|
17-04-2018, 22:43
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,850
|
|
נזכור את רס"ן חגי בן ארי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "יום הזכרון לחללי צה"ל, מערכת הביטחון ופעולות האיבה - 2016-2024"
פצוע צוק איתן בשבילי, הוא רס"ן חגי בן ארי.
היו הרבה פצועים במבצע הזה ולא מעט הרוגים, אבל אצלי דווקא חגי נחרט בראש יותר מכולם, וצר לי על השאר.
לא הכרתי את חגי כלל, לא פגשתי אותו מימי, אבל הוא יותר מסתם שם בשבילי, או סתם סיפור גבורה על איש יוצא דופן.
חגי בשבילי הוא "הבלאגן". חגי בשבילי הוא "זו טבעה".
אסביר:
במבצע צוק איתן לחמנו גדוד טנקים שסופח לחטיבת הצנחנים בגזרת חאן יונס.
טרם היציאה למבצע, אסף אותנו טולדנו המח"ט לשיחה בשטחי הכינוס, לכמה רגעים אחרונים של עידוד לפני שמניעים את הטנקים ונעים לאורך הקווים הכחולים העבים וההחלטיים לכיוון מערב. טולדנו אמר הרבה דברים חשובים. על הפחד הטבעי, על האומץ, על הניסיון של אנשי המילואים שילווה את הלחימה שלהם (ברגע זה קצת התכווצתי, כי ניסיון המילואים העשיר שלי כלל בעיקר הסתובבות חסרת תכלית בחולות שליד קיבוצי עזה במבצע עמוד ענן), אבל בעיקר הוא אמר שכן, ייתכן וניפצע. וכן, ייתכן ונמות. זו טבעה של מלחמה.
אודה ואתוודה, עד שאתקל בזה ממש, התחושה אצלי הייתה שברור שלא אפגע. מה פתאום. זה קורה לאנשים אחרים. מבינים בראש שהכל יכול לקרות, אבל לא באמת יוצאים עם הפחד הזה בלב. גם אם יש פחד כללי, גם אם יש לחץ, אחרי כמה ימים של שגרה זה נרגע. לפחות אצלי.
כמה ימים אחר כך, כבר בתוך חאן יונס, אפשר לומר שטבלנו את טבילת האש. נכנסים בכל הכוח, אני מפעיל ארטילריה ופגזי העשן והתאורה מאירים את הלילה. אחרי שמתבססים, נכנסים לשגרה ארוכה ומייגעת של סריקות ואבטחה של כוחות הצנחנים, בעוד אנחנו סגורים בתוך הטנק שלנו. חוץ מיום קרב קשה אחד לא היו הרבה התרחשויות, בעיקר שגרה משעממת עד טירוף.
ואז, פתאום מתחילה תכונה בגדוד. המג"ד קורא לי ושוב פותחים את המפות, שוב מייצרים מטרות, שוב מתחילים לחשוב מה עושים הלאה. מה קורה? אני שואל את המג"ד.
"יש בלאגן", הוא אומר לי, "בלאגן בסיירת צנחנים".
לא כל כך הבנתי מה זה אומר אז, ובסופו של דבר חוץ ממספר מבצעי עומק נוספים בעזה לא השתנתה שגרת יומינו בעקבות העניין. דברים אחרים טרדו את המנוחה שלי. ארוסתי באותו זמן, שניסיתי לא לחשוב מה היא עוברת כשאני בלחימה והחתונה שלנו כל כך קרובה, שאר המשפחה.
הרבה זמן אחרי שיצאנו, יצא לי לשבת מול מחשב ולראות את טולדנו נושא עוד נאום על אומץ וגבורה. הפעם מול המיטה של חגי, כשהוא ממנה אותו למפקד סיירת צנחנים, ומוסיף את שמו לרשימת שמות מפקדי היחידה המהוללת, כשכבר חשבו שמצבו מתדרדר ללא תקנה.
פתאום, "הבלאגן" קיבל שם, קיבל נוכחות, קיבל סיפור.
ובאחת הפעמים הבודדות בחיי הבוגרים בכיתי. בכיתי שראיתי סיפור חיים של אדם שנתן את כל כולו, לא רחוק ממני, ועד אז היה לא יותר ממשפט מעורפל, "בלאגן" שגרם לי לאבד עוד כמה שעות שינה בתכנון מטרות אש. ראיתי אדם שהסיפור שלו חצה את סיפור החיים שלי, בלי שהכרנו אישית ובלי שנפגשנו מעולם.
יש בזה משהו מאוד ישראלי בעיני, שבעולם בו אנשים קשורים זה לזה בקשרי משפחה, עבודה או עסקים, יש קשר הזוי ומשוגע בין אנשים שלא דורש אפילו שידעו זה את שמו של זה. זה הקשר ברצון לחיות כאן, ובמאבק ובמאמץ שאנו מוכנים להקדיש כדי לממש זאת. בכך ששנינו לבשנו מדים, כבר קשרנו את עצמנו זה בזה, גם אם לא נדע קשר אחר בשאר ימי חיינו.
אני חזרתי בריא ושלם. חגי לא.
הלוואי ויכולתי לעשות משהו, לעזור, להביע תמיכה. אבל אין בכוחם של וידויים ארוכים או פוסטים מלאי רגש לשנות שום דבר בחייה של משפחה שאיבדה כך את האבא, את בן הזוג.
אז כל שנותר לי הוא לראות כל כתבה על חגי ולהתרגש מחדש. שוב פעם להיחנק מדמעות כשאני רואה בכתבה של ערוץ 10 את חיילי הסיירת הצעירים מצדיעים לחגי בתוך האמבולנס, ושוב לראות כתבה על החיים שאחרי החזרה הבייתה. זה המעט שאני יכול לעשות.
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time
|
|