סיפור חורף מהמסלול שלי בסיירת מטכ"ל שמעולם לא סופר
**
אזהרה: יש כאן דברים שנעשו ע״פ כללים שהיו נהוגים *פעם* ביחידה, ואסורים כיום, ובצדק.
נא *לא* לקחת דוגמא.
בתמונה: צוות גיורא (מימין לי עמנואל מורנו ז״ל, ולידו אמיר (צ׳קי) פלג. מהגב—גיורא המפק״צ).
**
חנוכה 1991. החורף הקשה מזה עשרות שנים. באותו השבוע נתיבי איילון נחסמו בשל הצפה מוחלטת.
אנחנו, חיילי מסלול בסיירת מטכ"ל, בערך שנה וארבעה חודשים במסלול, בצוות "גיורא".
אומרים לנו שיש לנו שבוע ניווטי טרסות ברמת הגולן. אלו ניווטים קצרים במיוחד, אז אנחנו די רגועים.
ראשון צהריים. עולים על הטיולית מהיחידה בסירקין לכיוון רמת הגולן. מנמנמים לנו.
פתאום הטיולית נעצרת בדרך. ליד קיבוץ הגושרים. זה לא רמת הגולן. מה קורה כאן?

גיורא המפק"ץ עולה אלינו. "טוב. שינוי תכניות. אתם בסדרת מילוט. מתחלקים לארבע חוליות של שלושה לוחמים בכל חוליה. אתם נתקעתם בעומק של מדינת אויב. אתם צריכים להגיע חזרה לישראל בחיים, מבלי שהאויב יתפוס אתכם. הנה מפה. שימו עליכם אפודים וחליפות סערה. זה מה שיש לכם."
אנחנו בקושי מבינים מה קורה. גיורא ממשיך: "חוקי ההישרדות פשוטים:
1. אתם צריכים להגיע לקיבוץ רשפים במסלול מסוים עד סוף השבוע. זה מופיע לכם במפות שקיבלתם.
2. ניידות של היחידה ירדפו אחריכם וינסו לתפוס אתכם. מי שייתפס 3 פעמים ייפסל.
3. מתקדמים בלילה, מסתתרים היטב ביום.
4. אסור לכם לגנוב מכוניות.
זהו. צאו עכשיו. בהצלחה."

אני בחוליה עם צ'קי ועם אסי. יורדים מהטיולית ישר לתוך מטר גשם. רצים למחסה כדי לפתוח מפה ולהבין מה בכלל המסלול.
מודדים מרחק...160 קילומטר (!). חישוב מהיר: 5 לילות=32 קילומטר בממוצע פר לילה. סיוט.

מקללים שתי דקות ומשלימים עם גורלנו המר. מתחילים ללכת. אבל השדות בוציים מאד, וכל צעד הוא כבד ואיטי, ואי אפשר ללכת לצד הכביש מחשש שניידות היחידה יתפסו אותנו. חושך מוחלט. נעים מערבה לכיוון הרי נפתלי. קר. רטוב. בקושי מדברים. עולים על רמות נפתלי ולקראת 4 בבוקר נכנסים לתוך שיחים ומתארגנים לשהות יום.

גשם. לא מפסיק. ספוגי מים ורועדים. אין לנו אוכל חוץ מ20 סוכריות קרמל הנקראות משום מה "סוכריות מילוט" כי כביכול יש בהן הרבה אנרגיה.

היום חולף לאיטו. רועדים. אני איכשהו נרדם ואפילו נוחר. אסי וצ'אקי בקושי. אנחנו מנסים להתכרבל כך שאולי נתחמם אבל שום דבר לא עובד. כשאתה ספוג מים, אין ממש מה לעשות. בודקים במפה כמה התקדמנו בלילה הקודם...12 קילומטר. 12 קילומטר?! מתוך 160!? מה יהיה. בקצב הזה ייקח לנו שבועיים..חייבים להאיץ את הקצב...גמרנו את סוכריות המילוט..

מתחיל להחשיך, ומתארגנים להמשך הליכה. יורד הלילה. עולים על הכביש הנידח דרומה לעבר מושב "עלמה".
פתאום..נס חנוכה. מעין טנק חב"ד גורר חנוכיה ענקית בעגלה מאחור נוסע לאט וחולף לידנו. צ'קי ואני מסתכלים אחד על השני.."לקפוץ על החנוכיה!!". שנינו קופצים, אבל אסי לא מספיק לעלות, אז אנחנו יורדים מהעגלה הנוסעת בקפיצה ואז...ניידת מרדף של היחידה מגיחה עם זרקור לעברנו.
אנחנו בורחים הצידה אך נתקעים בגדר גבוהה. אנשי הניידת תופסים אותנו. "נתפסתם פעם אחת. דיר בלאק. נותרו רק עוד פעמיים".
קללות ושביזות. גשם. רעב. בקושי אכלנו 30 שעות.

הולכים לכיוון מושב עלמה. ערב. נכנסים למושב. מזהים בית ללא אורות דלוקים. מחליטים לפרוץ לבית כדי לקחת קצת אוכל (בחוקים לא אמרו שאסור. רק אמרו לא לגנוב אוטו).
עוקרים חלון. נכנסים פנימה מלאים בבוץ. מרוקנים את המקרר ואת המקפיא מכל מה שיש: פיתות קפואות, נקניק, בצק-סופגניות(?!), פירות, חמאה, מיונז ועוד. ועפים משם מהר. מסכנים בעלי הבית.
נכנסים לאיזה שיח בתוך המושב כדי לבדוק את השלל.
לא רע! מתים מרעב, אז מתחילים לטחון מיד את האוכל. אושר. כבר פחות רעבים.

ממשיכים לכיוון צפת ומירון. כמעט נתפסים שוב על ידי הניידת, אך איכשהו הפעם נחלצים בנס.

מגיעים לאיזה חניון קק"ל ליד נחל מירון/עמוד בעיקול חד מאוד בכביש. יש שם מבנה אבן של שירותים ציבורים. גשם ממשיך 24 שעות ביממה. אין נפש חיה ועוד מעט יעלה האור. פורצים לתוך חדר מחסן קטן הצמוד לשירותים. נפלא. לא יורד לנו על הראש גשם. בודקים מה יש שם: חומרים ניקוי ושקיות זבל שחורות גדולות. זהב ממש.
מורידים את המדים הספוגים, ומתלבשים בשקיות זבל. חור לכל זרוע, וחור לראש. אופנת דחליל שכזו.
סופסוף בפעם הראשונה השבוע אנחנו יבשים במשך כ9 שעות רצופות. זה מלון 5 כוכבים. האוכל מתחיל שוב להיגמר.

מתחיל להחשיך, צריך להיפרד מההילטון, להתלבש מחדש במדים ולצאת.
ואז יש לנו רעיון יצירתי.
מתחבאים בצד העיקול בכביש, ומחכים בסבלנות. אוטו ועוד אוטו עובר. תנועה דלילה בליל חורף גשום.
ואז זה מגיע. מיכלית דלק כבד, מאטה לקראת העיקול החד. אנחנו מזנקים עם פנסים ביד, מסמנים—כמו שוטרים—לנהג לעצור בצד הדרך. הוא עוצר.
אנחנו בינתיים רצים לגב המיכלית.
הוא מבוהל. "מי זה? מי אתם?". אין קול ואין עונה.
הוא ממשיך בדרכו. רק הוא לא שם לב שעל הפגוש האחורי עומדים שלושה חיילים רטובים.

אנחנו מחזיקים בסולם קטן כשהמיכלית יורדת בכביש המעוקל לכיוון כרמיאל. קפואים אך מאושרים על החיסכון בהליכה. (זוכרים? אסור לגנוב רכב, אבל אף אחד לא אמר לנו שאסור *להיתלות* על רכב.)
מגיעים לצומת שבע. צריך לרדת מהמיכלית ולגשת לגיורא במעין "נקודת חובה" שממתין שם.
צ'קי ואני קופצים, ואסי לא מספיק לקפוץ. המיכלית מאיצה לכיוון מזרח והוא תקוע עליה!
התנתקנו. לנו יש מכשיר קשר ולאסי אין. אסון. מה נעשה? תקלה חמורה מאד.

אנחנו מחליטים להמתין שעה, ואם אסי לא מגיע, ניאלץ לגשת לדווח לגיורא על התקלה החמורה.
מחכים, מחכים. כלום. עשר דקות. חצי שעה. שעה. כלום. נותנים עוד כמה דקות ופתאום רואים דמות שחורה רצה אלינו..זה אסי! כולו חבול ופצוע.
- "מה קרה? מה עשית?
- "אל תשאלו. לא הספקתי לקפוץ מהמיכלית והנהג בינתים דהר 100 קמ"ש. אז טיפסתי על הסולם, עליתי על גג המיכלית, התקדמתי בעזרת זיזים ובליטות לכיוון הקבינה, וכשהגעתי, דפקתי על הגג של הנהג עם הנשק שלי. הוא נבהל, לחץ ברקס ועפתי מהמיכלית לכביש, התגלגלתי וברחתי משם..מאז רצתי אליכם"
טוב, זה נס של ממש.

מגיעים לטיולית של גיורא כי אנחנו במעבר חובה. גיורא אומר לנו להזדרז ולהאיץ קצב. "אתם החוליה האחרונה. לא טוב. "
מתחילים ללכת, ואז עושים רגע חושבים. אם גיורא אמר לנו שאנחנו האחרונים, אז הוא בוודאי ידלג מכאן לנקודה הבאה. המממ.
בשקט, בשקט, מטפסים על הטיולית של גיורא מהסולם האחורי, נשכבים על הגגון למעלה ומחכים.
קר. יורד עלינו גשם ואנחנו לא זזים. רועדים ממש. דקות עוברות. כלום.
סופסוף. הטיולית מניעה. נוסעת מעל 40 קילומטר לתחנת חובה הבאה בצומת בית רימון. 40 ק"מ טרמפ! איזה אושר!
אנחנו שכובים על הגג, רוח קפואה, ספוגי מים, אבל דוהרים ו"חוסכים" 40 קילומטר! ייישש!
מגיעים תוך 20-30 דקות לצומת בית רימון.
אנחנו כבר שלושה גושי קרח על גג טיולית בליל חורף קפוא.
מנסים לרדת מהטיולית. בקושי מצליחים להזיז את הגפיים הקפואות. איכשהו יורדים. ניגשים לגיורא.
- "מה? איך הגעתם כל-כך מהר?"
- ״תפסנו טרמפ על הגג של הטיולית שלך."
- ??
- "כן. עלינו על הגג. נסעת. ירדנו. אנחנו כאן"
- "טוב. מעכשיו אני קובע כלל חדש: אסור לעלות על הגג של הטיולית שלי"
- "מעכשיו. בסדר גמור, גיורא".

מחוליה אחרונה עברנו להיות המובילים.

המשכנו ללכת דרומה לכיוון כפר תבור. מזמן כבר נגמר האוכל. מתים מרעב. רזים. רועדים. נתפסים פעם שנייה על ידי ניידת. קללות.
הרעב מציק. עוברים ליד סג'רה ורואים צריף חקלאי. בטח יש שם אוכל. פורצים פנימה. רק קפה וסוכר. אוכלים כמה כפיות סוכר, ושופכים סוכר לתוך שקית. אבל זה לא משהו, סוכר.
ממשיכים ללכת דרומה. ואז קורה נס חנוכה באמת. עד היום אף אחד לא מאמין לנו שזה קרה. אבל זה קרה.
אסי מזהה משהו על הריצפה: "יש כאן שוקולד". מסתכלים על הריצפה, וזרוקים להם טורטיות, קוקוסים ורודים, פחיות קולה וקינלי והכל—עם כיתוב ערבי עליהם. לא יכול להיות. מרימים. זה אמיתי.
אם לא ברור מספיק: אנחנו באמצע שומקום. שדה בחצות בחורף. ופשוט דרכנו על תפזורת של ממתקים שכאילו נפלו מהשמיים.
אתם לא מאמינים לי? זה בסדר. אף אחד לא מאמין לשלושתנו.

ממשיכים דרומה. מגיעים לאזור בית ספר "כדורי". רואים במפה שיש מערה לצד הכביש. עוד מעט האור עולה, וחייבים למצוא מסתור. מאתרים את המערה. נכנסים. נפלא. יבש בפנים, ואפילו איזו שמיכה ישנה זרוקה. מתכרבלים והולכים לישון.
בבוקר מתעוררים ורואים שהשמיכה היא לא ממש שמיכה אלא צמר של כבשה מתה מיובשת.
קצת מגעיל, אבל לא נורא. לפחות היא חמה.
(אגב, מסתבר שבאותו יום נעקצתי וחטפתי קדחת המערות שבוע אחר כך. אושפזתי כשבוע בבית החולים רמב"ם, ונוטרלתי כמעט חודש מפעילות. )

המשכנו והמשכנו. שוב קפצנו על משאית. הפעם עם עגלה שטוחה, אז לא היה לנו כל כך מה להחזיק. בסוף, לאחר עוד לילה ארוך של הליכה לאורך כביש עמק יזרעאל, הגענו לנקודת הסוף ברשפים.
שם פגשנו את 3 החוליות האחרות.

גם הם התפרעו במהלך השבוע. החוליה של מתן, יריב ואיתי פרצה למסעדה באזור צומת גולני וגנבה מהמחסן ארגז, וברחה. כשהם פתחו את הארגז התברר שיש בפנים עשרות בקלאוות בפנים. ככה יומיים כל מה שאכלו זה בקלאווה. כשהגיעו לרשפים ראו שמגישים בפריסה..בקלוואה.
הם וגם החוליה של עמנואל ז״ל, דוד וניר גנבו אופני ילדים מקיבוץ עין חרוד וממושב מולדת, ונסעו בחצות הליל לאורך כביש העמק על אופניים של ילדים בני 10.
(בסוף הסידרה החזרנו את האופניים לבעלים. גם השארנו כסף במקומות מהם לקחנו אוכל).
סוף טוב, הכל טוב.
אחרי סידרה זו, כשביחידה הבינו מה עשינו, קיבלו החלטה שלעולם לא יאפשרו סדרת מילוט כזו. צודקים.

לצפייה במקור באתר Facebook, לחצו כאן.

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

כיף לקרוא את זה. (עוד יותר מהנה בגלל שאתה גר באזור שעליו הוא מדבר ויורד פה בדיוק גשם זלעפות).

תמונה מהכתבה: שני משמאל נפתלי בנט, במרכז עם צינזור פנים עמנואל מורנו ז"ל, לידו אמיר (צ׳קי) פלג. עם הגב למצלמה גיורא המפק״צ

שווה להזכיר את קיומו של האשכול המיתולוגי "לא תאמינו מה קרה לי בדרך: אשכול סיפורי ניווט"

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

קריאה מרתקת, אבל קשה לי להבין למה צריך להתגאות בסיפור כזה. לא מדובר כאן על ימי ראשית המדינה, על גניבת תרנגולת מהלול של הקיבוץ או אילתורים במדינה ללא צבא ונשק. אלו לא טירונים ירוקים ביחידה זוטרה, והצבא שלהם נחשב לצבא מודרני ומתקדם. במדינה כבר היתה מערכת חוקים שגניבה לא נחשבת חוקית בה, ואני זוכר בפירוש הרצאות על חיילים וקצינים שצריכים להוות דוגמא ומופת גם בצד האזרחי.
סיפור כזה מסביר לטוב ולרע את תרבות ההיטק שבנט היה שותף לה- נעשה כל מה שצריך כדי להראות תוצאות, גם אם נעשה קיצורי דרך, הדרוך על רגליים וגם אם התוצאות הן לא בדיוק מה שהתבקשנו להשיג, חוסר סדר ומינימום תכנון וחשיבה לטווח ארוך

אבל מה לעשות שיש תחומים ומסגרות שצריכות לעקם את המציאות והסדר כמו שאתה מכיר אותם.
לא כולם עושים את זהת צריך סדר ומשמעתת אבל דווקא בגלל שהסדר כמו שאתה מכיר קיים צריך גם כאלה שיעו לפעול מחוצה לו.

נכון מאד, יפתח ספקטור בסיפרו "רם וברור" קרא לזה כפל לשון.
ואם ניכנס לדקה לנעלי הפסיכולוג ניראה שקבוצות אנשים מיוחדות המבדלות את עצמן מהכלל ופועלות למען הכלל מרשות לעצמן במקרים מסוימים לכופף את החוק בשם הישרדותן והמשימה.
העניין הוא שלפעמים האגו מטפס לו מעלה ובמקרים מסוימים הוא נשאר הסיבה היחידה לכך.

אז איך הפילפול הזה קשור למקרה של בנט? ביחידות מיוחדות כסיירת מטכ"ל יש לחץ מאסיבי לעמוד במשימה ויהי מה ולכאורה כל הדרכים כשרות.
הלוחמים נמדדים ע"פ זה, יש ביניהם תחרות והמפקדים מצפים לזה, מי שחושב מחוץ לקופסה זה משובח והוא זוכה לקרדיט.
ומה עם החוק? המפקדים ישננו את החוק אבל יצפו שכאשר אין ברירה אז הלוחם ימצא אומץ לעבור עליו למען המשימה, רק שלא יתפס.

שימו לב לטייסי חיה"א של שנות השישים, בשם הגנת המדינה הרשו לעצמם להתנהג כמו במערב הפרוע כשהרבה פעמים זה נבע מתחרות, אגו ושובבות - יפתח ספקטור אומר את זה.

בעמ' 70 מדריך הטיסה מסביר לטייסים הצעירים את הסכנות בפעלולים אירובטיים ובעיקר את סכנת הורטיגו ומסכם "תירשמו, אסור לעשות אווירובטיקה בלילה, רשמתם?" ואז מסנן "כלב מי שלא עושה אווירובטיקה בלילה"
נכון שזו היתה תקופה אחרת והיום כבר אין דברים כאלה, אבל הרוח הקיימת

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

מצד שני אלה החבר'ה שניצחו במלחמות ועשו את צה"ל לאגדה שהוא היה.

היום נראה שהמטוטלת נעה לצד השני ויש הקפדה רשלנית ומופקרת על נהלים שמוציע את הטעם מעצם קיום האימון שבעצם לא מדמה שום דבר.

עבור חייל במסלול ביחידה נחשבת (לאו דווקא רק סיירת מטכ"ל) יש לחץ גדול שלא להיכשל, ובייחוד כאשר תמיד קיים האיום שעל כישלון דרמטי או שרשרת כישלונות אתה עלול למצוא עצמך בחוץ. עכשיו, חייל צעיר כזה מקבל משימה ולא יכול להבין שאיש לא בחן האם היא בכלל משימה ריאלית מבחינת הסיכוי להצליח בה. במצב הזה אתה מגיע לכך שחיילים פועלים על גבול מעטפת האמינות (ואף מעבר לה), פורצים לבתים ואף מסכנים את חייהם. האשם כאן הוא פחות על החיילים ויותר על המפקדים שממציאים משימות הזויות כאלו. וזאת ביחידה שכבר היו לה מקרי מוות מיותרים באימונים בגלל פארטצ'יות כזו.

זה לא הזוי זה מדמה את המצבים והגילמות שיתקלו בהם בזמן מילוט בשטח אויב.
יש מתח בין פיתוח חשיבה יצירתית מחוץ לקופסה ומשמעת והאיזון לא קל.

מאד לא קל בעיקר כשהחייל יודע שאם יעשה עבירה כחלק מההישרדות והחשיבה מחוץ לקופסה וייתפס, יש סיכוי שהמערכת לא תגבה אותו ואפילו תעניש אותו.

אתן לכם דוגמה גם כן מתחילת שנות התשעים:
- יום ראשון 8:00 בבוקר בבאר שבע, עומס תנועה בכבישים, מתקבלת התראה על חפץ חשוד (ח"ח), ניידת סיור מגיעה למקום והשוטר מדווח על חשד למטען חבלה (מט"ח) כי ניראים חוטי חשמל וסוללה, במקביל המוקד קורא לחבלן שנימצא בעיר העתיקה ולכל ניידת פנויה.
החבלן מתחיל לנסוע על שדרות רגר צפונה כשהוא מפעיל סירנה, מהבהבים ומדווח על חציית צמתים באור אדום.
בצומת עם רח' מצדה הוא פונה שמאלה ואז ממול מגיעה סובארו עם אישה שנהגה עם אוזניות לכן לא שמעה את הסירנה וגם לא שמה לב שהתנועה בכיוון שלה עומדת, איכשהוא הצליחה להכנס לצומת בירוק ופגעה ב GMC של החבלן (חצה באדום) שניזרק על עמוד תאורה והושבת, חזית הסובארו שלה נמעכה, היא ניפצעה קשה ופונתה לסורוקה הסמוך.
ניידת סיור הגיעה, הם העלו את ציוד החבלן על הניידת והוא יצא לטפל באירוע.
בתנועה החליטו להעמיד אותו לדין, קצין חבלה נגב עמד לצידו אבל זה לא עזר, שללו לו את הרישיון לתקופה ארוכה וקנסו אותו.

- כמה חודשים לאחר מכן אירוע בנמל אשדוד (ח"ח על מיכלי ברום), כולם שועטים לשם וגם החבלן.
הוא מגיע לצומת מרומזר, בגלל אירוע ב"ש הוא עוצר באדום ומכבה את הסירנה, מפקד התחנה אחריו עוקף אותו ועובר את הצומת באדום ושואל אותו בקשר "236 סע, למה אתה עוצר?", החבלן משיב "כבר מתחלף לירוק ואני ממשיך".
עושים מזה עניין והוא ניקרא לבירור על התנהגות לא מקצועית, שום דבר לא עזר לו והוא נענש.
יתרה מזאת, בשיעורים שבועיים זה הפך להיות דוגמה מה לא לעשות.

השאלה כאן היא לא אם חבלן אשדוד פעל נכון או לא נכון אלא למה מלכתחילה הוא היה צריך להגיע למצב שהוא חושב על דברים כאלה בזמן אירוע כל כך חריג

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

זו דוגמה לכשל פיקודי..
העניין המרכזי בעיניי הוא גם לפתח , וגם שריונרים ותותחנים צריכים יצירתיות הרבה פעמים כשלים ותקלות שקורות בשטח דורשות מענה יצירתי במיוחד במלחמה.
העניין המרכזי הוא לטעת שיקול דעת מתי המשמעת והסדר חשובה מהפתרון היצירתי.

בדיוק בגלל דברים כאלה יש יחידות שהן "מיוחדות". כי הן לא אמורות לעבוד בצורה שכל הצבא עובד.

שלא תחשבו שאני מתלהב ומסונוור מה"הילה" של הסיירות ולא שזה תירוץ להצדיק כל התנהגות פרועה, אבל זה די ברור שמי שמייעדים ומכשירים אותו להיות בחוד החנית ובמצבים אפורים, לא בהכרח אמור להיות Boyscout או להוות דוגמה להתנהגות אזרחית למופת.

החבר'ה האלה אמורים להיות מסוגלים לבצע בכל מחיר, בתנאים לא פשוטים, משימות עם ערך אסטרטגי במקומות ומצבים שלא תמיד צה"ל יכול לשלוח מסוק חילוץ.

תראו, אני ממש לא אומר "של נעליך מעל רגליך", וברור שצריך השגחה כלשהי ולהימנע מניצול לרעה של התרת הרסן, אבל עם כל הכבוד לטהרנים ולאבירי המוסר, יש יחידות שצריכות את המנטליות הזו וצורת העבודה הזו, ומהמעט שאני יודע, היחידה מביאה תוצאות.

הדבר הכי הרסני ליחידות כאלו הוא מפקד עם ראש של שריונר / תותחן שמדבר גבוהה גבוהה על מצויינות ומקצועיות אבל בעצם מקדש את המרובעות, הכסת"ח ואי לקיחת סיכונים.

שוב, זו לא גישה שמתאימה לכל היחידות (למרות שהחיילים היו מאוד רוצים) ולא לכל המצבים, אבל בואו לא ניתמם שהיחידה מתאמנת כדי להעביר זקנות את הכביש.

"נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת"

"צה"ל הוא הצבא הערבי הטוב במזרח התיכון" - עזר וייצמן (על זרוע היבשה)

אתה מציג את זה כאילו ראש של שריונר או תותחן הוא ראש נחות יותר. ממש לא כך. בהחלט מתאימה צורת חשיבה ומנטליות שונה לכל יחידה, דרך הצגתך את הנושא מקוממת.

הגלריה הוירטואלית שלי.
דף הצילום שלי בפייסבוק
שריונרים זורמים ומגניבים - כי קצת הומור טנקאי עוד לא הרג אף אחד.

מתנצל על הניסוח, ודאי לא התכוונתי למשמעות של "נחות יותר".
אצלנו ביחידה היו קוראים כך לקצינים שהקפידו על קוצו של יוד בנהלים ובבטיחות, לדעתנו יתר על המידה ובצורה שלא מאפשרת להתאמן או לעבוד בצורה נכונה.

יש יחידות מיוחדות שעובדות בצורה ובמנטליות מיוחדת, ויש יחידות שלא, וזה בסדר גמור ולא אומר שה"רגילות" הן נחותות. כל יחידה והייעוד שלה, ובהתאם סוג האנשים שמתאימים לה.

אותו מטכ"ליסט ש"רימה" במילוט וקפץ על טיולית לחסוך זמן והליכה וזה מתקבל בהבנה ובקריצה, היה למשל עף מקורס טיס או בה"ד 1 על אותו תעלול. יחידות שונות עם צרכים שונים.

כשדובדבן או ימ"ס מסתערבים ומשתלטים על מונית ערבית כחלק ממבצע, זה לא אותו דבר כמו מ"מ בחטיבת כפיר שמחליט לעשות אותו דבר על דעת עצמו, בלי ההכשרה והגושפנקא לפעול בצורה הזו.


כפי שאמרתי זה מתח שקיים בכל הצבאות בין המיוחדות לצבא הרגיל. גם בארה"ב החבר'ה המיוחדים באפגניסטן עם הזקנים ותרבות ה"קאובויס" גורמים לפעמים להתנגדות רבה מצד מפקדי היחידות הרגילות ששמים דגש על סדר, משמעת, גילוח צחצוח ולבישת חגורת בטיחות זוהרת בזמן מד"ס כדי למנוע תאונות.

"נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת"

"צה"ל הוא הצבא הערבי הטוב במזרח התיכון" - עזר וייצמן (על זרוע היבשה)

ביחידה תמיד הלכו על הקצה. בהתחלה זה היה במוצהר כחלק מהווי פלמחניקי ואח"כ קיבל הצדקות כחלק מהחינוך או הלך המחשבה והמסוגלות שהלוחם והיחידה צריכים. חפש ערך "חג היחידה".

בבסיס הענין עומדים שני דברים לכאורה סותרים:

א. לוקחים את מיטב הנוער, ילדים טובים והכי ישרים שיש בלי שמץ של עבר פרוע וכל הזמן בודקים אמינות. אי אפשר לשקר או לחפף בכלום ובצורה קיצונית. הסיבה פשוטה, בגלל חשיבות המשימה, צריך בטחון מלא שברגע האמת, אישם, לא יהיו חיפופים.

ב. זה כבר תואר בעבר שהיחידה נוהגת להתייחס לביצועים כאל "משימה בלתי אפשרית". מפקד היחידה מקבל או יוזם רעיון מבצעי שעל פניו נראה בלתי אפשרי ועכשיו מתחיל תהליך ארוך של יצירתיות שאמור לגרום לזה להבשיל לכדי מוכנות מבצעית. לתהליך הזה שותפים כל מי שאמור להשתתף בביצוע. יש הבדלה מאוד ברורה בין הכנה מבצעית לבין היומיום.

לעיתים, בייחוד אצל חברה צעירים מאוד שרק חצו את גיל ה"עשרה" נוצר בלבול או היבריס ויש מעידות. חפש מקרה גניבת שלט מחנות "היחידה" לדג'.

לצערנו הבלבול הזה בעבר גם התדרדר להתנהלות בעייתית אג"מית ואסון צאלים היה המקרה הקיצון לאיך דברים משתבשים. קדמו לו אירועים אחרים פחות חמורים. ביחידה מודעים גם לזה ולכן באופן מסורתי מביאים מפלג"י אימונים מבחוץ גם כדי להחזיר את "המרובעות" והמשמעת הנוקשה.

ציטוט:

אנחנו, חיילי מסלול בסיירת מטכ"ל, בערך שנה וארבעה חודשים במסלול

ציטוט:

א. לוקחים את מיטב הנוער, ילדים טובים והכי ישרים שיש בלי שמץ של עבר פרוע וכל הזמן בודקים אמינות. אי אפשר לשקר או לחפף בכלום ובצורה קיצונית.

The team in the story cheated by riding on top of the bus.

It was accepted because it was clever - fair enough.
Others stole children's bikes and rode 10-15 km on them (or just the last part for the joke?)


Add best honest kids 1.4 year in service - breaking and entering and explicit "no stealing cars" (Implying they would have)

Add excessive risk taking.
Add getting incapacitated by a very serious sickness.



This is hubris.
The soldiers look like yahoos and the leadership irresponsible and unproffesional.

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

They may "look like yahoos" but they apparently get the job done.
Soldier serving in tier 1 units need to be put in extreme situations and to think outside the box, they are not meant to spend their time on the parade grounds.

This doesn't excuse any and all behavior, but if you look at comparable tier 1 units across the world, you'll find similar stories, where the number 1 rule is "don't get caught"

"נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת"

"צה"ל הוא הצבא הערבי הטוב במזרח התיכון" - עזר וייצמן (על זרוע היבשה)

First - Agreed, they get the job done. I have no rgument there.
Secondly - This was a long time ago and things changed according to Bennett himself.

Not getting caught is not the problem.
My problem is with the hubris. The damage of that hubris was big enough that it is public.

That story had just two good things:
- The soldiers completed the mission on time
- The clever (not wise) trick with the bus.

Their toughness is impressive as is their daring - their decision making is not.

The rest includes:
.Extream risk taking that got the team separated and a soldier nearly killed
Three counts of breaking and entering ( house, room by toilets, restaurant). One including property damage (window torn off).
Theft of food and bicycles (not even the right size).

Nice of them to leave money, was it their private money or money money given to the unit by the military for such cases? Was it tax payer's money?

That was just one training mission of one class.
How many burglaries and theft was the unit responsible for over a year?
A string of break ins where only food is stolen is not visible to police?

Vitaman wrote that the unit takes the best clean kids, no criminal background
Vitamans posts in this forum are good and serious.
I trust his words.
Those soldiers were in 1.4 year in service and did not hesitate at all to break in and steal
That is a very bad sign.

And as a bonus - a soldier get sick ond incapacitated for a month.
That one is on the command that failed to warn them.

The fact that the minister of education(!) did posted it as some cool story is the cherry on top.

ציטוט:

אומרים על עמנואל מורנו זל שהוא דחף את יכולות הביצוע של היחידה לקצה. אם השבוע הזה הכשיר אותו אפילו במידה מועטה לתפקיד ואפילו ברמה של איך לא כדאי לבצע מילוט אז דיינו.

Well it's something at least.

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

אין דבר הירואי בחייל שנדרס בשולי כביש חשוך, נופל ממשאית. נפגע מהיפותרמיה או חולה בקדחת. דבר מכל הקשקוש הזה לא מכין חייל הכנה צבאית כולשהי. יש בעולם הנאור תורת סדורות להכשרת יחידות מיוחדות; אני נוטה להאמין שהם לא כלולות הרפתקאות מגוחכות ומסוכנות כאלה.

מספיק עם הדמגוגיה. להיות חייל קרבי זה סיכון. להתנדב ליחידה מיוחדת זה לא רק כנפי דאווין. בסוף צריך להגיע ליכולות ומסוגלות לבצע. מה עדיף, שיתמודדו עם האתגרים הללו בפעם בזמן אמת אי-שם? זו מטרת התרגול.

מי שלא רוצה לעשות כאלה דברים, שיעשה משהו אחר. ואם אתה חושב שביחידות מקבילות בעולם זה אחרת אז אתה טועה. יש מספיק ספרות בענין.

סתם שאלה, איך יחידות מבצעיות בשב"כ ובמוסד מתאמנות? לדג' בארץ קונים כרטיס כניסה ובמבצע צריך בפעם הראשונה להתפלח?

לטפס על הטיולית של הצוות זו לא מיומנות מבצעית נדרשת. במצב מילוט אמיתי הלוחמים היו מנסים להימנע מכל מגע עם אוכלוסיה; או מתבססים על איזשהוא כיסוי (מה שבנט וחבריו לא יכלו לעשות- הם היו עם ציוד צהלי של ניווט).

כדאי לקרוא קצת איך החבר'ה מהכומתות הירוקות או מה SAS מתאמנים. לא תמיד צריכים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תקרא את תיאור המילוט של בראבו 2-0. זה דומה להחריד לסיפורו של בנט. עומס קור, הסתתרות ביום, ניסיון להשתלט על רכב.

אף אחד לא אמר שזה צריך להיות הירואי. נראה שמטרת התירגול היא בעיקר לתת לחיילים טעימה למשימה תחת תנאי אי ודאות קיצוניים. אפשר להתווכח על התוכן או על רמת ההכשרה של החיילים להתמודד עם משימה כזאת, אבל הצורך בתרגול כזה נשמע נחוץ. ואל תשכח שמדובר עדיין בתקופה שבה ההיבריס היה עמוק בתוך היחידה (ועל זה העידו מפקדיה) טרום אסון ההתיבשות וצאלים ב.
אומרים על עמנואל מורנו זל שהוא דחף את יכולות הביצוע של היחידה לקצה. אם השבוע הזה הכשיר אותו אפילו במידה מועטה לתפקיד ואפילו ברמה של איך לא כדאי לבצע מילוט אז דיינו.

שר החינוך של מדינת ישראל מתרברב בפריצה וגניבה.הוא לא קיבל פקודה מפורשת לעשות את זה וגם אם היה מקבל זאת הייתה ככל הנראה פקודה בלתי חוקית בעליל.

אגלה לך דבר נוראי - גם ראש הממשלה עשה את אותו המסלול באותה היחידה, וגם הוא כנראה פרץ ושדד. כמה נורא. תוכל לחיות עם זה?

ו...?

בדיוק.

ואם כל יחידה בצה"ל תכשיר את לוחמיה באותה דרך, card blanche לביצוע שוד ופריצות... איך המדינה שלנו היתה נראית?

אני שם את עצמי בנעלי בעלי הבית שהחיילים הרטובים ספוגי הבוץ פרצו לביתם, שברו את החלון וגנבו מזון מכל הבא ליד - אני ובני משפחתי היינו בודאי מאד נסערים ועם עוגמת נפש קשה בחזרתנו בליל חורף קר וגשום לטינופת והבלאגן שנותר - גם אם הייתי יודע שחיילי יחידה עילית גרמו לה ולא "סתם" כנופיית גנבים.

ובנוסף בנט ויתר החייילים למעשה עברו על קוד אתי לא כתוב של חיילי צה"ל - לא לפגוע ולערב את אזרחי/מוסדות אזרחיים של המדינה בכל דרך אפשרית... מבחינתי רק על הפריצות והשוד הגיע להם להיות מודחים מהיחידה.

אם כל החיילים בצה"ל יקבלו את ההכשרה של לוחמי סיירת מטכ"ל, מצבנו יהיה מצוין. אבל זה לא יקרה, כי היא יחידה מיוחדת, שחייליה עוברים אימונים מיוחדים.

אימוני הצבא הרבה פעמים פוגעים באזרחים בצורה כזאת או אחרת. את אלה לפחות פיצו, לעומת תושבי נהלל שמטוסי קרב עוברים להם מעל הראש בכל שעות היום והלילה, או אותם חקלאים שחיילים עוברים להם בשדה בניווטים.

קוד האתי... נו באמת, תעשה לי טובה.

מילא להגיד שלא צריך לעשות ביג דיל משטות של חייל קופא מקור וגווע ברעב. אבל להצדיק לכתחילה (וזה מה שמשתמע מההודעה שלך) פריצה לבתים של אזרחים כחלק מאימון? מה לעזאזל?

לא יורד לסוף דעתך - הכשרת חיילים מצדיקה פריצה וגניבה? או רק אם מדובר בחיילי סיירת מטכ"ל?

בתור מי שגר בצמוד לבסיס חצור אני יכול להעיד שרעש המטוסים אמנם מטריד אך אני חי עם זה בשלום, טרם חיילי הבסיס פרצו לביתי ובזזו את רכושי. לגבי מעבר באזורים חקלאיים - לפחות בהכשרותיי ניתבקשנו בניווטים וכל אימון אחר להמנע מלעבור בשטחים חקלאיים בודאי כאלו שמעובדים או רועים בהם עדרי בקר, ואם אין ברירה לעשות זאת בזהירות ודאגה מירבית לשמור על רכוש החקלאי. הוראה שכזו לא ניתנה לחיילי הסיירת.

ציטוט:

קוד האתי... נו באמת, תעשה לי טובה

לאור מה שכתבתה, אני מבין הזלזול שלך בכך...

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

לא בטוח... כל גוף מסודר עובד עם תקציבים מוגדרים מראש... לא חושב שלצה"ל או משרד הביטחון יש תקציב המוקדש להרס מכוון של רכוש אזרחי.. ולבטח אם קיים תקציב שכזה מי שמנהל אותו לא ימהר לכסות גניבות של חיילים

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ענקנמן אגלה לך דבר נוראי - גם ראש הממשלה עשה את אותו המסלול באותה היחידה, וגם הוא כנראה פרץ ושדד. כמה נורא. תוכל לחיות עם זה?

כנראה ששני ראשי ממשלה,וגם שר ביטחון אחד שפיקד בעבר שידע ושתק וכמה חכי"ם.
אוי כמה שזה נורא חברים אני כבר לא ישן כמה לילות מה יהיה...

http://www.haoona.com/encarticle_i.asp?id=116

חתימה נהדרת יש לך... יש מצב שאני מבין לאיזו אסכולה אתה משתייך.
וזה בסדר גם לא להסכים.

http://elderofziyon.blogspot.com/20...fake-early.html

האמת שאתה צודק וגם אני שמתי לב לזה. אבל העדפתי להשאיר את התרגום בצורתו המקורית למרות הטעות כי לדעתי הוא מדוייק לחלוטין בכל מה שקשור לללאומיות הפלשתינית,אבל עם הלאומיות הערבית,לעומת זאת,אנחנו יכולים להסתדר מצויין.
בכל מקרה,זאת כבר גלישה לפוליטיקה אז לדעתי עדיף לא להמשיך לדון על זה כאן.

הם גילו דרך הרבה יותר קלה ,מהירה ונקיה לשדוד הרבה יותר כסף ;-)

That is a very good point.
The level of carelessness and risk taking is maybe acceptable for nineteen years old.
Having a minister publish it without reflection makes him look bad.

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

מסכים לגמרי.זאת בדיוק הנקודה שלי.
מלשבים כותבים לו שם שהפוסט שלו מעודד אותם להגיע לקרבי... נקווה שלא ייקחו דוגמה מההתנהלות הזאת.בפעם האחרונה שבדקתי מטרתו של צה"ל היא להגן על אזרחי ישראל,לא לשדוד אותם.

תלוי איך אתה מפרש את ההתנהלות של משרד הביטחון בנושא התקצוב, והפעם אני רק חצי צוחק לכן אין סמיילי.

מאז הגירוש מגוש קטיף אני מתלבט רבות בשאלה - איך הצליחו לגרום לכ"כ הרבה חיילים לבצע משימה נוראית כזו.

הכתבה הזו נותנת זוית נוספת לנושא. בגירוש לא השתתפו החטיבות הלוחמות של צה"ל (חי"ר ושריון).
מי ששותפו בעיקר היו אלה ש"יש להם מה להפסיד" בדיוק כמו שכתוב בתיאור של בנט - אתה תודח אם לא תמלא את המשימה.
ולכן השתמשו בחיילי קורסים - טיס, קצינים ועוד, חיילי קבע ודומיהם.
קבעו להם משימה, איימו בהדחה אם לא יעמדו בה - וכל האמצעים כשרים - ללא מחשבה.

לא מסכים. בתור אחד שהשתתף בהתנתקות בבה"ד 1, היתה המון רגישות מצד הפיקוד כלפי צוערים. הרבה חברי צוות (גם מהיחידות הכי מיוחדות) ישבו בצד או קיבלו אישור לאייש עמדות שמירה ולא להשתתף בפינוי עצמו.

לא יודע לגבי החטיבה הכחולה וקורס טיס.

"נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת"

"צה"ל הוא הצבא הערבי הטוב במזרח התיכון" - עזר וייצמן (על זרוע היבשה)

דעה מעניינת, זווית מעניינת.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

במבט לאחור זו נראה כמו שיקול הגיוני מבחינתם של המתכננים. לא היה בההתנקות שום דבר ספונטני.
זו הייתה משימת העל של צהל באותה שנה כהונתו של בוגי קוצרה בשנה כדי שלא יפריע, ושני הדנים חלוץ והראל הוזנקו לראש הפרמידה כדי להוציא את זה לפועל.

שלום וברוך הבא לפורום. אתה מתבקש לקרוא את חוקי הפורום בראש הרשימה שבדף הראשי, שם תגלה שאצלנו בפורום אין מקום לפוליטיקה - ומבחינתנו, ההתנתקות נופלת בקטגוריה הזו על אף שבוצעה ע"י צה"ל.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אני חושב שזו זווית מענינת של הממשק בין המשימות שהדרג המדיני מטיל על הצבא לגבי אופן הביצוע והמנעות ממרד,
ואפשר לדון על השוליים מבלי להכנס להאם בעיני א' או ב' הצעד היה נכון או מוטעה.
אולי אפשר להפריד לשרשור נפרד ובראשו להגדיר את גבולות הדיון המדויקים בנושא שהוא גבולי מבחינת הנגיעה הפוליטית (למרות שכידוע לדעתי פוליטיקה מדיניות וצבא הן בלתי נפרדות וגם לדעת אחד קלאוזוביץ)

אני יכול להבין שלגבי סיירת מטכ"ל , סדרות כאלו והתנסויות כאלו הן חובה בשל אופי הפעילות של היחידה.

בשנות ה 90, שירתתי בשייטת 13 (לא לוחם אבל בתפקיד שצמוד מאוד ללוחמים).
אני זוכר כמה הקפידו על נהלים מחשש להיפוטרמיה ,מכות חום , תאונות צלילה ושאר ירקות , וכמה התכוננו עם אמצעים ונהלים שונים לקראת אימונים ייעודיים.
לכן אני דיי מופתע שבמטכ"ל התנהלו אז בצורה שכזאת - בעיקר ללא ביגוד תרמי בחורף כמו שהיה ב 91
(ללא מזון שבוע זה בסדר - הגיוני כחלק מסידרת מילוט ועוד במטכ"ל).
כנראה שינו במטכ"ל את הנהלים אחרי שני החניכים במסלול שנהרגו ממכות חום בניווטים
בדרום הערבה ב 92.
אני זוכר איזו כמות נהלים ומרווחי בטיחות המקרה של מטכ"ל בקיץ 92 הוסיף בשייטת.

לחברה האלה היה את מיטב הביגוד התרמי שתקציב אזרחי יכול לקנות. כל הרעיון במילוט הוא הבלת"מ ולהתסדר עם מה שיש. פוך, מעיל ושוקו לא מקבלים אצל היריב.

מצד שני למבצע בעורף האויב הלוחמים יצאו עם מיטב הציוד כולל תרמי. לדעתי זה יותר קשור לראש הקשה של המפקץ הספציפי הזה.

לדעתי זה מיועד להעלות את רמת הקושי,
מעניין לראות שגם בראוו 2 0 שהיו ב"סדרה" מקבילה באותה שנה בדיוק נתקלו גם הם במהלך המילוט במזג אויר שלא היו ערוכים אליו מבחינת הביגוד, ואיך הם התמודדו עם הההשפעות של המצב הזה ולמיטב זכרוני גם בספריו האחרים אנדי מקנב מתאר חוויות דומות מבחינת התמודדות עם תנאים פיזיים קשים במהלך מסלול ההכשרה.

להשוואה, תמונה מאותה תקופה של לוחמי SAS במסלול לאחר סיום סדרת מילוט. הם לבושים במדים ומעיל (שהוסרו ממנו הכפתורים והחגורה) מתקופת מלחה"ע ה-2, ומצויידים בסכין בלבד. האימון נערך בעמק איילן שבוויילס, הידוע כשטח קשה לתנועה רגלית. הכוח הרודף היה מורכב מלוחמי חי"ר שהובטח להם חופש עבור כל תפיסה, כך שהם באמת השקיעו את מלוא המקצועיות במרדף והסריקות. גם תושבי האיזו התבקשו לסייע ולדווח למשטרה, שבתורה העבירה את הדיווחים לכוח הרודף - לפני 15 שנה במהלך עימות חריף הנוגע לרשיונות ציד, התושבים חסמו והפריעו לכל המשתתפים באימון וכמעט הרסו אותו.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

עם כל הכבוד למטכל תנאי מזג האוויר בווילס בחורף זה סיפור אחרי לגמרי, הייתי באיזור באביב עם מעיל וזה קור ורוחות שלא יתוארו. אם אני לא טועה בSAS שבוע מילוט הוא אחד משלושת השבועות האחרונים במסלול.

העניין הוא לא הקור האבסולוטי והגשם או הרוח אלא כל הפקטורים האלה ביחס למה שאתה לובש.
באחת הפעילויות שלנו בתרגיל לא אישרו לעבור לביגוד חם לאחר כניסה למארב והייתי רטוב מזיעה בלילה קר יבש ועם רוח עם מדים בלבד והתקדמתי בצעדי ענק להיפותרמיה - לא הרגשתי כלום בידיים ורגליים.
גם במילואים בתרגיל בתנאי קור סטנדרטיים לחורף חטפו היפותרמיה כי לא היו מצוידים מספיק.
מכיר מקרה של שתיית מי שלגים שהובילה לאותה תוצאה למרות לבוש מתאים.

בחורף 93 או 94 מארב חי"ר (גולני, אאל"ט) ברצועת הבטחון נתקל בחוליית מחבלים, החיילים היו לבושים במספר שכבות ועדיין היה מדובר בשילוב של חרמונית או חלפ"ס עם בגדים רגילים וגטקעס כותנה רגיל – כולם בגדים שלא בדיוק מתאימים לשילוב הקטלני של זיעה וקור. החיילים התקשו לזוז ולתפקד ונהיו מנומנמים על ההדק, כשהחוליה זוהתה הם התקשו להתאפס על עצמם ולתפקד ולכן במכת האש הראשונה לא הצליחו להוריד את המחבלים. בסריקה לאחור נהרגו מספר לוחמים ועוד כמה נפצעו.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

זו טעות לנוע בביגוד המארב ולא להחליף מדים רטובים זה דופק את כל הבידוד התרמי,
שלא לדבר על סריקה לאחור בירי שהכוח אינו מלא ובישור קו,
מלבד העובדה שוידוא ניטרול לפי הספר מונע את הצורך בזה, שבעייתי גם אם סתם מישהו חטף כדור ברגל ולא מצליח ליישר קו.

עשיתי קורס מ"כים בביסל"ח בסוף חורף 95 והראו לנו את סרט התחקיר כולל שחזור אירוע. כמו שכמעט אמרו הגשש, 20 שנה לך תזכור...

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אני זוכר שלפלח"ן גבעתי ב-1990 הייתה התקלות שבה הם הסתערו על המחבלים ואחרי שעברו אותם המחבלים ירו בהם מאחורה וכמה מהם נהרגו. אני זוכר שמבין הניצולים היה אחד שסיפר שהוא שכב עם רימון תוך שהוא שוקל אם להתאבד במקרה והמחבלים יעלו עליו. עניין אותי אם מדובר באותה התקלות כי את נושא הלבוש הלא מתאים לחורף לא הכרתי, וזה יכול להסביר אולי שיקול דעת מוטעה בתפקוד החיילים באירוע.

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

נראה שכולם תפסו טרמפ על הגג של גיורא...
לפחות ממה שבנט כתב הקטע הנל שהבאת כנראה מתייחס לשבוע אחר במסלול.

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

בנט בסדרת הניווטים שעליה נושא האשכול


בנט ועמנואל מורנו בניווטי ״דרום יום״ בהרי אילת, קיץ 1991


בנט באימונים בשלב מאוחר יותר של הקריירה

מקור: חשבון פייסבוק של נפתלי בנט

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל