המהפך שהיטלר עבר, מנער שהתנגד לאנטישמיות מטעמי סובלנות דתית, לנבל הגדול מכולם, במילותיו שלו: [עמ' 60-68 במיין קאמף. תורגם מאנגלית על ידי]

"היום קשה לי, אם לא בלתי אפשרי, לזכור מתי המילה 'יהודי' נתנה לי תחילה מחשבות מיוחדות. בבית הוריי אני לא זוכר ששמעתי את המילה אף לא פעם אחת. אני מאמין שאבי היה מתייחס לכל דגש מיוחד על מושג זה זה כאל פיגור תרבותי. כמו כן בבית הספר לא מצאתי שום אירוע שיכול היה להוביל אותי לשנות את נקודת המבט התורשתית הזו. פגשתי ילד יהודי אחד שהיה מטופל על ידי כולנו בזהירות וברגישות, אך אלמנטים באישיותו הובילו אותנו לפקפק בשיקול דעתו, ולא בגלל שהיה יהודי.

רק בגיל 14 או 15 התחלתי לשמוע את המילה "יהודי" בתדירות גבוהה, בעיקר בהקשר לדיונים פוליטיים-דתיים. זה מילא אותי בסלידה קלה, ולא יכולתי להיפטר מתחושה לא נעימה זו שתמיד הרגשתי בכל פעם שמריבות דתיות התרחשו בנוכחותי. וזה כל מה שהיהודי היה עבורי באותה תקופה. היו מעט מאוד יהודים בלינץ. במהלך המאות המראה החיצוני שלהם הפך לאירופאי וקיבל על עצמו מראה אנושי; למעשה, אפילו החשבתי אותם כגרמנים. טרם קלטתי את האבסורד בכך, כי כל מה שהיה שונה בהם מבחינתי באותה תקופה, הייתה דתם המוזרה.
העובדה שהם
נרדפו עקב דתם עוררה בי זעם, ובכל פעם שיצא לי לשמוע הערה אנטי יהודית, חרדה איומה השתלטה עליי.

ואז הגעתי לווינה.
עמוס משפע ההתרשמויות שלי מהפאר האדריכלי, בתחילה לא השגתי שום תובנה לרובד הפנימי של האנשים
בעיר הענקית הזו. למרות שבאותם הימים בוינה
היו כמעט מאתיים אלף יהודים מבין 2
מיליון תושבים, לא יצא לי להיתקל בהם. בשבועות הראשונים
החושים שלי לא עמדו בקצב מבול הערכים ורעיונות ששטף אותי. בהדרגה, נרגעתי, והתמונה הנסערת
התחילה להתבהר. כעת יכולתי להסתכל סביבי בזהירות ובחדות, ואז בין השאר נתקלתי בפעם הראשונה באופן רציני, בשאלה היהודית.

איני יכול לטעון כי הדרך בה התוודעתי
אליהם הייתה נעימה במיוחד. שכן היהודי
עדיין היה מאופיין עבורי אך ורק בדתו,
לכן, מטעמי סובלנות אנושית, התנגדתי לתקיפות דתיות כאלה ואחרות. הטון של השיח, במיוחד זה של העיתונאות הוויאנית האנטישמית, נראה לי כדבר שאינו ראוי לתרבות
של אומה גדולה זו. זה הזכיר לי התרחשויות מסוימות בימי הביניים, שלא רציתי שיחזרו על עצמם.

ראיתי בשיח אנטישמי זה כתוצר של כעס וקנאה, ולא כהשקפת עולם רציונלית והוגנת. מה שחיזק אף יותר את עמדתי זו, הייתה האופן שבו העיתונים המכובדים ענו להתקפות אלו. או למעשה, האופן שבו הם לא ענו. במילים אחרות, הם פשוט חיסלו אותם בשתיקתם.

לפעמים קראתי את "הפולקסבלאט", הרבה יותר קטן, אבל בעניינים כאלה קצת
יותר מעניין. לא הסכמתי כלל עם הטון האנטישמי החד, אבל מדי פעם נתקלתי בטיעונים אשר
נתנו לי חומר למחשבה.
בכל מקרה העיתונים הללו לאט לאט גרמו לי להכיר את
האיש והתנועה, שהכו גלים בוינה באותו הזמן: ד"ר קרל לוגר והמפלגה החברתית הנוצרית.
כשהגעתי לווינה הייתי עוין כלפי שניהם.
האיש ותנועתו נראו בעיניי 'ריאקציוניים'.
עם זאת, ככל שהזמן עבר ונתקלתי בו יותר ויותר; העוינות הפכה
להערצה גלויה. היום, יותר מתמיד, אני רואה
באדם הזה כראש העיר הגרמני הגדול בכל הזמנים.

עקב זאת, כמה מהעקרונות הבסיסיים שלי התעררו. דעותיי ביחס לאנטישמיות נכנעו אפוא לחלוף הזמן, וזה היה השינוי הגדול ביותר שהכה בי מעולם.
זה עלה לי במאבקי הנפש הפנימיים הגדולים ביותר, ורק אחרי חודשים
של קרבות עיקשים בין הרציונל שלי לבין הסנטימנט שלי, הרציונל יצא מנצח. במהלך השנתיים לאחר מכן הרגשות עקבו אחר התבונה, ומאז ואילך היו אחד הם.

בזמן המאבק המר הזה: בין מה שחינכו אותי אליו כל חיי, לבין ההבנה החדשה והקרה אך הברורה, עשו לי ההדגמות הויזואליות ברחובות וינה שירות אדיר. הגיעה תקופה שבה לא יותר, כמו בימים הראשונים, נדדתי בעיוורון בין רחובות העיר; כעת בעיניים פקוחות יכולתי לבחון לא רק את הבניינים, אלא גם את האנשים.
פעם, כשטיילתי בעיר התחתית, פתאום
נתקלתי בדמות החובשת כובע שחור, חליפה שחור, ופאות שחורות. האם זה יהודי? הייתה המחשבה הראשונה שלי.
שכן, הם לא נראו כך בלינץ. צפיתי
באיש זה בקפידה ובזהירות, עקבתי אחריו בהולכו ליעדו, וככל שהתבוננתי בו זמן רב יותר
בפנים זרות אלו, כך השאלה שלי לבשה צורה אחרת: האם זהו גרמני?

כמו תמיד במקרים כאלה, התחלתי כעת לנסות לעכל את השקפת העולם החדשה, בצבירת ידע ספרותי. קניתי את החוברת האנטישמית הראשונה בחיי. למרבה הצער, כל חוברות אלו יצאו מנקודת הנחה שהקורא כבר הבין את השאלה היהודית במידה מסוימת.
מלבד זאת, הטון החריף שוב עורר בי אי נעימות וכתוצאה מכך ספקות, בין השאר בגלל
אותם ויכוחים משעממים ולא מדעיים.

דעתי בנוגע ליהודים התהפכה מהתנגדות עזה לסובלנות וקבלה פעם אחר פעם. למשך שבועות וחודשים לא ידעתי מה לחשוב.
כל העניין נראה לי כל כך מפלצתי, ההאשמות היו כמעט ללא גבול. מיוסר מהפחד לעשות עוול, שוב נהייתי לא בטוח בדעתי.

ובכל זאת כבר לא יכולתי להטיל ספק בכך שמושא המחקר שלי, לא היו פשוט גרמנים בעלי דת מיוחדת, אלא עם בפני עצמם.
לאן שלא הלכתי התחלתי
לראות יהודים, וככל שראיתי יותר כך הם הפכו לשונים בעיניי משאר האנושות. במיוחד
העיר הפנימית והמחוזות שמצפון לתעלת הדנובה. שם אפילו כלפי חוץ לא היה דמיון לגרמנים.
וכל הספקות שאולי עדיין היו לי, החלו לענות על עצמם על ידי הגישה של חלק מהיהודים עצמם.
ביניהם הייתה תנועה גדולה, נרחבת למדי
בוינה, שהצהירה בחדות אודות אופיים הלאומי של היהודים: זו הייתה הציונות. רק חלק מהיהודים תמכו בנקודת מבט זו, בעוד הרוב הגדול גינה ודחה ניסוח זה, לפחות כלפי חוץ. אך כאשר בוחנים אותם קרוב יותר,
תדמית זו התמוססה לאדים, ונדמה שלא התקיימה אלא מטעמי תועלת בלבד. שכן היהודים הליברלים לא דחו את הציונים כלא-יהודים, אלא אך ורק כיהודים לא-מעשיים, אף כמסוכנים, מכיוון שהם הודו בפומביות בייחודם. באופן מהותי הם נותרו מקשה אחת. תוך זמן קצר המאבק הניכר הזה בין ציונים ליהודים ליברלים הגעיל אותי; כי זה היה שקר כל הזמן,
מושתת על שטויות ובקושי עולה בקנה אחד עם הטוהר המוסרי שהעם הזה תמיד ניכס לעצמו.

תוך זמן קצר נעשיתי מודע למדי לסוגי הפעילות של היהודים בתחומים מסוימים.
האם הייתה איזו צורה אחת של טינופת או זנות, בלי שיהודי אחד לפחות היה מעורב בזה?
אם חתכת בזהירות מתחת לשכבה כזו, גילית, כמו תולעת בגוף נרקב, לעתים קרובות מסונוור מהאור הפתאומי, יהודוו!
מה שהיה צריך לראות בכבדות כנגד היהודים היה פעילותם בעיתונות,
אמנות, ספרות ותיאטרון. די היה להסתכל על לוח מודעות, ללמוד
את שמות הגברים מאחורי האשפה האיומה שפרסמו. זו הייתה מגפה,
מגיפה רוחנית, גרועה יותר מהמוות השחור של פעם,
והאנשים נדבקו בזה! זה מובן מאליו
שככל שהרמה האינטלקטואלית של תחום אומנותי ירוד יותר, כך פוריותו תהיה גדולה יותר. זה היה נורא. מדוע היהודי, ששטף את את כל תחומי התרבות הגרמנית בזוהמתו, נבחר על ידי הטבע ליעוד מביש זה?
האם בגלל זה מכנים את היהודים 'העם הנבחר'?
כעת התחלתי לבחון היטב את שמות כל היוצרים של
יצירות טמאות בחיים האמנותיים והציבוריים. התוצאה הייתה פחות ופחות סימפטית ליהודים.

לא משנה איך הרגש ההומני שבתוכי עשוי היה להגיב לגילויים חדשים אלו של תבונתי, העובדה שתשע עשיריות מכל הזוהמה הספרותית והאשפה האמנותית, הוא כולו תוצר של עם
שמהווה כמעט אחוז אחד מתושבי המדינה, קיבעו את עמדתי.
פשוט לא ניתן היה להניח כל מסקנה אחרת; זו הייתה האמת הברורה. (יש לציין, שלאורך תקופה זו בוינה, היטלר נדחה פעמיים על ידי האקדמיה האמנותית של וינה)

...ואז גם התחלתי להיכנס לעורקיה של תנועה חדשה שהסעירה את אירופה באותה תקופה: המרקסיזם. אני
הגעתי למסקנה שלי מהר יותר מאשר חשבתי. זה היה בזכות כך שכבר רכשתי ידע עמוק אודות היהודים.
זה אפשר לי לערוך השוואה מעשית בין
המציאות שחיים האנשים, לבין התיאוריות של
הסוציאל-דמוקרטים, וכך התחלתי להבין את השפה
של העם היהודי, אשר מחשבותיו תמיד מוסתרות בתוך עצמו; מטרתם האמיתית אינה נמצאת אפוא בתוך השורות עצמן, אלא מסתתרת היטב ביניהן.

זה היה המהפך הרוחני הגדול ביותר שאי פעם חוויתי.
חדלתי להיות קוסמופוליטן חלוש והפכתי להיות
אנטישמי אמיתי. מאז כבר לא פחדתי יותר בנוגע למוצקות דעתי, ולא חשתי בלבול או ספק בנוגע להשקפת העולם שגיבשתי יותר לעולם.

כאשר בחנתי את הפעילות של העם היהודי לאורך ההיסטוריה האנושית, פתאום קמה בי
שאלה מעוררת אימה. האם גורל מסתורי, עקב סיבות
שאינן ידועות לנו, בני תמותה פשוטים; רצה בכל כוחו לראות את הניצחון הסופי והנצחי של העם הקטן הזה על פני כל שאר העמים?

האם ייתכן שהעולם כולו הובטח לעם זה, לאחר שנגלה מאדמתו שלו?
האם יש לנו, לגרמנים, זכות אובייקטיבית להיאבק כנגדם על מנת לשמור על הגזע שלנו,
או שמא זה מוצדק רק סובייקטיבית, בינינו לבין עצמנו?

ככל שהתעמקתי יותר בתורת המרקסיזם וכך
בבהירות שלווה הרהרתי במהותו היהודית, כך גורלו של העידן שלנו נחשף בפניי.

הדוקטרינה היהודית של המרקסיזם דוחה את העיקרון האריסטוקרטי
של הטבע ומחליפה את הזכות הנצחית של כוח ועוצמה
במסת מספרים ומשקלם המת. כך הוא מכחיש את
ערך האישיות באדם, מפחית את חשיבות
הלאום והגזע, ומחסל מהציוויליזציה האנושית את הגרעין לקיומה ולתרבותה.

אם תהיינה הבסיס ליקום כולו, דוקטרינה זו תביא לסופו של כל סדר
אשר האדם יכול ליצור מבחינה אינטלקטואלית. תוצאה של החלת חוק כזה
יכול להביא רק כאוס והרס עלי אדמות, וכליון של הרוח האנושית. אם בעזרת האמונה מרקסיסטית היהודי ינצח
את שאר עמי העולם, הכתר שלו תהיינה ההלוויה הנצחית של הציוויליזציה, וכוכב הלכת הזה יהפך להיות, כפי שהיה עשרות אלפי שנים לפני עליית האדם, כדור ריק השט בחלל ללא כל מטרה. הטבע הנצחי נוקם באופן בלתי נמנע בהפרה של פקודותיו.
מכאן שהיום אני מאמין שאני פועל בהתאם לרצון הבורא הכל יכול: על ידי הגנה על עצמי מפני
יהודי, אני מבצע את עבודת האל." (יש לציין שהיטלר תיעב את הנצרות והחשיב אותה כמו המרקסיזם כתרגיל יהודי).

זה תרגיל רטורי. בהתחלה הוא יצר הזדהות רגשית, כאילו גם הוא כמוך,
ואז הוא השתמש בה לצורך מניפולציה רגשית.
גם קומוניסטים עשו תרגיל דומה, רק עם עשירים במקום יהודים.
ובשנתיים האחרונות זה הפך מאוד נפוץ.

כבר לא פונים להגיון, אלא רק למניפולציות רגשיות.
זה מגעיל, אבל יותר קל
מאשר לשכנע

אז אתה חושב שהוא פשוט נולד אנטישמי?

לא, התשובה היא כי למה לא?

חתימתי העצומה בגודלה הוסרה ע"י השליט הבלתי מעורער שימי, למי שיש בעיה שיפנה אליו.


ד אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. ה עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו