אשמח אם מישהו מכיר ויכול לסרוק.

תודה

"בונם הוליד את ינאק, ינאק הוליד את זליג, זליק הוליד את מישק, ומישק הוליד את גיורא" עמוס עוז

הסיפור מופיע בספר "חליפת לחץ" מאת מירב הלפרין ואהרון לפידות.
במהדורה החדשה, זו שיצאה לאור בשנת 2000 הסיפור מופיע בפרק 32 בעמוד 203.

יש ברשותי את הספר אך איני יודע אם ניתן להעלות חלקים ממנו לכאן עקב זכויות יוצרים.

"I love the smell of napalm in the morning"

סיפור מצוין. נכתב על ידי אשר שניר זכרו לברכה. אם משהו סורק שיעלה בבקשה גם את פרק הפתיחה של הספר "רקוויאם ליריב" אחד הסיפורים היותר טובים שקראתי. בנוסף לכישוריו כטייס, אשר שניר הצטיין בסגנון כתיבה עשיר וקולח, מומלץ.

עם כ"ץ לטנטא - הרבה זמן חיפשתי את הסיפור המרתק הזה, כתיבה מצויינת וסיפור טוב על אנשים טובים שאינם.

(מנהלים, אם יש אשכול רלוונטי אז אשמח אם תעבירו לשם)

סיפור ליום הזיכרון. סיפור שהיה באמת.

על הנווט רס"ן אהרון כ"ץ הי"ד כותב ב-1982 תא"ל אשר שניר זצ"ל.

(מתוך הקובץ "חליפת לחץ" בהוצאת משרד הביטחון 1987 בעריכת מ. הלפרין וא. לפידות )
12 שנים נאבקים צוותי הפאנטום במערכות טילי SA קרקע-אויר סובייטיים. זו מערכה מתמשכת בין הטובים שלנו לטובים שלהם: מערכה עקובה מדם ורבת אבידות לשני הצדדים, והיא מערכת-מפתח שאין לעוקפה, לא אנו ולא הם.

בשבת, 24 ביולי 1982 אחר-הצהריים, לאחר שהביסו את טילי SA-6 , קראו הפאנטומים תיגר על הסוללות החדישות SA 8 זו היתה להן הופעת בכורה עולמית. כששקעה השמש היו שלוש מהסוללות מנותצות ושרופות,
אבל הפעם זה לא נגמר חלק: פאנטום אחד הופל אל הבקעא. טייסיו נטשו אותו, אבל אהרן כץ הגיע מת לקרקע. מת איתו חלק מכולנו. איש חכם, זך, חזק, מיוחד, בלתי-נשכח.

הנה סיפורה של טיסה אחת איתו באוקטובר 1973. טיסה לא נשכחת לא רק מפני מה שקרה בה, אלא מפני שבמשך שעה וחצי קשות מאוד היינו בה יחד במאמץ נפשי יוצא-דופן, וכשנחתנו ידענו שנזקקנו לכל כוחותינו המשולבים בכדי שתיגמר כפי שנגמרה.

הזירה היא הדלתא של הנילוס, החלק הפנימי (מערבי) של המשולש שבין הרוזטה לדמייטה. התאריך הוא 15 באוקטובר 1973, לב מלחמת אוקטובר. הנפשות הפועלות הן עשרים וארבעה טייסים ונווטים מטייסת העטלף, רכובים על תריסר פאנטומים. המשימה: תקיפת שדה התעופה המצרי טנטא. נגיע לשם בשני זוגות ושתי רביעיות. .

את לוח הזמנים אינני מצליח לשחזר במדויק. אבל זכור לי תדריך די לחוץ למבנה גדול החייב להיות מתואם בקפדנות. לפנינו תקיפה מורכבת ועמוקה מול התנגדות מלאה - תותחי נ''מ, טילים, מטוסי מיג ודרך חזור ארוכה. עם זאת, התדריך נחפז, ובלב מתגבשת לאיטה התחושה הקשה ביותר לטייס-קרב: איננו מוכנים מספיק. במידה מסוימת מאוזנת ההרגשה הזו על-ידי הידיעה שהאיוש כולו נבחרתי וחזק, ושאני מוביל שוב עם כץ, ומה שתלוי בתא האחורי שלי יהיה בכל תנאי שלם, נכון, בזמן וללא דופי. כץ הוא משכמו ומעלה. בין היתר מפני שהוא יודע. יודע כל מה שצריך, את כל הים. מיד כשהגענו אל המטוס המסובך הזה, על שש מערכות הנשק המרכזיות שלו, אפשרויותיהן השונות וכל הקומבינציות המורכבות שבין כל אלה, התבלט כץ, סג''מ גבוה עם כיפה סרוגה ועיני תכלת צוחקות, כמי שיודע טוב מכולנו. כשאתה טס איתו אתה פטור לגמרי מהירהורים מיותרים. כשכץ אומר, אתה עושה, כי חכמתו המיוחדת היא חכמת המעשה, חכמת אמת, ולא חכמה טווסית ומתייהרת.

אתה יושב בתדריך ושומע את התיאום המסובך בהמראות ואת כל המינהלה העצומה בקשר, בהסעות וכו'. אתה פוזל אל המפות ורואה שיש לך ניווט קשה מאוד וביצוע עוד יותר קשה. ואתה משתוקק לשבת חמש דקות בעיניים עצומות ולדמות את הטיסה, את המצבים. איפה לשים לב למה, על-פי מה לנווט, מאיפה יבואו הטילים ומתי ומנין יבואו המיגים. לראות בעיניים עצומות את הדלתא מתגלגלת מתחתיך במאה רגל ו550 קשר עם העצים וקווי המתח וכל הברזלים המתעופפים. בקיצור, לחשוב על עשר הדקות הקובעות. אבל אין זמן. "מהר מהר'', והמטוסים רק עכשיו בשלבי ההכנה הסופיים. וחלק יגמרו להכין תוך כדי זה שניקשר בתא, ואתה יוצא בהרגשה שכדי לא לדחות עשרים דקות אתה מפסיד באיכות הביצוע ובבטיחות.

יוצא עם כץ לפאנטום מספר 119. הידיים מלאות במפות, כרטיסי מפסקים
המסובכים,תצלומי המטרות, המצלמה והקסדה. כץ אוחז גם את ערימת הניירת שלי שלא הספקתי לארגן כיאות בגלל החיפזון. אקבל אותה ממנו בהסעה, מאורגנים לסדר ההופעה. מסומנים בכל המידע הקריטי, עם דגש על נקודות הביקורת ובאפס ליקויים (כץ כותב כל מלה פעמיים והעט שלו רץ פעמיים על אותם קווים. אף פעם לא שאלתי אותו למה ומאיפה ההרגל הזה). שנינו בודקים את ספר המטוס ואת המטוס שלנו מסביב, זה נכון תמיד, ועכשיו במיוחד: המכונאים עייפים, אנחנו עייפים, העבודה חפוזה, המטוס לא מוכן לגמרי ויש לחץ נפשי מעצם נוכחותנו. בודקים בתותח הוולקן ובמכ"ם, בכונסי האויר הגדולים, ובכן הנסע. בודקים באשכולות הפצצות הירוקות ובטילים (הרגלים ישנים אבל אינם נמחים מחיפזון. לא חשוב כמה דחוק הזמן, תמיד יש כמה שניות לצחצח בפאת שרוול הסרבל את ראש הזכוכית של טיל הסיידווינדר הירוק והארסי - ש"ייראה'" מרחוק וטוב), בודקים בצינורות הפליטה השחורים, במכלי הדלק ובסעפות המבער, בודקים בהגאי הכנפיים, ובזנב הגבוה עם החץ האדום וסמל העטלף.

נכנסים, נקשרים ב-119, מתחברים לחמצן ולקשר הפנים. "כץ, שומע?" "שומע חמש." "גם אותך", מנורת המפלט" "דולקת."
טקס קבוע שמחליף את התקשורת האישית שבינינו באלקטרונית. לא רואים פנים, לא רואים תנועות פה, אחר-כך גם יורד המשקף הכהה ולא רואים עיניים. מניעים את המנועים הגדולים, מחברים את החשמל, מכבים את מנורות האזהרה (חוץ משתי האחרונות שכבות רק על המסלול), למטה גמרו את ההכנות ואנחנו יוצאים למסלול. מסיעים, ותוך כדי ההסעה גומר כץ כצפוי את הכנת הניירות ומעביר אלי מאחור את המפות המסומנות כבר באזורים מוגני הטילים, בדוקות לזמנים, מהירויות, כיוונים, נקודות-ציון וחישובי דלק. מתאר לי שוב את הדרך, את הנקודות שנצטרך למצוא, מאיפה נקבל את נעילות הטילים ומה הם השדות השכנים בפטרולי המיגים שלהם אולי ניתקל. מסך המכ'"ם מרצד בינתיים בירוק, כשבודק כץ את המכשיר הגדול הזה שבחרטום השחור. מסביב, מדחסים שורקים, נאספת הרביעיה שלנו אילן ויואל פיין,דודו וירון, דודיק ויצחק. על המסלול השני נאספת הרביעיה של עמרי, ולפני שנינו מתיישרים הזוגות של צביה'לה וארנון ממריאים בשאגה חודרת עצמות.

מתיישרים, מריצים את המנועים משריקה לרעם מלא ושומעים ברדיו את הרביעיה של עמרי ממריאה. "זמן, " אומר כץ, "שלוש, שתיים, אחת, טופ" מבערים מלאים ויצאנו לדרך.

נאספים לרביעיות בדרך הים הארוכה מערבה (רווחת טעות אוריינטציה בגיאוגרפיה: מצרים שוכנת ממערב לארץ ישראל לא מדרום...) כץ עובר שוב על חישובי הדלק. בינתיים יש ממנו הרבה. אבל אנחנו יודעים שמעל למטרה ואחרי ההפצצה יהיה הדלק הגורם החשוב ביותר. מסביבנו הרביעיה: פאנטומים גדולים, כהים, עמוסי פצצות ודלק, נושפים צמות-עשן שחורות. לא רואים את החוף בגלל המרחק והגובה, אבל יודעים לפי מערכת הניווט האינרציאלית והזמן שמשמאל עוברות עזה, רפיח ואל-עריש, ואחר-כך הבארדווילים, פורט-סעיד, ביצות מנזלה ושפך הדמייטה. בעוד רגע נפנה דרומה ונסתער מצפון אל תוך הדלתא.

מאיצים ושוקעים אל המים מפני שפה המקום להגיד שמסביב לשדה פרושות שלוש סוללות 3-SA שכבר ''בדקנו'' אותן בטיסה קודמת והן בסדר גמור, ועוד שתיים SA-2 שבאיזור שטוח כמו הדלתא הן בהחלט עניין רציני בכל גובה, והתגלות מוקדמת היא די טראגית. אבל בינתיים שקט והכל בסדר, רק מה? הים שמאחורינו נראה כמו אחרי מעבר של שייטת טורפדות, אפוף רסס וקיטור...

מעט לפני חציית קו החוף פונה לאחור ועוזב מישהו מהרביעיה של עמרי -תקלת העברת דלק - ואת החוף אנו חוצים בזוג, שלישיה ורביעיה מדורגות ימינה. שניים מהמבנים אינם במקום מפני שאנחנו צריכים לרוץ על אותו הנתיב. חשוב לציין כי מי שיוצא ליעף הפצצה ישירה, טעות של מייל ואפילו של שניים היא בעיה לגביו, אבל לא טרגדיה. לעומת זאת מי שטס להפצצה על תותחי נ''מ חייב לדייק מאוד בניווט, שאם לא כן אבוד כל היעף.

חציית חוף האויב מתרחשת בערך בסביבה המתוכננת ואין בה שום תוואי חד-משמעי. יש שרטון נמוך, אלכסוני, ביצה מלוחה הנקראת אגם בורלוס והמון שרטונים, איונים ואגודות סוף. אתה עדיין לא יודע איפה אתה, מה זה אי ומה זה בוץ סתם. קו החוף ה''שני'' בא אחת-שתיים, וגם הוא ממוזמז כזה, ואתה יודע שאם עד הדלתא החקלאית לא תתמצא חד-משמעית, אז שם בוודאי לא תדע ולא תזהה, וצריך להחליט עכשיו.

אין אנו יכולים להזדהות חד משמעית, אבל בלבנו גואה התחושה שאנו שמאלה מדי, למרות שאנו הימניים ביותר. המרחקים בשרטון החוף, אולי איזה אי גדול יותר, רבע גבעה בזווית העין ועוד כמה שטויות ברמה הזאת, ואני מתקן ימינה - לפי ההרגשה שלי ושל כץ שזהו זה. כלומר בדיוק איך שאסור לנווט. אבל יש לשנינו ניסיון ניכר, ואני הייתי פה כבר פעם-פעמיים. הטיה ימינה וזהו זה.

עכשיו שורר מתח בשני התאים. המציאו לנו נקודת מוצא לנתיב האחרון
והגורלי מצומת מסילות ברזל. הם המציאו ולנו לא היה זמן לשנות למשהו יותר ברור. עכשיו במקום להתרכז בטיסה בשטח האויב אנחנו עוסקים בניווט קשה ומעיק. מה פתאום מסילת ברזל? הרי מי שטס יודע שבדלתא כל התוואים - תעלות, כבישים ומסילות ברזל נראים מגובה מאה רגל אותו הדבר, מפני שכולם נמצאים בשדרות עצים גבוהים, וכל הדלתא מלאה בהם כמו חוטים ברשת דייגים. בדלתא אפשר לנווט היטב לפי פיתולים וגשרים בדמייטה וברוזטה, ולפי ערים גדולות עם תעשיה. גם כפרים ועיירות יש במספר רב,וצריך לראות ארובות ובתי-חרושת. אבל את ההחלטה הזאת כבר החלטנו ואין מה לעשות בנדון. עוד מעט יעופו אלינו הטילים. גם המקום הגיע וגם מכשיר ההתראה מתמלא וקווי האור צומחים בו ומתארכים - גם 2-SA, וגם SA-3 וצרצורי אזהרה שופעים ממנו זה על זה, מכל המינים. את המפסקים הרבים הכנו יחד על הים ובדקנו פעמיים, אבל אנחנו שולחים מבט אחרון לאורות הירוקים והכתומים, כי צריך להיות מוכן לטילים ומוכן לצומת הרכבות העלוב הזה, אם בכלל יגיע, כי הזמן כבר בא.

להפתעתנו עלינו על הצומת בדיוק נמרץ. כץ אומר: "זה הצומת. קח כיוון זה וזה. עוד כך וכך זמן למשיכה, פנה פנה." פונים לכיוון אחרון. אני מנדנד כנפיים למבנה שלי - אות להאצה, ופותח מנועים ליבש מלא. מד המהירות עולה ל 570-560 קשר.

כץ אומר: "כולם נקיים, כולם במקום." עמרי עם השלישיה שלו לפני ומשמאל, ואני יודע שהוא יסתדר עם זה שהוא קצת בצד. גם יודע שלא תהיה הפצצה טובה עם פצצות-מצרר על השדה, וכנראה שהפגיעות יהיו שמאלה וקדימה, כלומר דרומה ומזרחה למסלולים ולנ''מ, ונצטרך להסתדר גם עם נ"מ פעיל. מכשיר ההתראה האלקטרוני עובר לטונים אחרים וכץ אומר "שים לב, התראה חמה משעה 12, ועוד מספר דברים טכניים, מדבר מהר ובטונים קצת גבוהים. אין כאן שום חששות או פחדים, צינור התקשורת במלים פשוט צר מדי על האינטליגנציה השופעת ועל קצב האירועים כאחד. אני מכיר אותו מעשרות טיסות מבצעיות יחד, וכמה מהן חריפות במיוחד, ואני מקשיב וקולט (כץ אמיץ. אומץ אמיתי, לא אי-פחד בור, אלא אומץ לבו של הנבון והיודע בדיוק לאן הוא הולך. רק לפני שבוע היה נחוץ להיכנס לרמה הסורית בגובה בינוני כדי למשוך חלק מהטילים שעפו על חבר שנתקע בלי מהירות בדרך לדמשק. כץ אמר על זה "מאה אחוז'' ללא היסוס וללא שום וריאציה בקול. כעבור שנים ראיתי את יומנו הקצרצר על המלחמה ההיא. על ההזדמנות ההיא כתב: "פחד אלוהים, לא האמנתי אף רגע שאצא מזה בחיים.").

ענן לבן מתפוצץ על האופק וצומח לפטריה, והנה כצפוי מתחילים לעוף הטילים: שלושה עמודי חשמל רחוקים יוצאים לגובה באיטיות המטעה את מי שאינו מכיר אותם. מסתכלים בהם בחצי עין (האחת וחצי הנותרות מטיסות את הפאנטום בגובה 100 רגל וכמעט 300 מטרים לשניה מעל תשבץ הירק של הדלתא) ומחפשים את קשת התנועה כלפי מטה שתספר לנו שהם הולכים אלינו. טיל 3 SA יוצא תמיד ישר עד שהוא נפרד מהמאיץ שלו ומשחרר הגאים, וצריך לשים לב. השניות עוברות והשלישיה עוד נוסקת. דרך צלחה וצריך להתעלם.
זוג הפצצת הנ''מ השני של צביה'לה שבא ממזרח, מודיע בינתיים ברדיו על טילים ומיגים מעל השדה, ושהוא עושה איתם מהלך או שניים של קרב-אויר - ככל שהדלק מרשה. אנחנו בינתיים לקראת המשיכה. כבר אין הרבה זמן, ואנחנו מסודרים כך שלבנה וסופר, הימני של עמרי, נמצא לפני ושמאלה מעט, וכולם על האדמה, לוחכים עשב.

כץ אומר: "כולם בסדר, שתי דקות למשיכה".
הדבר הבא שמגיע הם שני טילי SA-3, ישר מלפנים יוצאים מהאופק שלמולנו וטסים ישר אלינו, כמו קרן אור. בינתיים כבר 15 באוקטובר. המלחמה בת עשרה ימים, ואנחנו יודעים בדיוק מה לעשות. מתרוממים מעט, שיהיה מקום לשבירה טובה, מהירות בריאה וחצי מבערים, כולם איתי מאורגנים בסדר גמור ומחכים לראות מה יהיה. די מהר רואים הצוותים שהטילים לא הולכים אליהם, אך הטילים עדיין רצים בכיוון כללי אלי ושמאלה.
הראשון שבהם, עקב טיסה סופר-נמוכה או נעילה על מסגד או אנטנה, נתקע בכפר אחד בפיצוץ נורא כשניים-שלושה ק''מ לפני. כמו שאנחנו מרגישים שהטיל "שלנו'' התפוצץ ''והלך'' אני רואה את השני תופס את הפאנטום של לבנה וסופר שלפני ושמאלה ומתפוצץ מימינו ודי קרוב.
לבנה מושך בפניית נסיקה חזקה ימינה, משאיר בשמים קצת נזילות דלק או עשן ונושר ממנו כל מה שהיה תלוי - מכלי-דלק, נושאים ופצצות, והוא נסחב צפונה לים בגובה אלפיים או שלושת אלפים רגל. לפני ברירה קשה מאוד: לבנה לפני, פגוע קשה ובקושי טס, 350 ק''מ מהבית וזקוק לכל עזרה אפשרית. לעומת זאת כבר נשארנו רק שישה מכל האופרציה שהולכים לשים כוונת על המטרה הראשית. ללוות את לבנה או לא? כץ אינו אומר דבר, לא מכביד בתיאורי טבע ומלודרמות, יודע היטב את הדילמה שלי ויודע שצריך לעזור ולא להקשות, והוא שותק את השניות. אי אפשר לעצור לרגע ולעשות דיון בעניין: 600 קשר על השעון. 300 מטרים לשניה, מהירים כקליעים מעל הדלתא המשובצת, החלטתי ואני ספק אומר ספק שואל בקשר פנים: ''ננסה לתפוס אותו בדרך החוצה." עשר שנים בינינו. אני המבוגר. מחכה לשמוע מה יגיד. כץ אומר: "מאה אחוז", ואני מוחק בתודה, לפי שעה, את הדילמה. מה שעבר אצל כץ את מבחן האדם ומוסר הלוחמים עבר אצל כולם. גם קרא בשמי הפרטי, שאדע שזה גם אישי. כל העניין שלוש עד חמש שניות של שאלה שאין עליה תשובה ואנחנו שוב באוריינטציה אל המטרה שמעבר לחרטום השחור. "עשר שניות למשיכה," אומר כץ, "שתיים שלוש ארבע בסדר גמור." מסתכל שוב בעצמי: יואל, דודו ודודיק בדיוק במקום, שלושה פאנטומים כהים, גדולים, נושפי עוצמה. 25 טונות של תנופה שלא תיעצר. העשן השחור מהמנועים איננו, כולם כבר על מבערים, ומד המהירות זוחל ל 610, 620 קשר.

בינתיים אצל לבנה שקט מבשר רעות מהתא האחורי, אזהרות-אש דולקות ורעשי גריסה מהמנועים. דקה-שתיים טס כך והלכה כל ההידראוליקה, הגה הגובה נתקע בפקודת מעלה מירבית והפאנטום הפצוע ניתר בחטף כלפי מעלה ומחוץ לשליטה. לבנה עם סופר בחוץ, על המצנחים, וידי כולנו קצרות מהושיע. לא שומעים מהם יותר. היום יודעים שלבנה נפל בשבי וחזר, וסופר הצעיר נפצע פצעי-מוות עוד במטוס, ומת כנראה בטרם הגיע לקרקע. צעיר, אמיץ, אדמוני, בן עשרים.

"'היכון למשיכה," אומר כץ, "משוך!" יש ששון בקולו, התעלות של מי שעומד בפני שיא הקרב והוא מקבל אותו ברצון. נכון להעמיד כוח מול כוח,מהירות מול אש, תבונה מול תבונה. כץ אוהב אנשים, ואם יש לך זמן לחשוב, אתה מוכרח לשאול מאיפה השניוּת הזאת. אנחנו לבד הולכים להעיף כשתי טונות פצצות על השדה שמלמטה, ואתה מתפלא איך מתיישבות אהבת האדם ושמחת הקרב, איך מצא את עצמו האיש הזה מוביל רביעיית פאנטומים להרוג ולהרוס? הוא פלא מפלאי ארץ ישראל, שאותה הוא אוהב עד כלות הנשימה. אולי זו גם התשובה.

מבערים מלאים, 630 קשר. האף בשמים, הדלתא שוקעת למטה וחוג הנוף מתרחב בבת-אחת. הנוף חשוב אבל לא כמו סוללת ה-3-SA שעברנו בדיוק מעליה. הג''מ שלה עירני ודרוך. יורה בנו מכל הכלים. עוד עונש על החיפזון ביציאה: לא היה זמן להזיז את הנתיב, ועכשיו נשארנו עם המזל שלנו מול המזל שלהם. המהירות מכריעה הפעם את הכף וכולנו יוצאים ממרבד הפטריות בלי שריטה. משמאל ומקדימה מתכונן להתקפל למטה הזוג של עמרי, ועוד רגע גם אנחנו. שדה טנטא מתוח למטה משמאל. מבט אחרון סביב לחפש את המיגים שבוודאי מפטרלים כאן: למעלה נקי ובצדדים נקי, ומחוץ לפניה נקי ואין מיגים ולא טילים, הרביעיה שלי בסדר, הזוג של עמרי גם כן בסדר. אנחנו בגובה 10,000 רגל ועוד נמשיך ונגביה מהתנופה. הנ''מ צפוף וחזק אבל נמוך מאיתנו.
ואנחנו כולנו, כמעט יחד, מתגלגלים ונכנסים. כץ אומר שהכל נקי בינתיים. הראש שלי בכוונת הארגמן. כץ כבר נעל את המכ''ם על הד הקרקע ומוכן לעקוב עליו ידנית אם תתנתק משום מה הנעילה, והוא קורא בקול את הגובה היורד. המהירות שפחתה בנסיקה התלולה גוברת שוב, ובשניות אנחנו חזרה ב-550 קשר. מכוון טוב, עם כל הלב, שלא להכזיב. לחיצה חזקה על ההדק. ציפצוף מהמחשב, סדרת זעזועים רצופים מהכנפיים כשעוזבות הפצצות, והחוצה.
יוצאים צפונה ואני פונה חזק שמאלה מערבה כדי לראות את הזוג השני
ביעף, ובמיוחד מה קורה מאחוריהם. כץ אומר שכולם נקיים, ודודיק האחרון יוצא אמנם צפונה ונראה לִי שהוא נקי.
חוזרים ליואל ופיין, מספר שניים שלנו, ועושים איתו שתי פניות כמו צמה כדי לאסוף אותו אלינו לשורה חזיתית, ובודקים מהר מה נעשה מאחוריו. הפעם הם במקום: שני מיג-21 יושבים על יואל בטווח לטילים. אזהרה ברדיו. הוא שובר ואנחנו איתו. עוד בשבירה מגששת יד שמאל בלוח החימוש הנמוך ומעבירה את הבוחרים למצב אויר-אויר. יואל בשבירה חזקה ונמצא דרומה ושמאלה לנו, גובה אלפיים"שלושת אלפים רגל, ושני המיגים שמאחוריו כבר סגרו לטווח תותחים. נפטרים מכל הדברים התלויים על הפאנטום שלנו בלחיצה אחת חזקה על 'כפתור הפאניקה''. מבערים פתוחים לרווחה ואנחנו נכנסים מאחורי שני המיגים בגילגול חבית אחד מיד לטווח טילים. כץ מזמן עם הראש אחורנית לחפש שמא באים עוד מיגים מהיכן שבאו שני אלה. יואל שובר בינתיים מצד לצד בכיוון כללי צפונה, והמיג הקרוב והמאיים יותר מאבד חלק מיתרונו הגיאומטרי. האחורי שבין השניים רואה אותנו באים ושובר חזק ימינה ולמעלה. מאיים עליו עוד קצת כדי שימשיך לשבור ויתרחק. צללית המיג מתארכת למלוא אורכה והוא מתרחק הצידה ואחורנית. טוב, לפחות ממנו אנחנו פטורים לזמן מה, ואנחנו הופכים את הפניה שמאלה וחוזרים למיג הקדמי, הפעם כדי להרוג, מקרוב ובתותחים. הפאנטום אדיר כוח, סוגר בקלות ובשאגה כתומת-מבערים את הטווח. יואל שובר מצד לצד, והמיג שעליו הולך ומאבד את יתרונו, אבל עדיין נמצא מאחור ועדיין מאיים. הדלק אוזל בשעון כמו דם וצריך להזדרז. שתי המצערות בפינה והכוונת באה לקו הטיסה. לא להיחפז, לא להתעצבן, לא לחשוב שיואל ופיין על כף המאזניים, לא לטעות, להיות שקט, להיות מקצועי, לחשוב על קווי טיסה וטווחים, על מהירות ההתקרבות ושיעור הפניה. יורק לאינטרקום ''תסתכל אחורה, כץ, אני עם הראש בכוונת." כץ מזמן עם הראש אחורה. מלפנים הסוערת שבדרמות: הטווח המתקצר אל קרב המגע, המיג המצרי והפאנטום, החברים שבכף המאזניים על חייהם ומותם. וכץ פונה לאחור, שם תפקידו,
להסתכל אחורה אל השדה המעשן והמתרחק, אל האופק החום והמאובק, אל שמי אחר-הצהריים שבדרום ואל המשבצות המעולפות בצהוב וירוק שלמטה. "הכל נקי, '' אומר כץ. '"קשר עין גם עם זה שעזבת, והוא רחוק ולא מסכן."
בינתיים אונס יואל את המיג להרים את האף, וכך הוא נכנס לכוונת שלנו,
ארוך ומנומר. 280 מטרים וסוגר, הכוונת על שורש הכנף ונעצרת ואני לוחץ על ההדק. יללה של שניה מתותח הוולקן, בין המיג והכוונת מתמלא האויר גחליליות נחפזות והמיג מחוסל: נדלקת הכנף השמאלית, מתפוצץ הגוף, מתפוצצת הכנף הימנית. מושך מעליו בכנף נמוכה שכץ יראה מה עשינו לו.

הוראה קצרה ליואל לסגור מבערים, להפוך פנייתו ולהתיישר צפונה, ושוב אנחנו במבנה חזיתי, שוקעים אל הדלתא. הביתה. מאחורינו מסתחרר ארצה חרטום המיג, סוחב אחריו אש צהובה אדומה שחורה של שלושים-ארבעים מטר, ובצד תלוי המצרי על המצנח. אין כבר שום רזרבות דלק... צפונה, צפונה ככל האפשר.
"השני חוזר," אומר כץ ברדיו, שכולנו נראה ונשמע. מתפרשים עוד קצת, לרוחב, עולים מעט ומסתכלים אחורה. אין לנו דלק לקרב, אבל אנחנו חמושים ומאורגנים כך שבפניה אחת בת תשעים מעלות נוכל להשכיב אותו עם אבותיו אם ינסה להיכנס ממש. המצרי זהיר מאוד. בוודאי מזועזע כמו שצריך ואינו מתקרב. כץ אומר: "שים לב, שיגר, רחוק מאוד." טיל האטול של המיג טס קילומטר והמנוע שלו כבה. עין אחת עליו, עין אחת על המיג. עין אחת על הקרקע המשובצת, עין אחת על הפאנטום של יואל. הטיל לאט, לאט, לאט, מאבד יציבות ועובר מתנדנד בינינו כנחש שיכור. הקרקע הולכת ומצהיבה, ובין כה וכה המיג מסתלק ואנחנו שוב על אגם בורלוס, חסכוניים מאוד עם המנועים, איטיים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. הקלה לא קטנה, כשעולים על הים, אבל רק בדיעבד, כי בינתיים אני מחפש את דודו ודודיק על הקשר ולא מוצא, לא מוצא, לא מוצא. לעומת זאת מספר הרדיו שעמרי חטף טיל בפיצוץ קרוב וטס הביתה בלי מאזנת. ועוד אומר הקשר שקוראים על ערוץ המצוקה ללבנה וסופר וגם משניהם אין תשובה. יכול להיות שהלך לי חצי מבנה. פונה מזרחה לבית הרחוק ומושך את יואל לטיפוס לגובה רב, כי אין יותר דלק לטוס נמוך.

טיסה ארוכה הביתה בגובה. רן מפקד הבסיס במוצב הפיקוד הרחוק יודע איפה היינו ואיך נראים הדברים. הוא שואל: "אצלך הכל בסדר?' "חיובי, חיובי," אני עונה, ועד פורט-סעיד אפשר לשמוע את ההקלה ב''רות'' הקצר שהוא משיב.
המבנים השונים חוזרים בגלישה ונאספים לנחיתה: כולם חוץ מאיתנו. יש לנו עוד חוב לעצמנו ומגיע לנו באז וגלגול ניצחון. מתקרבים בגובה עד אשדוד ומורידים את האף השחור והכבד אל הבסיס שלנו שבין פלשת ויהודה. מנמיכים, מתיישרים מול מבנה הטייסת, ואחר-כך גובה כלום מבערים פתוחים, סוערים שלושתנו - אחד מעל החבר'ה, נועצים את האף בשמים ומתנשאים למעלה בסדרת גלגולים מהירים, שלא יהיה ספק לאיש שבקרב הזה ניצחנו אנחנו.

ספטמבר 1981. אני עדיין במדים. מוניתי למפקד בסיס. ג'וב של גנרל. כץ, גם הוא במדים, בא לברך. אני עדיין קצת חרד מכובד האחריות. עדיין עשר שנים בינינו. כבר לא חשובות. "כץ," אני אומר ספק בצחוק, "כשהיה קשה באמת הייתי רגיל שאתה מטר וחצי מאחורי, מה יהיה עכשיו?"

"זה לא מספיק קשה." צוחק כץ בעינים תכלת מגובה מטר ותשעים. ''כשיהיה קשה ממש, קרא לי". ובכן, כץ חביבי, בשבילי זה עדיין בתוקף, נוח בשלום בינתיים. אם יהיה קשה באמת, נקרא לך. בוודאי תבוא

"בונם הוליד את ינאק, ינאק הוליד את זליג, זליק הוליד את מישק, ומישק הוליד את גיורא" עמוס עוז