המפקד האחרון של מוצב טייבה ברצועת הביטחון סאל, במיל שי שמש, מדבר לראשונה על ימי הנסיגה
ידיעות טבריה 14 בפברואר 2020




















בגזרת מוצב טייבה נהרגו במהלך שנות שהותו של צה"ל ברצועת הביטחון חיילים רבים.
ב 13 באפריל 1993 יצאו מהמוצב כוח מפלוגת הפלחוד מגדוד 101 של חטיבת הצנחנים לסיור רגלי באזור הכפר קנטרה. הכוח עלה על מטען ממולכד ובאירוע
נפלו מפקד המוצב רב סרן אלעד-אפרים בן דוד,סגן משה ברי וסמל ראשון פיטר-פנחס רפפורט.

ב-24 במאי 1993 יצא מהמוצב כוח מפלוגת הפלחוד מגדוד 101 של חטיבת הצנחנים למארב באזור כבריחא.במהלך המארב אירעה תאונה מבצעית כשכוחותינו ירו על כוחותינו באירוע נפלו סגן עזרא אשר,
סמ"ר דביר יעקוב מור חיין,סמל אהוד חלמיש וסמל יעקוב גבאי

ב 3ביולי 1994 התחשמלו למוות שני חיילים מגדוד 12 של גולני , סמל ערן חודדה וסמל אביקם-אבי הופמן.
ב 28 באוגוסט 1997 כח מגדוד 13 של גולני ,שיצא מהמוצב כמה ימים לפני כן למארב בקרבת נחל הסלוקי, נתקל בשתי חוליות של מחבלי חיזבאללה.
בכוח הרג תחילה שני מחבלים ועוד שלושה מחבלים בסיוע מסוקי קרב.
צה"ל טיוח לאזור הנחל אש ארטילרית שהציתה דלקה.
חמישה לוחמים נהרגו , סמל ידג שמעון, סמ"ר רועי שוקרון, סמ"ר אורן זריף, סמל שומטו רסהון וסמל אושרי שוורץ.

ב30 בדצמבר 1998 יצא כוח מחלקתי מגדוד 51 של גולני למארב, ועקב שרשרת טעויות של מפקדיו נפתחה אש דו צדדית, בארוע נהרג אוהד זך.

לאורך מרבית שנות קיומו של המוצב היו תפקידיו של המוצב, שהיה שייך לגדוד רכס רמים,הפגנת נוכחות, אבטחת האזור,סיוע לצד"ל ובעיקר בסיס יציאה של הכוחות ששהו בו , גולני או צנחנים, למארבים
במרחב נחל הסלוקי-יובל של נהר הליטני .
כמו כן יצאו ממנו הכוחות לסיורי שטח ולפתיחת צירים.
במוצב שהו באופן קבוע צוות של טנק,או שניים, שמידי לילה ערכו תצפיות על מרחב הסלוקי עם אמצעי לילה מיוחדים.

משער 188, על הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון, הובילה דרך לכיוון הכפר רב-א-תלתין ובצומת שנקראה על ידי החיילים "פרסק טייבה" פנתה הדרך צפונה אל עבר גבעה שעליה שכן מוצב טייבה.
המוצב היה מוקף סוללת עפר גבוהה ובכניסה אליו הייתה רחבה שבה עמדו טנקים ונגמשים, בתןך הסוללה היו תעלות קשר מבטון עם עמדות תצפית לכיוון , מזרח, צפון ומערב.
בקצה הצפון מערבי של המוצב שכן החמ"ל-עמדה פתוחה עם משכירי קשר ומשקפת.
במרכז המוצב היו חדר המפקד, מגורי החיילים בתוך בונקר, מגורי הגששים, מקלחות ומטבחון.

http://mynetemek.co.il/%d7%9e%d7%92...d7%a8-435937/10

בחודש הבא ימלאו ודומה כי עדיין מדובר בפצע מדמם בחברה הישראלית. שנות שהייה ישראלית ברצועת הביטחון, איישו 18במשך את המוצבים במצטבר עשרות אלפי חיילים שצלקות לבנון נחרטו עמוק בנפשם. רבים מהם, כמו מקרב המשפחות השכולות, חשים תסכול על כך שהקרבתם וקורבנם אינם זוכים להכרה הראויה, נוכח סירובה העיקש של המדינה להכיר בתקופה זו כמלחמה. אמנם בשבוע שעבר דווח כי בעקבות פעילות בקבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון", החליטו שר הביטחון בנט והרמטכ"ל כוכבי על הקמת ועדה שתבחן הענקת אות מיוחד ללוחמים ששירתו ברצועת הביטחון , אולם ההיסטוריה 2000 ועד הנסיגה במאי 1982מספטמבר מלמדת כי אין בכך כדי לברך על המוגמר.

במרוצת השנים שחלפו מאז, נעשו ניסיונות על ידי יחידים וארגונים - בראשם פורום "רצועת הביטחון - מלחמה ללא שם" - להביא לתיקון המעוות באמצעות פניות לחברי כנסת ולשרי הביטחון, בכללם ליברמן ואדריכל הנסיגה עצמו - ברק, אולם יוזמות אלה לא צלחו. הנימוק הרשמי לסירוב היה שמדובר בפעילות ביטחון שוטף בתקופה שבין המלחמות, זאת חרף ההיתקלויות היומיומיות, התקפות המוצבים התדירות, ירי הקטיושות על אצבע הגליל והעובדה שהלוחמים שהו לאורך כל התקופה בשטח אויב. באופן דומה סירבה ממשלת ישראל במשך יותר משלושה עשורים להעניק אות ללוחמי מלחמת ההתשה, עד שלב . למרות ההבדלים, ניכרים קווי דמיון 2003 סוף נכנעה בבין השתיים: שתיהן התחילו כמלחמות בעיקר מול צבאות סדירים, התרחשו בשטח אויב, התארכו לכדי מלחמות התשה שנויות במחלוקת שעיקר פעילות צה"ל בהן היתה הגנתית והתנהלו במקביל לשגרה בעורף הישראלי.

דומה שהגורמים להתנגדות הם בעיקר פוליטיים ופסיכולוגיים. שנות לבנון האחרונות של צה"ל צרובות בתודעה כרצופות כישלונות מבצעיים ואסונות, דוגמת אסון השריפה בסלוקי, אסון המסוקים ואסון השייטת ותמונות הנסיגה הבהולה, הרס המוצבים וחגיגות חיזבאללה. טראומת הבוץ הלבנוני המשיכה למשול בתתהמודע של מקבלי ההחלטות ובאה לידי ביטוי במדיניות ההבלגה שננקטה לאחר הנסיגה מול התגרויות חיזבאללה, בתוכניות המגירה לתרחיש מלחמה בצפון, ומעל לכל - באופן ניהול מלחמת לבנון השנייה. ההדחקה הרשמית של שנות רצועת הביטחון הובילה גם להזנחת הלמידה והפקת הלקחים. ידע רב שיכול היה להיות בעל ערך רב במלחמת לבנון השנייה, לא נוצל. במקום זאת התמקדו קברניטי המלחמה בהימנעות בכל מחיר משקיעה חוזרת ב"בוץ הלבנוני", כפי שהעידו בעצמם. מעבר לחשיבות ההיסטורית והערכית, הכרה בתקופת לבנון כמלחמה תעודד עיסוק מחקרי וצבאי בה. תהיה בכך תרומה יישומית עבור מפקדי ההווה והעתיד, הרלוונטית גם לאופי האיומים שצה"ל נדרש אליהם בהווה. כמו כן, הכרה כזאת תאיץ את הטיפול בעניינם של הלומי קרב רבים שלא קיבלו מענה. יהיה בכך גם משום תיקון העוול שנהגה ישראל ברבים מיוצאי צד"ל, אשר מבקשים אף הם להימנות שנים שיתף צד"ל 15עם מקבלי אות הלחימה בלבנון. במשך פעולה עם צה"ל, אולם בכירי צד"ל לא שותפו בסוד הנסיגה ונאלצו להעתיק את מגוריהם בןלילה לשטח ישראל לנסיגה הוא 20מחשש לנקמת חיזבאללה. ערב יום השנה הזמן סמלי לסגירת מעגל, אשר ייתכן שתביא הקלה מסוימת עבור כל אלה שהשאירו בארץ הארזים חלק מגופם ומנפשם

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 28 באפריל 2020

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון,שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.
בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים.
כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות.

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולני. בפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל.
מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן).
אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר.
חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת.
במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29).
מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען.
המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.
זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו.

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון.
צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.
אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו.

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.
הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.
אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.
שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".
אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים.
ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".
במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת.

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.
בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא.
הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".
עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".
הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.
בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים.
עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 28.4.2020)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

החלטתו האמיצה והחכמה של אהוד ברק שעודדה את ערפאת לפתוח באינתיפדה השניה, על כל השלכותיה עד היום.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

במבט אחורה וכל זה וכיו׳׳ב.
ואם לא היינו יוצאים, לא הייתה אינטיפאדה שנייה?
היציאה מלבנון יצרה שינוי רחב ועמוק.

פחות הרוגים, חיפוש כוון חדש, פחות כסף שנשפך., ועוד.
ובאותה נשימה - הפקרת צד׳׳ל, עידוד ערפאת וחיזבאלה וכו׳

ועוד המון דברים, לא בהכרח טובים או רעים.

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Nargila Dwarf במבט אחורה וכל זה וכיו׳׳ב. ואם לא היינו יוצאים, לא הייתה אינטיפאדה שנייה? היציאה מלבנון יצרה שינוי רחב ועמוק. פחות הרוגים, חיפוש כוון חדש, פחות כסף שנשפך., ועוד. ובאותה נשימה - הפקרת צד׳׳ל, עידוד ערפאת וחיזבאלה וכו׳ ועוד המון דברים, לא בהכרח טובים או רעים.

צריך לזכור - כל המידע הקיים מצביע על כך שערפאת ניתח את הנסיגה בצורה כזו שניתן יהיה להעתיק אותה לשטחים. הוא לא לקח בחשבון את ההבדלים המשמעותיים בין המקרים.

השאלה היא לא האם היה צריך לצאת, כי אם איך לצאת. לצאת כמו שיצאנו בבריחה מבוהלת זה ממש לא טוב (אפילו אם זה התרחש בגלל התמוטטת צד"ל).
אפשר לצאת חד צדדי, וחכם יותר. לדוגמה:
לפני התמוטטות מובלעת ג'זין זה היה יותר קשה, כי היה צריך להחזיק את כל עמק עיון עם השטחים השולטים עליו בשביל לשלוט על הציר, אבל מרגע שג'זין התמוטטה, לא היתה שום סיבה לא לכווץ את צד"ל לכפרים הנוצריים - במזרח - קליעה, דיר מימס, קילא. במערב - עין אבל, רמיש, עייתא א-שעב וירון. אלה היו כפרים יותר ידידותיים, פחות חיזבאללה יצאו משם, ובהתחשב בסד"כ האמין של צד"ל זה היה גם ריאלי לביצוע, ומאפשר לצה"ל לתת סיוע באש, כולל שטוחת מסלול, משטחנו

איך יוצאים? עושים "ענבי זעם 2" שבחסותם מפנים את המוצבים, מעתיקים את צד"ל לגזרה החדשה שלו, ובסיומו מחזירים את צה"ל לגבול ומכריזים על נצחון.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

ערפאת החמיץ עד כמה צהל התכונן לעימות. החליט להכנס לעימות כשצהל לא מפוצל בין השטחים ללבנון. אולי לא היה לו אכפת.

אני לא יודע מספיק כדי לטעון נגד האפשרות שכתבת. אין ספק שלצד׳׳ל הגיע יותר.
אני מאוד סקפטי (חח) לרעיון שאפשר היה להגיע לאיזון ושקט מול חיזבאללה תוך שמירה על כח ידידותי בתוך לבנון.
אם תרשה לי קצת ׳אם ואם ואם׳ - הציני שבי אומר שהיינו מקבלים מובלעות צד׳׳ל תחת לחץ בלתי פוסק. וחיזבאללה עם תירוץ לתקוף כי צד׳׳ל קיים.
במצב כזה האינטרס של צד׳׳ל להגיע להבנות עם חזבאללה. זה לא רע, אבל לא בהכרח לטובתנו.

ובקשר לענבי זעם, ודין וחשבון ודומיהם - המבצעים האלה לא השיגו לנו כלום לפחות משתי סיבות:
1. לדרג המדיני ולצהל לא היתה אסטרטגיה או תכנית ליום שאחרי. קיוו לטוב.
2. צהל הוכיח שוב ושוב אי שליטה באש שעלתה לנו בתמיכה בינ׳׳ל וקיצרה את המבצעים.
ישראל וצהל לא טובים בזה.

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

ציטוט:

איך יוצאים? עושים "ענבי זעם 2" שבחסותם מפנים את המוצבים, מעתיקים את צד"ל לגזרה החדשה שלו, ובסיומו מחזירים את צה"ל לגבול ומכריזים על נצחון.

ושבוע אח"כ החיזבאללה מרכז מאמץ ותוקף כפר חלש יחסית של צד"ל, וישראל נאלצת לעזור בארטילריה ובתקיפות מהאויר, ואז החיזבאללה יורה על קרית שמונה, והעיתונות עם האופוזיציה לועגים להכרזת הניצחון מלפני שבוע וחצי. כפי שקרה אחרי המבצעים הגדולים בלבנון.

לטעמי, עדיף היה לעשות מבצע, ובלי להכריז דבר לפנות את המוצבים. להמשיך בפעילות ניידת לפי המצב בשטח.
אין הישג ציבורי לטווח קצר. אין נזק מדיני וציבורי לטווח ארוך. הרבה פחות נפגעים, לטווח ארוך.

מסכים עם החלק הראשון בתגובתך. לא בטוח לגבי החלק השני.
גם אם ישראל היתה כה חלשה לפי נאום קורי העכביש המפורסם, חיזבאללה לא היה נלהב להמשיך במלחמה במתכונת הקודמת אחרי הנסיגה.
אז שקט לא היה, אבל גם לא פצמרים כל יום.


גם לפני וגם אחרי הנסיגה לא היה עניין וממילא לא מאמץ מהדרג המדיני להגיע לפתרון קבע או קבע-בערך.

18 שנה בלבנון שרפו את כל הגשרים למו׳׳מ, ולא רק אצלנו.
בכל הכנות - נראה לי שהמצב מול לבנון הוא יותר תוצאה של צירופי מקרים, כי מדיניות אין.

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

גל מה עשית? ראיינת חבורה של קצינים שהיו גורמי מפתח בזמנו אבל כעת נראה שהם מעלים טיעונים ע"פ האג'נדה שלהם כיום (חלקם פוליטיקאים) ולא ע"פ מה שבאמת היה אז.
רוצה את האמת? דבר עם החיילים ועם הקצינים הזוטרים כפי שהדברים משתקפים בשתי קבוצות הפייסבוק (לבנון בשנות השמונים ולבנון בשנות התשעים).
דוגמה קטנה: הרבה חיילים ומפקדים של שנות התשעים חולקים על הפיסקה הזו "במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת"
שורה תחתונה: גם לקצינים הבכירים ולפיקוד צה"ל כולם ביחד וכל אחד בתורו לחוד היה חלק בפוליטיזציה של השהות בלבנון ולא רק לדרג המדיני.
מינפו או לא מינפו ואיך? שיבואו קודם כל בתלונות לעצמם, היה להם 18 שנה להבין מה המשמעות של השהייה בלבנון ומה המשמעות של היציאה מלבנון.

אגב, הרוב"צ ניראה כמו SP66 שהיה בשימוש מאד גדול אז, מה אומר אדון D9?

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Fang אגב, הרוב"צ ניראה כמו SP66 שהיה בשימוש מאד גדול אז, מה אומר אדון D9?

לא יודע מי זה אדון D9, בכל מקרה זה אינו מאוזר 66SP שבאותה תקופה כבר החל את דרכו החוצה מצה"ל הוחלף במאוזר 86SR (רק דיברנו על זה לפני כמה ימים). ובכל מקרה, הכלי שבתמונה הוא רמינגטון 700 משופר שהיה בשימוש יחידות מיוחדות של צה"ל ומג"ב בשנות ה90. זו אחת מתוך 3 תמונות בלבד שאני מכיר מהכלי הזה בשירותו בצה"ל.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אוקי תודה.
ה 66 החל לצאת מצה"ל הגדול בתקופה ההיא, בלוט"ר אילת לדוגמה המשיך לשרת עוד שנים רבות עד שגם שם הוחלף ב 86 (כפי שאלפונסו הדגים).
אחת הסיבות היא שצלפי אילת המבוגרים היו רגילים לרובה והוא היה רגיל אליהם - התוצאה היתה ביצועים מעולים.

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

יש סיפור יפה עם הSP על סיום שירותו: אחרי שהכלים הוצאו משימוש צה"ל, הם הוצאו למכירה דרך סיב"ט. חברת הנק"ל האמריקאית Springfield Armory רכשה 90 כלים מדגם זה עם אבזור מלא הכולל כולל כוונת נמרוד ודורגלי האריס, כמות נכבדה למדי שכנראה מצביעה על "מכירת חיסול". אותם כלים שווקו עם התדמית של "רובה של צה"ל לשעבר", בהצלחה רבה ולפי חוות דעת של חובבי נק"ל אשר רכשו אותם - הכלים שהגיעו לארה"ב היו במצב מצויין למעט שפשופים ושריטות הטיפוסיים לכלי נשק עם עבר מבצעי.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.
לא סיפור די מדויק

מוכנות לארסנל הכבד? שכולל קרוב לוודאי מדוייקים ..
למכת פתיחה של מאות ויותר שכנראה כבר מכינים אותה ..

עופר

הבעיה העיקרית של צה"ל היתה חוסר היכולת ללמוד ולהשתנות מהר. כל שאר הבעיות נובעות מעובדה זו.
צה"ל עסק בהגנה ורק הגיב לאיומים המשתנים (וכשאתה מגיב - בהגדרה זה תמיד באיחור).
גם מה שמציגים בתור הצלחות של צה"ל (פעילות יחידת אגוז למשל), הן למעשה משחק במגרש הביתי של חיזבאללה, דבר פחות חכם לעשות כאשר אתה הצד עם היתרון הטכנולוגי ורגיש לאבידות.
ברגע שצה"ל נמנע מלהפעיל את היתרון הגדול שלו (חיל האויר) מפחד הקטיושות על תושבי הצפון, הוא היה במלחמת שחיקה מול אויב אכזר וחכם (ונתמך ע"י מדינות - איראן/סוריה), שלא היה סיכוי לנצח בה, ומה שאהוד ברק הבין - כלל לא היה חשוב למדינת ישראל לנצח בה (בשונה מהמצב ביהודה ושומרון).
למרות כל זה, צריך גם להסתכל על הישגי צה"ל בשהות בלבנון:
1. מניעת חדירות לצפון (בשנים בהן זה היה איום).
2. הכלת המצב בעלות נמוכה יחסית (כלכלית/חיי אדם) גם אחרי עליית חיזבאללה.
3. אפשור חיים אזרחיים תקינים רוב הזמן בצפון.

תיאור של פשיטה של גולני בלבנון
אל"מ ג' הוא גבי אשכנזי
חלק מהכתבה מצורף

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

פרק 1


פרק 2


פרק 3


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

תוכנית טובה.
מומלץ גם לצפות בתוכנית על מוצב ריחן:

מישהו מזהה במה מדובר? (דקה 18:26) לכאורה נראה כשוטגן לציד אווזים.

רובה ציד עם קנה ארוך ומחסנית שחלה ארוכה לא פחות. שימש לירי כנגד מטרות בתוך סבך ושיחים כמו בדרום לבנון, הופעל תחילה ע"י פלס"ר גולני ובהמשך אגוז.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תודה. קצת קשה להתנהל בסבך עם רובה באורך כזה.

לדעתי זה פקל ולא נשק עיקרי כי יש לו טווח קצר.
היום שחלה ארוכה כזו זה דבר מקובל בתחרויות 3 GUN.

ברור. אבל גם כפק"ל זה נראה ארוך ומסורבל לשימוש בסבך. מהחפירות במלחמת העולם הראשונה ועד הג'ונגלים בויאטנם רובי צייד שימשו ללחימה, אבל היו בגרסה קצרה יותר ונוחה להפעלה.

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

אין לי מושג איך מטמיעים את הוידאו בהודעה

האמת אני צופה ומתעצבן כמה קצינים בכירים מנסים לשכתב את ההיסטוריה, פתאום גיורא ענבר נזכר שלא היינו צריכים להיות שם, שאול מופז בכלל מיתמם על השהות שלנו, וגם קפלן מציק גירסה רכה לאירועים שקראו סמוך לבריחה משם.
אתמול בכתבה של אלון בן דוד זה הגיע ממש למלחמת גנרלים. ציקו כינה את התפקוד של יקל שערוריה ובני גנץ טען שמלבד גיפ אחד שום דבר לא נשכח בשטח...
אותי זה מקומם
כל השהות בלבנון לפחות בעשור האחרון 1990-2000 הייתה מיותרת ונבעה מניוון מחשבתי של הרמה הממונה, לא היה שום קשר בין הגנה על הצפון לבין שהות בעיישיה ששם רק שמרנו על התחת שלנו. מצד שני אין מה להיות גאים גם באופן שזה הסתיים כל תנועת המחאה שקמה והבריחה העלובה משם הציתה גל של פופוליזם זול שלא הסתיים עד היום. מי שצועק יותר מקבל.
המסקנה שלי כלוחם פשוט ששירת שם היא שצהל הוא גוף משימתי שאסור לו להתעסק באסטרטגיה. הוא לא טוב בזה, נקודה.

מאמר על היציאה מלבנון מזוית ארטילרית

(אל"מ במיל. עטר דגן)

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

חוזר על הבקשה שלי מכאן
יש למישהו גליון של "במחנה" שיצא מתישהו אחרי מרץ 2000?

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

הנה:


https://www.idf.il/%D7%90%D7%AA%D7%...97%D7%A0%D7%94/

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

אבל, כשראיתי את התמונה הבאה, לרגע כמעט קפאתי:

לרגע חשבתי שכן, אבל בסוף הגעתי למסקנה שזה לא אני, רק מישהו שקצת דומה לי - בלבנון היה לי כיסוי קסדה מאולתר עם יותר מדי איזוליבנד שחור וגם כבר לא הייתי באיזור בתאריך הנ"ל . בכל אופן תמונה שמסכמת יפה את לבנון "שלי".

כשהספריות בר"ג או ת"א יחזרו לפעילות סדירה אנסה לאתר את מה שאני מחפש.

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

תודה לצוות של בית אריאלה:
https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...986#post4711779

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

תא"ל אורן אבמן שב לתקופת הלחימה בארץ הארזים, מדבר על הצלקות הנפשיות ומתייסר בשאלות הקשות, שלא מרפות גם 20 שנה אחרי הנסיגה מלבנון

https://www.maariv.co.il/news/milit...NuDjtdGJYDW2rxE

הלקאה עצמית ממש הפכה לספורט תחרותי בקרב קצינים בכירים במיל. כבר מעייף לקרוא את זה חכמה שלאחר מעשה.
היינו לא היינו צריכים להיות שם לא היה אמור להיות מעינינם. הייתה משימה והיה צריך לבצע אותה.
את התלונות יש להפנות לרחוב בלפור על שלל דייריו - בגין,שמיר,רבין פרס וביבי. במיוחד שלושת האחרונים.

הסדרה לבנון ששודרה בכאן 11 נוטה שמאלה עד כדי הלקאה עצמית
הייתי בכמה סבבים בדרום לבנון ולא זכורה לי אף לא פעם אחת שחיילים התבכיינו וחששו לחייהם ברמה שמתוארת בסדרה.
זאת היתה מכה קשה מתחת לחגורה.
ציקו תמיר אכזב אותי בפעם השניה אחרי הספר שלו מלחמה בלי שם שהיה מוטה טוטאלית לביצועים של גולני בלבנון - כאילו רק הם היו שם מאז ומעולם.

בעיני אסף ריבר לוחם.


מכיר סיפור דומה מלבנון ביחידה מיוחדת. החייל היה אלוף הארץ באיזה קרב מגע.


https://www.mako.co.il/pzm-magazine...&pId=1943416319

לא מפתיע שזה ג'רי את מופז

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אתר עם מפת דו-מימד ותלת מימד של מוצבי צה"ל וצד"ל בדרום לבנון.
מיקומים, הסברים על המוצבים וקטעי וידאו בחלקם.


https://storymaps.arcgis.com/storie...0ab8b?locale=he

ציטוט:

שאלות ותשובות לפרויקט 1) מדוע לא כללתם את מוצבי הגדר? תשובה: הפרויקט מתמקד ברצועת הביטחון ובמוצבי צה"ל וצד"ל, לא כללנו את מוצבי הגדר כדי לא לפגוע בביטחון מידע ולא לחשוף מוצבים קיימים. המיזם מציג את המוצבים שפונו או פוצצו ואינם קיימים כבר יותר מ-20 שנים

היו מוצבים שמצד אחד אמנם היו על הגדר, מצד שני הם היו לגמרי בצד ה"לא נכון" של הגדר ולכן לא נותר להם זכר. למה לא להזכיר אותם?

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

כי אנשים לא תמיד מבינים את ההבדל בין מוצב שנהרס במלואו או בחלקו.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

גודל מלא 1600x1100

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

נסיון מענין לדחוס הרבה אינפורמציה לשקף אחד
סיכום שלי: אגוז הוקמה שנתיים מאוחר מדי והגיעה לשיאה כשהמומנטום נגד השהיה היה חזק מדי.
יחידת קישור ללבנון היתה כישלון מהדהד בכל רמה.
המערכה בלבנון נוהלה ברמה הפלוגה כפול 20 ולא כמערכה כוללת.

למישהו יצא לראות את הסרטון שפורסם בערוץ של אבו עלי אקספרס, המתעד לכאורה את מתקפת חיזבאללה על מוצב רותם ב18.5.2000, יומיים לאחר נסיגת צהל מהמקום ובזמן שהמוצב מאויש באנשי צדל. על פי ויקיפדיה המתקפה הזאת הסתיימה ב47 הרוגים לחיזבאללה, אבל בסרטון ניתן לראות כוח מחלקתי פושט על המוצב לאחר ירי נט, תותחים (??) וטנקים (???) של חיזבאללה עליו. הכוח נראה כשהוא חודר למוצב ללא התנגדות וירי מנגד, ונסוג בצורה כמעט מנהלתית. אשמח אם מישהו יוכל להתייחס לדברים

יש שיאמרו שאני חולם,אך איני היחיד

המילה לכאורה זה העניין כאן. סרטון תעמולה לתפארת, הסרטון ערוך ומורכב מקרבות שונים. המוצב בסרטון הוא כנראה מוצב אל-בידא שהיה בשליטת צד"ל וככל הנראה היה נטוש או עם מעט "חיילים".
הטנק כמובן הוא מקרב בסוריה והירי סאגרים הוא מאחרי שנת 2000.

"...התודעה המהדהדת והמונח המעצב היו "אסון" – אסון המסוקים, אסון הסלוקי, אסון השייטת. אגב, אין אצלנו "אסון הל"ה", "אסון החווה הסינית" או "אסון החרמון". המושג הזה מתמצת את הוויית הנסיגה כולה. אסון פירושו בזבוז חיים הנובע ממחדל של רשלנות או טיפשות. תודעת אסון היא ראשיתה של תבוסה, שסופה מנוסה כמעט באין רודף. בחינה של תחושת ה"אסוניות" שלובתה בעקבות שלושת האירועים הללו מלמדת שהיה לה קשר קלוש ביותר ללחימה בלבנון ולדילמה האסטרטגית והטקטית שעמדה לפנינו. "אסון המסוקים" היה תאונה אווירית כמו זו שהתרחשה בבקעת הירדן, תאונת הנ"ד. כך גם "אסון הסלוקי". "אסון השייטת" היה אירוע מבצעי, אכן לא מוצלח, אך צבא כצה"ל ויחידה כשייטת 13 היו צריכים להתעשת, להפיק לקחים ולהגביר פעילות, וזה מה שנעשה בפועל."


https://www.makorrishon.co.il/opinion/233319/

בראש הוועדה יעמוד רב-אלוף מיל שאול מופז, וחבריה הם ראש אגף כוח האדם אלוף מוטי אלמוז, מפקד גיס 479 וראש חטיבת התורה וההדרכה אלוף יעקב בנג'ו, מפקד המכללות הצבאיות אלוף איתי וירוב, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים אלוף דורון פיילס, וכן האלופים גיורא איילנד, משה קפלינסקי ועדו נחושתן.

באם תמצא הוועדה כי נכון להעניק אות מערכה, היא תבחן גם את הנושאים הבאים - מתן שם למערכה, תקופה מזכה בקבלת האות והקריטריונים לזכאות.


https://www.inn.co.il/News/News.aspx/442731

שאלת תם:
האם אות מערכה משנה משהו מבחינה פרקטית לפחות לפגועי נפש מהמערכה? או יעזור לנפגעים לקבל הכרה ממשרד הביטחון?
אני עוקב אחר הנושא דרך קבוצת הפייסבוק אבל לא הצלחתי עדיין להבין את הענין.

https://www.idf.il/%D7%90%D7%AA%D7%...A8%D7%99%D7%94/



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

מתוך מגזין "השריון"

אני מניח שמדובר בנקפדון שנפל לערוץ הליטאני, חוץ ממנו לא הושארו נגמ"שים כבדים אחרים. וככל שזכור לי גם D-9 ממוגן לא נשאר שם - אף אחד משניהם לא הופיע בפרסומי החיזבאללה, והם ידועים כמחפשי כל פריט או כלי שיכולים להצטלם טוב כשלל מלחמה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

לכבוד ה"מאורע" המתקרב, אל מאנר, אחת מהשופרות הראשיים של החיזבאללה פרסמו אתר שמראה ציר זמן אודות ההיסטוריה של הארגון. בין היתר מופיעים שם קטעים על שאהידים חשובים כמו אחמד קסיר שביצע את אסון צור הראשון, תקיפות מוצבי צד"ל וצה"ל וכו'.

בסה"כ מעניין לראות, וכדי לא לכלול לינק לאתר של אל מאנר שמרתי את הדף בארכיון האינטרנט שאפשר לראות פה -

https://web.archive.org/web/2022081...lb/masar_almajd