ה-ע´ של המדינה
http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=20783
במשך שבע שנים פיקד ע´ על ימ"ס יו"ש - יחידת המסתערבים הפעילה ביותר ביהודה ושומרון. עם פרישתו הוא מדבר על מניעת טרור לצד הימנעות מפגיעה בחפים מפשע, על חיי משפחה לצד עבודה צבאית, ועל ההשלכות הנפשיות של פעולות חיסול
גור סלומון
בחפ"ק ניתן היה לשמוע סיכה נופלת. מסוקי קרב חגו באוויר וטנקים התמקמו בעמדות. יתר כוחות החילוץ במעטפת החיצונית נערכו לגרוע מכל. באותן דקות, סמיר סאייד, סגן מפקד החמאס בטול-כרם, ישב נינוח במשרדי ארגון הצדקה של תנועתו בעיר. רק זמן קצר לפני כן שב מתפילת הצהריים במסגד הסמוך אל ערימות הניירת. האינתיפאדה היתה עדיין בשיאה, וסאייד, שהתמחה בגיוס מתאבדים ושיגורם למשימות בערי ישראל המדממות, רתם אליה את מלוא יכולותיו. בין תכנון, גיוס וביצוע, איכשהו הצליח למצוא זמן לפעילות פילנתרופית - לרווחתם של עניי עירו, ואגב כך לשביית לבם ומוחם. בשב"כ עמלו והזיעו חודשים ארוכים בניסיון להתחקות אחריו, על מנת לנטרלו אחת ולתמיד.
באותו בוקר של ספטמבר 2002 שבו התקבל המידע אודות מיקומו המדויק, הוחלט כי יש ללכוד את סאייד בחיים. גודש המידע שאצר בתוכו, כמו גם הרצון למזער ככל שניתן את הנזקים הנלווים, הצדיקו את הוצאתו מרשימת הסיכולים. הטילים נשארו לפיכך בירכתי המסוקים והפגזים בקני הטנקים. במקום אלה, הופקדה משימת היירוט בידי צוות חיילים ותיקים, מומחים בכל הקשור להסתננות חרישית אל היעד וביצוע חטיפה. בהינתן הפקודה, פתחו החיילים בנסיעה בטרנזיט חבוטה ברחובות טול-כרם, ניווטו במיומנות בין הסמטאות עד שהגיעו למשרדי הצדקה. חמישה ירדו מהרכב; שניים מהם התמקמו בכניסה לבניין והציבו שלט המורה שהמקום סגור, היתר המשיכו פנימה, עלו במדרגות, ומצאו את סאייד שקוע בקריאה.
בכיר החמאס לא גילה כל התנגדות. אולי היה זה הלם המפגש עם הצעירים שמראם דמה להפליא לזה המקומי ושפנו אליו בערבית צחה, ואולי היה זה קנה האקדח שהוצמד לגופו. אמו, ששהתה במקום, שאלה אותו מה קורה. "הכל בסדר", ענה לה והתלווה אל הלוחמים, בטרנזיט שהמתין בחוץ פגש את שאר חיילי הצוות מיחידת המסתערבים של משמר הגבול ביהודה ושומרון (ימ"ס איו"ש).
כששללם יקר הערך בידם הגיע שלב הנסיגה, ניתוק מגע זהיר מהשטח העוין. בעזרת מזל"ט שטס בשמי טול-כרם עקבו בחפ"ק בדריכות אחר הטרנזיט. הם ראו את הנהג מעניק זכות קדימה ומשתלב בתנועה, ובתום כמה דקות ארוכות יוצא את תחומי העיר. אנחות רווחה מילאו את חלל החפ"ק. את ההקלה הגדולה ביותר חש ניצב-משנה ע', מי ששימש אז - ועד לפני חודשיים - מפקדם של הימ"סניקים מאיו"ש.
אימונים בכפרים ידידותיים
בקרב הגורמים המקצועיים במערכת הביטחון יש הסבורים שבימ"ס הצליחו לעצב את מלאכת ההסתערבות לכדי שלמות. מומחיות זו, לצד יכולותיה המבצעיות האחרות, הפכו את היחידה במהלך השנים האחרונות לאחד מכלי הנשק היעילים ביותר כנגד ארגוני הטרור הפלשתיניים. בשל פעילותה חיים בכירי המחבלים בתחושת נרדפות, ומשקיעים אנרגיות עצומות בניסיון לחמוק ממבקשי נפשם. יותר מפעם אחת ירו פעילי הטרור על רכב פלשתיני, בחושבם שמדובר בכוחות מיוחדים של צה"ל. "הבאנו את ההסתערבות לרמה מאוד גבוהה", מצטנע ע'. "שלמות? צריך להמשיך לעבוד, לא להיכנס לשאננות, שחצנות ויוהרה".
יש משהו רומנטי, אפילו נוסטלגי, בעצם קיומה של הימ"ס. במובן מסוים, היחידה במתכונתה הנוכחית מהווה המשך לראשוני המסתערבים בארץ ישראל - אנשי 'המחלקה הערבית' של הפלמ"ח, שנסגרה עם הקמת צה"ל ב-1948. 22 שנים מאוחר יותר החיה סרן צעיר בשם מאיר דגן, לימים אלוף בצה"ל וראש המוסד, את הלחימה המסוערבת כשייסד את יחידת 'רימון' שפעלה נגד ארגוני הטרור בעזה.
מחלקת המסתערבים הראשונה של מג"ב ביהודה ושומרון הוקמה ב-1988. היא נקראה 'מחלקת ההתערבות' או 'מחלקת הכלבנים', והתעסקה בעיקר בלכידתם של מובילי הפרות סדר ומשליכי בקבוקי תבערה. מפקדה היה פקד שלמה כספי, שהגיע מהיחידה המיוחדת ללחימה בטרור (ימ"מ) ולימים עבר לצה"ל. המחלקה נחלה הצלחה ובמג"ב הוחלט ליישם את המודל גם בירושלים ועזה. כיחידה לכל דבר הוקמה ימ"ס איו"ש ב-91' על ידי רב-פקד אלי אברם ז"ל, ששנתיים מאוחר יותר נורה למוות במהלך מבצע בג'נין.
במהלך אינתיפאדת אל-אקצה בנו לעצמם הימ"סניקים מוניטין של "משוגעים" - כינוי חיבה המוענק על ידי הקולגות ביחידות מקבילות למי שלהוטים לצאת למרדפים מסוכנים בכל שעות היממה. הצלחותיהם בשטח הפכו את היחידה למבוקשת בקרב מתגייסים וחיילים ותיקים. הדרך אליה אינה פתוחה לכל אחד; אם בשנים עברו הגיעו רבים מהקצינים והלוחמים של הימ"ס מיחידות שדה ויחידות מיוחדות בצה"ל, ההעדפה המובהקת בשנים האחרונות היא לגייס כוח אדם משורות משמר הגבול. מדריכי היחידה בוחרים אישית את המועמדים לגיבוש מקרב מסיימי הטירונות בת ארבעת החודשים בבסיס מג"ב שבבית-חורון. רק 25 אחוז מהמועמדים עוברים את שלושת ימי הגיבוש ומתקבלים לקורס הלוחם.
בחמשת חודשי הקורס לומדים החניכים את יסודות הלחימה של יחידת המסתערבים: אימוני ירי אינטנסיביים, לוחמת שטח בנוי ושטח פתוח, התחפשות, נהיגה מבצעית, קרב מגע, ניתוח תצלומי אוויר, איסוף מודיעיני, מעקבים, תצפיות והתגנבות שקטה. דגש רב מושם על כושר גופני גבוה. בשלב מתקדם של ההכשרה נשלחים החניכים להיטמע בכפרים ידידותיים לבחינת תפקודם בסביבה ערבית, בטרם יוסמכו ויצורפו לצוותים המבצעיים, שם כבר יידרשו להיכנס לכפרים עוינים בזמן אמת.
חרב ההדחה תלויה מעל ראשיהם של החניכים עד ליומו האחרון של הקורס. המדריכים בוחנים כל מועמד בשבע עיניים, מבקשים לעמוד על אופיו ואיכויותיו כדי לדעת האם ניתן יהיה להוציא אותו לפעילות מבצעית בשטח, וכיצד יתפקד כשתתפתח תקרית אש בטווח של מטרים בודדים - סוג של התרחשות יומיומית במציאות של הימ"סניקים. בסיום הקורס מחולקים הבוגרים בין יחידות הימ"ס באיו"ש, עזה וירושלים. היחידה הראשונה גדולה באופן משמעותי משתי האחרות, ונחשבת למועדפת על ידי הבוגרים הטריים, שמבקשים ליטול חלק במרכז העשייה.
כולם מטרות כשרות
ע' אוהב את הבחורים שלו, את החיילים האלמונים עם זיפי הזקן והכאפיות, שמסתובבים כדרך שגרה בלב הכפרים ומחנות הפליטים, אקדחים ותתי-מקלעים מתחת ללבושם המרושל, בחפשם אחר האחראים לפיגועים. זר לא יבין את האהבה הזו, את אחוות הרעים שנוצרת באלפי שעות שטח על חשבון חיי משפחה נורמליים, אחווה שלעתים מקודשת בדם. הוא פיקד על המסתערבים באיו"ש במשך שש שנים וחצי, וחווה עמם סיטואציות שגדולי הכישרונות ההוליוודיים לא יכולים לביים. במארס האחרון עזב את היחידה, והתמנה לתפקיד אחר. את מקומו ירש סגן-ניצב ג', שהיה פקודו בשלב מוקדם יותר. "אני יכול להגיד שאפילו בכיתי כשעזבתי", מספר ע'. "היה לי מאוד קשה. אתה נמצא שנים עם אנשים בפעילות מסוכנת ומורכבת. בסופו של דבר אתה עוסק בחיי אדם".
חזותו של ע' מרשימה. סיכות ימ"מ וימ"ס מוזהבות מעטרות את חולצתו לצד כנפי צניחה. גופו חסון כשל גבר הצעיר בעשרים שנה מגילו, עדות לשירותו ביחידות עילית. כניגוד חריף לחזות החיצונית, דיבורו רך ונטול יוהרה. בבסיס מטה החיל, האהדה כלפיו מורגשת. הפקידים באים לשאול משהו, להחליף מילה. ע' מקבלם בחיוך, מקדיש כמה דקות לכל אחד.
ע' (48), נשוי ואב לשני בנים, גדל במשפחת חקלאים בחבל תענך, משפחה ארצישראלית שורשית שעודדה אותו לשירות קרבי. באוגוסט 1977, עם סיום לימודיו בבית הספר החקלאי בנהלל, התגייס לגדוד 890 של הצנחנים ושירת שם ארבע שנים. בדצמבר 81', חודשים ספורים אחרי שחרורו מצה"ל, התגייס ע' לימ"מ (היחידה המיוחדת למלחמה בטרור) של המשטרה ונשאר ביחידה 19 שנה. במשך התקופה הזו התקדם ומילא מגוון תפקידים, החל מלוחם ומפקד צוות, דרך מפקד פלגה, קצין מבצעים וקצין הדרכה, ועד לתפקיד של סגן מפקד הימ"מ.
ב-1999 עזב את הימ"מ ויצא לקורס במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל. באוגוסט 2000, כאשר קיבל לידיו את הפיקוד על ימ"ס איו"ש, לא ידע כי הוא עתיד להיקלע בתוך חודשיים לסערת הפעילות האינטנסיבית של האינתיפאדה, עוד בטרם הספיק לבסס את מעמדו בקרב פקודיו. ע' ולוחמיו נדרשו להסתגל במהירות למציאות חדשה ובלתי מוכרת. על פי הנתונים המסכמים של כמעט שבע שנות עבודה, ההצלחה היתה מסחררת: 1,200 מבצעים, 125 חיסולים של מבוקשים, 600 מעצרים ועוד כמאה מעצרים של מבוקשים שנפצעו במהלך הפעילות ללכידתם. המחיר: 13 לוחמים שנפצעו בהיתקלויות - רובם חזרו לשירות פעיל אחרי תקופת החלמה - והרוג אחד, קצין המבצעים של היחידה פקד פטריק פרג, שנפל בחברון באפריל 2002 בעת מצוד אחר אחמד קאפישה, מבכירי המבוקשים. האינתיפאדה, חרף השלכותיה הטראגיות, סיפקה למסתערבים אוצר של ידע ולמידה מבצעית, צבירת ניסיון והפקת לקחים. בימ"ס גובשו במהלך השנים הללו תורות לחימה ייחודיות שהופעלו בהצלחה.
למרות הכותרות שמקבל כל חיסול של 'מבוקש בכיר', בבנק המטרות של הימ"ס אין אבחנה מעמדית כשמדובר במחוללי טרור. לדברי ע', כולם בגדר מטרות 'כשרות' - ממפקדים בכירים בארגונים דרך דרגי הביניים ועד לפעילי השטח. השב"כ מספק את המודיעין, הימ"ס יוצא לבצע. "ברגע שיש מודיעין", אומר ע', "הדבר היחיד שחשוב זה לנסות ולעצור את הפיגוע המתקרב". במקרים נדירים, המטרות אינן קשורות לפעילות טרור מובהקת. כזה הוא למשל מוחמד ג'עידי, שבאפריל אשתקד שיסף את גרונה של ענבל עמרם, צעירה מפתח-תקווה, במהלך שוד רכבה. כעבור שבועיים הופתע ג'עידי על ידי המסתערבים במרכז רחוב סואן בקלקיליה, הועמס לרכב ונשלח לעמוד לדין בישראל.
חיסול של בכיר הוא אפקטיבי לטווח ארוך? נראה שהארגונים מתאוששים במהירות יחסית.
"כן, הם מתאוששים. בעיקר פגיעה בדרגי הביניים היא פחות משמעותית. אבל החשיבה, שלי לפחות, היא שכל פגיעה בבכיר עוצרת ומעכבת את התשתית".
המבצע נמשך נצח
ברוב המוחלט של האירועים הימ"ס יוצא מנצח. זה מעיד על המקצועיות של הלוחמים, או על הבינוניות של היריב?
"זה מעיד על המקצועיות, על הניסיון, על משך השירות של הלוחמים. כל לוחם כבר היה כמעט בעשר היתקלויות, והוא מכיר ויודע".
יש כבוד כלפי היריב?
"תמיד יש כבוד. בכל השנים ניסיתי להדגיש את זה ללוחמים: כל מבצע הוא בבחינת הפעם הראשונה שיוצאים לשטח. כך צריך להתייחס לזה, כדי לא להיכנס לשאננות ובסוף לחטוף מכיוון לא צפוי".
ניתן לשמר את רמת המתח כשמוציאים כזו מסה של פעילות?
"כן. זה מצריך ממני באופן אישי, כמפקד, להיות מעורב 24 שעות במה שקורה. פיקדתי על 99 אחוז מהמבצעים. אין מבצע שלא הייתי חלק מבניית התוכנית שלו. הייתי מודע לכל אדם - בדיוק איפה הוא נמצא ובאיזה רכב. זה דורש הרבה שיחות עם הלוחמים, גם לפני המבצע וגם תוך כדי הביצוע".
קיים פחד ממוות ומפציעה, או שבשלב מסוים מפתחים אפתיות?
"באופן טבעי יש פחד. הרבה פעמים אתה רואה רכב שלנו שנוסע במרכז העיר ולפתע נתקל ברכב של מחבלים, האחד יורה על השני, ואתה עדיין לא מבין מה קורה. אלה רגעים מאוד לא קלים - החשש שאנשים ייפגעו או ייהרגו. כל מבצע שפיקדתי עליו נראה כאילו הוא נמשך נצח. מצד שני, אתה כל הזמן נמצא בתוך העשייה ועסוק בלדאוג לאנשים, כך שאין הרבה זמן לפחד".
מכל מאות המבצעים, יש אחד שמבחינתך היווה הישג משמעותי במיוחד?
"מאוד קשה לי להצביע על אחד מתוך כ-1,200. כל מבצע זה סיפור מפה ועד הודעה חדשה. היו כל כך הרבה מקרים של מתאבדים שכבר יצאו לדרך עם חגורות נפץ, או עמדו לקבל מכונית תופת וכדומה. כמעט כל אירוע הוא סיפור של הצלת חיי אדם".
ובכל זאת, אירוע אחד כן נחרת עמוק בזיכרונו של ע' ומלווה אותו עד היום. היה זה אחד מערבי יוני 2002, כאשר מחבל חדר לבית משפחת שבו ביישוב איתמר ורצח את האם רחל, שלושה מבניה, ואת מפקד כיתת הכוננות ביישוב, יוסף טויטו. ע' ולוחמיו היו אז בפעילות בשכם הסמוכה והוזעקו למקום. אחרי כמה דקות של התפרסות סביב הבית, כששמעו קולות ירי בוקעים מתוכו, פרצו פנימה. בקומה הראשונה גילו את אחד מילדי המשפחה ששכב במיטתו וניצל כיוון שהעמיד פני מת. המחבל בינתיים נמלט לקומה השנייה, והצליח לפצוע שני לוחמים בטרם חוסל. באותה קומה נמצאה בחיים בת נוספת של המשפחה, נערה בת 13 שהסתתרה מתחת למיטה. "הבית החל לבעור בשלב מסוים מהתחמושת שנורתה", מספר ע'. "המחזות של גופות הילדים ואמם היו מאוד קשים".
מהן השלכות של עבודה כזו, של חשיפה אינטנסיבית למתח ולמראות מהסוג שתיארת, בהיבט הנפשי?
"ישנן השלכות, וראינו את זה גם ביחידות אחרות. אנחנו מכירים ויודעים שהדברים האלה יכולים להשפיע על הלוחמים. השתדלנו להקדים תרופה למכה ובמשך הזמן עבדנו עם אנשי מקצוע - פסיכולוגים ממג"ב - שערכו מפגשים עם הלוחמים כדי לא להגיע למצב של הידרדרות".
בשנים האחרונות היו מקרים של יוצאי 'רימון' - ז'אן אלרז ודניאל עוקב - שהפכו לרוצחים ונימקו את המעשה בטראומות משירותם הצבאי. טשטוש הגבולות בין העשייה המבצעית לחיים האזרחיים מהווה סיבה לחשש?
"מפקד, באופן טבעי, צריך להיות ער לכל, אבל אלה מקרים קיצוניים שקשה לי להסביר".
חיי משפחה בין ההקפצות
מרכיב מרכזי במוניטין של ימ"ס איו"ש היא הגמישות, היכולת להוציא מבצע מרגע לרגע, בהתאם לתמונת המודיעין המשתנה: ללמוד את תוכנית הקרב, להתארגן על הציוד תוך שעות ספורות, ולצאת אל עבר היעד. הסובלים העיקריים הם בני המשפחות, בעיקר אלה של אנשי הקבע הנשואים, המהווים שליש מכוח האדם בצוותים. המחויבות לעבודה המסוערבת היא טוטאלית. הימ"סניק הממוצע נדרש לזמינות של 24/7. בכל רגע נתון הוא עשוי לעזוב את הבית והמשפחה, עם קבלת הקריאה בזימונית. הנשים והילדים, פעמים רבות, חיים בחרדה מתמדת לגורל אבי המשפחה. המקרה של פטריק פרג ז"ל, בן 30 במותו, שהותיר אחריו אשה ותינוק בן עשרה חודשים, יכול היה רק להגביר את החרדה הזו.
ע' מכיר היטב את ההקרבה הכרוכה בעבודה. כבר 30 שנה שהוא חי את השטח, ורואה את המשפחה בין זינוק אחד למשנהו. יומיים לפני עזיבתו את התפקיד בימ"ס עוד הספיק להשתתף בקרב פנים אל פנים עם ראש הג'יהאד האסלאמי בג'נין, אשראף סעדי, שזוהה נוסע ברכב יחד עם שני מבוקשים. כוח מסתערבים יצא למרדף שהסתיים בהריגתם של שלושת המחבלים. שבוע לפני כן פיקד ע' על מבצע חיסולו במרכז שכם של מבוקש ששילח מתאבדים לראשון-לציון ובת-ים.
מה מניע אדם להקריב כל כך הרבה? זו אהבת המולדת, או אהבת המקצוע - האקשן והאדרנלין?
"אהבת המולדת. על בטוח. אנשים רוצים לתרום, להיות במרכז העשייה. אלה חבר'ה עם מוטיבציה מאוד גבוהה, מקצוענים. ההשקעה שלהם היא בלתי רגילה".
איך המשפחה מתמודדת עם סגנון החיים הכולל אלמנט קבוע של סכנה?
"זה לא פשוט, ולכן מפקד צריך לראות איך הוא יכול להקל. כשהיה אפשר, היינו באים לקראת הלוחמים. כשיש להם אירועים משלהם, שמחות וחגים - חשוב מאוד להגיע לשם ולכבד אותם, כי זה מה שנותן את המוטיבציה".
נגרמים משברים בחיים האישיים?
"כן. לכן לאחר כמה שנים חלק מהנשואים, או כאלה שנמצאים לקראת חתונה, פשוט מחליטים שהם רוצים לעזוב כדי לעשות לביתם".
החיל מסייע לשמור על התא המשפחתי?
"בתור מפקד, השתדלתי לעשות הכל ולהפגין אכפתיות. להגיד מילה טובה, במיוחד אחרי מבצעים. זה משהו שעושה רק טוב".
הגיל והתרגיל
מלבד הימ"ס, נמצאות בביזנס של ההסתערבות עוד כמה יחידות הנחשבות אף הן לבעלות רמה מקצועית גבוהה. 'דובדבן', הוותיקה והמוכרת מכולן, הוקמה בפרוץ האינתיפאדה הראשונה וחוותה במשך השנים עליות ומורדות, הצלחות מרשימות ומנגד הרוגים בתאונות אימונים ותקלות מבצעיות. במקביל אליה פעלה ברצועת עזה יחידת 'שמשון', עד לפירוקה ב-93'. הגדעונים, יחידת עילית של המשטרה הכחולה שבמקור הוקמה כדי לפעול במזרח ירושלים, ביקשה לעצמה נתח מהאקשן והעתיקה מקצת פעילותה ליהודה ושומרון. גם הימ"מ, ביתו לשעבר של ע', ביצעה בשנים האחרונות מאות פעולות סיכול מעבר לקו הירוק, אולם אלה ברובן נשאו אופי של מבצעים "ירוקים" (על מדים), ופחות הסתערבות.
ע' מתפתל באי-נוחות כאשר הוא מתבקש לדרג את הימ"סניקים אל מול הקולגות בתחרות העזה על לבו של השב"כ, 'המזמין' את המבצעים. "גם האחרים מעולים", הוא אומר.
ובכל זאת, היכן הימ"ס ממוקמת בהיררכיה? היא נחשבת לטובה ביותר, למועדפת על השב"כ?
"זה קצת קשה, אין לי, אני לא רוצה... אני גם מאוד לא אוהב להשתחצן, אבל בהחלט. אני חושב שזו היחידה הכי מועדפת על השב"כ".
כשהוא מתבקש לפרוט את יתרונה של היחידה, מסביר ע' כי הימ"סניקים מביאים עמם ערך מוסף שאין בנמצא אצל האחרים: רבים מהלוחמים ("המגיעים מכל הקשת העדתית בישראל, ובכך נסתפק") דוברים ערבית מבטן ולידה, ומאמצים בשטח בקלות יחסית את הניב הפלשתיני.
יתרון שני טמון בוותק, בהיכרות האינטימית עם תאי הלחימה, מה שמייתר את הצורך ב'נוהלי קרב' ארוכים לקראת כל משימה. לא נדיר לפגוש בימ"ס לוחמים פעילים שנמצאים ביחידה מאז הקמתה. "יש לנו אנשים מאוד ותיקים שמכירים כמעט כל צומת, כל מסעדה, כל סמטה, וגם את החמולות ויחסי הכוחות. אני שימשתי מפקד כמעט שבע שנים. אלה דברים שלא קיימים בשום מקום. בכל גזרה כבר החלפתי איזה שלושה מח"טים, שלושה אוגדונרים וכמה אלופים", הוא צוחק. "למה אני נשארתי? כי הרגשתי שזה המקום שאני יכול לתרום בו הכי הרבה".
התחום היחיד שבו הוא חש כי הימ"ס נופלת ממקבילותיה נוגע לתקציבים המוענקים ליחידה. הימ"מ והגדעונים נהנים ממשאבים כספיים כמעט בלתי מוגבלים לרכישת אמצעי לחימה וציוד, והדבר בא לידי ביטוי גם בתנאי השירות. לימ"מ, לדוגמה, ניתנת הפריבילגיה לרכוש את נשקה באופן עצמאי, בנפרד מהצבא ומהמשטרה. לפי פרסומים, היחידה אף מחזיקה צוות בשם "החוליה השקטה", שמטרתו לפתח תרגולות של לוחמה זעירה ולבחון ציוד וכלי נשק חדשים. "אנחנו יחידה משטרתית שבפועל כפופה לצה"ל", מסביר ע'. "יש בעיה עם ההגדרות מי האבא והאמא שלך. אני יכול לומר שבסך הכל המצב טוב. מובן שאם היה יותר, זה היה יותר טוב".
בין היחידות מתקיימת יריבות על מבצעים?
"לא יריבות. יש תחרות, שזה דבר טוב ובריא. ברגע שיש שתי יחידות מקבילות, כל אחת רוצה להיות טובה יותר, וזה מוביל להגעה לרמות גבוהות יותר".
בתקופה האחרונה, בדיווחים על חיסולי מבוקשים עולה שוב ושוב שמה של הימ"ס. בקושי שומעים על דובדבן.
"אני לא אגיד מילה רעה על דובדבן. זו יחידה מצוינת, שפועלת בסיכון מאוד גבוה, ויחד עם הימ"ס נושאת את עיקר הנטל בשטחי איו"ש".
כשהגדעונים העבירו חלק מהפעילות שלהם ליהודה ושומרון. זה יצר מתחים? הרגשתם שהם פולשים לשטח שלכם?
"שום דבר. הם עבדו בהיקף מאוד קטן - פה מבצע, שם מבצע. היתה כל כך הרבה פעילות, שתאמין לי שהספיק לכולם. אבל פעילות ברמה שאנחנו עשינו? זה לא".
לפני שנה היה בדובדבן מקרה של אנשי צוות שהודחו מהיחידה, אחרי שסירבו לצאת לשטח בטענה שהם שחוקים וזקוקים למנוחה. זה יכול לקרות גם בימ"ס?
"הגיל והבגרות ממלאים כאן תפקיד חשוב. למעשה זאת עבודה של מפקדים, למצוא את האיזון בין הדברים ולעשות אותם בצורה נכונה ושקולה. אלה יחידות שצריך לדעת לעבוד איתן נכון, בהתחשבות הנכונה, לראות איפה ומתי אנחנו הולכים להעמיס יותר מדי על חייל".
לדברי ע', מחוץ לישראל אין כיום יחידות שמיישמות את מודל ההסתערבות בלחימה בטרור, אולם הרבה מנסות ללמוד מהימ"ס איך הדברים נעשים. ביחידה מוחמאים, אך לא ששים לשתף אחרים בסודות המקצוע. "חשוב שנשמור אותם לעצמנו", הוא אומר.
לא מנגנון החושך
בלתי אפשרי לדעת כמה אזרחים נצלו בשנות האינתיפאדה הודות לפעילותה של ימ"ס איו"ש. ניתן רק להעריך שמדובר במאות, אולי אפילו אלפים - בבתי קפה, באוטובוסים, במסעדות, בקניונים, מדן ועד אילת. הפעילות, מטבע הדברים, נעשית בחשאי, הרחק מעיני הציבור, הסועד את לבו או מתכרבל מתחת לפוך בשעה שבג'נין, טול-כרם, שכם ורמאללה מתנהלים קרבות אש מטווח אפס.
דווקא החשאיות הפכה את היס"מניקים למטרה נייחת וטרף קל בעבור השמאל הרדיקלי. כבר שנים שהם מתוארים - במאות מאמרים ודיווחים - כרוצחים בעלי אצבע פזיזה על הדק, מחסלים ממסדיים-למחצה שאינם סרים להוראות הפתיחה באש, ושתחפושותיהם אינן מתיישרות עם כללי הקרב ההוגן. המתנגדים והמבקרים חוגגים בכל פעם שאזרחים פלשתינים חפים מפשע נקלעים לקו האש ונפגעים. "כדור בראש מטווח מטרים, בלי אזהרה ובלי כל ירי לגלגלים כפי שטוען צה"ל", כתב גדעון לוי בטורו השבועי בעיתון 'הארץ', תחת הכותרת 'נוהל הריגת ילדה' (24.3.2006). "כך, על פי עדות דודה הפצוע שהיה לצדה, הרגו מסתערבי מג"ב את אכבר זייד, תלמידת כיתה ב', שהיתה בדרכה אל הרופא (...) כל ימ"סניק יכול לראות שבמונית היתה ילדה קטנה".
המטרות שלכם הם מחבלים עם דם על הידיים, ועדיין מדובר בלקיחת חיי אדם. חושבים על זה בסיום מבצע?
ע': "אני חושב יותר על מה היה קורה אילו לא היינו עוצרים אותו או פוגעים בו. אני חושב על אותם ילדים, אותם אזרחים, כל אותם אנשים שיכלו להיהרג על ידי המבוקש, שניסה או התכוון להוציא פיגוע עם חגורת נפץ. אנחנו גם נזהרים מאוד לא לפגוע בטעות במי שלא מעורב".
איך אתה מתייחס לתדמית 'מנגנון החושך', שיטת פעולה ללא שקיפות, שיש שמדביקים לכם?
"הדברים פשוט לא נכונים. אני יכול להגיד לך שנערכים תחקירים על ידי כל הגורמים - אם זה אלוף, מפקד האוגדה, מפקדי מרחבים במג"ב וכל גורם אחר. כאשר נפגע מישהו שלא היה צריך להיפגע, מתבצעים תחקירים ומחמירים. אנחנו כפופים להוראות פתיחה באש של פיקוד מרכז".
על גדעון לוי ו"נוהל הריגת ילדה" שלו מגיב ע' ב"שטויות! אין לך מושג כמה אנחנו עושים כדי שלא ייפגעו חפים מפשע, ודאי שלא ילדים וזקנים. אני יכול לומר שאנחנו מחמירים עם עצמנו, ואם נפגע אזרח, אני אישית וכל המפקדים שמעלי רואים בזה כישלון של המבצע. זה הדבר הראשון שמתוחקר.
"כאחד שהיה קרוב לדברים ומכיר אותם, אני יכול להגיד שאנשים לא מסוגלים לדמיין את הפעולות שאנחנו עושים כדי לא להגיע למצב הזה. צריך להבין שאנחנו עובדים בתנאים לא קלים, ולצערנו לפעמים נפגעים גם אחרים. אני שמח שזה קורה רק לפעמים ובמקרים מאוד חריגים".
אם הלוחמים מומחים בירי מדויק, מדוע זה קורה?
"המבוקשים נטמעים בתוך אוכלוסייה תמימה. זה מעניק להם איזשהו מיגון. הרבה פעמים אנחנו יודעים שהם נמצאים במקומות הומי אדם כדי שיהיה לנו הרבה יותר קשה לפגוע בהם, ואז אנחנו צריכים לעשות עבודת פינצטה בתוך כל הקהל הזה כדי לפגוע במבוקשים או לעצור אותם. מושקעת בזה הרבה מאוד מחשבה. למאמץ הזה לשמירה על חיי חפים מפשע אין אח ורע - הדגשים באימונים, בתדריכים, בהוראות שניתנות. אבל שוב, כשאתה עובד כל כך הרבה, לפעמים נפגע גם מי שלא היה צריך".
אין מאה אחוזי הצלחה.
"אין מאה אחוז בשום תחום, ואני לא מכיר יחידות של מאה אחוז. ואני אומר שוב: כשנפגעים אזרחים וילדים אני רואה בזה כישלון מבצעי. שאף אחד לא יטעה. הלוחמים גם מקבלים על הראש במקרים האלה, זה לא משהו שעובר סתם כך. מתחקרים אירוע לעומק, ואם צריך להעניש מישהו, אז מענישים. זו יכולה להיות השעיה של לוחם מפעילות למשך תקופה מסוימת, ובמקרה של אירוע מאוד חריג, הוא בהחלט עלול להיות מודח מהיחידה".
הציבור הוא כפוי טובה?
"אני לא חושב כך. קיבלנו חום ואהבה כמעט מכל גוף ומקום שנחשפנו אליו, ואנשים תורמים ועוזרים".
ועדיין, החברה הישראלית הפכה לחומרנית. ההערכה כלפי הלוחמים שמוכנים להקריב הכל נמצאת בירידה מתמדת.
ועדין, החברה הישראלית הפכה לחומרנית. ההערכה כלפי הלוחמים שמוכנים להקריב הכל נמצאת בירידה מתמדת.
"קיצונים וחריגים יש בכל מקום ובכל תחום. בציבור הכללי ישנה הערכה מאוד גדולה ליחידה וללוחמים שעושים את הפעילות".
25/5/2007