היסטוריית יחידת הנ"ט בצה"ל: סאגר, דראגון, עורב ועוד
http://mazi.idf.il/6072-8874-HE/IGF.aspx
שיגור סאגר בצהל במהלך תצוגת תכלית לאחר מלחמת יום כיפור
מונחי מטרה
22.12.2009 [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://mazi.idf.il/Images/trans.gif]
בתקופה בה יחידת נ”ט היא חלק בלתי נפרד מיחידות החי”ר, צריך לזכור שפעם זה היה אחרת. הראשונים שהקימו מחלקת נ”ט אורגנית היו לוחמי מילואים. הם החרימו טילי סאגר מצריים, למדו איך לתפעל אותם, פגעו במטרות ואף כתבו תו”ל עצמאי. יוצאי המחלקה הפרטיזנית בגדוד 66 נזכרים בעקשנות, בפרחחות, במקצוענות ובדבקות במטרה • פעם נווט נ”ט, תמיד נווט נ”ט
היחידים שהורשו להסתובב בשטח ולמצוא טילים. סיור שיגרתי בסיני
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://mazi.idf.il/sip_storage/FILES/7/7067.jpg]
"זה עוד יהפוך לטוסקנה", מצביע גדעון רפאפורט על עמק קדש המתכסה כרמים מאופק לאופק בדרך לקיבוץ יפתח, שם מתגורר ידידו מהצבא בועז דוד. סיפורי מורשת הקרב שעולים בנסיעה לשם, שיחה בניחוח עצי הקלמנטינה של בני (בנו) שמואל בבית חנן ומפגש מצחיק עד דמעות עם צבי בר–חיים מעין–חרוד איחוד - כל אלה מספיקים כדי להבין מאיזה חומר קורצו האנשים ששירתו במחלקת הנ"ט הגדודית הראשונה בצה"ל, מחלקת הסאגר.
בניגוד לכל חוקי ההיררכיה הצה"לית, המחלקה הזאת צמחה מלמטה למעלה, ביוזמת הלוחמים. אלה סיימו מזמן את שירות המילואים הפעיל ובקושי זוכרים את הדרגות שלהם. "המפקדים נבחרו על סמך כישרונם ואופיים בלי קשר לדרגתם", אומרים כולם. המחלקה שלא שאלה שאלות קמה בזכות שלל אויב ובעיקר בזכות חוצפתם של חבורת חיילי מילואים שהכירו בחשיבות לחימת הנ"ט והאמינו בתורת לחימה חדשנית.
מאחורי התדמית השובבה של מספרי הסיפורים הללו המכנים את עצמם "פרחחים" ו"ברדקיסטים" עומדת חבורת לוחמים אמיצים שנלחמו יחד בבקעה, ברמת הגולן, בסיני ובתעלה.
הם ידעו ראשונים את מה שכולם הבינו מאוחר יותר: בכל גדוד חי"ר יש צורך בכיתת נ"ט ובכל חטיבת חי"ר יש צורך בפלוגת נ"ט.
טיל צרפתי–גרמני
יחידה 755, יחידת הנ"ט הראשונה בצה"ל, הוקמה בחיל התותחנים בשנת 1956. אז רכש צה"ל לראשונה אמל"ח נ"ט זר. היו אלה טילי SS–10 צרפתים ("מטול 2"). משם קצרה היתה הדרך לרכש טילים מתקדמים יותר, טילי SS–11 ("תגר").
במרץ 1963 חל שינוי מהותי ברכש הנ"ט. ממשלת גרמניה סיפקה אז לראשונה לצבא הישראלי את טילי הנ"ט קוברה ("אשף"). בתום חודשיים של הכשרה בצבא הגרמני הוקם בחיל התותחנים מערך טילי הקוברה תחת מעטה חשאיות. ממשלת גרמניה לא רצתה אז שהעברת נשק לישראל תיוודע ברבים.
בנובמבר של אותה שנה נערך הקורס הראשון להפעלת הנ"ט המתקדם. חניכי הקורסים הגיעו מהצנחנים, הנח"ל המוצנח, חרמ"ש שריון ותותחנים. "פלוגת טילי האשף הראשונה הוקמה ב–1964 וצורפה לחטיבה 80 (היום ‘עוצבת נשר’. שם נפגשו לראשונה מי שלימים יקימו את מחלקת הסאגר", נזכר נווט האשף בועז דוד. במסגרת אימוני ההקמה וארגון היחידות ירה כל חייל תשעה טילים, שהיו שווי ערך לתשעה סיטרואן דה–שבו, רכב השירות למ"פים באותם ימים".
אכזבה בששה ימים
השנים חלפו ובמלחמת ששת הימים מנתה יחידה 755 בפיקודו של רס"ן שמואל מיכאלי, חמש סוללות תגר. שתי סוללות אשף היו בפיקודו של קצח”ר. רובן אוישו על ידי אנשי מילואים. הסוללות הוקצו לסיוע בגזרות הקרב השונות, מסיני דרך מרחב אילת, ירושלים ורמת הגולן. סיוען של יחידות הנ"ט ליחידות הלוחמות היה חיוני, אולם מפקדי הכוחות לא ניצלו היטב את יכולות הנ"ט ולפיכך המשימה העיקרית של השמדת טנקים לא באה לידי מימוש יעיל.
שלוש שנים לאחר המלחמה אזל מלאי טילי האשף שנורו באימונים ולצבא לא היתה מוטיבציה להמשיך ולתחזק יחידות שיעילותן לא הוכחה בקרב. "באוגוסט 1970, אחרי ששירתנו במעוזים לאורך התעלה, חיכתה לנו ההודעה שהעסק עומד להתפרק וכך היה", מספר המ"מ גדעון רפאפורט. פלוגות האשף פורקו וחייליהם נשלחו לשיבוץ מחדש.
טילים בארגזי תנובה
בגיוס המילואים של מלחמת יום הכיפורים התברר לרבים מיוצאי יחידות הנ"ט כי הם מוצבים בחטיבת המילואים "חוד החנית". בזכות המוניטין המקצועי שלהם ניתנה להם האפשרות לבחור היכן לשרת בחטיבה. "קראו לנו אשפים לא רק בזכות הטיל שירינו", נזכר דוד, "היו לנו בחבר'ה אשפים טכניים, בניווט שטח ואפילו אשפים קולינאריים". 25 מיוצאי פלוגת האשף שובצו לפלוגה אחת, "שהיתה מעין המשך לפלוגת האשף הקודמת, למרות שלא יועדנו לשרת כנווטי נ”ט".
אבל לוחם נ"ט לא נפרד בקלות מעברו הצבאי. הפלוגה נלחמה בשטח סיני ומעבר לתעלה. לוחמיה לא יכולים היו להתעלם מכמויות טילי הנ"ט מסוג סאגר (רוסי) שהתגלגלו בשטח בתום המלחמה. הקמתה של מחלקת הסאגר הגדודית היה רק עניין של זמן. "כנווטי נ"ט ידענו לזהות את הפוטנציאל הצבאי הגלום בשלל הזה והיינו משוכנעים שנוכל לנצל אותו", אומר צבי בר–חיים שנבחר על ידי חבריו להיות סמל המחלקה.
בני (בנו) שמואל היה הראשון שזכה לירות בטיל שלל במהלך המלחמה. "זה היה לאחר שחיל האוויר הניס כוחות מצריים ממצודת ראס אל ג'ונדי הנמצאת בחלקו המערבי של חצי האי", הוא מספר. "הכוחות המצריים השאירו בשטח כמות גדולה של טילי סאגר ומשגרים. כשראינו שהמצרים בורחים התקרבנו לציוד ואמרתי שאני יודע לשגר את הטיל הזה. לא באמת ידעתי לאיזה טווח הוא מיועד ומעודי לא יריתי טיל מסוג סאגר, אבל ביקשתי מהמפקד בביטחון לבחור מטרה בטווח 2,000 מטרים ופגעתי בה. לא עזבתי את המקום לפני שהעמסתי 27 טילים בארגזים של תנובה".
שבועיים לאחר הצליחה של תעלת סואץ הועברה הפלוגה לגדוד צנחנים 66 בפיקודו של סא"ל יוסי יופה ז"ל ולוחמיה המשיכו לשמש כחיילי חי"ר לכל דבר, ללא ייעוד נ"ט. בידיעה שלאף גורם אחר מלבדם אין ידע בתפעול טילי נ"ט, ניסו הנווטים הוותיקים לשכנע את מפקדת הגדוד לתת בהם אמון. הסמל בר–חיים: "לאחר כמה ימים טובים של 'נדנודים' ובזכות העובדה שהסיפורים על טילי הנ"ט הקטלניים של המצרים היו נחלת כולם, קיבלנו אישור מסא"ל יופה לעשות ניסוי. עם האישור הזה יצאנו ברכב לשוטטות מדברית לשם איסוף השלל. מצאנו בית ספר ברוסית לטילי נ"ט. היו שם ספרי הדרכה לנווטים ברוסית ובהם תרשימים ומערכי שיעור, משאיות סימולטור, ציוד שיגור, שריוניות BRDM (נושאות טילי סאגר) וכמובן מלאי גדול של טילים".
תצוגות תכלית
מט"ק דובר רוסית סייע בתרגום חומרי העזר לעברית ולאחר מטווח תצוגה מוצלח שנערך לכבוד המג"ד יצא קול קורא לנווטי הנ"ט שהיו פזורים בגדודי החטיבה להתרכז תחת פיקודו של סא"ל יופה. "כמובן שהכל היה תחת ההסכמה שלא מביאים לנו מ”מ מבחוץ, אלא גדעון", מספר דוד.
צוותי האשף לשעבר החלו להכשיר את עצמם לירי טילי סאגר, להיכנס ל"כשירות מבצעית" ולהציב את עצמם בגזרות השונות ובמארבים. "תקופת השהייה במוצבים מדרום לאיסמעיליה היתה למעשה אימון ההקמה של מחלקת הסאגר. היינו יושבים על הדיונות ומעבירים שיעורים על השלל המצרי", מסביר בר–חיים ולא שוכח לציין מה היו עושים בין השיעורים: "התרחצנו באמבט מעוטר עם רגלי אריה מוזהבים, שמצאנו חפור בדיונות באחד מסיורי איסוף השלל".
בזמן שהגדוד שהה בקו במוצבים, ירתה המחלקה שני טילי סאגר לעבר האויב. הראשון נורה בפקודת סא"ל יופה ע"י בועז דוד. הוא שיגר את הטיל לעבר עמדת סאגר מצרית שהפגיזה כוח הנדסה קרבית בזמן שהניח מוקשים בקו ההפרדה. דו–קרב הסאגרים הסתיים בעמדה מצרית מושמדת. בפעם השנייה, ירתה מחלקת הסאגר החדשה טיל בודד שהשמיד שריונית BRDM אויב ממרחק 2,700 מטרים. "אחרי שהצלחנו לפגוע המג"ד צ’יפר אותנו ושלח אותנו לחופשה בבית", משחזר דוד בהתרגשות, "זאת היתה הפעם הראשונה שחזרתי הביתה מאז פרוץ המלחמה ולמרות הנסיעה על מושבי העץ באוטובוס שחצה את כל סיני, זה היה תענוג אמיתי".
חוץ מאימונים בנשק השלל ביצעו הצוותים תצוגות תכלית למפקדים כדי להעביר את מסר חשיבות כוח הסאגר הגדודי. "באחת התצוגות הגעתי עם מזוודת הטיל ותיבת ההנחיה, כשאני נועל סנדלים ולבוש מכנסים קצרים וחולצת טריקו", נזכר נווט הנ"ט מנחם פרבמן. "המטרה היתה ענקית ועליה צויר צלב בסיד. הכרזתי ‘זו מטרה גדולה מדי, אפגע במרכז הצלב’. שיגרתי, פגעתי במרכז הצלב, קיפלתי את המזוודה והרגשתי כמו רוכל ברחוב שהצליח למכור זוג שרוכים".
וזה עוד לא הכול. צבי בר חיים ונווט הנ"ט אברי ראב"ד ז"ל חיברו מיוזמתם חוברת הדרכה תו"לית על "מבנה והפעלה של מחלקת סאגר בגדוד צנחנים", אותה הציגו בפני מפקדים ומקבלי החלטות בתקווה שיבינו את היתרון הגדול של הסאגר. בנוסף ביצעו תרגילים מגוונים. המ"מ רפאפורט: "בתרגילים ניסינו לפרוץ את גבולות המסגרת הידועה והמקובלת של ירי ממרחק קצר. ביצענו תרגילי ירי לילה, ירי דרך משקפות ולאט לאט רכשנו ידע נרחב, יכולת וביטחון בהפעלת הטילים".
הסכמה בשתיקה
למרות ההצלחות בצבא החלו להישמע קולות לסגירת המחלקה הפרטיזנית. "בדיונים על דרכי הפעלה של נשק נ"ט בגדוד ובחטיבה הדגשתי שמחלקת סאגרים במסגרת גדודית לא תגביל את הגדוד משום בחינה", מספר המ"מ רפאפורט. "המסר היה פשוט: מחלקת סאגר היא חלק אורגני של גדוד צנחנים והיא מאפשרת הגדלת מרחק פעולה ל–3,000 מטר. המסר לא נקלט אז".
בזכות מג"ד 66 לא פורקה המחלקה בגדודו. חייליה המשיכו להתאמן עד 1978, אז התבקשו להחזיר את הציוד לצה”ל ולהפסיק להתאמן. מחלקת הסאגר הייתה מאומנת היטב, אך ללא ציוד וטילים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה חטיבת הנ"ט 409 ככוח מוסק לניטרול איום הטנק. בזכות נחישותם של מפקדי מחלקת הסאגר המשיכה המחלקה להתאמן במילואים עם ציוד מושאל מחטיבה 409. זאת למרות ש"התיאורטיקנים של תורת הפעלת אמצעי הנ"ט", כפי שבר–חיים מכנה את חטיבה 409, התנגדו לקיום מחלקת נ"ט גדודית אורגנית. המקצוענים של חטיבת הנ"ט הצה"לית נהנו מיוקרה וטענו שגדוד חי"ר אינו יכול לבצע את התחזוקה הנדרשת ליחידת טילים. מקבלי ההחלטות השאירו את המצב כמות שהוא, נטול הכרעה.
שיעור על סאגר מצרי. ברקע איסמעליה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://mazi.idf.il/sip_storage/FILES/6/7066.jpg]
שובה של המחלקה
את מלחמת לבנון הראשונה פתחו נאמני מחלקת הסאגר ללא ציוד (רפאפורט: "היינו מחלקה שהנשק שלה היה למעשה עדיין בצבא הסורי"). החיילים הצטרפו לכוחות השונים ובסיום הקרבות היו חוזרים לזירות הקרב ומצטיידים בשלל. חיילי מחלקת הסאגר היו היחידים שהורשו להסתובב בלבנון לצורך איסוף ציוד וטילים. מחצית המחלקה היתה נשארת בכוננות בעמדות ומחציתה השנייה יוצאת לחפש טילים. "אף אחד לא תר את לבנון בתקופה ההיא כמונו", מספר בר–חיים. "כמו באימון ההקמה שלנו ב–1973, אספנו מכל הבא ליד".
ההצלחה לא איחרה לבוא. פלוגה ג' ישבה 500 מטר דרומית לקו שביתת הנשק. "מעמדתי הצלחתי לזהות ג’יפ תול"ר (תותח ללא רתע) נכנס לעמדת ירי ומכוון את קנהו לכיוון הפלוגה", מספר כוון הנ"ט דני ולטר. "הודעתי למפקד הפלוגה שיכניס את אנשיו לעמדותיהם כי הם עומדים לחטוף פגז תול"ר. אחר כך ביקשתי אישור לפגוע בתול"ר לפני שהוא יורה. ההוראה היתה לפתוח באש רק לאחר שהתול"ר יתקוף. הוא ירה וניסה מיד לסגת לאחור, יריתי לעברו טיל ופגעתי בו תוך כדי תנועה".
בתום השלב הראשון של המלחמה המשיכו חייליה להתאמן בסימולטורים של 409, אבל לא לימים רבים. "למרות שמפקד החטיבה אז אל"מ נחמיה תמרי ז"ל תמך ברעיון להפוך את מחלקת הסאגרים לחלק מפלוגה מסייעת, הוא התבקש ליישר קו עם מפקדיו שקראו לו לחסל את 'התופעה הפרטיזאנית'", אומר המ"מ רפאפורט. מחלקת הסאגר התבקשה להעביר את הציוד שלה ליחידה לאיסוף שלל בצה"ל ו"ללכת הביתה".
זכרונות מ"אפריקה"
את שארית שירות המילואים שלהם העבירו פליטי המחלקה ביחידת סיור של חיל המודיעין וחיל התותחנים כלוחמי חי"ר. באמצע שנות ה–90 השתחררו כל אחד בתורו משירות מילואים.
לעיתים קרובות יוזמים ותיקי מחלקת הסאגר פגישות רעים, טיולים ואף נסיעות לחו"ל אליהם מגיעים בין היתר המ"מ רפאפורט - יועץ כלכלי עצמאי, סמל המחלקה בר–חיים - טכנולוג ראשי בחברת היי טק, דוד - מנהל חשבונות בחברת נטפים, פרבמן המהנדס ודני ולטר - גיאוגרף ומדריך טיולים.
במפגשים הללו שותפים כולם לתחושת השליחות ולאמונה בצדקת הדרך ואין מנוס מהבדיחה הקבועה - "השיחה על עתיד המחלקה". גם אז חילוקי הדעות לגבי אופייה האמיתי של המחלקה צפים. חלקם סבורים כי המושג "מחלקת הסאגר" היה לחלוטין המצאה פרטית שלהם ללא אחיזה במציאות, חלק ממשחק צופי ושהונעה ע"י מנגנון פרחחי. עבור אחרים המחלקה מעולם לא היתה משחק, למרות שהם מודים שזכו לשירות צבאי אחר. איך שלא יהיה דבר אחד אי אפשר לקחת מהם: מציאות הנ"ט כיום בצה"ל היא סגירת מעגל לסיפורה של מחלקת הנ"ט בגדוד 66 ממלחמת יום הכיפורים.
מבנה טיל הנ”ט והפעלתו
טילי הנ"ט הראשונים פותחו במהלך מלחמת העולם השנייה. עם התקדמות המלחמה באירופה הפך הכוח המשוריין, שכלל טנקים מסוג שרמן (אמריקאי), פנצר–4 (גרמני) ו–T34 (סובייטי), לכוח המכריע בקרב היבשה. ההכרה בעובדה זו בקרב הצבאות הלוחמים גרמה לכך שבמקביל לשיפור הטנקים עמלו מהנדסי הצבאות על פיתוח אמצעים נגד טנקים.
רקטות הנ"ט הראשונות היו הבזוקה מתוצרת ארצות הברית והפיאט (PIAT) הבריטי שנכנסו לשימוש בשנת 1942.
טיל נ"ט מורכב ממנוע, ראש קרב ומערכת ניווט. על מטען החלול מבוסס הראש הקרבי של הטיל שמתוכנן לרכז את אנרגיית הפיצוץ לנקודה אחת וליצור סילון של מתכת לוהטת ורסיסים אל פנים הטנק.
שיטות הנחייה של טיל נ"ט מגוונות:
• הנחיית חוט: טילים כמו ה"שמל" או ה"סאגר" מונחים בעזרת חוט תיל המחובר למשגר המאפשר לנווט להעביר פקודות לכנפי הטיל.
• הנחיית לייזר: טילים כמו "קורנט" או להט" מונחים בעזרת עינית הממוקמת בראש הטיל המזהה את אלומת הלייזר שהנווט מכוון אל המטרה ומסייעת לטיל להגיע ליעדו.
• הנחיית הדמאה: טילים כמו "גיל" או "ספייק" מונחים באמצעות חיישנים פסיביים כגון מצלמת וידאו, גלאי אינפרא אדום וגלאים קורנים כגון מכ"ם לייזר. הטיל מכוון את עצמו למטרה שהוגדרה מראש על ידי הנווט.
דורות הנחייה
דור ההנחיה הראשון כולל טילים מסוג ה'שמל', ה'סאגר' וה'אשף' ועל מנת שיפגע במטרתו היה צריך הנווט לעקוב אחרי מיקום הטיל ומיקום המטרה.
דור ההנחיה השני כולל טילים דוגמת ה'טאו' האמריקאי וה'דרגון' ובהם היה הנווט צריך לעקוב אך ורק אחרי הכוונת ומיקום המטרה. דור ההנחיה השלישי כולל את טיל ה'גיל' וה'ספייק'. המיוחד בטילים אלו הוא שלאחר סנכרון הכוונת והמטרה ושיגור הטיל מסיים הנווט את עבודתו.
פיתוח אמצעי מיגון משוריינים יותר הביא לפיתוח אמצעי חדירה חזקים יותר וכיום קיימים טילי נ"ט בעלי ראשי נפץ דו ראשיים. טילים אלה מתוכננים לגרום נזק ללוחיות השריון הראקטיביות בעזרת ראש נפץ קטן ולאחר מכן לתקוף את פלטפורמת השריון הפסיבית הרגילה בעזרת עקרון המטען החלול.
> סיטרואן דה–שבו
בשנת 1936 ביקש מנהל חברת סיטרואן ממהנדסיו שיפתחו מכונית קטנה וקומפקטית שתוכל להסיע שני אנשים ומאה ק”ג תפוחי אדמה במהירות של לפחות 60 קמ”ש. עד שנת 1939 יוצרו כ–250 אבות טיפוס אולם פרוץ מלחמת העולם השנייה דחה את התקדמות הפרויקט ורק בשנת 1948 הוצג הדגם הסופי בתערוכה בפריז. המנוע שלה הפיק תשעה כוחות סוס אולם השם דה–שבו (מצרפתית: שני סוסים) ניתן לצורך חישוב מיסוי שהיה נהוג בצרפת.
המכונית החדישה בעיצוב עגלגל המזכיר צפרדע שבתה מיד את לב הקהל. בשנות השישים נכנסה הדה–שבו לשירות בצה”ל.
עד לסגירת הקו, בשנת 1990 יוצרו 3.8 מיליון מכוניות.
> ראס אל ג’ונדי
“מצודת החייל” נבנתה בימי המאה ה–12 בחלק המערבי של חצי האי סיני על ידי שליט מצרים צלאח א–דין. המצודה נבנתה כחלק מהמאבק עם הצלבנים על השליטה בחצי האי ובדרכי הים הסמוכים לו וכדי להגן על “דרך החוגגים” (העולים למכה) שעברה בואדי סויד שלמרגלותיה.
> נחמיה תמרי
אלוף בצה”ל (1946–1994). נחמיה תמרי ז”ל התגייס לנח”ל מוצנח בשנת 1965 ולפני תום קורס הקצינים הספיק להילחם בסיני וברצועת עזה בששת הימים. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד בחטיבת הצנחנים ולאחר המלחמה פיקד על יחידת מודיעין מובחרת ועל חטיבת מילואים של הצנחנים (במלחמת לבנון). מאוחר יותר שימש מח”ט הנח”ל וצנחנים. בהמשך עשה אלוף תמרי ז”ל הסבה לשריון ומונה למפקד אוגדת מילואים משוריינת. לאחר תקופת לימודים שירת כמפקד גיס וכעוזר ראש אגף מבצעים, בתפקיד זה הועלה לדרגת אלוף ומונה למפקד פיקוד המרכז.
ב–12 בינואר 1994 הוזעק לעמק בית שאן בעקבות חשש לחדירת מחבלים לגזרה. בדרכו חזרה למפקדה התרסק מסוק ה”סייפן” שבו טס וכל נוסעיו נספו. בעקבות התאונה הוסב שמו של בסיס מפקדת פיקוד מרכז ל”מצודת נחמיה”.
נערך לאחרונה ע"י dorratz בתאריך 08-01-2010 בשעה 20:20.
|