"לא רק יוסי הדסי התאבד, מדינה שלמה מתאבדת"
נעמי שמר, 1989

ישראל נלחמת מלחמה אסימטרית מאז היווסדה. אין כוונתי ליחסי הכוחות בינינו לבין צבאות ערב אלא לאי הסימטריה המוסרית בין ישראל הדמוקרטית, ששורשיה במסורת היהודית (קדושת החיים, אהבת השלום והצדק, שמירת צלם אנוש) ובערכים ההומאניים המערביים (זכויות הפרט; שיוויון ללא הבדל דת, גזע ומין; חברה פלורליסטית, חופשית ופתוחה, הכפופה לחוק ולאמנות בינלאומיות), לבין אויביה הערבים מבית ומחוץ המקדשים את המוות ושנאת ישראל, ונלחמים בה תוך כפירה מוחלטת בערכים אלה, מהאדרת שחיטת תינוקות בשנתם ועד לירי טילים מכוון למרכזי אוכלוסיה אזרחית.

הקונצנזוס הרשמי הוא ש"חוסננו המוסרי הוא מקור כוחנו"; שאל לנו לרדת לרמה של אויבינו פן נהפוך גם אנחנו לברברים; שכעם הספר, שידע אפליה, רדיפות ושואה, אנחנו מחוייבים שבעתיים לשמש מופת מוסרי לגויים; ושאם נאמץ את נורמות האויב נמצא עצמנו עומדים למשפט העמים בגין פשעי מלחמה. ברוח ה"עליונות המוסרית", ישראל בחרה שלא להוציא להורג מחבלים עם דם על הידיים, גם כאלה האחראים למותם של עשרות ישראלים, מתירה ירי נגד מחבלים רק במקרים קיצוניים של סכנת חיים (ולא נגד מיידי אבנים, למשל), ויוצאת מגדרה כדי להימנע מהרג בלתי מעורבים, גם במחיר של אבדן ההפתעה ("הקש בגג") וביטול מבצעים צבאיים חיוניים. פסק הדין במשפט של אלאור אזריה חידד נקודה זו היטב בהדגישו את "עקרון קדושת החיים של כל אדם – גם מחבל".

במאמר קצר זה אטען שדווקא עקרון קדושת החיים הוא שמחייב את הוצאתם להורג של מחבלים; ש"חוסננו המוסרי", בהגדרתה הטהרנית של מערכת המשפט ורבים אחרים, אינו מקור כוח אלא מקור חולשה הרסני; שדווקא מוראות העבר הם שהופכים את מלחמת החורמה בטרור לחובה מוסרית; ושבמאבק בטרור, אין בהפרת נורמות המלחמה המקובלות משום ברבריות או פשע מלחמה אלא התנהלות מוסרית בה מצווה כל חברה חפצת חיים.

למען הסר ספק, אבהיר כבר בפתיח שאין קנאי ממני לערכים ההומאניים של היהדות והמערב הנאור. אני דוגל בשלטון החוק ובחברה חופשית ופתוחה (כולל הפרדת דת ומדינה) ורואה בשכניי הערבים הנאמנים למדינה ושוחרי השלום אזרחים שווי זכויות. אני מוכן להכיר בשאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים כל זמן שאינן מבקשות את נפשי ואת ארצי, ונכון לחיות בקונפדרציה פלסטינית-ישראלית בתחומי ארץ ישראל שבה תהיה לפלסטינים אוטונומיה סוברנית מפורזת.

באותה נשימה, אני מאמין ש"הבא להרגך, השכם להרגו". אני חסר סבלנות לחלוטין כלפי אלה המנצלים את החופש שמעניקה להם הדמוקרטיה במטרה להחריבה או עושים שימוש ציני בזכויות האדם כדי למנוע זכויות אלה מאחרים (כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהפגנות הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית ותהלוכות המהגרים בבירות מערב אירופה הקוראות להחלת חוקי השריעה). בניגוד למוסכמה הרווחת, אינני רואה בזכויות אדם זכויות מוקנות אלא זכויות נקנות – אדם וחברה חייבים לקבל על עצמם ערכים אלה אם ברצונם לההנות מהם. המשפט "אינני מסכים עם דעותיך, אבל אני מוכן להיהרג על זכותך להחזיק בהן" מקובל עלי רק אם הוא מקובל גם עליך. מי שרומס ערכים אלה אינו ראוי שיתיחסו אליו כשווה זכויות. מי שמאבד צלם אנוש אינו ראוי ליחס אנושי.

ארגוני הטרור הפלסטיני (והאיסלאם המיליטנטי בכלל, מחיזבאללה ועד לדאע"ש) אינם חתומים על אמנות ז'נבה ואינם עונים על תקנות האג. כל התנהלותם נוגדת את רוח האמנות הבינלאומיות ואת הכתוב בהן באופן בוטה וגורף. עובדה זו לא נעלמה מבכירי מערכת המשפט בישראל. נשיאת בית המשפט העליון הטריה, אסתר חיות, כתבה כבר ב-2014, "בתחום זה של המאבק בטרור, המשפט הבינלאומי וכמוהו המשפט הישראלי הפנימי טרם הדביקו את המציאות וטרם השכילו לקבוע קודקס מקיף ומפורט של כללים לעניין הדרכים החוקיות שבהן רשאית מדינה לנקוט כמי שמחויבת, כאמור, בהגנה על עצמה ועל אזרחיה. למותר לציין כי תחום זה זועק להסדרה משום שהדינים המוכרים שעל-פיהם נוהגות אומות העולם מותאמים במידה רבה למודל הישן והמוכר של מלחמה בין צבאות ואילו המציאות החדשה והאיומה שיצרו בארץ ובעולם ארגוני הטרור השונים וגם יחידים המבצעים פעולות טרור, אינה מתחשבת בגבולות טריטוריאליים אינה מבחינה בין זמן מלחמה לזמן שלום וכל שעה היא שעת כושר לזריעת הרס, אלימות ופחד ברוב המקרים ללא הבחנה בין אזרחים לחיילים. הטרור אינו מכבד למעשה שום כלל מכללי המשחק שקבע העולם הישן בדיני המלחמה, ומציאות זו מחייבת גם את המשפטנים ולא רק את כוחות הביטחון לחשיבה מחדש על-מנת לעצב באופן מעודכן דינים אלה ולהתאימם למציאות החדשה."

למרות אמירה ברורה זו וניסיונות שונים לגבש דוקטרינה אתית חדשה במלחמה בטרור (כמו זו של האלוף עמוס ידלין ופרופ. אסא כשר ב"האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור" מ-2005, ומזוית שונה, של האלוף אביחי מנדלבליט, בעבר הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי לממשלה דהיום, ב"לוחמת משפט – החזית המשפטית של צה"ל" מ-2012), עדיין אין בישראל חקיקה ספציפית נגד פשעי מלחמה (מלבד הנאצים ועוזריהם) ונגד טרור ולחימה בלתי חוקית. באין חקיקה שכזו, גם רבי מחבלים נשפטים בישראל כאזרחים שווי זכויות. מובאה טיפוסית מאת ראש המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים בישראל, המשפטן מרדכי קרמניצר, מתמצתת היטב את רוח הדברים: "יודגש כי גם בתקופות חירום ומלחמה מוטלת על המדינה חובה מוסרית ומשפטית לשמור על זכויות אדם, וכך גם במסגרת מלחמתה של ישראל בטרור. חברה דמוקרטית נבחנת במידה רבה ביכולתה לשמור על זכויותיו של האחר, לרבות של אויבי החברה. זהו מקור חוסנה של החברה הדמוקרטית וזו הערובה האמיתית לכיבוד זכויות אזרחי המדינה" (ההדגשה שלי). לדידי, כאמור, קביעה זו נכונה כל זמן שמדובר באויבים המקבלים על עצמם את חוקי המשחק. למול פשעי הטרור האיסלאמי, עמדתו של קרמניצר נראית לא רק תלושה אף ממגדל השן בה נכתבה אלא חוטאת ממש לחברה עליה היא אמורה להגן.

על רקע זה ברור גם מדוע לדידי אין ישראלי שפוי וחפץ חיים היכול לקרוא בפסק הדין של אלאור אזריה בלי להתפלץ. בעשרות עמודים ונימוקים טכניים קעקע בית הדין את טיעוני הסנגוריה אחד לאחד והתייחס לתקדימים מהמשפט הפלילי כאילו אין מדובר בגורלו של לוחם שבמהלך פעילות מבצעית הרג שלא כדין מחבל שניסה לרצוח את חבריו אלא בעבריין מועד שרצח להנאתו אזרח תמים במהלך שוד מזוין. ומה לו לאותו עבריין ולעורכי דינו המלומדים להטריח את בית המשפט בפלפולים "מתפתחים ומתפתלים" על הנסיבות המיוחדות של האירוע כשחזקה על הכל הצהרתו הראשונית על שרצח את אותו אזרח תמים "כי הגיע לו למות"? אליבא דבית הדין עסקינן לא בחייל שסרח על רקע תסכולם הגובר של פלגים מרכזיים בחברה הישראלית מאוזלת היד של החקיקה הקיימת אלא בסתם פסיכופט צמא דם. בתיאטרון האבסורד הזה לא אתפלא אם משפחתו של השהיד עוד תתבע מיליונים ממשפחת אזריה כפיצוי על הריגת בנם, וגם תזכה, כמובן, בשם העליונות המוסרית.

אפילו רות גביזון, אבירת זכויות האזרח וכלת פרס ישראל בתחום המשפט, לא יכלה להישאר שוות נפש לנוכח פסק דין כה אטום ותלוש מעובדות האירוע. בתגובה למאמרו של משפטן בכיר אחר, מנחם מאוטנר, בו הוא מציין שאזריה הוא חייל גרוע אך "גיבור לאומי משום שהרג ערבי", כתבה גביזון שאין זה נכון לתמוך באופן גורף ופשוט במערכת ובהתמקדות המשפט בהריגה הנקמנית של המחבל. "הפרשה הזו אכן מטלטלת... כי המקרה של אזריה אינו מקרה קל בכלל. התומכים החשובים והרבים של אזריה אינם אלה שחושבים שערבי טוב הוא ערבי מת." גביזון בירכה על גישתו של שר הביטחון ליברמן, "שהיה בין הראשונים שהתייצבו בדרמטיות דווקא לימינו של החייל... כי הוויכוח איננו על טוהר הנשק כעקרון – עליו צריך לעמוד – אלא על האיזון הלא פשוט בין עמידה על אחריות אישית של לוחמים לבין קבלת אחריות מערכתית לתנאים בהם הם פועלים ולטיב ההליך שננקט כאשר הם שוגים. קביעתו של מאוטנר באותו מאמר ש"המקרה של אזריה מסמן השתלטות כמעט מוחלטת של הלאומיות על הדמוקרטיה הליברלית בישראל" מאלפת כשלעצמה שכן עמדה זו מייצגת רבים באליטה המשפטית והאינטלקטואלית בישראל אף שהיא מחמיצה לחלוטין את לב העניין – אין קונפליקט אינהרנטי בין לאומיות לדמוקרטיה ליברלית והסוגיה כאן אינה פוליטית, בין שמאל לימין, בין כיבוש לפשרה טריטוריאלית, אלא בין דמוקרטיה חפצת חיים לדמוקרטיה המחזיקה בגישה מוסרית שאיבדה את הסיבה הראשונית לקיומה: הגנה על חיי אזרחיה. מה הפלא שאזרחים רבים בישראל, שוחרי שלום וצדק אך חפצי חיים, מסתכלים על אותם משפטנים כעל בוגדים ממש, גיס חמישי?

אם אלאור אזריה ורעיו הלוחמים לדורותיהם (כמו אנשי השב"כ בפרשת קו 300) היו יודעים שמרצחים כדוגמת עבד אל-פתאח א-שריף אחת דינם למות, הם לא היו חשים צורך לקחת את החוק לידיהם. אני בדעה שהייתה זו שגיאה היסטורית, בכייה לדורות, שמחמוד חיג'אזי לא הוצא להורג בשנת 1965, וכמוהו אלפי המחבלים שהועמדו מאז לדין בשל רצח ישראלים. הסרת ראשי הנחש באופן עיקבי (במקום להגלות מאות מהם ללבנון, למשל, ולטפח את המנהיגות הבאה של המערכה התורנית נגדנו) הייתה לא רק חוסכת את חייהם של אלפי ישראלים אלא גם משנה את פניו של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מקצה לקצה. מלחמת חורמה במחבלים, בשולחיהם ובהנהגתם הרוחנית והפוליטית הייתה מאפשרת את צמיחתם של מנהיגים מתונים ושוחרי שלום אמת; השארת רבי המרצחים בחיים וטיפוחם בבתי הכלא בישראל בחמישים השנים האחרונות רק הבטיחה הקצנה גוברת שגוזרת היום עינויים קשים והוצאה להורג של כל מי שמעז לבקש שלום עם ישראל. אני מאמין שהרוב המוחלט של ערביי ישראל, משני צידי הקו הירוק, היה מקבל את ההחלטה לממש את דין המוות המעוגן כבר בחוק בהבנה מפתיעה ("איפה הייתם שבעים שנה?"), ורבים אף היו מברכים עליה בסתר ליבם: מרבית האוכלוסיה הערבית, בניגוד למנהיגיה הפוליטיים המדיחים אותה להקצנה, הייתה בוחרת לחיות בהשקט ובבטחה ולהנות מחופש ושגשוג שאין להם שני במזרח התיכון. האתיקה ההומנית הרואה גם במרצח חסר צלם אנוש אדם שווה זכויות אינה נתפסת בעיניהם כראויה להערכה או חיקוי, אלא כסימן לחולשה, רפיסות, אובדן דרך ו/או אידיוטיות שימושית. "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים", אמר רבי אלעזר. אלף וחמש מאות שנה אחריו חזר על הדברים הפילוסוף קרל פופר בספרו 'החברה החופשית ואויביה' (בתרגום שלי): "אם נגלה סובלנות מוחלטת כלפי אלה השוללים כל סובלנות, אם לא נהיה נכונים להגן על החברה הסובלנית מול מתקפתם של מתנגדי הסובלנות, אזי כל מצדדי הסובלנות יושמדו ואיתם הסובלנות עצמה".

פרדוקסלית, דווקא עמדתו הליברלית של השמאל, המבקשת לעשות שלום עם ארגוני המחבלים ונוהגת בהם בהבנה ואפילו באמפתיה, ורפיסות הימין, שנמנע עד כה מהוצאת מחבלים להורג וממלחמת חורמה בטרור, הן שהרחיקו, אולי לתמיד, את אפשרות הדו-קיום מאלה החפצים בה בכנות בשני הצדדים. מכאן ניתן גם להבין מדוע איני מוצא את מקומי בקשת הפוליטית הקיימת בישראל: מפלגות השמאל-מרכז המאמינות בפשרה טריטוריאלית מעולם לא ניהלו במקביל מלחמת חורמה בארגוני הטרור, ואילו מפלגות הימין המאמינות בשלמות הארץ עדיין פועלות בעקביות כדי למנוע כל אפשרות לדו קיום מכבד הדדית ולחלוקה סבירה של הארץ. שום מפלגה, מהגדולות במרכז ועד למפלגות השוליים, לא קידמה את השילוב ההכרחי של מלחמה חסרת פשרות להכחדת הטרור עם הושטת יד כנה לאלה החפצים לחיות איתנו בשלום. וכך אנו חיים עשרות שנים במצב של הקצנה גוברת משני הצדדים – מעין ברית לא כתובה בין הקיצונים בירושלים ובעזה להותיר את הקונפליקט המדמם ללא פתרון – כשבלב ישראל רבתי חיה אוכלוסיה ערבית גדולה (כחמישית מהתושבים בתוך הקו הירוק וקרוב למחצית האוכלוסיה בשטח ארץ ישראל השלמה) העוברת זה שנים שטיפת מוח גלויה לשנאה קיצונית ומנהלת נגדנו מלחמה מתמשכת, מטרור יחידים ומיליציות חמושות ועד לקמפיין דה לגיטימציה חובק עולם. מדינת ישראל שכחה איך מנצחים מלחמה – ואיך עושים שלום. גרמניה ויפן הן דמוקרטיות חופשיות היום אך ורק מפני שאויביהן במלה"ע השנייה השכילו לרסק את המיליטנטים הקיצונים שבהן ובה במידה לעודד את כוחות הדמוקרטיה החופשית באמצעות השקעה נדיבה ביותר בשיקום ההריסות. ולהבדיל מהאתגרים האסטרטגיים הביטחוניים להם אין לישראל תשובה הרמטית – אירן גרעינית, סהר שיעי רציף וחיזבאללה המצויד בעשרות אלפי רקטות ובטילים מדויקים המאיימים לשתק את המדינה – מיגור אפקטיבי של הטרור וההסתה הפלסטיניים בעזה, ביו"ש ובתחומי הקו הירוק היה ועודו אתגר טקטי בר ביצוע גם עבור ישראל שבעת המלחמות, החרדה למספר חלליה ולשמירת רמת חייה המערבית. אני מאמין שמפלגה שמצעה המדיני-ביטחוני היה משלב מלחמת חורמה בטרור (ברוח "שלום עושים עם אויבים שהובסו") עם חתירה כנה לפשרה עם שוחרי השלום מקרב הפלסטינים, הייתה הופכת למובילה במדינה. שילוב עמדות מימין ומשמאל באופן קוהרנטי שכזה היה גם ממתן משמעותית את הקיטוב האידאולוגי ההולך ומחריף בישראל (כפי שבא לידי ביטוי במשפט אזריה), קיטוב המהווה לדעת רבים איום אסטרטגי גדול יותר מכל אויבינו מחוץ.

מובן שמלחמת חורמה בטרור אפשרית רק עם מתן פתרון חוקתי הולם למלחמה הבלתי חוקית שמנהלים הפלסטינים נגדנו. אי מתן פתרון שכזה עד ימינו אלה מהווה בעיני את אחד המחדלים החמורים של ממשלות ישראל לדורותיהן ואחת הסיבות העיקריות להרחקת השלום ולצמיחת הטרור הפלסטיני בפרט והאיסלאמי בכלל. דיני המלחמה בטרור חייבים להיות שונים בתכלית מדיני מלחמה חוקית (בין מדינות המחויבות לאמנוֹת בינ"ל) ובוודאי מדיני החוק הפלילי במדינה (בין אזרחים המחוייבים לאמנה חברתית משותפת, כמו "לא תרצח"). המחבל המבקש להרוג ללא הבחנה ובכל דרך מחריג עצמו במכוון מכלל האמנות החברתיות והבין לאומיות ואינו ראוי להגנתן. מסיבה זו היה זה אבסורד להחיל את הדין הפלילי על אלאור אזריה, כאילו היה חייל שהרג נושא סכין מנוטרל בתיגרת מועדון; עבד אל-פתאח א-שריף היה בן מוות מעצם יציאתו עם סכין להרוג יהודים. חמאסטן היורה טילים ללא הבחנה למרכזי ערים בישראל, מתירה את דם אזרחיה בעצם פעולתה הלא חוקית ונותנת הכשר לירי על עריה שלה, גם היישר לתוך הלוויות ההמוניות הנערכות שם לשהידים (שתיים-שלוש לוויות שכאלה שהיו מסתיימות במאות הרוגים היו גודעות כל גל פיגועים באיבו). החוק חייב להבהיר, כפי שעושים עמוס ידלין ואסא כשר במאמרם שהוזכר לעיל, שאין כל קשר אתי בין טרור ל"לוחמי חופש" או "מלחמה צודקת בכיבוש": "תיאורו של אדם כ'לוחם חירות' קשור למטרות הפעילות שלו, בשעה שתיאורו של אותו אדם כ'טרוריסט' קשור לאמצעים שהוא נוקט בפעילותו". שום מטרה, נעלה ככל שתהא, אינה יכולה להצדיק רצח ילדים, פיגועי התאבדות או ירי טילים חסר הבחנה על אזרחים. וכפי שיש במתמטיקה אקסיומות שהן חיצוניות לחוקי המתמטיקה, גם בחוקת ישראל חייבות להיות אקסיומות שהן מעבר לשלטון הרוב: אסור לקרוא תגר על עצם קיומה של הדמוקרטיה כשיטת הממשל בישראל ואסור לקרוא תגר על עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ציונית; מי שעושה כן הינו אוייבה בהגדרה ואינו ראוי להימנות על אזרחיה. על פי עקרון זו, גם רוב אנטי-דמוקרטי ו/או אנטי-ציוני, אם יהיה כזה בישראל, לא יוכל לשנות את צביונה של המדינה כדמוקרטית וציונית. אני חולק כמובן על עמדת קרמניצר ש"אין הצדקה במדינה דמוקרטית לשלול רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית". נאמנות למדינה חייבת להיות תנאי לאזרחות בה.

אפשר להבין מדוע נמנעה ישראל מלהציע פתרון חוקתי הולם למלחמה בטרור בכל אותן שנים בהן נאלצה, כמדינה זעירה ומנודה הצמאה ללגיטימציה בינלאומית, להיות "יותר קדושה מהאפיפיור" ולהצמד בקנאות לקוד מוסרי נפסד גם במחיר חיי תושביה. מה גם ששינויים באמנות הבינלאומיות הנוגעות לכללי "הלחימה הצודקת" הם נחלתן הבלעדית של המעצמות, שהטייתן ההיסטורית הפרו-(נפט)ערבי נתנה גיבוי יחודי בגיאופוליטיקה העולמית למאבק הפלסטיני בישראל. אבל בפתח המילניום השלישי עבר העולם שינויים טקטוניים. עליית האיסלאם המיליטנטי העירה בגסות את כל מי שהאמין שהרוע האולטימטיבי פס מהעולם במשפטי נירנברג ועסוק מאז בניסוח זכויות אדם אוניברסליות. כמו כוחות אופל שבקעו ממעמקי השאול ב"שר הטבעות", החזיר הטרור האיסלאמי מהאוב נורמות לחימה שהיו מקובלות בחצי האי ערב במאה השביעית. במציאות העכשווית אין מדובר עוד במלחמה בין בנות ברית לציר הרשע – במלחמות העולם גם מדינות הציר שמרו לפחות למראית עין על האמנֹות הבינלאומיות דאז – אלא במלחמת ציוויליזציות ממש בין בני אור לבני חושך. על פי כל כללי Jus Cogens, חייב האיסלאם המיליטנטי, מארגוני הטרור הפלסטיניים ועד לדאע"ש, משמרות המהפיכה והחיזבאללה, להימנות על אויבי האנושות (hostis humani generis), ממש כמו הנאצים ועוזריהם; אות קין המתיר את דמם, כמו פושע מסוכן שהחוק מחייב להביאו למשפט צדק "חי או מת".

במציאות החדשה, בה מדינות המערב סובלות מפיגועי טרור איסלאמי רצחניים כמעט מדי שבוע והמלחמה בדאע"ש מאחדת את מעצמות העל, בה ישראל זוכה ללגיטימציה בינלאומית יותר מאי פעם, נהנית מממשל אמריקני אוהד ורואה עדנה אפילו באו"ם, בה מלחמות העולם השיעי והסוני דוחקות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לקרן זוית וארצות ערב הסוניות מחפשות בגלוי את קרבת ישראל, במציאות חדשה זו מתקיימת קונסטלציה נדירה, אולי בלתי חוזרת, ליצירת קודקס אתי ואמנה בינלאומית חדשה למלחמה בטרור. ומי ראויה יותר מישראל, המכירה את מוראות הטרור האיסלאמי עוד מתקופת הפדאיון ועד לאחרונה התמודדה כמעט לבדה עם פיגועי התאבדות, אוטובוסים מתפוצצים, חטיפות מטוסים ופיגועי דריסה, להיות אור לגויים ולהוביל את החקיקה בנושא קריטי זה? ישראל והעם היהודי בורכו במיטב המוחות המשפטיים החיים בעולם, לא פחות משבורכו בגאוני סטארט-אפ. טוב היה אם ענקי רוח אלה ישקיעו את מרצם בקידום "כיפת ברזל אתית" להגנת ישראל מפני מרצחים השוללים את זכותה להתקיים וטובחים בה בכל הזדמנות, במקום להשחית את זמנם ב"משפטיזציה" הרסנית ומיותרת כמו במקרה אזריה ובסירוס יכולותיו המבצעיות של צה"ל מעבר לכל הגיון וצדק. כולי תקווה שנשיאת ביהמ"ש העליון אסתר חיות ושרת המשפטים איילת שקד תשלבנה כוחות עם האלן דרשוביצים והניקי הַייליות של העולם ותרמנה את הכפפה.

2017 © ד"ר חיים היילפרין

אין שום הצדקה לכך שחייל זוטר יחליט על מדיניות אסטרטגית,
למשל מדיניות שבה על מדינת ישראל לא להשאיר שבויים ולחסלם לפני שיזכו לטיפול רפואי,
או שעליה להטיל על מחבלים עונש מוות,
ולהוציא את דינם בהתאם לדעתו.

למעשה - מצב שבו כל חייל יחליט בעצמו על מדיניות אסטרטגית,
זה מצב הרסני לצבא כארגון, ולמדינה שחיילים כאלו אמורים להגן עליה.

אולם צריך היה לסגור את כל העסק בהליך משמעתי על "חריגה מנהלים" עם טופס 630 פשוט ולא משפט "רצח" בו השופטת מכנה את הרוצח המתועב בפוטנציה בשם "המנוח". ברור שהמשפט הזה הוא כרכור "מה יפיתי" בפני הגויים והרצון להיות יותר קתוליים מהאפיפיור. זה לא עובד בשכונה שלנו. הנה רעיון - שהגויים יתנדבו לשלם על בית המלון שהרוצחים הללו מקבלים בכלא הישראלי ולהישחט במקום ילדינו. במקרה כזה, אין לי כל בעיה שלא יהרגו אותו בשטח או ישפטו אותו למוות.

אלא עבירות תנועה, לבוש, משמעת - שאינן רלוונטיות כלל למקרה כזה - של ירי תוך התעלמות בוטה מהנהלים שהסתיים בהרוג: תקרית חמורה לפי כל פרמטר.

המשפט התנהל כמשפט צבאי,
אלא שהתעקשותו של האחראי לתקרית החמורה להילחם בצבא ולעשות קרקס תקשורתי - הפכה את ההליך לארוך ומתוקשר מאוד.
אם החייל היה מודה ומתנצל על הנזק שגרם - הוא היה מסיים את ריצוי עונשו, וכנראה משוחרר עם סיומו,
והיה היום אזרח חופשי.

"התנהגות שאינה הולמת" או "חריגה מהנהלים". כל המקרים שתיארת נמצאים תחת הסעיפים הללו ומובאים תחת "פרטי המקרה", לא בתור הסעיף עליו החייל עומד לדין משמעתי.

עבד אל פתאח א שריף ודומיו היו צריכים להישפט בטריבונל צבאי מתאים ולקבל עונש מוות.