בעקבות האשכול " 36 שנה אחרי - תמונות לאחר המלחמה "
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=491804
החלטתי להוסיף גם את הסיפור שלי, שבעקבותיו הגעתי לבקר ב"אפריקה".
עקב הזמן הרב שעבר מאז ייתכנו מעט אי דיוקים.

יום שני בלילה (8/10/1973) משאירים את גילוץ ואותי בתור צוות ניהול לחימה ואנו מכינים את המשימה העיקרית של הטייסת לבוקר המחרת: תקיפת שדה התעופה כותמיה, כ 65 קילומטרים מערבית לעיר סואץ. גילוץ אחראי בעיקר על הכנת התדריך, הנחיות חימוש לגף הטכני וקביעת צוותי טיסה יחד עם מפקד הטייסת (קריגר ואורן מובילים. זוהי טיסת הסמכה לקריגר כמוביל בכיר. ספקטור עם שמואלי מיספר 3, כמובילי משנה של הרביעיה הראשונה, גילוץ ואני מצוותים במטוס השביעי מתוך 8 תוקפים, מובילי משנה של הרביעיה השניה). אני אחראי בעיקר על הכנת נתיבי הטיסה, בדיקה מול מפות האיומים בדרך, שרטוט המפות, הכנת דפי מחשב ההפצצה והכנה של התדריך בנושאים אלו, שאותם עלי לפרט בפני הצוותים המשתתפים.

בזמן בדיקת נתיבי הטיסה אני מגלה שאנו עומדים לעבור מעל ריכוזי נ"מ לאחר חציית החוף לתוך מצרים. אני מתקשר למתכננים במטה חיל האויר והם מאשרים לי את שינוי הנתיב שהצעתי, בצמוד להרים הגבוהים, הנמצאים מדרום לנתיב המקורי, במקום לטוס בואדי הרחב והחשוף (כל השינויים אמורים להיות מתואמים, כיוון שלנו בטייסת אין את כל מכלול התקיפה והמשתתפים).






הבוקר עולה (יום שלישי 9/10/1973), מתדרכים, יוצאים למטוסים וממריאים בדממת אלחוט. במהלך הטיסה, כאשר המבנה המורחב עובר בנתיב המתוקן, אנו אכן רואים בצד ימין את כל הנ"מ יורה לכיוונינו. פיטריות האבק הקטנות באדמה, הנוצרות מנפילת הפגזים בסוף הטווח שלהם, מוכיחות שצדקתי ומנעתי היפגעות אפשרית.

בהמשך אנו פונים צפונה עד למצפה כוכבים בולט ומשם יוצאים לשלב האחרון, במהירות הכי גבוהה.

מספר קילומטרים לפני המטרה מתחילים לראות טילים ששוגרו אלינו מאיזור המטרה אבל אלו אינם מאיימים בזכות הגובה הנמוך שבו אנו טסים.

מגיעים לנקודת המשיכה כמו שצריך. מושכים כלפי מעלה, רואים את מסלולי השדה ואת המטרות ומתמרנים ליעף הכוונון ושחרור הפצצות. בשדה ישנם מספר בלוני צפלין המיועדים להגן על השדה מפני מטוסים בגובה נמוך, בכך שהחבלים הקושרים אותם לקרקע יפריעו למטוסים בנתיב ההפצצה, אך רוב אלו שאני רואה נמצאים על הקרקע, מוקפים בקירות מגן.

ברגע המשיכה משוגרים טילים רבים מכל הצדדים בשדה וכל שובלי העשן שלהם מתכנסים לאותה נקודה שבה המטוסים מבצעים את הכיפוף מטה לכיוון התקיפה (המראה מזכיר לי שלד של אוהל אינדיאני). עוברים בין הטילים, מכוונים ומשחררים את כל הפצצות. יוצאים, מדווחים ומתכנסים מחדש למבנה בגובה נמוך.







יש עיקרון בחיל האוויר שאם אתה יוצא מתקיפה ומולך באים מטוסים שעדיין לא תקפו אתה חייב לפנות להם את הדרך כי הניווט אל המטרה הוא קריטי, בעוד שבדרך חזור אין חשיבות לדיוק. לאחר טיסה של מספר קילומטרים בכיוון חזור, כאשר אנו עדיין נאלצים להישאר נמוך כדי לא להיפגע מסוללות הטילים, אנו רואים מולינו מבנה מטוסים (טייסת 201) בדרך לתקיפה של אותו שדה מכיוון אחר.

אנחנו נאלצים לפנות את הדרך, בפניה ימנית דרומה, ובכך אנחנו נכנסים לאיזור שורץ תותחי נ"מ, שמהם ניסיתי להימנע בתכנון נתיבי הטיסה.

רואים המון נצנוצים של פגזים המתפוצצים סביבנו בצבעים שונים: אדום, כתום ושחור. נראה כמו שטיח צבעוני. מאוד מפתיע אותי שאני רואה נ"מ בצפיפות שלא ראיתי בחיי ולשום מטוס לא קורה כלום.

פתאום אני שומע נקישה במטוס, כאילו שמישהו דופק עם כף בתחתית של סיר גדול שבתוכו אני יושב. צליל מתכתי חזק ולכן ברור לי שנפגענו.






גילוץ מודיע בקשר שנפגענו אבל בינתיים לא מבחינים בבעיה.

כעבור מספר שניות אני מתחיל להריח ריח של עשן. אני מדווח לגילוץ ומנחה אותו להעביר חמצן ל 100% כפי שעשיתי בעצמי.

זה לא עוזר. שניות לאחר מכן, אני עוד מספיק לראות את מימי מפרץ סואץ, פס תכלת באופק, כאשר בבת אחת כל התא מתמלא בעשן שחור ואני לא מסוגל לראות כלום. הבעיה היותר גדולה היא שאני גם לא מסוגל יותר לנשום. אני מחליט להמתין במטרה להקטין את הסיכוי לנטישה בשטח אוייב, לפחות להגיע עד לים (למרות שאין לי כל הערכה כמה זמן זה יקח, אבל אני משער שמדובר בעשרות שניות).

כאשר אני לא מסוגל יותר אני מודיע לגילוץ אבל מסתבר שהקשר בינינו ניתק.

ברור לי שאני חייב לנטוש אבל אינני יודע מה קורה עם גילוץ ואני מחליט להנטיש את שנינו. לשם כך אני שולח את יד שמאל לכוון הידית שסיבוב שלה יגרום לכך שבמשיכת ידית ההפלטה גם הטייס יופלט (בעקבות הארוע שלנו הוחלט שהידית תהיה תמיד במצב הנטשה כפולה כי אם יהיה מצב שרק הנווט יצטרך לנטוש אז ודאי יהיה זמן לסובב למצב "בודד").

תוך כדי שאני שולח את היד באיטיות (להרוויח עוד מרחק) ועדיין לא מחזיק ביד ימין את ידית ההפלטה, כדי לא לנטוש בטעות לפני שסובבתי את הידית, גילוץ מושך בידית הנטישה שלו. אני מופתע לגלות את עצמי בגובה של כ 9000 רגל (אחד הנווטים שלא היה מודע להיפגעות שלנו היה בטוח שהמצרים מצניחים כוחות). מסתבר שברגע שגילוץ ראה את המים הוא משך את המטוס כלפי מעלה. בגלל העשן הכבד אני כבר לא הבחנתי בכך והייתי בטוח שאנו בגובה נמוך.

הכסא מתגלגל מספר פעמים. אני מרגיש כמו באמצע מערבולת אווירית חזקה עד שהמצנח נפתח.

להפתעתי אינני רואה את גילוץ לידי למרות שהוא אמור להיפלט תוך פחות משניה אחרי. גם את המטוס הפגוע איני רואה.

כתוצאה מכך שידי לא אחזו בדבר בזמן הנטישה נפגעתי בשתיהן. הכסא יוצא בתאוצה של 20 ג'י בחלקיק השניה הראשון ולכן היד השמאלית, שהיתה מושטת קדימה, יצאה ממקומה. פריקת כתף עם כאבים איומים. 3 אצבעות ביד ימין נשברו כנראה עקב פגיעה בדופן המטוס.

במבט למעלה אני מגלה שהמצנח במצב "חזיה" וכאילו לא די בכך, מסתבר לי, עקב כאבים אדירים באיזור המפשעה, שאני יושב על רצועות הבטן האורכיות במקום על הרצועה הרוחבית שעליה אנו אמורים להיות ישובים. כנראה שלא הדקתי כראוי את הרצועות בצדדים ובעצם אני יושב על מערכת הרביה במקום על הישבן. הכאבים בלתי נסבלים ואני מנסה להיחלץ מהמצב ע"י התרוממות עם יד ימין תוך משיכה באיזור חיבור המיתרים. המשיכה הזו גורמת לי להתפתל ביחס למצנח ומסתבר לי שאינני יכול לדחוף את רצועת הישבן למקומה בגלל שהיד השמאלית מנוטרלת לחלוטין. אני מוותר. מקסימום לא יהיו לי צאצאים. בשתי האצבעות התקינות אני מוציא את ה"רינה" (מכשיר קשר חירום למקרה נטישה) ומדווח על מצבי. אני שומע תגובה לא ברורה. אינני יודע מי עונה, המבנה או המסוק, שכבר היה באיזור מוכן מראש לאפשרות חילוץ, ואני מחליט לוותר על המשך שיחה כדי להתרכז בפעולות הבאות. אני מנפח את שני חצאי גלגל ההצלה, הנמצאים בתוך כריות מתחת לזרועותי, על ידי משיכה בחוטים המתאימים (מזל שנותרו לי שתי אצבעות לשם כך. בעקבות המקרה שלי הוחלט לרכוש ציוד המתנפח בפגיעה במים. לטייסים עם הזעה מוגברת באיזור בית השחי, עקב טיסה מאומצת, זה עלול להיפתח בקוקפיט בעת הטיסה, כפי שאכן קרה).

אני פוגע במים בחוזקה תוך שאני משחרר צד אחד של המצנח כדי שהוא לא יכסה אותי (לא רציתי להוסיף לעצמי עוד בעיות קשות במצבי) . מסתבר ששקעתי עמוק במים, למרות המצופים שניפחתי, ועוברות מספר שניות ארוכות עד שאני עולה וצף. כמעט נחנקתי שוב.



הסירה, שבאוויר השתלשלה מתחת רגלי, נמצאת לידי. אני מוקף בחוטים מהמצנח ומציוד המילוט שבחגורה ומנסה לעלות על הסירה.

אני מופתע לגלות שהרבה מציודי המילוט שאמורים לעבוד רק בהפעלה יזומה מצידי כבר פועלים ללא התערבותי. הצבע השחור האמור להיות מפוזר כנגד כרישים, הצבע הירוק הזרחני שאמור להקל על המחפשים את משימתם, הפנס שאמור להיות מופעל רק לאחר שבירת כיסוי המצבר המאפשר חדירת מים שיפעילו אותו ועוד.

אני מנסה לעלות על הסירה וזו משימה קשה כאשר יש רק יד אחת לשם כך והיא אף פגועה. במיוחד שאת הציוד הרטוב והכבד אינני מסוגל לשחרר מעלי.

הצלחתי לעלות בעזרת תנועות דחיפה מהירות של הרגליים, כמו צפרדע, אבל כשאני מנסה להתהפך על הגב אני מתהפך עם הסירה ונופל שוב למים.

בניסיון הבא הצלחתי וכעת אני גם יכול סוף סוף (אני משער שכבר עברה כרבע שעה מההגעה למים) להפעיל את מכשיר הקשר ולדבר עם המסוק.

הודעתי למסוק שאני לא אוכל לצאת ולהתרחק מהסירה (כפי שמתחייב, לפני החילוץ, כדי שהסירה לא תתעופף לכוון המסוק) כי הכאבים כבר הספיקו לשתק לחלוטין את שתי ידי ואני מבקש שיורידו צוללן.

המסוק מגיע. מורידים מישהו שיודע לשחות אבל לא הרבה מעבר לכך. אפילו סכין, בשביל לנתק אותי מכל החוטים, לא היה לו. שנינו במים ואני מכוון אותו למצוא את הסכין שלי באחד מהכיסים התחתונים של מכנסי הלחץ (ג'י-סוט). לאחר שהוא מנתק אותי הוא שואל אותי מה לעשות עם הסכין. "זרוק אותו למים" אני עונה. הוא לא מסכים ודוחף אותו לבגדיו. אנחנו מתרחקים מהסירה והוא קושר אותי יחד איתו למתקן הישיבה המצוי בקצה הכבל.

ברגע שאנו מחוץ למים המסוק אינו ממתין לאיסוף שלנו פנימה ופונה בחריפות לכיוון סיני. כל ההרמה מתבצעת כשאנו נגררים בזווית של כ 45 מעלות. אחרי המלחמה דיברתי עם קברניט המסוק, קסן, והתברר לי שבחציית חוף סיני, חיילים מצרים, שכבר היו שם,ירו על המסוק בעת שהוא פנה לחלץ את גילוץ.

במסוק גוזרים מעלי את חליפת הג'י ואת סרבל הטיסה ואז אני רואה בפעם הראשונה את הכתף הפרוקה (עד אותו רגע חשבתי שמדובר בשבר). חובש צעיר מנסה להזריק לי מורפיום נגד הכאבים העזים ולתקוע אינפוזיה בזרועי, אך הוא נרגש מידי (אפשר להבין, חילוץ ראשון שלו ועוד במלחמה. אבל את האקדח הפרטי שלי הוא ידע לקחת. לטענתו כדי שישמש קמע. מזל שהצלחתי לאתר אותו כעבור מספר חודשים) ואני מפציר בו להפסיק את הדקירות. אני עם הכאבים כבר אסתדר.

מנסים בכוח להחזיר את כתפי למקומה. שלושה תופסים בגופי ושניים מושכים את היד. הם לא מצליחים. באמת הייתי שמח אם היה חובש מיומן במסוק.

אני אינני מודע למה שעבר על גילוץ ומבחינתי הוא כנראה כבר אינו בין החיים. אינני יודע שהמסוק קולט את משואת הכיוונון שהרדיו שלו משדר כך שאני מופתע לראות אותו מוכנס למסוק בשלב הזה. משכיבים אותו לידי. כולו עם כוויות על הפנים והידים. ההתרגשות שלי מהופעתו היא חזקה ביותר (רק פעם אחת נוספת התרגשתי כך בחיי, כשנולד בני הבכור בניתוח קיסרי לאחר קשיים מרובים). שנינו מחייכים זה אל זה בהקלה עצומה.

גילוץ מספר לי על משיכת המטוס כלפי מעלה ועל כך שמיד אחר כך לא היתה יותר תגובה של מערכות הניהוג ( בדיעבד, בזכות המשיכה ניצלו חייו כיוון שאם היה נשאר בגובה נמוך הזמן שהמטוס היה פוגש את הקרקע היה קצר מאוד).

כאשר הוא משך את ידית ההפלטה הוא שמע אותי יוצא אבל המערכת שלו לא פעלה. ההנטשה של הטייס אמורה לפעול 0.9 שניות אחרי הנטשת הנווט וזאת כדי שלא תהיה התנגשות בין השניים. הגזים החמים מהפעלת מערכת הנטשת הנווט אמורה להפעיל את הכדורים הפירוטכניים להנטשת הטייס וכנראה שמערכת זו ניזוקה בפגיעה ולכן גילוץ נשאר במטוס.

גילוץ מנסה את כל הדברים שאנו מתאמנים עליהם במקרה כזה, כולל ניסיון לדחיפת החופה בכח, אך ללא הצלחה. זו הטיסה הראשונה שבה הוא טס ללא כפפות וכעת, כאשר האש כבר פורצת, הוא נכווה בידיים ובפנים.

חייו עוברים על פניו כשברור לו שזה הסוף. הוא אפילו נזכר בחרקים הנכנסים ללהבה ונשרפים וכעת הוא עובר משהו דומה. הוא מבין שהוא עומד למות, ואף להצטער על כך שדווקא הוא יוכרז כהרוג הראשון של הטייסת, כשלפתע הוא מופלט מהמטוס (כנראה שהאש החזקה הפעילה את הכדורים הפירוטכניים).

כיוון שעברו עשרות שניות שבהן הוא לא ידע מה קורה סביבו, הוא אינו יודע אם הוא בסיני או בשטח מצרים, לכן הוא מדבר במכשיר הקשר רק בעודו באויר. כאשר הוא מגיע לקרקע הוא משאיר אותו על מצב משואה (המכשיר שולח אותות כך שמסוק יכול לדעת את הכוון אליו). בנחיתה הוא נפגע קשה ברגלו השמאלית. גיד ראשי נקרע שם.

כאשר אני מספר לו שחולצתי מהמים הוא אומר לי שאני הראשון שחולץ ממפרץ סואץ בחיים. ארצי, רונן ופלג (וגם שני טייסים מצריים) נשארו בים וההערכה היא שהמקום שורץ כרישים. ברגע הזה הלב דופק בחוזקה. למרות שהסכנה כבר מאחורי, רק כעת, בעקבות מה שגילוץ מספר, אני מודע לכמה קרוב הייתי למוות. ייתכן שהענן השחור, שהתפזר במים מעצמו, עשה את עבודתו, למזלי.

מנחיתים אותנו ברפידים (איזה מזל שמנעתי כיבוש שלה ארבעה ימים קודם לכן http://www.merchav-aviri.org/pages/...t/view/1387/35/) ומוציאים אותנו באלונקות לבית חולים שדה שהוקם במקום. ציוותי צילום מתנפלים עלינו. אני רק בתחתוני ולהם זה לא אכפת.

מגיע אלי רופא (שיותר מאוחר הסתבר לי שהוא המומחה הגדול בארץ לגפיים פרוקות) ושואל אותי "מה כואב לך?" וזאת כדי להסב את תשומת ליבי ממה שהוא עושה. הוא תופס לי את היד, מסובב אותה, רעש "קלאק" קצר והיד במקום (ולחשוב כיצד ניסו להגיע במסוק לתוצאה הזו...). הכאב החריף בכתף נחלש באחת ואז אני מתחיל להרגיש את הכאבים באצבעות השבורות.

מעלים אותנו, יחד עם פצועים נוספים מהלחימה הקרקעית, על דקוטה הממותקנת בקומות של אלונקות לכל אורכה .

נוחתים בלוד ומשם באמבולנס לתל השומר ישר לצילומים ולחדר ניתוח. בחדר הניתוח מקבלות את פני רופאות עם מבטא רוסי כבד וברור לי שהרופאים הגברים נמצאים בחזית. מטפלים בי ומעבירים אותי לאחד הביתנים. את גילוץ העבירו לביתן של פגועי הכוויות.

הרבה מגיעים לביקור,כולל הנשיא אפרים קציר ורעייתו, המשאירים בידי ספר תנ"ך עם איחולי החלמה בחתימתו. כמו כן מגיעים מענף נפגעים של צה"ל וחיל האוויר ועוד אזרחים וכולם מפוצצים אותנו בממתקים (את הכל הבאתי בהמשך לטייסת, למרות שגם שם לא חסר דבר).

הלילה עובר ללא שינה. גם בגלל ההתרגשות מכל מה שעבר, גם בגלל הכאבים אך בעיקר בגלל צעקות הפצועים, במיוחד אלו עם הכוויות כאשר מחליפים להם תחבושות. גם הבכי של בני משפחה שמגיעים ורואים את בן משפחתם הפצוע קשה אינו נותן מנוח.

למחרת אני נעשה מודע לעובדה שאני בעצם כמו משותק ולא מסוגל לבצע בידי דבר. לא לאכול, לא לצחצח שיניים ואף גרוע מכך, להתפנות. על רחיצה בכלל אין מה לדבר. אבל השהיה בבית החולים מוציאה אותי מדעתי כך שכאשר הורי מגיעים אני שואל את אימי אם היא מוכנה לטפל בי בבית והיא נענית בחיוב ובאהבה.

אני דואג לרכב שיגיע מהטייסת ויסיע אותי הביתה.

אחרי מספר ימים אני מתחזק ומחליט לבקר בטייסת ולראות אם אני יכול לעזור במשהו. שכן, שהיה קרוב אלי במיוחד (מלבד הורי רק את משפחתו הזמנתי לטקס סיום קורס הטיס), מרכיב על ההגה של הפיאט 600 שלי גלגלת שתעזור לי בנהיגה. אני נאלץ לסובב את ההגה וידית ההילוכים בידי המגובסת (שומר על ההגה עם הברכיים בעת החלפת ההילוכים) וכך אני מצליח לבקר בטייסת.

בטייסת יש כבר "מזכרת" מיום הקרבות הראשון: זנב אחד המטוסים שהופלו בשארם א שייך:








לשם הצילום הבא, המיועד לספר הטייסת, מתייחסים אלי כמו אל נכה (לא הייתי רחוק מכך) בזמן שהבנות מספרות לי על פקידות המבצעים שבכו לאחר ששמעו על ההיפגעות והיו בטוחות, דקות ארוכות, שלא נחזור:





כך הציגו, בהמשך,בספר הטייסת את מה שקרה לנו באותו יום:





ואני מתייעץ עם ספקטור, מפקד הטייסת, בדבר אפשרויות שלי לעזור במצבי





מסתבר שאינני יכול לעזור, אפילו לא בשירטוט מפות, ואני מוותר. באותו לילה נשארתי לישון בחדרי בבסיס ולמחרת בבוקר, בתיגלחת, הכרתי את מי שלימים תהיה אישתי (את החדרים שלנו נתנו לחיילות שבימי שלום לא ישנו בבסיס. החדרים התפנו כיוון שאנחנו עברנו לנוח על מזרונים שהונחו באחד החדרים בטייסת ואם היה יותר זמן היינו עולים לנוח במגורי המשפחות שפונו בתחילת הלחימה).



לאחר שכוחותינו צלחו את התעלה ואני התחזקתי גופנית, החלטתי לצאת לסיור בגושן, אותו חבל ארץ ממערב לתעלת סואץ, שלפי הצילומים בטלביזיה נראה מיוחד. תעלות המים ועצי הדקל עם המדבר שמסביב ממש הביאו לי חשק לצאת להרפתקה. בחוץ לארץ טרם הייתי בימי חיי והרגשתי שזו הזדמנות טובה. הקרבות כבר היו לקראת סופן, בעיקר סביב העיר סואץ כך שלא היו לי חששות כבדים.

לבשתי מדים ירוקים נסעתי לשדה התעופה בלוד ועליתי על אחד ההרקולסים (הופתעתי מכך שלא היתה אף התנגדות לכך) שטסו לשדה התעופה פאיד בצד המערבי של התעלה והביאו לוחמים לתיגבור הכוחות. הוציאו את כל הכיסאות מהמטוס והושיבו אותנו צפופים על הרצפה, יותר מפי שניים מהמוגדר למטוס הזה לשאת. לקראת התעלה המטוס עבר לטוס בגובה נמוך ביותר כדי להמנע מטילים שעדיין איימו על הנתיב.

יצאתי עם כולם והתחלתי להסתובב בשדה.

"דיר" מטוסים ממוגן לעייפה:






טיל SA -2 , שהובל לשדה פאיד, על מוביל:





עוד אני מסתובב ומצלם ולהפתעתי אני רואה חבר מערד. הוא הגיע עם רכבו האמריקאי הישן (הוא מכונאי עם ידי זהב) וחצה את התעלה, יחד עם הכוחות של היחידה שלו, על הגשר שהוקם. אחרי שסיפרתי לו את מה שעבר עלי הוא הציע שנסע לטייל עם מכוניתו בסביבה. כשיצאנו מהבסיס אנו רואים עוד מישהו מוכר מערד. מדובר בבן של השכן הקרוב, זה שהתקין לי את הגלגלת על ההגה. ההורים לא קיבלו ממנו אפילו גלויה אחת מאז שהחלה המלחמה. הם כבר החלו להתאבל כי מבחינתם הוא נעדר זמן רב. אמרתי לו לכתוב מיד למשפחה ושאני אביא זאת להוריו למחרת (השמחה אכן היתה מעל ומעבר. הסתכלו עלי כעל מלאך שנשלח מלמעלה לבשר להם). גם אותו צירפנו לטיול (כשהברדק חוגג, הכל אפשרי).

ראינו מראות נפלאים וגם דאגנו לצלם ולהצטלם.

מראה לכיוון האגם המר:






ממראות המלחמה:





עוד טיל SA-2 והפעם עם תוספת בעברית:





אחרי שמיצינו את חבל גושן נסענו לכיוון הגשר, החוצה את התעלה, לכוון סיני (פנורמה משתי תמונות):











נסענו לאיזור רפידים למצוא את המסוק שרן גורן ואני הפלנו ביום הראשון של המלחמה.

מצאנו אותו ולפי הממצאים הבנתי שפגענו במשגר הרקטות שלו וזה מה שגרם להפלה המיידית. חלקי המסוק היו מפוזרים וערמת עפר הוערמה על ידי כלי הנדסי לכיסוי ההרוגים.






פרקנו את אחד הלהבים של רוטור זנב המסוק ושמנו אותו ברכב, כדי שבסיום הלחימה הוא יגיע לביתי בערד ולטייסת.






החברים הורידו אותי בעמדת מטוסי הכוננות בשדה התעופה רפידים ונפרדנו לשלום. בעמדה מצאתי את הציוד שהורד ממני במסוק שחילץ אותי לאחר ההיפגעות. שמחתי למצוא בעיקר את תעודת צוות האוויר שקיבלתי בסיום הקורס. התעודה עד היום בארנקי. לעומת זאת את האקדח הצהלי "החרים" לי אחד מטייסי הכוננות שהיה שם כאשר הציוד הגיע. הוא מאותה טייסת שהפילה לנו את בקל ורוזנווסר כשחזרו מתקיפה ממצרים. אז, יחסית, החוב כלפי זניח.

ברפידים גם היה פאנטום מהטייסת שנחת שם עקב תקלה או היפגעות ולאחר שהורד ממנו התותח היה צריך להעביר אותו בטיסה להמשך תיקון במרכז הארץ. נשלח טייס להחזיר אותו (אחרי שהורידו את התותח לא היה ניתן להעביר ללא נווט או משקולת בתא אחורי בגלל מרכז כובד אחורי מדי) והצעתי להצטרף אבל נאלצתי לוותר אחרי שלא הצלחתי ללבוש את ציוד הטיסה.

בסופו של אותו יום מיוחד עליתי על מטוס בואינג 707 שהחזיר חיילים ללוד ועוד באותו לילה הגעתי לביתי.



חזרתי לטוס לאחר מספר חודשים ושוב הגעתי ל"ארץ גושן". הפעם בסיור שאירגנה הטייסת. הנה צילומים נוספים מאותו איזור:






רוכבים על טיל שנפגע בעודו על המשגר (ה"רוכב" האחורי: הנווט קמאי ז"ל שנפטר השנה, מרץ 2009):






מול החווה הסינית:





נוף באיזור מוצב "קילו":






מוצב "קילו" ממנו הועברה אספקה לארמיה השלישית המכותרת:






אנקדוטה אחרונה לסיום (מעין סגירת מעגל) קרה לי עם גילוץ שנים רבות לאחר המלחמה.

גילוץ היה היחיד שלא חזר לטוס בטייסת כתוצאה מהפציעה. היה חשש שבמקרה של נטישה נוספת, לא ניתן יהיה שוב לאחות את הגידים שחוברו ברגלו הפגועה. הוא למד רפואה מטעם הצבא ובמקביל חזר לטוס בבית הספר לטיסה. בהמשך הוא הגיע לפקד על המרפאה של בסיס חצרים. יום אחד באתי למרפאה בגלל בעיה רפואית. הוא ראה אותי והחליט לטפל בבעיה שלי. בעודו מעיין בתיק הרפואי שלי הוא שם לב שיש לי עדיין פרופיל 97. לא היה לי מענה לשאלתו כיצד אפשרי הדבר ולכן עוד באותו יום הוא דאג להוריד לי את הפרופיל ל 64. לשמחתי הורדת הפרופיל לא שינתה דבר לגבי המשך טיסותי.

מעניין מאוד ומרגש.
תודה לאל שאתה עדיין פה איתנו.

האם אתה עוד זוכר מה היה מספר המטוס בו טסת?

"השגנו את מטרתינו בנחישות ובעוצמה שלא לאפשר לערבים המשוגעים האלה להשיג נשק גרעיני.
אנחנו לא חוששים מאותן 'נשמות טהורות',שכל התנינים בנהרות דרום-אפריקה לא יוכלו לספק להן די דמעות שיוכלו למחות את צביעותן,ובטוחני שאתה מבין אותנו היטב".

רא"ל רפאל איתן במברק אל שר ההגנה הדרום אפריקני מגנוס מאלאן מיד לאחר תקיפת הכור בעיראק.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי גיל חזקיה מעניין מאוד ומרגש. תודה לאל שאתה עדיין פה איתנו. האם אתה עוד זוכר מה היה מספר המטוס בו טסת?

תודה.
לגבי מספר המטוס, למזלי אינני צריך להסתמך על הזכרון, הוא כתוב בדו"ח המחשב: 181
(למרות שגם על דו"ח המחשב לא צריך לסמוך יותר מידי, עובדה שעל גיחה זו כתובה גם ההערה "לא בוצע, ביטול משימה" אבל לגבי מספר המטוס יש לי סימוכין נוספים אז זה נכון).

מרתק - חתיכת היסטוריה.

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

כמו שכבר אמרו מעלי, מעניין מאוד ותורם ידע על אותה מלחמה ואותם הימים.
נק' המבט האישית נותנת אופי יפה מאוד לסיפור וצוהר לתקופה.

תרגישו חופשי לצפות בגלריה שלי
וגם במצגת המובחרות
אין כל ערך להחלטת הכבשים בזכות הצמחונות בשעה שהזאב נשאר בדעה אחרת.
(ויליאם רארף אינג')
גם כאשר יגור זאב עם כבש-אני לא מציע שנהיה הכבש.
(אלוף מיל' עוזי דיין)

אחד הדיווחים המשובחים שהועלו כאן (כולל על ידיך). תודה על השיתוף.
מדהים בכל פעם מחדש היקף המאמץ - חסר התועלת ברובו - שהופנה לתקיפת שדות התעופה לאחר כשלון תגר ודוגמן. אני מבין שבמקרה זה גם לא קיבלתם מבנה עם מצררים לדיכוי הנ"מ?

ממש מרתק ומעניין , והתמונות המצורפות מחברות את הקורא אל התקופה ההיא .
אני מבקש לשאול למה התכוונת כשכתבת " לעומת זאת את האקדח הצהלי "החרים" לי אחד מטייסי הכוננות שהיה שם כאשר הציוד הגיע. הוא מאותה טייסת שהפילה לנו את בקל ורוזנווסר כשחזרו מתקיפה ממצרים "
למה הכוונה , מי הפיל את בקל ורוזנווסר ?
תודה

יאיר סלע, טייס נשר מט. 144 הפיל בטעות קורנס של ט.107 עם הטייס אורי בקל והנווט גלעד רוזנבלט (לא רוזנווסר)

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

כיצד קרה שטייס הנשר מ144 לא זיהה שמדובר בפאנטום ?

איך טייסי צי מיומנים (יפנים ואמריקאיים) זיהו מיכליות קטנות כנושאות מטוסים ומשחתות כספינות מערכה?

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

בכל הטיסות במלחמה, מול השמש ונגדה, באובך וביום יפה, על רקע הקרקע ועל רקע הים, תמיד תמיד זיהתה את סוג המטוס שמתקרב?

באמת כל הכבוד!


עריכה
יערי, תודה על השיתוף. מרתק!

טל

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מינוש כיצד קרה שטייס הנשר מ144 לא זיהה שמדובר בפאנטום ?

מדובר ביום עמוס קרבות ואירועים (14/10/1973) כאשר הטייסת נשלחת (יחד עם שתיים נוספות) לתקוף את ש"ת טנטא במרכז הדלתא (באותו זמן היו בשדה מטוסי מיראז' לוביים), ובגלל המיקום הבעייתי כולם "מתקלפים" מהתקיפה ונאלצים להסתבך בביצוע קרבות אויר מול מטוסים הנמצאים בהגנת האזור (תשעה מטוסים מצריים מופלים באותם קרבות אך התקיפה המתוכננת לא בוצעה). בלהט הארועים, ועם חששות להסתבכויות נוספות של מטוסינו, החוזרים בשאריות הדלק שלהם, נשלח המבנה של 144 (שגם הם בודאי להוטים להשתתף ב"חגיגה" ולכן נמהרים להסכים עם הנחיות היירוט ולא להקפיד בנושא זיהוי) ליירט את המבנה החוזר של 107, בים מול צפון מזרח הדלתא. ייתכן שעדיין לא הפעילו את מכשירי הזיהוי המשדרים לבקר שמדובר במטוסים של כוחותינו (אי הפעלת המכשיר מיועד למנוע גילוי ע"י האוייב כאשר אתה בשיטחו ואינך מעוניין שידע זאת). המטוס של בקל-רוזנבלט לא שמע את צעקות ה"שבור" ששודרו אליו ע"י קורנסים אחרים. כנראה משום שבדיוק העביר לערוץ קשר אחר, והטיל הגיע ליעדו.
אגב, אחד מבני המבנה של הטייסת היה בטוח שמדובר במיראז'ים לוביים שיירטו את בקל-רוזנבלט , נעל ושיגר טיל על המוביל שלהם. הפעם קריאות ה"שבור" של בני המבנה שלו נשמעו כראוי ולמזלינו האירוע הסתיים ללא נטישה של מטוס נוסף שלנו.

1. מטוס של 144 היה מצויד בטילים מונחי חום ולא מכ"מ לכן אפשר להניח שהיה ברדיפה אחרי המבנה של 107 בעת השיגור. לא שמעו את זעקות חבריהם למבנה בגלל שינוי התדר, אבל כיצד לא הבחינו בהתראות על הנעילה עצמה? או שהמערכת לא עבדה כראוי?

2. ושוב באותו נושא, בהנחה שמדובר באור יום, תנאי ראות סבירים, זוג טייסי מיראז/נשר מנוסים, טווח שיגור של כ 2-3 ק"מ, רדיפה ותצורת הזנב הייחודית של הפנטום, נראה שתיאורטית לפחות ניתן לזהות בבירור את המטרות או במינימום להבדיל בין מטוסים דו מנועיים מגודלים ובין מטוסי המיראז החד-מנועיים (לאויב הרי לא היו באותה העת מטוסי קרב דו-מנועיים, למעט המיג-19 המיושן שכמעט ולא היה פעיל ושתצורתו כמובן שונה לגמרי מזו של הפנטום)... כיצד בכל זאת כשלו סלע ובן זוגו בזיהוי המטרות?

(כל זאת כמובן אם הם נעלו את רב"ת הטיל בלבד ללא שיעבוד שלו למכ"ם המטוס). אם לא הבנתי נכון את yaari אני מתנצל.

Programming today is a race between software engineers striving to build bigger and better idiot-proof programs, and the Universe trying to produce bigger and better idiots. So far, the Universe is winning. -Rick Cook

ב-1973 לשחקים כבר אין מכ"מ. מכל מקום, גם לפני הסרתו, השתמשו בו מעט מאוד בגלל האמינות הירודה שלו ובגלל עומס העבודה הגדול שתפעולו דרש מן הטייס. כמו כן, נעילת מכ"ם נדרשה רק לצורך שיגור יהלום (ב-73 גם היהלום איננו יותר). עקיבת רב"ט א"א לא דרשה נעילה והחיווי נעשה ע"י צפצוף באוזניות.

אני יודע שהחיווי נעשה ע"י high tune, כתבתי את זה כתגובה לשאלה של strong1 איך צוות הפאנטום לא זיהה ששיגרו עליו טיל חום, ועניתי לו שאלא אם כן זה נעשה ע"י שיעבוד הטיל למכ"ם (מה שציינת שב 73 כבר לא היה אפשרי בשחק*) אז הוא לא יכול היה לדעת.

*ד"א yaari כתב שזה היה נשר.

Programming today is a race between software engineers striving to build bigger and better idiot-proof programs, and the Universe trying to produce bigger and better idiots. So far, the Universe is winning. -Rick Cook

כוונתי היתה להמשיך את תשובתך.

הדיון על נושא האתרעה הוא כמובן אקדמי כי טייסת 144 היתה טייסת נשר.
אם כבר מדברים על טילי א"א, באחד מתצלומי מצלמת התקיפה שהעלה יערי רואים היטב את שני הלבידים בתחנות האחוריות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי strong1 1. מטוס של 144 היה מצויד בטילים מונחי חום ולא מכ"מ לכן אפשר להניח שהיה ברדיפה אחרי המבנה של 107 בעת השיגור. לא שמעו את זעקות חבריהם למבנה בגלל שינוי התדר, אבל כיצד לא הבחינו בהתראות על הנעילה עצמה? או שהמערכת לא עבדה כראוי? 2. ושוב באותו נושא, בהנחה שמדובר באור יום, תנאי ראות סבירים, זוג טייסי מיראז/נשר מנוסים, טווח שיגור של כ 2-3 ק"מ, רדיפה ותצורת הזנב הייחודית של הפנטום, נראה שתיאורטית לפחות ניתן לזהות בבירור את המטרות או במינימום להבדיל בין מטוסים דו מנועיים מגודלים ובין מטוסי המיראז החד-מנועיים (לאויב הרי לא היו באותה העת מטוסי קרב דו-מנועיים, למעט המיג-19 המיושן שכמעט ולא היה פעיל ושתצורתו כמובן שונה לגמרי מזו של הפנטום)... כיצד בכל זאת כשלו סלע ובן זוגו בזיהוי המטרות?

לגבי השאלה הראשונה, כפי שכבר אמרו כאן, לא היתה מערכת התראה מפני טילי חום (אפילו 20 שנה מאוחר יותר, כאשר סיימתי את טיסותי, לא היתה כזו).
לגבי השאלה השניה, כפי שציינתי, לתנאים הפיזיים בשטח יש להוסיף את התנאים המנטליים של המשתתפים אשר "חמים" על הרצון להפיל, רוצים להאמין לנתוני הבקר והולכים להפלה תוך הקלה עם עצמם בנושא זיהוי. זו מלחמה והכל אפשרי. אני מבטיח לך שעד היום הוא כועס על עצמו.

כתבתי פעם באחד האשכולות, על מקרה שארע במלחמת יו"כ ואשר סיפר לי מכר.
הוא היה בקר ואחראי על זוג מירז'ים. בימים הראשים של המלחמה כאשר הזוג (שלו) היה במשימת אמנע
בדרום התקבלה לפתע הוראה לשלוח אותם לתקיפת שיירה מצרית באיזור שארם. כאשר הזוג הגיע לאיזור
מספר 1 הודיע שלדעתו זאת שיירה ישראלית ולא מצרית. לאחר בדיקה נוספת נאמר שאלה כוחות מצריים
ועליו לתקוף במיידי...
הזוג קיבל פקודה והתכונן לבצעה. הקושי היה בזה אם יורדים לתקיפה במשך כמה רגעים מאבדים את הקשר עם התוקפים ורק שהם עולים בחזרה גם הקשר חוזר....
בזמן צלילת התוקפים על המטרה הקשר איתם נעלם וממש באותן השניות התקבל אישור שאלה באמת
כוחות ישראלים כפי שחשב מספר 1, אך כבר לא היה קשר ולא ניתן היה לעצור אותם...
בחמ"ל השתררה דממת מוות וכולם חיכו עד שיחודש...

לאחר כמה שניות (אשר נראו כנצח) חודש הקשר ומספר 1 הודיע: "לא תקפתי, אלא כוחותנו..."

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

ציטוט:

במקור נכתב על ידי amirsgv הנווט גלעד רוזנבלט (לא רוזנווסר)

נכון מאוד. סתם טעות שלי.

סיפור מרתק ! וגם יש סוף טוב לשם שינוי, מה צריך יותר מזה ?

תודה!

סיפור מדהים ומרתק! רב תודות לך יערי!

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

מרתק!

תודה רבה על הסיפור, וכמובן תודה על תרומתך.
רן

מעניין ביותר יערי. תודה על השיתוף

בהחלט סיפור מדהים! פשוט מרתק ועוצר נשימה!- נותן פרספקטיבה אחרת ואישית על המלחמה ההיא ממה שבד"כ לומדים בבי"ס, תודה שבחרת לשתף אותנו בסיפור האישי שלך -זה היה פשוט מרתק!

Impossible is Nothing

שאלת בור:
מדוע לא בחרתם בנתיב הרבה יותר דרומי–נגיד שארם מערבה אחר כך צפונה תקיפה ממערב למזרח וחזרה באותו נתיב.
אגב יערי היית הכי חתיך באפריקה– סאחתיין על ההופעה.

הטל ספק בכל.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי romi4 שאלת בור: מדוע לא בחרתם בנתיב הרבה יותר דרומי–נגיד שארם מערבה אחר כך צפונה תקיפה ממערב למזרח וחזרה באותו נתיב. אגב יערי היית הכי חתיך באפריקה– סאחתיין על ההופעה.

לגבי השאלה הראשונה: לא היתה סיבה. התקיפה אכן בוצעה בהגעה מדרום ולכוון מזרח. כל תוספת בנתיב היתה מורידה את כמות החימוש להפצצה ואת כמות הדלק הדרושה למקרה של הסתבכות בקרב אויר.
לגבי ההערה השניה: לא פלא. פשוט הייתי היחיד שם שהתרחץ בערב הקודם וגם לבש מדים נקיים.

3. לגבי המבנה הנכנס של 201, מדוע בעצם לא דאגו המתכננים במטה להפריד מלכתחילה את הנתיבים, אם לטרלית ואם ורטיקלית? מן הסתם ידעו על שני הגלים משתי הטייסות ועל כן נראה שמדובר בתיאום פשוט למדי, בעיקר שריכוז הנ"מ המסוכן שמדרום לנתיב מוכר גם הוא?

4. אתם ב 107 לא ידעתם מראש על המבנה של 201 שבדרכו לאותה המטרה? אפילו כשל המטה בתיאום טרם ההמראה, האם לא היה ניתן לתאם באוויר, אם דרך בקר התקיפה ביב"א, קשל"ט כלשהו בקריה או אפילו ישירות מבנה מול מבנה?

ותוספת לסיום : אצטרף לאחרים ואודה גם אני על הסיפור המעניין! מן הסתם כבר מופיע בספר הטייסת אבל בכל זאת סיפור מרתק שכזה (ומן הסתם רבים אחרים כמותו שאגורים בספר הטיסות שלך) לעניות דעתי צריך "שיונצח" גם בבטאון ח"א ולא רק בפורום באינטרנט, וזאת על מנת שיחשף לאלפים רבים ולא רק לעשרות או אפילו מאות. ממליץ בחום ליצור קשר עם עורכת הבטאון, בעיקר כעת סביב יום השנה למלחמה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי strong1 3. לגבי המבנה הנכנס של 201, מדוע בעצם לא דאגו המתכננים במטה להפריד מלכתחילה את הנתיבים, אם לטרלית ואם ורטיקלית? מן הסתם ידעו על שני הגלים משתי הטייסות ועל כן נראה שמדובר בתיאום פשוט למדי, בעיקר שריכוז הנ"מ המסוכן שמדרום לנתיב מוכר גם הוא? 4. אתם ב 107 לא ידעתם מראש על המבנה של 201 שבדרכו לאותה המטרה? אפילו כשל המטה בתיאום טרם ההמראה, האם לא היה ניתן לתאם באוויר, אם דרך בקר התקיפה ביב"א, קשל"ט כלשהו בקריה או אפילו ישירות מבנה מול מבנה? ותוספת לסיום : אצטרף לאחרים ואודה גם אני על הסיפור המעניין! מן הסתם כבר מופיע בספר הטייסת אבל בכל זאת סיפור מרתק שכזה (ומן הסתם רבים אחרים כמותו שאגורים בספר הטיסות שלך) לעניות דעתי צריך "שיונצח" גם בבטאון ח"א ולא רק בפורום באינטרנט, וזאת על מנת שיחשף לאלפים רבים ולא רק לעשרות או אפילו מאות. ממליץ בחום ליצור קשר עם עורכת הבטאון, בעיקר כעת סביב יום השנה למלחמה.

לגבי 3 : ברמת המתכננים במטה חיל האויר, הדברים צריכים לבוא לידי ביטוי. זו גם הסיבה שסיפרתי להם על רצוני בשינוי נתיב. מבחינת הטייסת, לא כל דבר צריך להיות מתוכנן עד הסוף אלא במסגרת ההגיון (כאמור, לא תמיד, ובמיוחד לא במלחמה, יש לטייסת המבצעת את כל תמונת התקיפה. כאשר יוצאים מתקיפה יש תכנון כללי, כיוון שהאפשרויות ביציאה מהתקיפה יכולות להיות בכיוונים שונים ולא מתוכננים. אי אפשר הפרדה ורטיקלית משום שאם יש איומי טילים, כולם באותו איזור חייבים להיות בגובה הכי נמוך שניתן. לכן נותנים הנחיות כלליות ולכן קיים העיקרון שדיברתי עליו (למרות שבמקרה שלנו זה נגמר לא טוב).
לגבי 4 : אינני זוכר אם ידענו על השתתפותם ומהיכן הם באים באופן כללי. באויר לא מתאמים כאשר מגלים זאת בשלב כזה. לא נותר לכך זמן וצריך לפעול. כמו כן יש להניח שכל טייסת נמצאת על תדר קשר אחר מה גם שאלו שבדרך לתקיפה עדיין בדממה אלקטרונית. לא משדרים מכל מכשיר שהוא.
התאומים העקיפים שאתה מדבר עליהם אינם ישימים למלחמה.

יערי,
תודה על העבודה שעשיתם במלחמה (!!!) ועל זה שאתה מוצא זמן לספר על השירות שלך -- זה מרתק ומעורר רגשות. וכמובן רב תודות על התמונות המדהימות!

מרתק. פשוט לא יכולתי לזוז מהמסך. כישרון כתיבה + תמונות + נושא שכמעט מעניין ( ) גרמו לי לחכות לשרשור הבא שתעלה...

תודה. גם על העבודה במלחמה וגם על השרשור המרתק והתמונות האלה!

נ.ב.

אני מתנחם שיש לי כ 40 (!!!) פריקות פלוס מינוס יותר ממך. לפחות בזה אני מוביל עליך, כי בחוויות אתה כנראה שמביס אותי...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יאשה והפיצפוצים אני מתנחם שיש לי כ 40 (!!!) פריקות פלוס מינוס יותר ממך. לפחות בזה אני מוביל עליך, כי בחוויות אתה כנראה שמביס אותי...

אל תהיה בטוח שאתה מוביל. גם לי היו פריקות חוזרות, כולל בטיסות אימונים (7 ג'י בקרב אויר כאשר היד מושטת קדימה, להחזיק משהו, כדי לאפשר את סיבוב הגוף לאחור כדי לראות את מי שנכנס לגזרה זו) . כל פעם למדתי להיזהר ממשהו נוסף שגרם לפריקה.

תודה על האשכול האישי והמרתק הזה !!

שמתי לב שגילחת את השפם אחרי הפציעה... יש קשר למלחמה ?

תודה רבה על :
הזמן שהשקעת בשיתוף הסיפור.
הסיפור האישי שלך.
פועלך.

פרק מאלף !!

ציטוט:

במקור נכתב על ידי אמיר ג. תודה על האשכול האישי והמרתק הזה !! שמתי לב שגילחת את השפם אחרי הפציעה... יש קשר למלחמה ?

יש קשר למלחמה אבל דווקא להיפך. בעקבות הפציעה החלטתי שאני אגדל שפם עד שאחזור לטיסה (בטיסה לא נח להיות עם שפם. מסיכת החמצן אינה אוטמת כראוי וגם נכנסים רעשים למיקרופון). לאור שאלתך שמתי לב שטעיתי בסדר התמונות. התמונה הראשונה של הביקור בטייסת צולמה בעצם לקראת סוף המלחמה. לא בביקור הראשון. ואגב לגבי השפם, אכן הורדתי כאשר חזרתי לטוס אבל מיד שבתי לגדל (זה מה שקורה כאשר השערות על הראש הולכות ומתדלדלות ואתה נאלץ להסתפק באלו שמוכנות לגדול במקום אחר) עם האי נוחות בטיסות הסתדרתי, מה גם שבדיוק המציאו את המקרופון ש"מתפרץ" רק מעל סף רעש מסויים ואינו מכניס רעשים אחרים למעט הדיבור.

תודה רבה שאתה כאן איתנו!

.

סיפור מדהים יערי.
המון תודה על ששיתפת אותנו בו.

מוזמנים לבקר באתר הצילומים שלי

אהבתי לקרוא, החזקת אותי מול המסך במקום ללכת למיטה, ולא נעים אולי לומר, אבל ממש צחקתי בקול מול חלק מהתיאורים שלך.

באמת כל הכבוד ותודה.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

נהדר.שאפו!

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

מקסים ומרגש!!
תודה לך יערי.

(אגב זניח, מה עם אותו להב שהורדת מהמסוק? יש תמונה עדכנית שלו?)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי צ'וקומוקו מקסים ומרגש!! תודה לך יערי. (אגב זניח, מה עם אותו להב שהורדת מהמסוק? יש תמונה עדכנית שלו?)

אין לי מושג היכן הוא כיום וכמובן אין צילום נוסף.

ממקור ראשון על מה שבדרך כלל בתקשורת הצטמצמה לשורה אחת בסגנון "מטוסי חיה"א תקפו במצרים, הטייסים דיווחו על פגיעות טובות, מטוס אחד ניפגע וטייסיו חולצו בשלום..."

אגב, ליערי/גילוץ יש מאז טקס מיוחד בכל תחילת אוקטובר ששמור לשניהם בלבד

ד"ר הראל גילוץ הוא מנהל היחידה לטיפול לב בבי"ח סורוקה בב"ש.

כבוד והערצה לשניכם, תודה לכם על ההקרבה ותודה מיוחדת לך יוסי על ששיתפת אותנו בסיפור הזה.

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Fang אגב, ליערי/גילוץ יש מאז טקס מיוחד בכל תחילת אוקטובר ששמור לשניהם בלבד .

לא צריך להגזים. לא "טקס". פשוט מפגש "יום הולדת מחודש" באחת המסעדות.

תודה, סיפור מרתק ומדהים וצורת הכתיבה שלך, מעבר לכך שהיא משעשעת, נותנת צבע אישי ומיוחד. אני מניח שעצם העובדה שהכל בא על סיומו בשלום תורמת לטון ההרפתקני והממזרי של הסיפור שלצערי לא מופיע בהרבה מסיפורי המלחמה ההיא.

אני הכי הייתי מבסוט שיש צאצאים...
בכל זאת יכלת לצאת מזה עם סופראן.

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

תודה רבה על השיתוף ,
ראוי להכנס ל"דף בספר הטיסות" הזכור מהבטאונים הישנים.

נהנתי לקרוא אך יותר לשמוע ממקור ראשון

www.xnir.com

http://www.facebook.com/photo.xnir

מרתק.
תודה שחלקת איתנו.

"The Nation that draws too great a distance between its soldiers and its scholars
will have its children taught by cowards and its fighting done by fools." Thucydides

"When a true genius appears in the world, you may know him by this sign, that the dunces are all in confederacy against him."
John Kennedy Toole

מרגש לאללה וכתוב נהדר!

מצטרף לכל המחמאות והתודות.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

יוסי, אבא העביר לי במייל את הלינק לסיפור המדהים שלך,
אני עדיין לא מבינה איך לא יצא לי לשמוע אותו בלייב עד היום !
תגובה מפורטת יותר שלחתי לך במייל.
שרון.

סתם שאלה שעלתה לי בראש: נניח כל חיילי צה”ל היו לבושים באפריקה כמו יערי ולא כמו הצ'יקמוקים בתמונות–האם זה אפשרי לוגיסטית ומשמעתית?האם יש לזה ערך מבצעי?
האם יש לזה ערך הרתעתי?
לדעתי כן

הטל ספק בכל.

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

עזוב את הנושא הזה ( בגדים מקלחת תגלחת ) אין לך מושג מה זה מלחמה .
אתה לא יודע איך אתה תראה אחרי 12 שעות לא 24 שעות בסיני .
מי שבא מהבית תמיד היה מסודר ונקי .
אלה שאתה רואה בתמונות לא היו בבית כבר כמה שבועות ( חלקם הרבה יותר )
בגדים לא היה לנו .
כלי רכב לא היה לנו . ( מי שמצא שלל היה חייב לשמור עליו מפני משטרה צבאית )
שלל לא לקחת הביתה . רכב להביא אוכל \ להמשיך להתקדם . להקפיץ חברה לצומת _ שזה איזה
100 ק"מ ולהמתין לטרמ"פ במשך שעות .
ברי המזל היו מצליחים למצוא מקום על מטוס תובלה .

יש כאלה שהתחילו את המלחמה על בגדים אזרחים . ( כי הימחים היו מבורדקים וריקים )
יש כאלה שבאו ביוזמתם על רכב פרטי שנשאר במשך שבועות בבסיס ( רק תחשוב על אלה שנפגעו \ נהרגו לך תמצא את הרכב להחזיר למשפחה ) .

סיפור המעשה בשרשור הזה מראה את המלחמה יותר מידי ניקיה .
סיפור יפה שמשקף את המציאות שרק מי שהיה שם יכול להבין .
כמו המפגש עם החבר \ שלא יודע בכלל שבבית חושבים שהוא מת .
כמו ההתנדבות המידית לכל מה שרק צריך רק שהעסק ימשיך לעבוד . ( החזרת המטוס ) .

לא היו טלפונים !!
היה לפעמים טלפון שדה ( מצ"א ) מי שהיה יוצא הביתה היה לוקח מספרי טלפון ולפעמים כתובות .
כי גם בבתים לא לכולם היה טלפון .
מי שהיה בחזית לא ידע מה הולך מסביב ודאי שלא ידע מה הולך במדינה או בחזיתות אחרות .

אני יכול לספר שאני הבנתי שיש מלחמה אמיתית ( אני הייתי חייל בסדיר בסיני . יום כיפור היינו בשטח ) רק אחרי כ שבוע שהתחלנו לקבל הודעות על חברים שנהרגו . וגם הודעות היו משובשות ולא ברורות .

חופשה ראשונה היתה בפקודה 48 שעות מתוך זה 24 שעות רק נסיעה . קיבלנו את גיפ המ"פ
ואמרו לנו סעו הביתה שיראו שאתם חיים . ( וזה היה כ חודש מתחילת המלחמה )
ואז כל מה שסיפרנו לא האמינו לנו . גם היום הסיפורים מוזרים ולפעמים דימיונים .

מענין עם יש כאן כאלה שזוכרים אין היינו עוברים את צומת חאן ערנבה ( במובלעת הסורית )
שהיתה מטווחת ומופגזת כל פעם שהסורים היו רואים רכב עובר . ( הסורים ישבו על רכס החרמון ) .

אפשר לפתח את השרשור הזה בלי סוף .

איציק

חאן ארנבה לא היתה הצומת היחידה המטווחת
אזור קוו המגע מערבית לפאיד היה במצב דומה, כל פעם שרכב היה יורד אלינו או שהיינו יוצאים הביתה והיינו נחשפים במדרון קדמי למצרים הפגזים היו נופלים מסביב, מה שהחריף את הדילמה האם בכלל לצאת... במשאית ריו פתוחה לרוח ולרסיסים...

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

אם התגובה שלך מופנית לרומי 4 אז נראה לי שהוא יודע מה זה מלחמה כי הוא היה חייל ביוה''כ..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

השאלה שלי היתה האם הופעה מהסוג שיערי הפגין חשובה או לא, ולא סיפור המלחמה האישי של מאן דהוא. דווקא לגבי חאן ארנבה אני לא דוגמא כי עברתי בציר ”אמריקה” אולי חמישים פעם ,ולאחר מכן העבירו אותנו לאפריקה ואני אישית נראתי כמו חייל מאוריטני נסוג.
מצורפות תמונות של הצבא הגרמני 5000 ק”מ מהבית,אחרי חמש שנות מלחמה–אלו אנשי שבשבילם חאן ארנבה וצומת טירטור לקסיקון זה כמו צומת שפיים – ועדיין שים לב להופעה.

הטל ספק בכל.

[IMG]

הטל ספק בכל.

ומה תגיד על זה (מקור: ארכיון LIFE)? חוץ מזה, לעניות דעתי שרבוב חיילי הרייך לדיון על יום הכיפורים הוא מעשה, איך לומר, מעט חסר טעם.

מדובר כמובן בהיבט מקצועי וכאן תמיד עדיף ללמוד–מה לעשות זה הצבא הטוב ביותר בהיסטוריה שנעשה בו שימוש נלוז ע”י הטינופת חולת נפש שאין להזכיר את שמו כאן

הטל ספק בכל.

עניין מראה החיילים גם בנסיגה וגם בנפילה בשבי הוא תוצר של שילוב בין האופי והחינוך הגרמניים הקפדנים, המיליטריסטיים, המינימליסטיים והנוקשים מבית, ראיית ותפישת המקצוע הצבאי והמקצוענות הצבאית כערכים נעלים מבחינה אישית ולאומית וכמובן השורשים הגאים מימי הצבא הקיסרי והצבא הפרוסי שקדם לו, שצברו אינספור נצחונות בשדה הקרב והיו בבת עינם של השליטים ולמעשה האומה הגרמנית כולה בדמות תקציבים ויוקרה ציבורית. כל אלו תרמו לחישול החייל הגרמני, יצירת גאווה מקצועית ויחידתית, יצירת משמעת וחיילות ברמות גבוהות ובעיקר מסירות אין קץ לצבא, למדינה ולשליט, שעבור הגרמנים חד הם. פרוסיה ולאחר מכן גרמניה הקיסרית היו למעשה "ספרטות מודרניות" ואחוז המשרתים בצבא בסדיר, בקבע ובמילואים (עד גילאי 60 ומעלה) מקרב הגברים היה גבוה מכל מדינה אירופאית אחרת ולמעשה מכל מדינה בעולם.

דרך אגב גם התמונה השניה דווקא מחזקת את הדברים - החיילים הגרמנים אינם נראים כצבא מובס. הם לובשים קסדות או כובעים, חולצותיהם מכופתרות, לרגליהם גומיות ו/או חותלות והם מגולחים למשעי.

בכל מקרה כדאי לפתוח על זה אשכול נפרד.

לאחר חלוקת פולין בעקבות הסכם מולוטוב ריבנטרופ.

...חבל שטרם פרץ שלום בין שכננו ואז אפשר היה להוסיף (לאחר 50 שנות שלום) זכרונות נוספים,
אך אסור להתייאש, בתקווה שהנכדים שלנו לא ידעו עוד מלחמה!

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

אני מאמין שחברים נוספים כאן בפורום ירצו לשמוע ממך את ההמשך, על החיפושים אחרי הטייסים הנעדרים ואחרי זוריק. תודה.

מרתק, כתוב באופן קולח ומרגש. מחיה עבורי תקופה שאליה התוודעתי רק כילד בן ארבע שאבא שלו נעלם במפתיע לכמה חודשי מילואים. מאבי, שהיה פקח טיסה (ואפילו צילום שלו "מככב" בכתבה על בסיס פאיד בבטאון חיל האוויר...) וליווה את הטייסים מלמטה, שמעתי רק דברים כלליים על איך ש"ניצחו אותנו" ו"אכלנו אותה". בזכותך אני מקבל מידע על איך זה נראה מלמעלה.
אני חייב לציין את את האופן המצמרר שבוא תיארת את הפערים הבלתי נתפסים של התנהגויות אנושיות שרואים בעיתות מלחמה. רגע אחד - גבורה עילאית, הקרבה אישית, אובדן חברים; ברגע השני - שפלות רוח ואנשים שמה שמעניין אותם, כשמסביב נהרגים אלפים - הוא לפלח אקדח למזכרת. ככה זה, כנראה.
שוב, תודה. מצפה לכתיבות נוספות!

יערי היקר שיחי',

למרות כל המחקרים ושיחות עם עשרות ואולי אפילו מאות טייסים ונווטים שביצעתי בחיי - ריגשת אותי.
אלפי תודות על התצלומים על השיתוף ובמיוחד על ההגשה המקסימה.

http://www.iafe.net
הגלריה שלי

ציטוט:

כאשר אני מספר לו שחולצתי מהמים הוא אומר לי שאני הראשון שחולץ ממפרץ סואץ בחיים. ארצי, רונן ופלג (וגם שני טייסים מצריים) נשארו בים וההערכה היא שהמקום שורץ כרישים.

האם מישהו מהם הצליח לנטוש את המטוס / נראה צונח למפרץ סואץ ?

האם קרה מיקרה שמישהו צנח לתעלת סואץ ?

הטייס אקי ארצי והנווט אלחנן רז לא נטשו וצללו עם המטוס לתעלה.
דב פלג לא נטש. חגי רונן נטש אך לא נמצא.

למיטב ידיעתי לא היו נטישות לתוך התעלה, מה גם שהתעלה צרה יחסית, אז אם אפשר לגרור מטוס עוד שנייה או שתייים של טיסה לגדה המזרחית, עדיף.

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

ציטוט:

במקור נכתב על ידי amirsgv הטייס אקי ארצי והנווט אלחנן רז לא נטשו וצללו עם המטוס לתעלה. .

יש להניח שהתכוונת ל "צללו עם המטוס למימי מפרץ סואץ".
אגב, ברשימת נופלי חיל האויר (הפרוייקט שהעלית) מופיע שפלג דב נעלם בים התיכון. לפי גילוץ וגם לפי הקישור הבא http://www.kadoorie.org.il/Memorial.aspx?id=69 הדבר קרה במפרץ סואץ.

הסיפור שלך מרתק ומוגש בצורה קולחת ומרגשת.

תודה על השיתוף!

ציטוט:

במקור נכתב על ידי yaari יש להניח שהתכוונת ל "צללו עם המטוס למימי מפרץ סואץ".

כתבה על נפילתו ועל ספרה של אלמנתו יעל
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/208/300.html

לא וותרה לרגע, עד שנמצאה גופת בנה טייס ח"א האמריקאי אשר נפל עם מטוסו באוקינוס השקט
בזמן המלחמה עם היפנים.
אולי כדאי להעביר את הידיעה למחלקת חיפוש הנעדרים במשרד הבטחון הישראלי ולידיעת אלמנות צה"ל ולכל הנוגעים/נוגעות בדבר...

http://www.airforcetimes.com/news/2...s_found_102809/


נ.ב.
אפשר לראות את הצילומים בצד ימין של הכתבה

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

ציטוט:

במקור נכתב על ידי האזרח לא וותרה לרגע,

כך גם אמו של ערן כהן ז"ל, שבמשך שנים לא הניחה לרגע והביאה את בנה הנעדר לקבורה בבית.

יערי היקר תודה רבה,

מה שלא ברור לי מסיפורך הוא מדוע מיד בתום המשימה שלכם הגיעו מטוסים מצפון לאותה מטרה (תרתי משמע..) וכך סיבכו אתכם. זה נבע מחוסר תאום?

אני מצרף תמונה של שדה"ת מזווית דומה לצילום ההפצצה הימני ותמונה מן הקרקע של מצפה הכוכבים הנמצא מדרום לשדה. שתי התמונות מGE.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שלומי_ל יערי היקר תודה רבה, מה שלא ברור לי מסיפורך הוא מדוע מיד בתום המשימה שלכם הגיעו מטוסים מצפון לאותה מטרה (תרתי משמע..) וכך סיבכו אתכם. זה נבע מחוסר תאום? אני מצרף תמונה של שדה"ת מזווית דומה לצילום ההפצצה הימני ותמונה מן הקרקע של מצפה הכוכבים הנמצא מדרום לשדה. שתי התמונות מGE.

שים לב לתמונה השלישית באשכול, הכוללת את נתיב הטיסה חזור ואת המקום בו נאלצנו לפנות ימינה במקום להמשיך בקו ישר עד מימי מפרץ סואץ. זהו המקום בו עברו מטוסי טייסת 201. לא ברור לי כיצד אתה מסיק שהמטוסים הגיעו מצפון לאותה מטרה. גם הם הגיעו מדרום. בעוד החדירה שלנו היתה מדרום למשפך הנחלים (הנקרא ואדי חגול) שלהם היתה מצפון לאותו משפך אך לא מצפון למטרה. ייתכן שהיתה כאן בעיית תיאום של אי ציון הנתיב החודר של 201 אבל אלו דברים שקורים בעיתות מלחמה, כאשר הזמן קצר והמלאכה מרובה (לא כל הנתונים מועברים לכולם).
חן חן על התמונות שצירפת.

מרתק!

הסרט פיתנה - סרט חובה על סכנת האסלאם!
לחצו כאן כדי לצפות בסרטון - מיליוני אנשים כבר צפו בו! העבירו לכל חבריכם!

כמידי שנה, גילוץ ואני ובנות זוגינו, נפגשים לחגוג את יום הולדתינו המחודש. הפעם צירפנו גם את מיכה אורן, שהיה הנווט המוביל של השמיניה בתקיפה הישירה של השדה (לפנינו, בנתיב מעט שונה, ביצעה רביעיה מהטייסת תקיפת קלע על השדה) ומהפגישה הזו נוספו לנו נתונים שמיכה סיפר ולא ידענו בעבר.
מסתבר שהמוביל (קריגר עם מיכה) ראו את שתי ההפלטות שלנו (האחד עקב אחרי והשני אחרי גילוץ), היפנו את המסוק לאיזורי הנטישה והודיעו למספר 2 להישאר יחד איתם מעל האיזור למרות שכבר לא נשאר דלק רב.
בסיבובים מעל גילוץ הם ראו מספר רכבים המגיעים לכיוונו מכיוון הארמיה השלישית (במקביל לשני רכבים שלנו שמנסים להגיע מאיזור רס סודר) וירדו לבצע פס צליפה. לאחר הניסיון הראשון הרכבים עדיין לא עצרו ולכן חזרו לבצע יעף נוסף, שגרם לעצירתם.
כבר לא נשאר דלק והם התקשרו לטייסת ושאלו אם ניתן להישאר מעלינו זמן נוסף כאשר המשמעות היתה לנחות בעקבות כך ברפידים. הטייסת לא אישרה את הבקשה כיוון שהמטוסים והצוותים כבר היו מתוכננים לגיחה הבאה (אני מניח שמדובר בתקיפת המתוכננת של המטכ"ל הסורי בדמשק) וההמשך ידוע. מזל שהמסוק הגיע בזמן כי כבר לא נשארו להגן.
בהזדמנות זו, הנה הצוותים שהשתתפו בתקיפת ש"ת כותמיה, ב 9 אוק 1973:

מאחר ולא יצא לי עד היום להודות לך על האשכול המרתק - קבל את תודתי והערכתי.

שאלה אחת שאין עליה תשובה בסיפור עצמו וגם בתגובותיך: מה היתה תוצאת התקיפה? האם השדה הושבת, והאם הפעילות בו עוכבה/נעצרה כתוצאה מההפצצה?

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תודה.
לגבי התקיפה בכותמיה, ניתן להתרשם מצילומי מצלמת התקיפה שהיו פגיעות טובות במסלולים ובחלק מדירי המטוסים (היו גם פצצות שלא פגעו במטרות). תוצאות אלו גם ראינו ביציאה מהתקיפה.
למרות הדיווח של הרמטכ"ל בישיבת הבוקר של הממשלה באותו יום (כפי שהתפרסם בפרוטוקולים שפורסמו לאחרונה), אין מדובר בהפצצת השמדה כיוון שבאמצעים שהיו באותה עת, ובגלל ההיערכות המצרית והסורית להפצצות שדות תעופה (בעקבות מלחמת ששת הימים), עם כלי הנדסה וחומרים לתיקוני מסלול מהירים, לא ניתן היה להשמיד שדה כזה. הסיפא בדבריו מתאים יותר:



הדיווח של האלוף יריב מתאים יותר לסיטואציה:





המשמעות של התקיפה היתה של סגירת השדה למספר שעות (לעיתים גם יותר) אך המשמעות היותר חשובה היתה בהעסקת חילות האויר של האוייב בהגנה על השדות שלהם ובכך ניטרלה אותם מליזום התקפות רציניות עלינו. זו הסיבה שכל בוקר חיל האויר שלנו היה תוקף מספר שדות תעופה למרות שהיה ברור שסגירת השדות הינה זמנית בלבד.

יערי, האם ניתן לפגוע מהאוויר במסלול כך שלא יהיה ניתן להכשיר אותו (גם עם צוותים יעודיים), נניח, אלא לאחר לפחות יומיים?

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

ציטוט:

במקור נכתב על ידי efekt יערי, האם ניתן לפגוע מהאוויר במסלול כך שלא יהיה ניתן להכשיר אותו (גם עם צוותים יעודיים), נניח, אלא לאחר לפחות יומיים?

אינני יודע לגבי חיל האויר אבל פותחו בעולם פצצות מצרר שהפצצונות מסוגלות לחדור מסלול באופן רציני, או פצצות היכולות לבצע "חריש רציני", כך שהנזק הרבה יותר גדול ממספר מכתשים זעום של מספר פצצות, כפי שהיה בזמנו. כגודל וכמות הנזק כך משך הזמן הדרוש לתיקון (בהתייחס לכמות נתונה של אמצעי התיקון).
בנוסף, ניתן להשהות את התיקונים ע"י כך שבחלק מהפצצות ניתן לשים מרעומי השהיה כך שיתפוצצו אחרי הפרשים של זמן (מידי דקות או שעות) מאז התקיפה.
ראה בקישור הבא:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4...%A6%D7%A8%D7%A8
ציטוט: "פצצונות להשמדת מסלולי תעופה, כמו פצצת JP233 למשל, מתוכננות לחדור בטון בטרם הן מתפצצות, כך ניתן לרסק את פני המסלול וליצור בו מכתשים. בפצצת ה-JP233 יצירת המכתשים נעשית בעזרת שימוש בפצצונות בעלות ראש נפץ כפול, הראשון הוא קליע חודר והשני יוצר התפוצצות רגילה. ראש הנפץ החודר יוצר מכתש קטן שבתוכו נוצרת ההתפוצצות השנייה, המרחיבה אותו".
וגם אשכול בפורום שדן בנושא:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=148067

היי יערי

האם תוכל מעט להרחיב (במידת המותר) על שיטות תקיפת המסלולים?
ידוע לי שח"א נטש בשלב מוקדם יחסית את הקונספט של פצצות חודרות בעלות גרר גבוה (לא לפני שהוא התנסה בהן מעט בעצמו,בדמות פצצות הפפ"מ ואולר חד), ועבר לפצצות ש"כ כבדות בעלות מרעום השהייה, תוך השלכתן בזוית תלולה ובמהירות גבוהה.

מה הייתה שיטת התקיפה בגיחה שלך לכותמיה, וכיצד התחלקה העבודה בין המבנים?

"השגנו את מטרתינו בנחישות ובעוצמה שלא לאפשר לערבים המשוגעים האלה להשיג נשק גרעיני.
אנחנו לא חוששים מאותן 'נשמות טהורות',שכל התנינים בנהרות דרום-אפריקה לא יוכלו לספק להן די דמעות שיוכלו למחות את צביעותן,ובטוחני שאתה מבין אותנו היטב".

רא"ל רפאל איתן במברק אל שר ההגנה הדרום אפריקני מגנוס מאלאן מיד לאחר תקיפת הכור בעיראק.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי גיל חזקיה היי יערי האם תוכל מעט להרחיב (במידת המותר) על שיטות תקיפת המסלולים? אינני יודע מה מותר ומה אסור, אפילו לגבי השיטות של פעם, אז לא ארחיב. מתנצל. יתכן שהדברים כתובים בתיאורים של אחרים שהתפרסמו בעבר. ידוע לי שח"א נטש בשלב מוקדם יחסית את הקונספט של פצצות חודרות בעלות גרר גבוה (לא לפני שהוא התנסה בהן מעט בעצמו,בדמות פצצות הפפ"מ ואולר חד) אני לא הכרתי את התקופה של הנסיונות הנ"ל. לפי קריאה על הנושא, הדבר חייב יעף שהסיכון בו לא הצדיק את התועלת שבפצצות המיוחדות. , ועבר לפצצות ש"כ כבדות בעלות מרעום השהייה, תוך השלכתן בזוית תלולה ובמהירות גבוהה. אכן. מה הייתה שיטת התקיפה בגיחה שלך לכותמיה, וכיצד התחלקה העבודה בין המבנים? הרביעיה הראשונה הקדימה את שתי הרביעיות הבאות (אשר טסו די צמוד) וביצעה יעף קלע. החלוקה בין המבנים (ובעצם, בין המטוסים), שתקפו תקיפה ישירה, היתה רק בחלוקת המטרות. חלקם תקף את המסלולים והשאר תקפו דירי מטוסים (ואולי היו סוגי מטרות נוספים).