מלווה את שוקי לבנת המפקד המיועד לקבל את 114 ונספה. עם תמיר יערי, חברי לטייסת וללימודי ארכיטקטורה בטכניון. מלווים המומים וכועסים. תמיר ייהרג כעבור שבוע מול חאן יונס בים בהתפרקות להב ראשית בסיום אימון תדלוק באוויר. ערב המהפך בבחירות 17.05.77 . שרב כבד. ועדות חקירה בעיתיות. אבדן מביש. מכעיס. תאונות לא קורות. הן נגרמות. והזיכרונות דוקרות. והקורות מתפוררות. משה אכן היה חייכן. בקורס היינו במכין יחד עם עירא להט ז"ל, יוסי אליאל ז"ל, יוסי יערי, בנימיני צבי, סבא - אבנר, ניר גולן, ג'ונה ואלון ריבק. משה היה מתנהל בנחת. לרוב במאסף. בהפסקות מעשן. מתבדח. גם ביידיש. וגם עניני. לומד טוב. חבר עוזר. לטייסת 118 הגיע חצי תקופה לפני אדם נצר ולפני. 3 שנים חיינו יחד. במגורים. באימונים. בטיסות. היה חבר משעשע וחיובי. זכורני טיסה שטסנו יחד. אימון ל.א. תקלה טכנית במשדר חייבה נחיתה בשטח. משה רגוע. קר רוח. סבלני. וגם בסוף מלחמת יום כיפור. גיחה בסוסיתא בלילה לחיפה. אפטרון של ביקורון קצר לחברותינו. אחרי שבועיים של טיסות מלחמה 10 עד 14 שעות טיסה כל יום בצפון ובדרום. תדלוקים חמים. עשרות מסוקים וצוותיהם במשימות ל.א. הנחתה. חילוץ. פינוי. כל יום תדריך ב - 5 בבוקר תחקיר ב - 10 בלילה. מתמסרים למשימות אך רוצים יותר. צהל ממערב לסואץ. עתקה בידינו. בגולן לפאתי דמשק. החרמון שוב שלנו ומשה ואני חוזרים מהכרמל ריקים ומלאים. מחוון הדלק בסוסיתא מאד נמוך ואני מתריע למשה לתדלק. משה מצית סגריה מחייך ומבטל. יהיה בסדר. סמוך עלי. כך כמה פעמים. ביציאה מרחובות הדלק תם ואנו מגיעים לתל נוף בטרמפ. למדנו בטכניון בפקולטות שונות אך נפגשנו תמיד בשמחה. משה עבר לטייסת 114. נישא לבת שבע, חברתו מצילום אויר תל נוף. 40 שנה עברו. ומשה שמור בזיכרוני. בחיוך. ובכעס.

צילומים:
בהענקת הכנפיים
במסיבת סיום הקורס (במרכז)
משה ויטנר 1976 (שנה לפני התאונה)

בחרתי לספר על אפיזודה נשכחת בתולדות חיל האוויר, שהזדמן לי לקחת בה חלק.
המוהוק נולד ויוצר ע"י חברת גרומן בתחילת שנות ה - 60 כאשר התברר לצבא האמריקאי, הנלחם בקוריאה, שמטוסי הקרב המהירים אינם יעילים במלחמה נגד מטרות חי"ר לא משוריין, חפור ומוסווה היטב. לכן פיתחו מטוס קרב - איטי יחסית, חמוש ברקטות ופצצות קלות, מותאם לסיוע קרוב ברמת הגדוד והחטיבה. הופעת מסוקי הקרב בתחילת שנות ה 70 ייתרה את המטוסים האלו והם הוסבו לשימושים אחרים. תלו עליהם מערכות איסוף מודיעין טקטי ביניהן מכ"ם SLAR (Side Looking Airborne Radar). אנטנה ענקית התלויה מתחת לגוף המטוס, שולחת קרן מכ"ם צרה ב 90 מעלות לימין ומסוגלת לגלות כל רכב הנע בשטח במרחק של יותר מ 100 ק"מ.
מפקד חיל האויר בני פלד מגיע באמצע שנות ה 70 לביקור עבודה בארה"ב, שם מוצג בפניו המטוס ומערכותיו. מח"א, הנושא את הטראומה של הפתעת יום כיפור, מתלהב מהפלא הטכנולוגי. זה היה מסוגל לאתר את שיירות הפלישה המצריות והסוריות אילו רק היה אז בידנו... הוא מבקש מיד מהאמריקאים "תארזו לי שניים כאלה". המוהוק הגיע לארץ, זוכה לשם העברי "עטלף" ומוצב בטייסת 122.
הצוות כלל טייס ונווט/ מפעיל מערכת, היושבים זה לצד זה. מול הנווט, במקום בו היו במקור הגאים לטייס משנה, מורכבת "מעבדת צילום" מעופפת. המערכת מפענחת את האותות הנקלטים במכ"ם ומציגה אותן, בשילוב המידע ממערכת ניווט INS מדויקת, על גבי סרט צילום המפותח בזמן אמיתי. הצוות מדווח בקשר על מטרות חשודות. בהמשך הותקנה גם תקשורת נתונים שהעבירה את התמונה ישירות למוקדי המודיעין. ראשוני הטייסים נשלחו לקורס בצבא ארה"ב שם קיבלו הדרכה מטייסי ARMY, בוגרי וייטנאם, על מטוסים דו-מושביים. אני לא זכיתי לצ'ופר הזה. הוסמכתי על המטוס בארץ כאשר התמניתי לסמ"ט ב' בטייסת. התוצאות המבצעיות היו מצוינות ובמשך תקופה ממושכת הטייסת ביצעה גיחות צילום רבות לאורך הגבולות.
ואם בענייני ורטיגו עסקינן, זכורה לי היטב גיחה אחת. הזנקה מהבית בערב שבת. מזג אויר חורפי - סופות רעמים וברקים, חזית קרה מכסה את כל מרכז הארץ. מישהו כנראה חשב שאויבינו ינצלו את המצב להתקפת פתע נוספת. לאורך הגבול מזג האויר נקי. מתארגנים ליעף צילום ארוך בגובה 18. הצילום מבהיר לנו שגם האויב האכזרי מנמנם תחת שמיכות פוך. שום טור שריון לא מתקדם לעבר גבולותינו, עכשיו צריך לחזור לנחיתה. הצטרפות לבסיס בהנמכה מפותלת בין ענני ה CB. בהדרגה מתפתח אצלי ורטיגו קשה. בתחושתי אני נכנס לBarrel Roll עגול, כבר הפוך על הגב עם אף מטה, עוד רגע נתקע באדמה... אני נצמד בטירוף לאופק המלאכותי, כמו שלמדנו, מבין שזו מלחמה על החיים. ממש באותו רגע נדלקת נורית אזהרה של ה- INS, הפלטפורמה שמספקת נתונים, בין השאר גם לאופק המלאכותי. עכשיו הדילמה איומה, הרגש אומר שהנה החושים לא מטעים אותי, האופק המלאכותי דפוק, והקרקע מתקרבת במהירות. מה עושים, למי להאמין? אני מחליט להקפיא את ההגאים ולא לעשות כלום עד שהנווט לצידי בודק בנבכי ה INS, קורא את קוד השגיאה, בודק בבד"ח ומבשר לי שזו תקלה שולית. אפשר להמשיך לסמוך על האופק המלאכותי. אולי זה לקח רק כמה שניות אבל ללא ספק השניות הארוכות בחיי.
העטלף המשיך לטוס בחיל האויר עוד מספר שנים. אחד מהשניים נמחה בתאונה (איש לא נפגע). בהמשך הוחלף במערכת מתקדמת יותר שהותקנה במטוסי קורנס צילום (ה"טרמין" שנקלט בטייסת 107). השם עטלף נשמר והועבר למסוק הימי ואנחנו חזרנו להטיס מטוסי תובלה בישרה ואופקית וללא כיסא מפלט.

צילומים:
יובל לוטן בסמוך לסיום הקורס 1971
בהענקת כנפיים
מטוס ה"עטלף"
עמדת הנווט/מפענח ב"עטלף"
הבכירים מתפעלים מהרכש החדש

חוויותיי העוצמתיות ביותר במהלך שירותי מתמצות בחלק שלי בהטסה והעלאה ארצה של קהילת
"ביתא ישראל" מאפריקה. אך על חוויות אלה סיפרתי כבר במפגש 49 של קורס 65, קיץ 2020
(מפגש ה Zoom) ולכן אספר הפעם על חוויה "לא מלחמתית" אחרת, מרגשת לא פחות אף היא .
בסמוך לביקור סאדאת בישראל, נובמבר 1977, נפתחו שיחות השלום הישירות בין ישראל
למצרים במינה האוס - קהיר. מטוס ראם מטייסת 120 הוביל לקהיר את כוח החלוץ ולמחרת נקבעה טיסת דקוטה עם ציוד מנהלתי וציוד קשר. באותה טיסה שימשתי כטייס משנה.
נתיב הטיסה היה בגובה 8,000 רגל, ישירות מנתב"ג לפורט סעיד, משם דרומה לאורך תעלת סואץ עד איסמעיליה וממנה בקו ישר לשדה התעופה - קהיר בין לאומי.
כשקראנו לבקר הטיסה המצרי והזדהינו "Israeli Air Force - 001" השתרר ברשת הקשר
שקט של כמה שניות, ואחריו הבקשה Station calling please repeat your Call Sign
האירוע הזה חזר על עצמו בכל מעבר ערוץ, מבקר מצרי אחד למשנהו, וכמובן ערער מעט את
ביטחוננו, שאומנם יודעים עלינו ושאנחנו בטוחים בשמי מצרים.
סיבה נוספת לחשש היו סוללות טילי נ.מ. מצריות, שנראו בבירור מגובה הטיסה שלנו, כשהן
מצודדות אלינו את ראשי הטילים שלהן ועוקבות אחרינו. מי מבטיח לנו שאין שם למטה איזשהו
מטורף, שיתפתה ללחוץ על כפתור השיגור ?
אחרי נחיתה בשדה התעופה של קהיר קיבלנו הוראות הסעה לרחבה מרוחקת בקצה השדה.
מייד הוקפנו במעגל צפוף של חיילים מצריים, כשפניהם כלפי חוץ.
נלקחנו לאולם מבודד ובדרך ראינו את המחזה המוזר הבא: רחבת חנייה, סמוכה לעמדת החנייה
שלנו, עברה תהליך של שיפוץ כללי. במקום לא נראו כלל כלי ציוד מכני הנדסי כבד, אבל במקומו
ראינו עשרות פועלים מצריים, עם פטישים ואזמלים בידיהם, יושבים כפופים על ברכיהם, מפוררים
את הבטון בידיהם. עשרות פועלים נוספים מילאו סלי גומי עשויים מצמיגים, העמיסו אותם על
הכתף וטיפסו איתם על קרש משופע לעבר ארגז של משאית מטען שחנתה במקום.
בדרך משדה התעופה לעיר, במרווחים של כל כמה מאות מטרים, ניצבו חיילים / שוטרים מצריים,
פעם במדים לבנים, פעם במדים שחורים, כחולים או חומים.
חזרתי לארץ והכרזתי: "אני משוכנע שיהיה הסכם שלום. ממשלה שחייבת להעסיק פועלים ואנשי
בטחון, במספרים לא הגיוניים, רק בכדי לספק להם פרנסה, תעשה שלום, כאילוץ של משבר כלכלי
עמוק. אין ולא תהיה לה יכולת לעמוד במחיר של מלחמה נוספת עם ישראל.
ואומנם עדים היינו אז לפעמי השלום בין ישראל למצרים. שלום שמחזיק מעמד כבר 42 שנים .

צילומים:
איתן רז - ערב הגיוס לקורס טייס - 1969
שדה התעופה הבין לאומי - קהיר
איתן רז - שדה התעופה פאיד מצרים - הגדה המערבית של תעלת סואץ אחרי מלחמת יום כיפורים - 1973

בשנת 1983 שרתתי בקבע למשך שנה אחת בטייסת 106, טייסת חוד החנית, כתנאי למעבר ממטוס קורנס (F4) למטוס בז (F15).
בתאריך 01.05.1983, במסגרת ימֵי קרב בבסיס חיל האוויר בח"א 8 (תל נוף), שובצתי לטיסה עם זיו נדיבי, טייס מקורס 85. המשימה שלנו: יירוט מטוסים תוקפים ואח"כ המשך אימון הגנת שטח מעל מטווח 90, אזור נחל צין, ליד חצבה.
כמספר שתיים שלנו שובץ עודד סחף מקורס 71.
כשיצאנו למטוסים, במטוסו של סחף התגלתה תקלה והוא התעכב מעט בהמראה. טסנו כמטוס בודד למשימת היירוט על פי הנחיות הבקר לאזור הר רמון. המטרה: יירוט רביעיית מטוסי סקייהוק (עיט) תוקפים מטייסת 116. תרגלנו עליהם יירוט ואח"כ טיפסנו לַגובה וטסנו כמתוכנן לאזור מטווח 90 לתרגול הגנת שטח מול אותם מטוסי סקייהוק.
בעוד אנחנו מפטרלים הגיע סחף. מחלקים מטרות ונכנסים על זוג המטוסים הראשון שנכנס לתקיפה. בהורדת אף המטוס לכוון הזוג, יש לנו קשר עין עם שלושה מטוסים בלבד. מאחר שיירטנו את אותה רביעייה באזור הר רמון, דקות ספורות קודם לכן, חסר לנו "מספר ארבע" של התוקפים.
למרות זאת המשכנו ביעף להפלת התוקפים.
לפתע חשנו חבטה קלה... "מכה קלה בכנף"...
החלפנו כמה מילים בתא... יישרנו קו בצוות... היה ברור שהתנגשנו...
{מטוס הסקייהוק, שהתנגש במטוס הבז של יהואר ונדיבי, התפוצץ מייד באוויר. הטייס ניסה לנטוש בעזרת ידית ההפלטה התחתונה, כשפעולה זו לא הצליחה, נטש לבסוף בעזרת ידית ההפלטה העליונה - י.ס. }
נכנסנו למצב של חוסר שליטה במטוס. המטוס הוריד אף בחריפות, באופן לא נשלט, תוך כדי ביצוע גלגולים לא מהירים ימינה. בצד ימין נראו מערבולות דלק, שהפריעו לנו לראות עד כמה הנזק של המטוס גדול.
נדיבי מודיע בקשר פנים שאנחנו עומדים לנטוש. וידאנו זה עם זה שאנחנו יושבים נכון לקראת הנטישה.
מחשבות חלפו בראש על ה"פדיחה", שאנחנו נהיה הראשונים בחיל האויר הנוטשים בז.
בשלב זה נדיבי רואה שלוש מנורות של ההגאים החשמליים דולקות, מאחר וההגאים החשמליים התנתקו, כנראה מחבטת ההתנגשות. זיו שולח באופן אינסטינקטיבי אצבעות לחימוש ההגאים מחדש.
ההגאים החשמליים התחברו. כתוצאה מתוספת ההיגוי בשלושת המישורים, המטוס החל להגיב.
{כמו כן, לפי פרסומים גלויים נוספים, בניסיון להשתלט על סחרור המטוס, הפעיל הטייס את המבער, אשר הביא לעלייה מידית של מהירות המטוס, הפעיל את המנועים באופן אסימטרי, גם מייצבי הכיוון עזרו להשלמת היציבות של המטוס, וכך ניתן היה לשלוט במטוס, כאשר הכנף השמאלית מספקת את כל העילוי הנדרש למטוס, עילוי שהושג בזכות המהירות הגבוהה, והזנב והמנועים מספקים את שיווי המשקל והיציבות - י.ס. } .
הגלגולים פסקו ויכולנו להתיישר. וידאנו שיש לנו יכולת היגוי ולא נטשנו. התיישרנו בערך בגובה 7,000 רגל.
סיטואציה מעֵין זאת, אליה נקלעתי בתאונה, היא מאוד מורכבת לנווטים וותיקים.
האם אתה סומך על טייס צעיר (צעיר ממני בעשרים קורסים) שיביא אותך לנחיתה בשלום ?
אני בטחתי, לאורך כול הדרך, בזיו וביכולותיו כטייס, ולא חשבתי לרגע שצריך או כדאי לנטוש.
הבנו שיש למטוס נזק משמעותי, עקב אובדן של חלק גדול מכנף ימין, אבל למרות שהגענו לשליטה מסוימת במטוס, עדיין שאלות גורליות רבות עמדו לפנינו, כי הסכנות הצפויות בהמשך גדולות מאוד, ובמיוחד בהקשר לתהליך הנחיתה, הנגיעה במהירות עצומה, שמירת הכוון על המסלול אחרי הנחיתה ובלימת המטוס.
נזילת הדלק העצומה מגדם הכנף גרמה לנו לנחות כמעט ללא דלק. למזלנו לא הלכנו סביב.
למרבה הפליאה לא דלקו בתא מנורות המסמנות על תקלות במטוס. שני המנועים פעלו באופן תקין ומלא, שסתומים מיוחדים פעלו כפי שתוכננו, ומנעו איבוד לחצים הידראוליים, מה שאיפשר תפעול "רגיל" של המטוס.
לקחנו כוון לבסיס הקרוב - רמון. סחף הצטרף אלינו, ליווה אותנו, דאג לעדכן אותנו שחלק גדול מכנף ימין חסר.
בדקנו יכולות היגוי ומהירות מינימלית, שבה המטוס "מתנהג" יפה, בסביבות 300 קשר.
הגענו לרמון. אמנם לא הצלחנו ליצור קשר על ערוץ מגדלים חיילי, אבל ההקפה הייתה פנויה ממטוסים. חצינו מסלול במהירות של כ - 280 קשר , נגענו במסלול בסביבות 250 קשר.
מובן, שהיה חשש לפיצוץ הגלגלים, אבל הנגיעה הייתה "חלקה". וו העצירה כבר היה למטה ונתפסנו בכבל הראשון. המהירות הואטה מאוד. כשהכבל נמתח עד קצה הטווח שלו, חשנו שהמטוס "משתחרר" מהכבל, אבל המהירות כבר הייתה סבירה בשלב הזה.
וו העצירה נתלש מהמטוס (זאת גילינו בדיעבד, רק כשירדנו מהמטוס), נדיבי כבר הצליח לבלום את המטוס, בכל זאת ביקשנו הרמת רשת עצירה בקצה מסלול.
נעצרנו, בכוחות עצמנו, על המסלול, מטרים ספורים לפני הרשת...
צוותי החילוץ וכיבוי האש הגיעו תוך זמן קצר ביותר. החיילים תפסו את ראשם וניתן היה לראות את תדהמתם מהמראה החריג:
מטוס, שנחת בשלום... ללא כנף שלמה... ציפור ללא כנף...
זיו נדיבי ואנוכי קיבלנו רישום לחובה בגין ההתנגשות במטוס העיט .
היה מצופה מאיתנו לא להמשיך ביעף המיקלענות, מבלי לוודא שאנחנו רואים את כל רביעיית מטוסי הסקייהוק, אשר אותם, כאמור לעיל, כבר פגשנו מוקדם יותר.
טייס העיט שהתנגש בנו היה שרגא, טייס צעיר מיד אחרי סיום OTU, ולא היה נכון לשבצו למשימה מורכבת כזאת בשלב הזה.
מפקד הטייסת שלו, גבעון, ננזף והופסקה תקופת הפיקוד שלו בטייסת.
בנוסף, קיבלנו, נדיבי ואנוכי, רישום לזכות, על ביצוע למופת של השתלטות והנחתה של מטוס ללא כנף...
כמו שנאמר: בעיטה... ומיד אחר כך... צל"ש ...
{אגב, חברת מקדונלד דאגלס, יצרנית המטוס, שלא האמינה תחילה לסיפור שלנו, נדהמה למראה התמונות שנשלחו מישראל, החליטה להעניק לחיל האוויר הישראלי כנף חלופית במתנה וכיסתה את כל עלות תיקון המטוס - י.ס. }.
המטוס תוקן ביא"א 22 (יחידת תחזוקה מרכזית) בבח"א 8, חזר לטוס חודש אחרי התאונה, וממשיך לשרת בטייסת 106 עד היום {ואפילו רשם לזכותו הפלה נוספת של מיג 23 סורי בשנת 1985 - י.ס. }.
מאז אני תמיד מוודא שלכול ציפור, שאני טס עליה, יש שתי כנפיים ...

להשלמת התמונה , מצורפים שלושה לינקים לסרטונים , העוסקים בתאונה :

1. סרטון ראשון - שיחזור התאונה ( ערוץ - ההיסטוריה ) :

https://drive.google.com/file/d/1NL...KSPWrMnhW1/view

2. סרטון שני - שיחזור התאונה ( 101 - הפקות ) :



לצפייה במקור באתר Facebook, לחצו כאן.

3. סרטון שלישי - שיחזור התאונה ( YOUTUBE ) :



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

צילומים:
בהענקת הכנפיים
במלחמת יוה"כ
ללא כנף



כתבה על גל יהואר בביטאון חיל האוויר:

ברוך שעשה לי נס במקום הזה
כשמטוסי הנץ היו עוד חדשים, הייתה רווחת ההרגשה שאפשר לטוס בהם בכל מזג אויר, ביום בליל בערפל וגם בתוך ענני הגשם, ובאמת, לעומת השחק הישן ואפילו הקורנס היה בנץ המכשור המתאים. אבל אני כטייס ותיק נהגתי לשאול: נכון, אולי אפשר, אבל למה צריכים? מי מכריח אותנו להיכנס באימונים לסיכונים שהנץ יכול לצאת מהם, אבל כמובן לא שמעו לי.
היה זה יום גשום, עם ענני קומולונימבוס מפותחים מגובה נמוך עד לשמים, ויצאנו לגיחת אימון כשברור שאת הגישה לנחיתה נצטרך לעשות דרך אותם ענני הגשם, אבל מי כמונו נרתעים, הרי אנו טסים בנץ. כשהגיע תורי להיכנס לגישה לנחיתה מצאתי את עצמי בתוך סופת גשם אימתנית, כשהברקים מסביב, ממש 'מסביב יהום הסער', ואז …
כידוע, במקום שנוצר הברק גם הרעם נשמע, וכדי להמחיש מה זו פגיעת ברק נסו לתאר כשלש מאות פלאשים של מצלמה שמאירים בבת אחת על החלון הקדמי, וקול פיצוץ עצום ממדים של הרעם, לא על אף אחד מכולנו, הדבר מחריש אוזניים כפשוטו, וגל ההלם דומה למכה של עשרה פטישים של חמישה קילו שפוגעים בראש בבת אחת, ותוסיפו לזה ניצוץ חשמלי של חמשת אלפים וולט שמתפרק עליך [וטוב לפחות שהזרם הוא נמוך], ההרגשה היא כמו לשבת בכיסא חשמלי כשכל הגוף רועד מההתחשמלות.
ברוך השם שהתעלפתי, כיון שבכך לפחות הייתה לי קצת מנוחה מן הייסורים, אלא שכל זה היה בגובה של כאלפיים רגל מעל הקרקע בלבד. לאחר כמה מאות מיליוני טריליוניות השנייה החלה ההכרה לחזור אלי בהדרגה כשהראיה הופכת משחור לכהה ולבהיר, ואז גיליתי שאני מתחת לענן הפוך על הגב ובגובה נמוך לאורך הצלע הסופית. יצר החיים והאדרנלין השיגו את מהירות המחשבה - כך שהספקתי אינסטינקטיבית להתהפך ולהתיישר לנחיתה. גם הספקתי להודיע שקיבלתי ברק ואני נכנס לכבל.
כבאיות, אמבולנסים, צוותי הידרזין, טררם שלם סביבי, חשבו שאני שרוף מהברק … אחרי החילוץ מן המטוס, כשהגעתי לטייסת התחיל רחש בחש סביבי - אשכול סתם המציא … לא רואים שום פגיעת ברק במטוס, לך תסביר להם. ורק לאחר כמה שעות, פתחו סוף סוף את אף המטוס במקום שמחשבי החימוש נמצאים, ומצאו חור קטנצ'יק בקוטר שני מילימטר שבו חדר הברק פנימה ושרף את כל מחשבי החימוש והרכיבים הנלווים אליהם ואת כבלי החשמל לאורך כל המטוס. תיקון המטוס נמשך כשלשה עשר חודשים, ועלה כמיליון ומאה אלף דולר.
מסתבר, שהברק פגע כעשרה סנטימטר לפני קצה הרגליים שלי, ורק לחשוב שאם היה פוגע מטר וחצי אחורנית במחשבי הניהוג, או שחס וחלילה היה פוגע בי ממש, לא היה מי שיכתוב סיפור זה, ובתחקיר היו כותבים שהטייס נכנס לוורטיגו בפיינל והתרסק, שהרי כאמור לא היה כל זכר לפגיעת הברק וכנ"ל.
רכסים של אותה תקופה הייתה יישוב קטן, ומקום הכינוס של הקהילה היה בישיבה של רכסים בתפילות השבת. אנחנו גדלנו בחיל האויר של פעם, שלא מדברים ולא מספרים כלום, כך שגם סיפור זה לא אמור היה להיות מפורסם, אלא שכל מי שעובר חוויה כעין זו עולה לתורה כדי לברך ברכת 'הגומל' על ההצלה שהייתה לו. וכיון שגם אני עליתי לתורה כדי לומר את ברכת הגומל, החל גל של שמועות וניחושים - מה קרה לו, ויד הדמיון פעלה שם נמרצות אבל אני בשתיקתי.
אלא שהרב של הקהילה בא לברר על מה ולמה בירכתי 'הגומל' ולא הייתה לי ברירה אלא לספר לו. וצריך לדעת, שיש עוד הלכה למי שנעשה לו נס, שכאשר הוא מגיע שוב לאותו המקום - הוא צריך לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. חייך הרב חיוך שובב, ואמר לי, כל פעם שתגיע לאותו הענן תברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה' … ואני עדיין מחפש אותו …

צילומים:
בהענקת כנפיים
במלחמת יוה"כ
בצוות אווירובטי - בית ספר לטיסה (ביחד עם מיקי לב)
בטייסת 117 - מטוס נץ - מלחמת שלום הגליל - 1982

מתוך ביטאון חיל האוויר דצמבר 1998

מתוך כתבה ב"שישבת" של "ישראל היום" 18.9.2015

צילום בסוף הכתבה:
בהענקת כנפיים

הסיפור שלי מתרחש בליל חורף קר, חמישה בנובמבר 1985.
אני כבר חודשים אחדים באמצע חופשת השחרור שלי. נסיעות עבודה לחו"ל כמעט כל שבוע.
באופן יחסי טס מעט בטייסת, עקב עבודתי, אך מרגיש נוח כשמגיע לטוס.

טייסת 101, כפירים, לילה חשוך מאד, טיסת לילה ראשונה, אחרי 10 חודשים. 11:00 בלילה, חוזר לנחיתה בחצור אחרי טיסה ארוכה במטווח דרומי, גישה ישירה לנחיתה, תרגול GCA מכוון הים, שני מסלולים מקבילים במרחק של 100 מטר ביניהם...
בטעות אני "ננעל" על "בין המסלולים" (זה שאחד מארבעת אורות המסלול היה כבוי, בגלל תקלה, לא מצדיק את הטעות), נגיעה "רכה" (למזלי) אבל... בין המסלולים...

כאן מתחילות ארבע שניות גורליות... הכי ארוכות בחיי, בהן רצתי עם המטוס 300 מטרים אין סופיים, על קרקע חולית מלאת שיחים עבותים, מכשולים ואבנים, בין שני המסלולים...
(בחצור יש שני מסלולים מקבילים קרובים, ראו את תמונת גוגל המצורפת - י.ס.)



להלן: "הקלטת פעולת המוח שלי" ותהליך קבלת ההחלטות באותן ארבע שניות גורליות

בנגיעה, דפיקות וטלטלה עזה של הגלגלים... זה לא המסלול...
מבין מידית: נחתתי בין המסלולים, כמו נחיתת הפנטום של בוסתן X 2 בשדה קדם...
(יורם בוסתן הטייס ושלמה בוסתן הנווט, 02.06.80 - י.ס.)
יורם בוסתן ז"ל, הטייס, איחר לנטוש ונהרג, צריך לנטוש מהר...
אני הולך למות בגלל שטות... חבל...
רגע, אני עדיין בשליטה... המטוס מגיב...
לא נוטש... אלך סביב... פותח מנוע...
לא פותח מבער... כדי לא לאבד כוח עד שהמבער תופס...
לאורך הריצה דפיקות ומכות חזקות, כמו בכביש משובש... משהו נשבר...
מנתק... בטוח שהגלגלים נפגעו...
מבט ראשון לתא: חנוכייה של מנורות אדומות... כולל גלגל שמאל...

מדווח למגדל: " נחתתי בין המסלולים, אין לי גלגל שמאל, 3 מערכות הידרוליות הלכו, הלכתי סביב"...
הטייסת מתעקשת: "תנחת מהר לפני שאתה נשאר בלי הגאים"...
מטוס בעמדת המראה מזנק, מצטרף אלי למבנה מכונס ובודק אותי:
"הגלגלים שלך בסדר, אתה רשאי לנחות".

למרות הדיווח של המטוס, אני מחליט לנסות לגעת בעדינות, להרגיש אם יש לי שלושה גלגלים וללכת סביב מיידית בהתאם...
אני בפיינל, המטוס המלווה מוריד גלגלים, אור הנחיתה שלו נדלק, הוא בודק שוב את המטוס שלי, הפעם באמצעות פנס הנחיתה שלו .
כמה שניות לפני נגיעה - צעקה בקשר: "אל תנחת , לך סביב, אין לך גלגל שמאל... ! "
הולך סביב. מודיע שאצטרך לנטוש. מכוונים אותי למטווח ע"י קריית גת.

מתארגן לנטישה. הודעה מוזרה: יש מסוק במטווח, לא מאשרים לך נטישה במטווח ...
אני נשלח לנטוש מול פלמחים, קילומטר בים, כמעט בלי דלק.
טס לכיוון פלמחים, גובה '10,000.
מוטרד, כי נזכר בנטישת כפיר בים, לפני מספר חודשים, הטייס הוטבע ע"י הרוטור של מסוק היסעור שהגיע לחלץ אותו ...

אני בלילה, מחליט לנטוש מעל ליבשה בניגוד להנחיה.

הכנות לנטישה. דיווח מיקום. מתוח... האם כיסא המפלט יעבוד ?

משיכה בידית המפלט, שניה ארוכה כנצח... מכה בגב, אני עף מהמטוס כמו טיל (24 G -).
מופרד מהכיסא... המצנח נפתח, לפחות ציוד החירום עובד באופן תקין...
חושך, גובה 10,000 רגל, קור כלבים (נובמבר - 23:30) לעומת הקוקפיט החם והביתי ...
רוח צפונית חזקה לוקחת אותי צפונה לאשקלון.

צניחה ארוכה. 10 דקות קפואות באוויר. הרוח לוקחת אותי לכוון בניינים רבי קומות באשקלון.

אני מחליט שלא מתאים לי, אחרי כול מה שכבר עברתי, להתרסק על בית רב קומות. מנצל את מה שלמדתי בצנחנים ב - 53 הצניחות שצברתי כקצין צנחנים. מטפס על המיתרים של המצנח, עד לחופה, מכוון גלישה לווילות של אשקלון ולא לרבי הקומות.

נחיתה בחצר ווילה . כלב שחור ענק מולי, מזל שהשרשרת שלו עוצרת אותו מטר ממני ...
דופק בדלת של הווילה. רואה מבעד לזכוכית אנשים שמפחדים לפתוח את הדלת לדמות המוזרה, בחליפת טיסה, לראשה קסדה אדומה עם ציור של גולגולת עליה, דם בפנים, רינה ביד... (גם אני לא הייתי פותח לחייזר כזה).

בני הבית, מבינים שטעו בי, יוצאים ומתעקשים, שלא שמעו את הדפיקות שלי בדלת, אני סולח להם ... מכריחים אותי לקחת קפה שהביאו בשבילי. זה היה הקפה הטוב ביותר ששתיתי בכל ימי חיי ...

מחפש טרמפ לבסיס... בדרך... אני מצליח "לעצור" מסוק שמגיע ממזרח, מנחית אותו על הכביש ממול ...

טיסה במסוק ישירות לבדיקות בית החולים תל השומר. אני תקין.

בטלפון אני מתקשה לשכנע את אשתי דאז... כשאני מספר לה שאני אחרי נטישה...
נרדם בשעה ארבע בבוקר... חולם שאני בתחנת מעבר לעולם הבא... בחלום כל המשפחה והחברים ביחד איתי... כולם מתנהגים כרגיל, שיטה להקל עלי את המעבר לעולם הבא ...

מתעורר בבוקר בבהלה, עם גב כואב ומבין שקבלתי דחיה. המעבר לעולם הבא ימתין ...
למחרת דוברו (חבר טייס) מביא לי שמפניה ... (נטישה מוצלחת - מגיע לי) ...

חודשיים אחרי, דוברו, בתל השומר, פנים שרופות אחרי נטישת פנטום בוער ...
אני מגיע לביקור. על השמפניה שהבאתי לו כתבתי:

" דוברו, אנו חייבים להפסיק להיפגש בבתי חולים... "

מסקנות - אישיות שלי לאחר תחקור התאונה:

כן נסע שמאל היה שבור לגמרי ( ! ) ...
למטוס קרב, הנוחת בין שני המסלולים בחצור - אין סיכוי לשרוד ...
עברתי סנטימטרים בודדים מעל מעביר מים מבטון בגובה מטר וחצי ( ! ) ...
חריצי הגלגלים של הכפיר שלי, לאורך 300 מטר בין המסלולים = ארבע שניות גורליות ...
נחיתה עם כן נסע "גידם" = התרסקות בטוחה ...
בתוך דקות בודדות, היו לי ארבע נקודות "השקה" עם מלאך המוות ...
המלצה למנהלים: טיסת לילה חשוך אחרי 10 חודשים - להתחיל בתרגול הקפות...
עדיף עם מדריך וותיק בתא האחורי ...

סיכום - אישי :

"החיים מתחלקים לשני חלקים: החלק השני מתחיל כשמבינים שחיים רק פעם אחת"
(רפאל ז'ורדאנו) ?

לקח לי עוד חמש שנים להפנים זאת...
כשאהיה בן 100, אני מתכוון לא להפסיד את מסיבת ה - 75 של קורס 65 ...

צילומים:
מטוס כפיר - תוצרת התעשייה האווירית
שמואל (מולי) איל - ערב הגיוס לצה"ל - 1964
מזכרת לשמואל (מולי) איל - חלק מכיסא המפלט - מתנת מחלקת חימוש של הטייסת

ענת אליאל מספרת על אחד מתעלולי יוסי אליאל ז"ל

בשנת 1986 גרנו בשיכון משפחות בבסיס רמון בדרום, בשכנות לזוג אורנה (אורני) ועידו נחושתן.
אורני היתה ידועה בדאגתה המוגזמת לניקיון וסדר.
יוסי ידע שהם מתכוננים לצאת בסוף השבוע לביקור אצל ההורים בירושלים. מיד לאחר שנסעו הוא נכנס לדירתם, הפך את הרהיטים ואת המצעים, פיזר קצת חול על הרצפה ועשה אי סדר כללי בבית.
במוצאי שבת ישבנו בביתנו וחיכינו שהשכנים היקרים שלנו יחזרו לביתם... ואז התפרצה לפתע אורני בבהלה וסיפרה מה קורה בדירתה.
יוסי בשלוות נפש הודיע לה, שמכיוון שדירת האירוח של הבסיס הייתה תפוסה, לא הייתה ברירה והם נאלצו להלין בדירתם משפחה של אורחים מבחוץ.
אורני החווירה. רגע לפני שקרסה יוסי פרץ בצחוק גדול וסיפר לה על התעלול.
כמובן שהכול נסלח ...
עובדה ... יוסי קודם להיות מפקד טייסת ...
ונחושתן ... גם הוא קודם להיות מפקד חיל האוויר ...

צילומים:
בהענקת כנפיים
במסיבת סיום תקופה - מעניק לרס"ר שיקל מתנת פרידה מקורס 65 15.7.2021
מדריך בביה"ס לטיסה
מוביל הצוות האירובטי 1979
אורנה ועידו נחושתן
עידו נחושתן - מפקד חיל האוויר (תמונה מויקיפדיה)
יוסי אליאל ז"ל - מפקד טייסת 253 - 1983-1986

על 3 הימים הראשונים של מלחמת יוה"כ בטייסת 201

כשפרצה המלחמה הייתי בן 22 וחצי, שנה וחצי בטייסת 201. נכנסתי להגדרה של 'צעיר בטייסת הכשיר לכל'. עברתי את כל ההכשרה המבצעית האפשרית. אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שזה המצב האופטימלי לכניסה למלחמה. אומנם התחתנתי באותה שנה. אבל הייתי משוחרר מדאגות לחלוטין. טייס צעיר אפילו לא יודע מה מסוכן. ככל שאתה ותיק יותר, אתה שוקל את הדברים אחרת.
המלחמה לא נפלה עליינו כרעם ביום בהיר. היו לכך שתי סיבות. הראשונה, קדמה למלחמה הידרדרות. היו כוננויות כבר במהלך ראש השנה. הימים לא היו ימי שגרה. הסיבה השנייה, היינו מוכנים למלחמה מבחינה מנטלית. התחושה שלנו היתה, שאם יקרה דבר כזה, אנחנו נהיה מוכנים. לא הייתי אומר שׁשׂשׂנו אלי קרב, אבל היינו במצב קרוב לכך.

היום הראשון
הגעתי לטייסת ב-08:30 בבוקר ביום שבו פרצה המלחמה. האווירה היתה חגיגית. התחושה שלנו היתה, שאנחנו לא יכולים להיות במצב טוב יותר. שהם הולכים לחטוף מאיתנו באבי-אביהם. רק שיבואו. היינו מיומנים. תורת הלחימה היתה בהירה מאוד. הטייסים היו יוצאים מהכלל. הפאנטום היה אז המטוס בה"א הידיעה של חיל-האוויר, חוד החנית.
מאז מלחמת ששת הימים היתה מושרשת אצלנו התפיסה, שאנחנו יכולים תמיד לתת את המכה הראשונה. היה ברור לנו שנתחיל את המערכה בתקיפה של שדות תעופה., נפתח חלון לתקיפה של סוללות הטילים, נשתק את המטוסים ואת השדות שלהם, נשבש להם את הטילים, נעשה ככל העולה על רוחנו. הכרנו את פקודות המאקרו וגם את פקודות המיקרו. ידענו שאנחנו צריכים לטוס בהפרשים של שתי דקות, במבנים, בגובה נמוך מאוד, במשמעת ברזל, בדממת אלחוט, כדי לא להיחשף למערך הגילוי של המכ"מים שלהם. הבאנו בחשבון שהדברים השתנו מאז מלחמת ששת הימים ושהמטוסים שלהם לא יעמדו כמו ברווזים, ועדיין גורם ההפתעה היה מבחינתנו מרכזי מאוד.
מפקד טייסת 201, סא"ל יפתח זמר, לא היה בארץ. ממלא מקומו וסמ"ט א', רון חולדאי, נכנס לתפקיד זמן קצר קודם לכן. לא הייתי מאחל לאף מפקד טייסת להיכנס למלחמה בתנאים כאלה.
ידענו שאנחנו אמורים להמריא ולתקוף שדות תעופה במצרים בסביבות השעה 14:00. אבל לקראת הצהריים התחילה התברברות. נשמעה סירנה. היתה שמועה שהמצרים תוקפים מהאוויר בכל מיני מקומות. הבנו שבגלל שהתמזמזנו ודחינו את שעת הש' לתקיפה המקדימה, נקלענו למצב שהם תוקפים אותנו והתכנית המקורית הפכה ללא רלוונטית. בטייסת היתה תחושה של מבוכה. אי הבהירות הגיעה לשיאה בכך שניתנה הוראה לחמש את המטוסים בטילים, וצִוותו רביעיות לעמדת המראה. כל רביעייה שהיתה מוכנה קיבלה פקודה להמריא. לא ידענו לאן ולשם מה. ידענו רק שממריאים כדי להגן על שמי המדינה. כל האווירה השתנתה בבת אחת לחלוטין.
אני הייתי באחת הרביעיות שעמדו בעמדת המתנה. נדמה לי שזו היתה בעצם שלישייה, כיוון שלא הספיקו לצַוות מספר ארבע. היה לי טיל או שני טילים. לכמה טייסים עוד היו פצצות שלא הורדו. אמרו להם להשליכן לים ולצאת לפטרולים בסיני. לא היה ברור באיזה פטרולים מדובר. המראנו בין 14:00 ל-15:00. זה היה מרדף אחרי הרוח. הבקר לקח אותנו לכל מיני מקומות בסיני. שמענו בקשר על מיגים פה ועל מיגים שם, אבל לא ראינו אף מיג. התברר שיצאנו אחרי מטס התקיפה של הצד המצרי.
כשחזרנו לנחיתה הבנו שזה לא בדיוק התסריט שנערכנו אליו. ההרגשה היתה מתסכלת, שמשהו השתבש. ידענו שלא מיצינו את הכוח ושלא ביצענו את התוכניות המקוריות. אחר הצהריים כבר יצאנו לתקוף בכמה נקודות מוגדרות מאוד. זה היה מטס ספורדי למדי. ההצלחה הגדולה ביותר של המטס היתה צליפה על כמה מסוקים מצריים שבאו להנחית קומנדו. אבל הטייסת גם פגעה בשוגג בכמה טנקים שלנו. האווירה הכללית בסופו של אותו יום היתה: או-קיי, זה היה היום הראשון, תפסו אותנו, הפתיעו אותנו, אנחנו במלחמה, עכשיו נתארגן כמו שצריך, והכל יהיה בסדר.

היום השני
באותו לילה פקדו עלינו לישון במועדון. איזה לישון ואיזה נעליים. אף אחד מאיתנו לא הצליח להירדם. למחרת ניסינו להחזיר את הדברים לפסים הסטנדרטיים. המשימה של הטייסת היתה לתקוף את שדות התעופה במצרים במטס בוקר מוקדם. התחלנו את ההכנות לתקיפה כבר בלילה. היתה לנו תחושה שהפעם זה יהיה בסדר, וכך היה. קמנו בבוקר, תקפנו במצרים, פגענו יפה. המטס הראשון של היום השני הסתכם בהצלחה.
לקראת הצהריים – 'דוגמן 5'. זו היתה פקודת היסוד לתקיפת סוללות הטילים הניידות ברמת הגולן. שוב, ההנחה היתה שנפתיע. גורם ההפתעה היה חשוב כדי להבטיח, שהסוללות יימצאו במקום שבו צילומי האוויר שלנו הראו שהן נמצאות. שיטת התקיפה שנבחרה היתה פשוטה – יצאנו מהצד המזרחי של הכנרת ביציאת כיוון קצרה. כל הטייסת שובצה למשימה. הגיחה הזאת לא נחשבה כלל למסוכנת. במידת מה היא אפילו נחשבה לגיחה ללא תהילה. הכניסה לשטח האויב היתה כניסה לשלוש דקות.
הצלחת המבצע היתה מותנית בכך שהסוללות יהיו בדיוק במקום שחשבו שבו הן יימצאו. אבל כשהגענו לנקודה לא היו שם סוללות. הסורים הזיזו את הסוללות מערבה והתמקמו בכל מיני צמתים שמהם יצאנו כיוון, כמו צומת רפיד. שבעה אנשים מתוך עשרים לא חזרו לנחיתה, בעיקר מהשליש האחרון של השיירה. הם נפלו בשבי. נראה, כי הסורים הבינו מה קורה כשהבחינו במטוס אחר מטוס והרימו את הקנים למעלה. כשהפאנטום טס בגובה נמוך, גם קלצ'ניקוב יכול לפגוע בו בצרור פשוט.
הבלגן היה כל כך גדול, שלא היה ברור מי נחת ומי לא נחת. אחרי הכישלון הזה נפל לנו האסימון. הבנו שמדובר ב-מ-ל-ח-מ-ה. הבנו שבניגוד למשימות של ביטחון שוטף, חלק מהאנשים שהמריאו לא יחזרו. והבנו עוד משהו: שאת המלחמה הזאת לא ננצח בנוק-אאוט. זה לא יהיה ניצחון 'על האפס'. אם ננצח זה יהיה ניצחון בנקודות.

היום השלישי
במלחמה עשיתי בסך הכל 37 גיחות, רובן תקיפות אוויר-קרקע בעומק. זה לא הפך לקל יותר עם התקדמות הקרבות. להפך, ככל שצברתי ניסיון, ראיתי יותר סכנות שבהתחלה לא הייתי מודע להן.
ההתרחשויות ביומיים הראשונים היו שיעור לכולנו. הבנו שאנחנו צריכים להשתדל לא לעשות טעויות, להקשיב היטב, ללמוד. אם היה משהו שלחץ אותי במלחמה – זה היה העניין המקצועי. לא לאבד את המוביל, לא לאבד קשר עין, למצוא את המטרה, לפגוע ביעד כמו שצריך. הייתי דרוך מאוד ומתוח.
מה הופך מלחמה למלחמה חוץ מהמחיר שמשלמים על טעויות? אני חושב, שזו ההימצאות במסגרת שלא מאפשרת לך פינה משלך. אתה כל הזמן בטייסת. אין לאן לברוח, אי אפשר לנוח לרגע. בביטחון שוטף עושים את הגיחה, ואז חוזרים הביתה ונרגעים. במלחמה המתח והלחץ רק הולכים וגוברים. אם אתה מנסה לישון, אתה מגלה שקשה להירדם. יש רעש, מתחקרים, ואזרחים נכנסים לטייסת. אתה שקוף כל הזמן, מסתכלים עליך, אתה במבחן מתמשך, השעון הביולוגי נהרס לחלוטין, וזה פוגע ביעילות שלך כטייס.
אני זוכר שהמצב במדינה פחות עניין אותי. גם לא המצב בטייסות אחרות. התרכזתי רק במה שקורה בטייסת שלי. לא רציתי ששום דבר לא יסיט אותי מהדבר שאני צריך להיות דרוך ומוכן אליו.
כשאשתי ביקרה אותי במהלך המלחמה כעסתי עליה מאוד. היו אנשים שהתקשרו הביתה לפני כל גיחה ודיווחו: "אני ממריא בעוד שעה, אגיע בעוד שעתיים". אני החלטתי שלא לטלפן לאף אחד, לנתק מגע. יום אחד היא באה בלי לשאול אותי, נחתה עלי, הפריעה לי. זה שיבש לי את כל הריכוז. חיכיתי שהיא תלך.
האתגר הגדול היה להתמודד עם העומס המתמשך. כשחברים קרובים שלך, שאותם אתה מעריך כטייסים טובים, מתחילים להיפגע, הברכיים רועדות לפני ההמראה. לפעמים היית צריך לתת מכה על הרגל כדי להרגיע אותה.
אחרי ההמראה המתח נופל בבת אחת. אתה פשוט עוסק בפעולות שגרתיות, אבל לקראת המטרה המתח מתחיל לטפס עוד פעם. אתה שומע ברדיו דיווחים, אתה שומע בערוץ המצוקה על נטישות, אתה שומע על נפגעים, החיישן שנותן לך חיוויים על טילי נ"מ מתחיל לצפצף, הבקר מזהיר אותך מפני מיגים שנמצאים איתך בקשר עין ואתה לא רואה אותם, אבל אתה יודע שזה יגיע עוד רגע.
מגיע שלב במלחמה שאתה שואל את עצמך – עד מתי זה ימשך? כמה כוח עוד יש לי? פתאום התחלנו לגשת ולבדוק את התקדמות הכוחות הקרקעיים. התחלנו להתעניין במפה כשהבנו, שההכרעה לא תהיה אווירית; שגם אם נפיל עוד מיגים, לא נשיג בכך הכרעה.
זו לא היתה נקודת שבירה, אבל זו היתה נקודה שחייבים להתגבר עליה ולעבור אותה. כל אחד עבר אותה בעצמו, והתמודד איתה בעצמו. אנשים הגיבו בכל מיני צורות. אני יודע על קיומה של הנקודה הזאת רק היום, בדיעבד. באותם ימים לא היה מי שיסביר את הדברים האלה.
במהלך המלחמה היו לי שתי שיחות קצרות שנסכו בי ביטחון רב. אחת היתה עם איתן בן אליהו. נפגשנו בשירותים, בן אליהו שאל: "נו?" אמרתי לו: "יהיה בסדר". הוא שאל: "תגיד, ואם זה ימשך עוד הרבה?" אמרתי: "אני אעמוד בזה". אמרתי את זה בלי לחשוב, אבל כשנפרדנו ידעתי שזה באמת יהיה ככה.
שיחה אחרת היתה עם דן חלוץ. הוא היה ותיק ממני בשלוש שנים, אבל עדיין בקבוצת הצעירים. היתה לנו שיחה אישית, שבמהלכה חלקנו את תחושותינו. למדתי מהשיחה שאני בסדר, שהתחושות שלי נורמליות. זה עזר לי מאוד, אבל זה היה אקראי. לא היה מי שיתדרך, או יסביר לנו את התחושות שלנו.
המלחמה היא הדבר המשמעותי שקרה לי בחיים. אני לא יכול לברוח ממנה. לא היה לי מבחן קשה יותר בחיים. אני גאה מאוד על שעברתי אותו ב'ציון גבוה'. אבל יש גם הרבה עצב, שאי אפשר לפענח בזמן המלחמה אלא רק לאחריה. כטייסים צעירים רצינו להילחם, רצינו לתקוף, רצינו להפיל מטוסים. אבל לא רצינו לעשות זאת במחיר כזה. במלחמת יום הכיפורים למדתי שמלחמה היא דבר רע.

צילומים:
בהענקת הכנפיים
שני חברי קורס 65 - גיל רגב (מימין) ביחד עם הנווט ברוך גולן (ברוכי) ז"ל בטיסת הסולו של רגב בפנטום.
בארוחה בטייסת במלחמה. רגב (משמאל) עם דורון שלו ז"ל (קורס 64) וקובי חיון.
מטוס קורנס (פנטום) טייסת 201 ממריא לתקיפה במלחמת יוהכ"פ

קושט (כך קראנו לו) פיקד על טייסת 114 בסוף שנות ה - 80, במקביל לפיקודי על סיירת מטכ"ל, תקופה רבת פעילות, שלא ניתן לדבר בה.
זה לא היה המפגש הראשון בינינו. נפגשנו כשקושט שירת בתלס"מ, במדור מבצעים בחיל האוויר וכסגן מפקד טייסת היסעורים.
קושט בלט במקצועיותו, יסודיותו, הקפדה על הפרטים, ובעיקר בצניעותו. עם קושט לא היה המתח המוכר שבין "כחולים" ל - "ירוקים". הוא ביקש להשתתף באימונים שלנו ("כדי להבין אותנו טוב יותר"), ותמיד הדגיש: "תנו לי נ"צ ואגיע להוציא אתכם מכל מקום ! ".
לנו, על הקרקע עמוק בשטח אויב, רעש היסעורים המתקרב בחשיכה סימל את תום המבצע, וקולו של קושט בקשר לקראת נחיתה, כאשר הוביל זוג או רביעייה, ערב לנו מאוד.
הטיסה הארוכה ביותר עם קושט נמשכה כ - 8 שעות (עם תדלוקים, כמובן). רוב הזמן ישבתי על כיסא המכונאי המוטס, עוקב אחרי הניווט בגובה נמוך, שעות בהן אתה לומד להעריך ולאהוב את מי שמוביל אותך, ולזכור אותו לכל החיים.
חבל על דאבדין ולא משתכחין .

צילומים:
בהענקת הכנפיים
מפקד טייסת 114
רא"ל משה (בוגי) יעלון

8 שעות טיסה. לא הרבה יעדים מתאימים לטווח הזה. הניחוש באחריות הקורא.

יוסי תודה על ההשקעה והשיתוף, יש כאן מבט מעניין על קורס טיס של פעם והתקופה שאחרי.
לנו כחברי הפורום (שמבינים פחות או יותר), לאנשים רגילים והכי חשוב לאנשים בסיפורים ובני המשפחה שלהם.
האשכול הזה יישאר מעוגן כסיפרייה על מנת שנוכל מידי פעם לקרוא עוד פרק ועוד פרק, סידרה עלילתית בהמשכים..
חייב גם לציין את הסבלנות של חברי הפורום שכיבדו את הבקשה של יוסי לא להגיב עד שהמלאכה תושלם.
אז קדימה, עכשיו אפשר להגיב.

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

בתור אחיו של רס"ן ארז איתן ז"ל, בוגר קורס 65, אני מבקש להודות ליערי על האשכול המושקע והפרטים הרבים שהוא העלה כאן.
אגב, במלאת 40 שנה לנפילתו של אחי עשינו סרט לזכרו, שביימה אלמנתו, מיכל ומופיעים בו גם בני משפחה אחרים ובעיקר נכדים. צילמנו שם הן חברים מהקורס והן חברים מהטייסות שבהן שירת ארז. יש שם סיפורים מעניינים על תקופת הקורס ובכלל. ממליץ לכם לצפות


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

כאן יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי (ז. ז'בוטינסקי, 1930)

איזו השקעה, סדר וארגון. תודה רבה יוסי.
אותי בעיקר מרתקת העובדה שאני מגלה זוויות חדשות ואנושיות אודות סיפורים שכבר הכרתי.
וכמובן ברכות ותודה מיוחדת לכל בוגרי קורס 65.

תודה מר יערי.

"א. במשך השנים איבד צה"ל את כוח התקיפה שלו, כי כושרו ההגנתי הולך ונחלש, ועליו לעבור רפורמה מקיפה כדי שיוכל להתמודד עם האתגרים שיעמדו בפניו.
ב. למרות הלקחים של ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון, שב הצבא וחוזר על השגיאות שנעשו במלחמות קודמות ברמת חומרה הולכת וגוברת, ולכן לא השיג את המטרות הצבאיות שהוטלו עליו, ונגרמו לו אבדות מיותרות.
ג. יותר משעסק צה"ל בחשיבה ובפעולות לתיקון טעויות, השקיע מאמצים וכסף רב בניפוח מפקדות ושירותים על חשבון הכוח הלוחם.
ד. המטה הכללי לוקה בתסמונת "הראש הקטן", מוביל את צה"ל לאובדן הגמישות הצבאית והופך אותו לגוף מסורבל וכבד תנועה.
ה. הדרג המדיני נמנע מלקבל החלטות אסטרטגיות, מלקבוע תפיסת ביטחון שתתמודד עם התמורות שחלו באזור ומלשאת באחריותו למחדלים בניהול הביטחון הלאומי."

תודה רבה רבה על אחד האשכולות החשובים והמעניינים בפורום. חסרים לי סיפוריהם של שניים מבוגרי הקורס המדובר - בני הקיבוץ שלי - אפיקים - חיים גופן ושוקי וולפסון, בני כיתתו של אחי הגדול. מקווה שגם הם יעלו משהו בהמשך.

הראל מנשרי.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ה-1 תודה רבה רבה על אחד האשכולות החשובים והמעניינים בפורום. חסרים לי סיפוריהם של שניים מבוגרי הקורס המדובר - בני הקיבוץ שלי - אפיקים - חיים גופן ושוקי וולפסון, בני כיתתו של אחי הגדול. מקווה שגם הם יעלו משהו בהמשך. הראל מנשרי.

הסיפורים שהועלו הופצו בין חברי משפחת קורס 65 ע"י סולן שמרכז את הנושא. ככל שיפיץ סיפורים נוספים - הם יועלו לכאן. לא בטוח שכולם שלחו אליו סיפורים כפי שביקש...

מרתק

לקחת לי שעתיים מהחיים - אבל היה שווה - תודה

חושב שיש כאן די חומר לכתיבת ספר (עדיף מאשכול עם אלף צפיות)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי helpy4 מרתק לקחת לי שעתיים מהחיים - אבל היה שווה - תודה חושב שיש כאן די חומר לכתיבת ספר (עדיף מאשכול עם אלף צפיות)

תודה על המחמאות.
לא מסכים איתך בנוגע לכתוב בשורה האחרונה.
נתחיל בנתונים. אני רואה שצפו באשכול זה כ 15,000 קוראים וכל זה תוך חודש וחצי מאז שנכתב. מעריך שאין ספרים רבים שנקראים בכמות זו ובקצב כזה.
לאשכול יש לא מעט יתרונות על פני ספר:
ניתן להוסיף לו ולעדכן אותו (גם אשכול זה צפוי להיות מורחב ככל שיגיעו אלי סיפורים נוספים של החברים בקורס).
ניתן לשלוח את הקישור אליו בלחיצת מקלדת פשוטה (לא אשכח שבעקבות האשכול שכתבתי על טייסת 107 במלחמת יוה"כ קיבלתי תודות רבות מרעי הלוחמים על כך שסוף סוף היו יכולים לשתף את בני משפחתם במה שעבר עליהם בטייסת. זאת למרות שלכל אחד מהם יש את ספר הטייסת עם כל הסיפורים).
לא עולה שקל לקרוא את הכתוב (לשמחתי אינני צריך להתפרנס מהכתיבה ומעיבוד התמונות ואני גם עושה זאת להנאתי).
כחובב צילום, התמונות באשכולות (גם גדולות יותר, גם רבות יותר לעומת בספרים) הן הרבה יותר משמעותיות.
לא פחות חשוב - התגובות של הקוראים (לא מתאפשר בספרים) הגורם בד"כ להרחבה מבורכת של הנושאים באשכול (אם בעקבות שאלות ואם בעקבות תוספות מבורכות).

גם מתן וילנאי ומוקי בצר התמהמהו כמוך ובסוף כתבו ספרים טובים

15 אלף צפיות זה לא מעיד על 15 אלף שקראו את כל הפוסט (כי כל כניסה מקפיצה את המס צפיות)
אבל רצונך הוא כבודך

על דברים שכתב איל מולי (במסגרת "פינת הנוסטלגיה") כתבתי בפרק "שלב המתקדם" כיוון שהתאימו לשם.
בגיליון ביטאון חיל האוויר האחרון (יולי 2021) התפרסמה הכתבה המצורפת:

מולי ממשיך לתרום במילואים:
https://www.maariv.co.il/news/military/Article-1006221

השבוע (16/8/2022) התקיים אירוע הענקת כנפי הזהב לבוגרי קורסי הטיס 64 ו 65. הטקס נדחה בשנה בגלל דחיות של קורסים קודמים (קורונה...) וכך יצא לנו לחגוג עם שני מפקדי חיל האוויר, זה היוצא וזה הנכנס. בשנה שעברה חגגנו את היובל עצמו יחד עם מפקד חיל האוויר והמפקדים והמדריכים שלנו מהקורס.
הפעם הגיע גם מי שהיה מפקד ביה"ס לטיסה, גיורא פורמן, ומי שהיה מפקד הבסיס, שייקה ברקת. שניהם בני 87. שיקל, הרס"ר המיתולוגי, המבוגר מהם בשנה, אף היה פעיל כמו בימים ההם. סידר אותנו לצילומים ולעליה לבמה.
המפגש עם החברים היה מרגש וכך גם הצילום המסורתי והטקס עצמו.
יותר מידי חברים איבדנו במהלך הדרך.
אני רואה אותם יחד איתי בתמונות שהוקרנו (צירפתי גם את המקור) ואת יקיריהם שמקבלים את כנפי הזהב במקומם. טקס של שמחה ועצב.

סולן (סלובודקין) מהקורס שלנו יזם כתיבת ספר "סיפורי היובל קורס 65" (חלק מהסיפורים כבר העליתי לכאן לאחר שהפיץ אותם כדי לעודד נוספים לשלוח. כאמור, סיפורים נוספים יועלו בהמשך). התקבל ספר ענק של מאות עמודים עם המון צילומים וסיפורים מרתקים.

קישורים לכתבות שהתפרסמו על הטקס:
אתר חיל האוויר 17.8.2022:
https://www.iaf.org.il/9538-55591-h...2CTvJw.whatsapp

"ידיעות אחרונות" 18.8.2022:
https://www.ynet.co.il/news/article...ign=mivzakimnet

1. שיקל "מסדר" את קורס 64 לצילום הקבוצתי


2. תמונה קבוצתית של קורס 65 עם מפקד חיל האוויר.


3. קישור לרזולוציה גבוהה:
https://2022-uploaded.fresh.co.il/2...18/50744764.jpg

4.


5.


6.


7.


8.


9.


10.


11. מה שהוענק. תמונה מהפייסבוק של אור-לי להט (שגם ערך את הספר "סיפורי היובל") עם תוספת הגדלה שלי בצד שמאל.


12.


13.


14. חברי הקורס שרים שיר שנכתב לפני למעלה מ 50 שנים.


15.


16.

תודה יערי ,תמונות יפות. הכי מצאה חן בעיני זאת עם הנכדים על הבמה. דור הולך ודור בא.
מחישוב מהיר תומר בר היה בן 3 כשסיימתם קורס טייס.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Jaguar890 תודה יערי ,תמונות יפות. הכי מצאה חן בעיני זאת עם הנכדים על הבמה. דור הולך ודור בא. מחישוב מהיר תומר בר היה בן 3 כשסיימתם קורס טייס.

תודה.
היה גם נציג דור הבנים שנשא דברים על הבמה (הוא ואחיו צוותי אוויר פעילים ולכן לא העליתי את תמונתו).
לגבי תומר, ראה מה שכתבתי בהודעה הראשונה למעלה. לפני שנה אמר מפקד חיל האוויר אלוף עמיקם נורקין: "כשאתם קיבלתם כנפיים אני בדיוק עליתי לגן חובה". אז זה הגיוני.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי yaari סולן (סלובודקין) מהקורס שלנו יזם כתיבת ספר "סיפורי היובל קורס 65" (חלק מהסיפורים כבר העליתי לכאן לאחר שהפיץ אותם כדי לעודד נוספים לשלוח. כאמור, סיפורים נוספים יועלו בהמשך). התקבל ספר ענק של מאות עמודים עם המון צילומים וסיפורים מרתקים. 13.

ספר היובל של קורס 65 עלה לאינטרנט לספריה הדיגיטלית להסטוריה ומורשת חיל האויר:
http://www.iaflibrary.org.il/Product.asp?ProdID=1329

הערה:
כזכור, חלק מהסיפורים והכתבות הנמצאים בספר כבר הועלו לאשכול זה לפני למעלה משנה, בעת שהסיפורים החלו להגיע לסולן והוא הפיץ אותם לחברי הקורס. הקישור הנוכחי מוסיף עוד הרבה שלא התפרסמו כאן.
כשהתבקשנו לשלוח כל אחד שניים שלושה סיפורים לספר, שלחתי לסולן קובץ כתיבה שלי שכתבתי בעבר, כולל צילומים, וביקשתי ממנו שיבחר בעצמו את השניים שלושה הכי מתאימים. סולן החליט לפרסם הכל בפרק נפרד (פרק ח', מעמ' 165 עד עמ' 199). חלקם של הסיפורים מוכרים כאן לוותיקים והם נמצאים כבר ב"פרש/צבא וביטחון" באשכולות שונים.

תודה רבה יערי, אני עדיין קורא ויש שם דברים מעניינים מאוד!