לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 17-05-2005, 17:11
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
האומנם "חומת מגן"? אביתר בן-צדף האומנם "חומת מגן"? מאת אביתר בן-צדף

מאמר של אביתר בן צדף מתוך נתיב. המאמר סוקר את הלחימה בטרור בישראל

ציטוט:
האומנם "חומת מגן"?
אביתר בן-צדף

אביתר בן-צדף הנו עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי הרצליה. לשעבר עורך כתב-העת מערכות. מאמרים מפרי עטו ראו אור בנתיב.
הדעות המובעות במאמר מייצגות את עמדות המחבר בלבד.


טקטיקה ישראלית בלוחמה בטרור

ממלחמת סיני ועד מלחמת ששת הימים לחמה ישראל בהסתננות ובמבצעי פיגועים חבלניים, באמצעים שונים של ביטחון שוטף שעיקרם פעולות מודיעין, סיורים ומארבים. הקמת פת"ח בשנת 1965 העלתה את ההסתננות מַדרגה, והפכה אותה ללוחמת טרור. ניסיונות ישראל להפסיק את פעולות פת"ח באמצעות פעולות תגמול קטנות של צה"ל בירדן ובלבנון נכשלו, וגם פעולת תגמול גדולה (מבצע 'מגרסה' בסמוע בנובמבר 1966) לא הביא את שלטונות ירדן להפסיק את פעילות הארגון מתחום הממלכה.

במלחמת ההתשה שהחלה אחרי מלחמת ששת הימים, הפכה הלוחמה בטרור לתחום מרכזי בפעילות יחידות החי"ר. צה"ל הקים יחידות ללוחמה במחבלים, כמו "סיירת חרוב" בפיקוד המרכז שפעלה במקביל לפעולת "סיירת שקד" בפיקוד הדרום, "סיירת אגוז" בפיקוד הצפון (שפעלה כבר אחרי מלחמת סיני), יחידת המיעוטים, פלוגות סיור חטיבתיות, משמר הגבול ויחידות מיוחדות. באותה תקופה הפך הטרור נגד ישראל לטרור בינלאומי, שכלל חטיפה ופגיעה במטוסים שהיו בדרכם לישראל וממנה.

הכרעת הטרור בעזה בתחילת שנות השבעים נעשתה בשילוב כוחות ממשמר הגבול, מחטיבות סדירות וחטיבות מילואים של חי"ר, מ"סיירת שקד" ומ"סיירת רימון". חיסול הטרור בעזה היווה נקודת מפנה בלוחמה הישראלית בטרור.

במלחמת ההתשה פותחו טקטיקות למארבים ולסיורים והוגבר שיתוף הפעולה עם משטרת ישראל ועם השב"כ. במקביל פותחו אמצעים טכנולוגיים לחסימת גבולות (כמו גדר אלקטרונית), נרכשו אמצעי גילוי (מכ"ם-ימי ומכ"ם-קרקעי), ושולבו אמצעים אלקטרו-אופטיים באמצעי לחימה נגד חדירות (כמו מערכת המקלעים דגן, שמפתחיה זכו בפרס ביטחון ישראל על פיתוחה).

למרות פיתוח האמצעים הללו, לא התקדמה תורת הלחימה. הסיבה, לדעתי, היתה שלא נשמרו המסגרות שביצעו את עבודת הביטחון השוטף (בט"ש), ובעיקר, עקב פירוק הסיירות הפיקודיות אחרי מלחמת יום הכיפורים (על מנת להקים עוד מסגרות לוחמות). כתוצאה מכך עברה המשימה לגדודי חי"ר בסדיר ובמילואים, והיתה משימתם המשנית לאחר ההכנות למלחמה כוללת. עם שקיעת צה"ל במשימות בט"ש בדרום-לבנון, התברר כי לוחמה נגד גרילה הִנָה התמחות מיוחדת, וגדוד אגוז הוקם מחדש. עקב צורכי הלחימה באינתיפאדה בפיקוד המרכז, הוקמו מחדש "גדוד חרוב" ו"גדוד דוכיפת". כמו-כן הקימו צה"ל ומג"ב יחידות מסתערבים. פרק מיוחד בפני עצמו הנו השתלטות על אירועי פיגוע-מיקוח. מאז חטיפת השומר רוזנווסר ממטולה ואירוע ההשתלטות על מטוס "סבֶּנה" בנמל התעופה לוד (מאי 1972), הוכנו כוחות למשימה זו – אך אלה היו בעיקר כוחות של חיילי חובה מיחידות סיור. חוסר ההתמחות של הכוחות הללו גרם, כנראה, כשלים רבים.

שינוי מהותי חל בשנת 1973 עם הקמת ימ"ם – יחידה מיוחדת של מג"ב ללוחמה בטרור. ביחידה זו משרתים שוטרים וקצינים בשירות קבע, מה שמאפשר התמחות ופיתוח תורות לחימה ואמצעים מיוחדים ללוחמה בטרור. אלא שעימותים בין צה"ל למג"ב מנעו את הפעלתה המבצעית באירועי פיגוע-מיקוח (עד לשנת 2002), למרות התמחותה בו ולמרות החלטת ממשלת ישראל על חלוקה תפקודית של המשימות, כאשר משטרת ישראל, שבמסגרתה פועל מג"ב, אחראית לנעשה בתוך "הקו הירוק".



השפעת הסכמי אוסלו

יישום הסכמי אוסלו העמיד בפני מתכנני הלחימה בטרור ומבצעיה בעיות ניכרות, שהוחרפו עם השנים עקב ייסוד הרש"פ, שהקימה מערך מסועף של מנגנוני ביטחון. עיקר הבעיות היה מדיני: בהחלטה של הדרג המדיני נמנע צה"ל מלהיכנס לאזורי A ו-B, גם לא ב"מרדף חם", שהותר בהסכמים. כתוצאה מכך נוצרה בשנות התשעים תחושה כי אזורים אלה ביו"ש חסינים מפני עונשין ישראלי, ומהווים ערי מקלט למחבלים ולעבריינים פליליים שפעלו נגד אזרחים ומטרות ישראליות. יתר על כן, את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל ניצלו מנגנוני הביטחון של הרש"פ כדי לקבל מישראל מידע על "מבוקשים", על מנת להזהירם. מדיניות "הדלת המסתובבת" בבתי-הכלא של הרשות מנעה, למעשה, ענישה של מחבלים בבתי-משפט ישראליים – כפי שמדגימים בבוטות משפטי הבזק לרוצחיו של השר רחבעם זאבי בעת המצור על לשכת ערפאת ברמאללה.



הגברת היירוט הממוקד

פרוץ המהומות (אינתיפאדת אל-אקצה) בספטמבר 2000 שינה מאוד את אופי התגובה הישראלית, ובעיקר לאחר חילופי השלטון בפברואר 2001. בהפעלה נמרצת של מדיניות היירוט הממוקד הרגה ישראל בשיטתיות מבוקשים (בעיקר, אנשי חמא"ס והחזית העממית), שנצבר עליהם מידע. מרשימת המיורטים נעדרו אנשים שמילאו תפקידים מדיניים לכאורה, כמו מרואן ברגותי. כך ניצלה הרש"פ את העמימות בהגדרה בין פעילים פוליטיים לבין פעילים צבאיים, על מנת להקנות לאנשיה חסינות מפגיעה ישראלית. עד "חומת מגן" יורטו כמה עשרות מבוקשים. למבצעים הללו הוקצו – לפי התרחישים השונים של היירוטים – מסוקי קרב, צלפים, כוחות מיוחדים ויחידות אחרות.

ככל מבצע מיוחד, מבצע ליירוט ממוקד הנו "דקירת סיכה", ולהצלחתו יכול להיות ערך מוסף אסטרטגי. זהו מבצע מורכב ביותר, עתיר זמן, עתיר משאבי אנוש ועתיר משאבי מודיעין, שיכולות להיות לו תשואות מבצעיות ותשואות בהרתעה. נראה כי יש הקבלה מעניינת בין מבצעי יירוט ממוקד לבין טרור אישי.

יירוט המבוקש ראאד כרמי מדגים את הבעייתיות המדינית הכרוכה במבצע שכזה – וזו אינה הבעיה הקשה ביותר שניצבת בנוהל קבלת ההחלטה. למבצעי היירוט הממוקד יש ערך מוסף בהיותם איום על בכירים בארגוני הטרור. חקר הלוחמה בטרור, בארץ ובעולם, מלמד כי איום מתמיד ברמה גבוהה על חיי הפעילים בארגוני טרור יוצר מעמסה כבדה עליהם ומסיט את עיקר מאמציהם ממבצעים לשרידוּת. אלא שמבצעי יירוט הנם עתירי משאבים ומוּעדים לתקלות שמקורן במודיעין לא-מלא למשימה, תקלות טכניות, או מזל. למבצעים של יירוט ממוקד חשיבות מדינית גדולה, והם מתבטלים לעתים משיקולים של ביטחון מקורות המודיעין, שיקולים אתיים, או שיקולי מדיניות. יירוטים מאיימים על ארגוני טרור, ובעיקר על הבכירים בהם. לכן הם מוצדקים מבצעית ומוסרית (גם כאשר נוצר "נזק סביבתי"). הם יוצרים הדדיות במשוואת הקטל ומאיימים על שלמות שרשרת הפיקוד. יירוטים משבשים את המערכת החבלנית פעמיים: מחד גיסא בחיסול המטרה – הם מאיצים את הקידום ומכניסים למעגל אנשים שלא הוכשרו די, ומאידך גיסא הם מוחקים זיכרון ארגוני רב. לפיכך הם יכולים להוות כלי חשוב בלוחמה בטרור. מכל פעולות התגובה של ישראל ב"גאות ושפל", דווקא ליירוטים היתה תגובה קשה ביותר, מבצעית ותעמולתית, וזאת, לדעתי, משום שהיירוטים מאיימים מאוד על עצם תשתית הארגון.

"האם ניתן להרתיע מחבלים-מתאבדים?" שואל גנור, ותשובתו חיובית:

בפיגועי התאבדות מעורבים עוד אנשים – החל ממקבלי ההחלטות עבור לפעילים. כל אלה אינם מתאבדים, ואותם ודאי ניתן להרתיע.

איום על חייהם, למרות מאזן האימה כביכול שייווצר עם יירוטם, הנו כלי מרתיע מאין כמותו.

מיטוט הרש"פ הוא צעד ראשון לאיון (nullification) הסכמי אוסלו. מבחינה זו יש בכניסה לתחומה איתות ברור כי הטרור אינו משתלם אלא אדרבא, הוא מזיק למה שנתפס על-ידי המנהיגות הפלשתינית כאינטרסים של עמה. מכאן נפתח השער להרחקת ערפאת ואנשיו מיש"ע, ולחיסול הישויות שהם תוצרי הסכמי אוסלו. בסופו של התרחיש הזה צָדק, לכאורה, אותו מנהיג פלשתיני שדוּוח כי אמר לערפאת בדיונים של המשלחות הפלשתינית בשיחות קמפ דייוויד כי בסירובו ימיט על העם הפלשתיני "נכּבה" חמורה מזו שאירעה בשנת 1948.



ביטול חסינות הרש"פ

הגברת הפיגועים נגד אזרחי ישראל, לא רק ביש"ע, ומַעבר המחבלים לשימוש בנשק רקטי קצר-טווח ובמרגמות, יצרו איום חדש על ישראל. ממשלת שרון הגיבה תחילה בהססנות (שמקורה כנראה בהרכבה המפלגתי). נקודת מפנה במדיניות התגובה הישראלית היתה תפיסת אוניית הנשק "קארין אֵיי": בראשונה יכלה ממשלת ישראל להביא קבל העולם הוכחות גלויות לפעילות טרור שיוזמת הרש"פ. תפיסת האונייה הסירה את הערפל מהתחום האפור שבין פעילות מדינית לפעילות מבצעית בדרך הקלאסית – "עקוב אחר נתיב הכסף".

נראה כי ההחרפה בפעילות הטרור לאחר מכן (שליוותה את שליחות גנרל אנתוני זיני) הניעה את התגובה הישראלית: כניסה מהוססת לשטחי A ו-B של יחידות צבא, למרות החסינות שכביכול נוצרה שם. כוחות גדולים של צה"ל נכנסו שוב לערים ולמחנות הפליטים ביו"ש וכרסמו בפועל בסמכות הרש"פ. פעולה זו נעשתה למרות תחזיות כי שיבת צה"ל לאזורים הללו תהיה עקובה מדם, והיו גם שהגדירוה כבלתי-אפשרית.

למבצעים הללו, שבאו בעקבות פיגועים גדולים ומכאיבים, היתה הצלחה מוגבלת מכיוון שמתווה הפעולה הישראלית היה ברור למחבלים, שטרחו להיעלם מהשטח מיד לאחר כל פיגוע מחשש לתגובה ישראלית. לכאורה הכרסום בסמכות הרש"פ נראה מובן מאליו בכל עימות כוחני בינה לבין ישראל – בגלל האַ-סימטרייה ביניהן. אלא שבמלחמת טרור דווקא לחלש יש יתרונות מסוימים. היתרונות הללו נשללו מהרש"פ כאשר ממשלת ישראל הוציאה את צה"ל למבצע "חומת מגן", אחרי טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה.

"חומת מגן" בוצע אחרי שמלכתחילה הוכח כי צה"ל יכול להיכנס לאזורי הרש"פ ביו"ש מבלי לסבול אבדות ניכרות. הכניסה המסיבית לכמה ערים בו-זמנית הִכניסה את מנהיגי המחבלים ללחץ כיוון שלא יכלו לחמוק. יחסית להיקף הגדול של המבצע, לא נהרגו בו הרבה מחבלים – לפי נתוני צה"ל נהרגו במבצע רק עשרות מחבלים ואנשים ממנגנוני הביטחון של הרש"פ – זו תוצאה של הבנת מפקדי צה"ל כי הם פועלים בשטח בנוי ומאוכלס בצפיפות, תחת עינה הפקוחה של דעת-הקהל העולמית. גם הכניסה למרכזי הטרור – מחנות הפליטים ג'נין ולקסבה בשכם – היתה זהירה, למרות השימוש בטנקים ובמסוקי קרב.



לוחמה בשטח בנוי

צורת לחימה זו קשה ביותר ומחייבת הכנות, תרגול רב והקפדה ניכרת בפיקוד ובשליטה. למרות שכוחות חי"ר מתאמנים בה דרך שגרה, יש רצון ניכר בכל צבאות העולם להימנע ממנה. בעיקרון ניתן לעשות זאת על-ידי שימוש רב בהפצצות אוויריות, בארטילריה ובירי טנקים. עם זאת, גם עיר הרוסה (כמו ברלין 1945) דורשת טיהור מדוקדק בידי כוחות חי"ר, שיפעלו מבית לבית. נראה כי דווקא הריסות מכבידות על טיהור כיסי התנגדות. הן מעניקות למגן, המכיר היטב את השטח, יתרון-מה על התוקף.

הפעולה הרוסית בצ'צ'ניה, הפעולה של נאט"ו בקוסובו והפעולה האמריקנית באפגניסטן, מדגישות כי להריסה מוקדמת של עיר מיושבת, כאשר התקשורת העולמית נוכחת, יכול להיות מחיר מדיני כבד ביותר. כלומר: בעיתוי הפריצה למחנה הפליטים בג'נין יכול היה צה"ל להפעיל ירי מדויק מטנקים וממסוקי קרב בלבד, כדי למנוע לחץ מדיני להפסיק את המבצע מיד.

תורת הלחימה מעדיפה טיהור של עיר מבחוץ פנימה. כדי להפעיל במקביל כמה כוחות לכיבוש עיר, יש לחלק את גזרת הלחימה ליחידות-משנה, ולתאם את פעולת הכוחות בהן כדי למנוע נפגעים מ"אש ידידותית". כן משמשת חלוקת הגזרה לפריצת דרכי גישה, שמאפשרות תגבור כוחות, פינוי נפגעים ואספקה. בלחימה במחבלים ברצועת עזה בתחילת שנות השבעים, פרצו אנשי "שקד" דרכים במחנות הפליטים, כדי לאפשר חדירה נוחה, בטוחה ומהירה של כוחות לתוכם. פריצת הדרכים גם אפשרה ל"שקד" להטעות את המחבלים, כיוון שנכנסו בהן כוחות רבים שחלקם נועדו להונאה ולהסחה.

ב"חומת מגן" לא היה שימוש נרחב בפריצת דרכים – עד לאירוע נפילת שלושה-עשר הלוחמים בג'נין. אז הוכנסו דחפורים לשטח, וסייעו לטהרו.

תורת הלחימה ממליצה לטהר בית-קומות מלמעלה למטה: אם הבית יציב, יש להשתלט על גגו ולחדור ממנו לתוך גרם המדרגות. לחימה מלמעלה למטה נוחה יותר מבחינה פיזיולוגית. היא מאפשרת ערנות גבוהה יותר של הלוחם, תוך שיפור יכולתו לצפות ולהגיב מבלי להביאו ליציבה בלתי-נוחה. בנוסף, ירי מנשק קל כלפי מטה נוח ובטוח יותר. במתאר הלחימה בג'נין ובשכם ניתן היה להנחית לוחמים על גגות הבתים תוך שימוש במסוקי סער (דוגמת "בלק הוק") או במסוקי קרב. ייתכן, כי חשש מירי צלפים (שאפיין את פעולת המחבלים נגד צה"ל באירועי מנהרת הכותל 1996) מנע שימוש בטכניקה זו, למרות השליטה המוחלטת של צה"ל באוויר.

הקצאת ג'נין לחטיבת מילואי חי"ר זכתה לביקורת ציבורית רבה בעת המבצע ואחריו. אמנם אפשר לתמוה על ציוות החטיבה הסדירה של הצנחנים וחטיבת גולני לכיבוש העיר שכם, תוך ציוות חטיבת מילואי חי"ר לכיבוש ג'נין, אך כוחות המילואים הוכיחו כי אינם נופלים במקצועיותם ובהנעתם מחיילי החובה, והשלימו את משימותיהם למרות האבדות הכבדות שסבלו.

תזמון הפעולה בג'נין ודחייתה לסוף המבצע מעוררים שאלות. ניתן לתמוה מדוע לא בוצעה הפעולה במקביל להשתלטות על ערים אחרות ביו"ש: פעולה כזו היתה אמנם יוצרת לחץ רב על מנגנוני התיאום בין הכוחות השונים של ארגוני המחבלים, אך היתה גם מעיקה על הפיקוד והשליטה על כוחות צה"ל. נראה כי ג'נין הוצבה כיעד אחרון (בניגוד לפעולה במקביל) משום היותה סמל של חסינות אל מול כוחות צה"ל. בג'נין הצטברו כוחות רבים של מחבלים, גם ממנגנוני הביטחון של הרש"פ, ואלה היו יעד חשוב ביותר כשנכנס צה"ל לעיר ולמחנה הפליטים שלה. נחישותם של הפלשתינים בג'נין הפכה את הגנת העיר לסמל (שיאסר ערפאת ניסה לשווקו בעולם תחת הכותרת "ג'נינגרד") שלא החזיק זמן רב מעמד וה"כיס" הפלשתיני הוכרע.

בלוחמה בשטח בנוי, המעבר מבית לבית הנו חיוני ומסוכן. במהלך המבצעים בתחילת 2002 פיתח צה"ל טכניקות למעבר בטוח בין בתים ובין דירות, תוך פריצת קירות. זו היתה הפתעה טקטית למחבלים. אולם, טכניקה זו הרסנית מאוד ואינה מצטלמת היטב, למרות יעילותה.



תקשורת בזמן אמיתי

כבר בכניסות הקודמות של צה"ל לערים באזורי A, הפגינה הרש"פ יכולת להפעיל לטובתה את התקשורת הזרה. היה ברור כי עם תחילת פעולת צה"ל תתחיל פעולה מדינית לעצירת הכוחות. הפעולה במתכונתה הסופית היתה מכה קשה ללגיטימיות של הרש"פ, והוכיחה את אי-יכולתה למשול בשטח. במצב כזה של חוסר לגיטימציה של שלטון, עולים כוחות אופוזיציה (וכאלה יש רבים בקרב "אנשי הפנים" – אלה שלא הגיעו לשטחים מטוניסיה), ונשמעות תביעות לרפורמה. גם טרם "גאות ושפל" היו ברש"פ אי-נחת ותסכול מחוסר היעילות של השלטון, מאורחותיו הבזבזניים ומשחיתותו, ואלה החריפו כאשר השוו את תרבות השלטון ברש"פ לשלטון הקודם, הישראלי, שעם כל מגרעותיו לא היה נגוע כדי כך באלימות, בבזבוז, בעושק, בשחיתות, בקבלת טובות הנאה ובחוסר יעילות.

כמו בכניסות הקודמות של צה"ל לשטחי הרש"פ, החלה מיד עם פרוץ הקרבות חרושת של סיפורי זוועות, שמערך התקשורת הישראלי בראשות דובר צה"ל לא היה יכול להתמודד עִמה. שׂיאה היה בסיפורים אודות "טבח" במחנה הפליטים בג'נין, שהועצמו עקב סגירת האזור לכניסת עיתונאים. את השמועות הניעו גם נציגים של ארגונים בינלאומיים (הבולט בהם היה הנורווגי טריה לרסן שפעל באזור בשם האיחוד האירופי), מבלי שיכלו לספק עובדות להוכחת טענתם. רק לאחר שהנזק התדמיתי אירע, סיפק צה"ל את העובדות שהפריכו את הטענות והצביעו על ה"טבח" כעוד טִפלול (מניפולציה) של תעמולת הרש"פ. אלא שפרק הזמן שחלף עד להפרכת הבדותות נוצל להשרשתן בדעת-הקהל בעולם.

למדינה דמוקרטית יש בעיה תדמיתית קשה כאשר הסברתה נעשית על-ידי אנשי צבא במדים. לכן תמוהה העובדה שעיקר ההסברה הישראלית נותר עדיין בידי יחידת דובר צה"ל. עם כל הרצון הטוב, הסברה היא התמחות, ולאנשי צבא אין כל יכולת להתמודד עם בעיותיה. היותם במדים יוצרת מחסום ביניהם לבין אנשי התקשורת הבאים מרחבי העולם. המבנה הקשיח של יחידה צבאית מַקשה על פעולת יחידת דובר צה"ל הרבה יותר מאשר מבנה של יחידה במשרד ממשלתי. כבר אחרי מלחמת יום הכיפורים נשמעו תמיהות על הטלת המשימה על הצבא. הסוגיה עלתה לדיון מקיף במהלך האינתיפאדה ובמלחמת המפרץ, אך נותרה ללא שינוי.

למרות דיבורים רבים במטכ"ל לדורותיו האחרונים על היות התקשורת זירה חיונית במלחמה, נותר הטיפול בנושא חובבני, טפל, חסר תשומת-לב וחסר עניין – כאילו מנחה אותו תחושה של "אי-אפשר להצליח, אז למה להתאמץ?" שרק מועצמת מאז "שלום הגליל". בעידן של תקשורת גלובלית, על מדינת ישראל לפתח אמצעים לתגובה תקשורתית מהירה ולטיפול בלתי-שגרתי בעיתונאי חוץ המואמנים בארץ. דרך נאותה לכך היא הפרטת ההסברה הישראלית על-ידי טיפוח יזמות פרטית בתחום מתן שירותי תקשורת לכתבי החוץ. הפרטה כזו תאפשר הפצה של עמדות, של מסמכים ושל חומר הסברה תוך "הלבנה" של מקורותיו הממשלתיים. באתוס העיתונאי יש יחס של בוז להודעות לעיתונות לעומת "חומר עיתונאי", שרצוי שיהיה "בלעדי". הפרטת ההסברה "תכשיר" את המידע הזה, ותאפשר לארגוני התקשורת הזרים להשתמש בו.

האם יכולה מדינת ישראל להתמודד עם אזרוח ההסברה? מאז מלחמת ששת הימים נכשלו כל הניסיונות להקים מערך אזרחי להסברה מדינית. מי שמונו לתפקיד נוכחו לדעת כי שׁיחתוּ זמנם על מאבקים בין-משרדיים ולא עסקו במאבק בתעמולה הערבית. לכן, למרות אי-התאמתה למשימה, תמשיך, כנראה, יחידת דובר צה"ל להיות המסביר הלאומי של ישראל. ייתכן כי מינוי רות ירון ממשרד החוץ לתפקיד דובר צה"ל, ישפר את המצב, מאחר שהיא דוברת מקצועית המכירה היטב את התקשורת הבינלאומית ואת בעיות ההסברה של ישראל מתקופת היותה דוברת שגרירות ישראל בוושינגטון.

שילוב של יחידות צילום – גם טלוויזיוני – בכוחות הלוחמים, היה יכול לשמוט מהרש"פ חלק גדול מהצלחתה התעמולתית. נראה כי גם אם חשבו בירושלים על תיעוד בזמן אמיתי של הפעולה, קיבלה ישראל "רגליים קרות" בעניין לאחר שידור הכתבות על טיהור הבתים במבצעים הקודמים. עם זאת, העובדה שצילומי מזל"ט על ביום הרוגים בג'נין השפיעה על דעת-הקהל, מצדיקה גישה זו. יתר על כן, ראוי שצוותי הצילום לא יהיו מיחידת דובר צה"ל אלא של סוכנויות ידיעות ושל ספקי שירותים לצוותי תקשורת, על מנת שמוצריהם לא ייתפסו כהודעות ישראליות לעיתונות.



משבר המוטיבציה

לאינתיפאדת אל-אקצה שפרצה בספטמבר 2000 היתה השפעה מהממת על דעת-הקהל הישראלית. בניגוד לציפיות ערפאת, דעת-הקהל התלכדה מאחורי המנהיגות וגילתה אחריות, למרות שלבסוף גרמה לחילופי שלטון. התברר גם כי המתיישבים ביש"ע אינם החוליה החלשה בחברה הישראלית, כפי שצפו רבים וביניהם ערפאת – אלא דווקא מוקד של חוסן ודבקות ביישוביהם, אף שלפי נתוני דובר צה"ל, מרבית הנפגעים היו ביו"ש ולא בתחומי "הקו הירוק", כאשר כשני שליש מהנפגעים הם אזרחים. ובניגוד לציפיות ערפאת, לא נראתה גם העמקה של השסע בין המתיישבים ביש"ע לבין שאר היהודים אזרחי ישראל.

מבצע "גאות ושפל" – תגובת צה"ל למהומות, יצר עומס ניכר על מערך המילואים של צה"ל, שממילא סובל מכמה בעיות קשות, ביניהן אי-חלוקה שווה של הנטל, ביטוח לקוי, נפילת אנשי מילואים ופגיעה בשאֵריהם – בעיות שלא נפתרו למרות התרעות רבות במשך השנים. הבעיות הללו החריפו עקב הקריאה המרובה למילואים, והביאו לעימות גלוי בין ארגונים שמייצגים את בעיות חיילי המילואים (שהבולט בהם הוא פורום מג"דים, מח"טים וטייסים במילואים) לבין צה"ל.

כמו-כן החריפה לקראת סוף 2001 סוגיית הסירוב לשרת בשטחים וזכתה להד בציבור, עד כי היה חשש שאנשי מילואים יסרבו בהמוניהם להיקרא לשירות מילואים בשטחים. החשש הזה התבדה עד מהרה. השלב הראשון של הפרסום דווקא הניע תנועת התנדבות גדולה לשירות במילואים ובמג"ב. אחר כך נוכחו בצה"ל כי היענות חיילי המילואים לצווי החירום אדירה. מבלי להיכנס לדיון בסוגיות האתיוֹת של סירוב לשרת בצבא מטעמי מצפון ושל עידוד לסירוב כזה – נראה כי למרות השסע הפוליטי בחברה הישראלית, לתחושה של חירום לאומי יש השפעה גדולה יותר מאשר לאמונות ולדעות.

סוגיית הסירוב והגיוס הנרחב ל"חומת מגן" הביאו בסופו של דבר לנקיטת צעדים לתיקון העיוות בביטוח אנשי המילואים בחקיקה בכנסת. כן נמסר על פעולות רבות לשיפור ההנעה של חיילי המילואים ושל מפקדיהם. ביחידות רבות הסתיים גיוס החירום במסדרים חגיגיים שבהם קיבלו אנשי המילואים תעודות על השתתפותם במבצע, ובפעולות גיבוש יחידתיות. סוגיית ההוקרה, מעֵבר לחלוקת צל"שים ועיטורים, צריכה להיות על סדר-יומו של המטכ"ל עקב הצורך המתמיד בתגבור ההנעה של הלוחמים. מאז "שלום הגליל" לא הוענקו לחיילי צה"ל עיטורי מערכה, והיוזמה לתת "תעודות השתתפות" היא תחליף לא-מספק.

נראה לי כי ישראל הזניחה מאוד את טיפוח ההנעה למלחמה, ובעיקר מאז הסכמי אוסלו, שלכאורה בישרו את פרוץ עידן השלום במזרח התיכון החדש. משך שנים נזנח אף הבסיס האידיאולוגי היהודי והציוני למאבקנו על המדינה. הפיכת המדינה ל"נורמלית" העמיקה את החילוניות, ובמרבית האוכלוסייה היהודית אין למסרים הדתיים השפעה. לעומת זאת, לאל-קאעידה, חמא"ס, הג'יהאד האיסלאמי וארגונים פונדמנטליסטיים מוסלמיים אחרים, יש גם מקורות דתיים-אמונתיים להנעת הטרוריסטים, ויש לחפש את הדרך היעילה לפגוע בהנעתם במישור הדתי.

יסוד מעניין במוטיבציה הנו הדמוקרטיה הישראלית. החברה השסועה בימי שגרה, הוכיחה את יכולתה לעמוד באתגר. נראה, כי ערפאת לא הצליח להבין את המשחק הדמוקרטי בכלל ואת הדמוקרטיה בישראל בפרט, וקיווה כי מהלומה קשה ועקובה מדם תמוטט את החברה הישראלית. כואבת וחורקת שיניים, גילתה החברה הישראלית כושר ספיגה ואחדות. יתר על כן, נראה לי כי דווקא טפלול ערביי ישראל להצטרף למהומות, הביא לתוצאות הפוכות: תחושה של מצור מבחוץ ומבפנים ליכדה את החברה הישראלית, מעֵבר לוויכוחים הנמשכים על עתיד המדינה ועל גבולותיה, לתגובה קישחת ולקונצנזוס מאחורי ההנהגה –אחד מביטוייו היה התמיכה הסוחפת באריאל שרון בבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001, וביטוי אחר שלו הנו הנטייה של דעת-הקהל הישראלית אל המרכז.



משימות מול זמן

אחת הבעיות הכרוניות במלחמות ישראל למן תש"ח היא "שעון הזמן" שעצר לא-אחת את צה"ל מלהשלים את משימותיו ומנע הכרעה בשדה-הקרב. נראה כי גם "חומת מגן" נפל קורבן ל"שעון הזמן". המבצע הופסק עם גמר טיהור מחנה הפליטים בג'נין – למרות לחץ מדיני להפסיקו עוד קודם לכן – תוך תחושה כי הושלם בחיפזון ועוד נותרו משימות שלא הושגו. מרחב הזמן למבצע צומצם עקב הצלחת הרש"פ לעורר גל איבה נגד ישראל, שלוּוה בגילויי אנטישמיות ברחבי העולם.

המתכנן הישראלי צריך לקחת בחשבון מבצע מודולרי מתגלגל, שכל יחידה בו עומדת בפני עצמה, ומַעבר משלב לשלב מותנה בהתמודדות מוצלחת בזירת ההסברה ובזירה הדיפלומטית. מבנה כזה אינו מאפשר קביעת משימות מרחיקות-לכת למבצע צבאי – גם אם הוא מוצג כתגובה (מוצדקת בעיני העולם) לאירוע טרור. כיוון שמבצע כזה מותנה ביכולתה של מדינת ישראל להסביר את עמדותיה, היא צריכה להשקיע עוד יותר בהסברה שלה, ולתכנן את מהלכי ההסברה במקביל לתכנון המבצעי.

ניתן לשאול: מדוע לא החלו במבצע בסוף 2001 – סמוך לאירועי הטרור ב- 11 בספטמבר, כאשר האווירה העולמית היתה אוהדת מאוד לכל גילוי של לוחמה בטרור?



ההרתעה הישראלית

משנות החמישים הוכח כי לפעולות תגמול – ככל שיהיו גדולות, או מתוחכמות – יש השפעה מוגבלת, והן אינן מרתיעות לאורך זמן. למעשה, גם ניצחון מוחץ כמו במלחמת ששת הימים לא הצליח להרתיע את הערבים. מצרים הפתיעה את ישראל כשצבאה החל לפעול נגד צה"ל בסיני שבועות ספורים לאחריה. יתר על כן, תבוסת צבאות ערב במלחמה ושחרור רצועת יש"ע העבירו את עיקר ההתנגדות לישראל אל כתפי המחבלים.

למרות זאת המשיכה ישראל בפעולות תגמול לאורך כל התקופות. במסגרת זו ניתן לראות את "מבצע ליטני", את מערכת "שלום הגליל" ואת "חומת מגן", כפעולות תגמול.

הצלחת חיזבאללה להסיג את צה"ל מדרום-לבנון – ובעיקר הצורה בה עזב צה"ל את השטח – נתפשה כמכה רצינית לכושר ההרתעה הישראלי. גנור מפנה את תשומת-לבנו לעובדה כי כושר הרתעה במלחמת טרור משפיע על כושר ההרתעה ממלחמה קונבנציונלית, ולהפך. מפלות (אמיתיות, או נתפשות) באחת מהן או בשתיהן יכולות להרוס את ההרתעה הישראלית. כך יש מקום לסברה כי הפגיעה בתדמית העוצמה הישראלית בעקבות הנסיגה מדרום-לבנון היתה בין המניעים לפרוץ המהומות בספטמבר 2000.

מבחינה זאת "חומת מגן" הצליח לא רק ברמה המבצעית, אלא גם בהקרנתו על יכולת ההרתעה של ישראל. אך כדי לשמר הרתעה זו אין להסתפק במבצע בודד, אלא להמשיך להפעיל לחץ מתמיד על ארגוני המחבלים, על הרש"פ ועל פעילי הטרור. גם הצלחת "חומת מגן" לא תספק הרתעה לתמיד, ויש לחזור על מבצעים דומים, אזוריים ומקומיים, על מנת לשמר את הלחץ על ארגוני המחבלים, ועל מנת לסכל את התארגנותם ואת פעילותם המחודשת.

מאות העצורים, כולל בכירים, וארכיוני הרש"פ שנתפסו ב"חומת מגן", סגרו פערים בכיסוי המודיעיני ובהערכה הנקודתית בשב"כ ובאמ"ן, ונתנו תמונה נאותה על תשתית טרור שניתן לבנות בזמן לא-ארוך. שימור ההרתעה הישראלית כלפי ארגוני המחבלים לאחר "חומת מגן", מחייב ניצול ההצלחה וחזרה עליה כל אימת שיש התרעה על התארגנות, המשך היירוטים הממוקדים (למרות האיומים לגמול עליהם בפיגועים) ומניעת התארגנות הרש"פ מחדש כארגון תומך-טרור.

מבחינת ההרתעה הישראלית, לאי-הפעלת מבצע כדוגמת "חומת מגן" בחבל עזה, יכולה להיות השפעה מזיקה. האומנם לא יכול היה צה"ל לפעול במקביל בשתי החזיתות? זו בעיה מדינית מחד גיסא, ובעיה בפיקוד ובשליטה מאידך גיסא. בידי ישראל יש די והותר עילות לביצוע מבצע כזה בחבל עזה.

היבט אחר בהרתעה יצר המשך פעולת ישראל בג'נין, וזאת למרות לחץ קשה שהפעילו התקשורת הבינלאומית, האיחוד האירופי, האו"ם, מחלקת המדינה האמריקנית והנשיא ג'ורג' בוש עצמו. בניגוד לכל השיקולים, ישראל התעלמה מלחץ התקשורת הבינלאומית ויצאה למבצע. אחר כך המשיכה בהשגת יעדיה למרות הדיווחים העוינים בתקשורת ברחבי העולם. יתר על כן, היה צפוי שישראל תתעלם מהלחץ האירופי למרות העיצומים הכלכליים שהונחתו עליה. אך כיוון שישראל לא שעתה ללחץ האמריקני והמשיכה את המבצע עד לסיומו, היא יצרה לעצמה, בעיני הפלשתינים, תדמית שישראל משוחררת יחסית מתכתיבים אמריקניים כאשר מדובר בנושא שהיא מגדירה חיוני לאינטרסים שלה. הפלשתינים ראו, בניגוד לציפיותיהם, שישראל "השתגעה" והפסיקה לסור למָרוּת מלאה של ארה"ב. בכך היא שינתה את משוואת ההרתעה בינה לבין הרש"פ, וכנראה גם במישורים אחרים של יחסיה עם העולם הערבי.

כעת יצטרכו הפלשתינים לשקלל מחדש את יחסם להפעלת לחץ בינלאומי על ישראל. נראה כי כבר באינתיפאדה הראשונה התכוונו הפלשתינים לסכל תגובות ישראליות באמצעות לחץ בינלאומי – ראשית בתקשורת ולאחר מכן באמצעות ארגונים בינלאומיים, משרדי חוץ וממשלים זרים. במהומות האחרונות הלחץ על ישראל כולל איומים בתביעות בינלאומיות נגד מנהיגים, נגד מפקדים ונגד חיילים שהשתתפו בפעולות נגד המחבלים. הפעלת האו"ם וארגונים בינלאומיים ל"חקירת" תלונות נגד ישראל היא כלי דו-תכליתי: כך ניתן להוציא את דיבת ישראל רעה ולהרתיעה מפעולה. לכן הנחישות הישראלית למנוע את הגעת "ועדת החקירה" שמינה מזכ"ל האו"ם, היתה במקומה. גם סיכול הוועדה יכול להיחשב כנדבך נוסף בהרתעה הישראלית נגד הפלשתינים – הוא יכול להיתפש כאיפוס השפעה של כלי חשוב שמנצלים הפלשתינים במאבקם בישראל. מבחינה זו, לדחייה של בית-המשפט הבלגי את התביעה הפלשתינית נגד ראש הממשלה אריאל שרון (בגין אירועי סברה ושתילה), השפעה חיובית דומה על ההרתעה הישראלית כלפי הרש"פ וכלפי העולם הערבי.



סיכום

מבצע "חומת מגן" לא היה מלחמה אלא פרט בתוך מערכה כוללת נגד הטרור הפלשתיני, ולא היה ביכולתו להפסיק את הטרור כליל או לנצחו. ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל הוכיחה כי מבצע בודד יכול להרתיע לזמן קצר בלבד ויש לִחזור עליו שוב ושוב.

כיוון שיש משוב בין הרתעה נגד המחבלים להרתעה נגד מדינות ערב, אסור לישראל להיכשל במלחמתה בטרור, וגם לא להיתפש כנכשלת. לביצועים הטובים של יחידות צה"ל ב"חומת מגן" השפעה קצרה ביותר אם לא תיפגע הנעת המחבלים להתארגן שוב. לכן על צה"ל להמשיך לשהות בשטחים המועדים להתארגנות מחבלים. כל הרפיה בלחץ על המחבלים תנוצל מיד לפעילות מחודשת ולהתארגנות.

כדי להעצים את ההישגים במבצעים נגד טרור, יש להרבות במבצעים פסיכולוגיים (PSYOPs), שיכו במחבלים ובאוכלוסייה התומכת בהם. כמו-כן יש לפגוע בלגיטימיות של הרש"פ על-ידי חשיפת חוסר יעילותה כגוף שלטוני וחשיפת השחיתות שפשתה בה ובמנהיגיה.

הישגי "חומת מגן" היו מודיעין, קעקוע התארגנויות הטרור, תפיסת מנהיגי הטרור וביטול החסינות, כביכול, של שטחים ביו"ש מפני עונשין ישראלי. ישראל צריכה לנצל את ההצלחה בכל המישורים הללו כפי שנעשה היטב באירוע "קארין איי".

המאבק באש"ף וברש"פ הוכיח כי עוינות התקשורת הבינלאומית לישראל מהווה נטל אסטרטגי. מבצע "חומת מגן" הדגיש את הלקח הזה. ניתן אמנם לפעול גם תחת עולו של נטל כזה, אך חייבים לפעול לשינוי המצב. מעבר לתשלום מס-שפתיים לזירת התקשורת, יש להכין תוכניות ממשיות לפעולה בזירה זו. בין השאר יש לתגבר את יחידת דובר צה"ל באנשי מקצוע, באמצעים ובתקציבים שיאפשרו לה להתמודד כהלכה. כבר לפני כעשור הצבעתי על אי-התאמת היחידה לתפקידה והצעתי פיתרונות שונים לתיקון המצב.

לפי קאטליפ ועמיתיו, יחסי הציבור הם באחריותו של המנהל, ומטרתם ליצור אווירה ציבורית שתאפשר לארגון להשיג את מטרותיו. במסגרת הפקת הלקחים מ"חומת מגן" יש לעשות בדק-בית ביחידת דובר צה"ל, על מנת שתוכל לתרום לניצחון במלחמה. וָלא – אין בה צורך.n




_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 00:40

הדף נוצר ב 0.06 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר