באשכול הזה נרכז אירועים בהם במהלך לחימה היו אירועים נקודתיים של אנושיות בין האוייבים.
על מנת להיות ברורים לא מדבר על חבירה לצד האחר, עריקה, ריגול וכד' אלא על מצבים אנושיים בין חיילים משני צידי המתרס, זה יכול להיות הצלת חיים, עזרה רגעית, אחווה, מחווה וכו'
במלחמת העולם הראשונה, חיילי השוחות משני צידי המתרס בערב הקריסמס יצאו מהשוחות ולחצו ידיים, שתו יחדיו, עישנו, שיחקו כדורגל ואח"כ חזרו להילחם. https://en.wikipedia.org/wiki/Christmas_truce
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "כשהאויב הופך ידיד לרגע במהלך לחימה"
במלחמת העולם הראשונה היו לא מעט מחזות מהסוג עליו נידון האשכול, ואפילו נכתב על כך ספר. לפי הכתבה הבאה, קפטן רוברט קמפבל שנפצע ונלקח בשבי בקיץ 1914 קיבל מכתב מאחותו בו סופר שאימם גוססת. מפקד מחנה השבויים במאגדבורג פנה אישית אל הקייזר וילהלם וביקש אישור מיוחד לאפשר לשבוי לבקר את אימו. התנאי לקבלת החופשה בת השבועיים היה שהשבוי יחזור מרצונו החופשי לשבי בגרמניה - אם כי לא כתוב האם היה איום נסתר כמו פגיעה בחבריו לשבי, או שהיה זה הסכם ג'נטלמני לגמרי. בכל מקרה, השבוי יצא לחופשה, ביקר את אימו על ערש דוויי ולאחר מכן שב אל השבי.
הסיפור הבא מתרחש כאשר שני הצבאות היריבים היו מחופרים בשוחות והפגיזו אחד את השני בארטילריה, דבר שגרם להקזת דם הדדית ואבדות בשני הצדדים ללא הישגים צבאיים ניכרים. באחת הזירות, בגבול צרפת-גרמניה, נוצר מצב של "הפסקת אש לא-רשמית" שבו שני הצדדים המשיכו להפגיז אך החטיאו את הצד השני במכוון, וכך נמנע אובדן חיי אדם בשני הצדדים. זה נמשך כך מספר חודשים, עד אשר הפיקוד העליון החליף את היחידה שבשוחות ביחידה אחרת, חדשה, וזו הפגיזה כדי לפגוע ו"הפסקת האש הלא-רשמית" הפכה שוב לקרב רגיל.
בתגובה להודעה מספר 3 שנכתבה על ידי ArmouredDov_D9 שמתחילה ב "עוד סיפור בנוגע למלחמת העולם הראשונה"
סיפור יפה על רקע המצב בו אנשים מתגדרים סביב השבט ומטרותיו, הכל נעשה ומותר למען השבט,האדם משעבד את רוחו לטובת השבט, הכל כשר...החופש לחשוב כבן אנוש נעלם, והאחווה האנושית נעלמת גם כן....לי קרה ש'הייתי צריך' לירות גומי...הרמתי הקנה ויריתי מעל הבן אדם...תנועת התקיפה קפאה, והאיש נסוג....זה הוא זיכרון טוב שנשאר איתי מאז...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "כשהאויב הופך ידיד לרגע במהלך לחימה"
במהלך מלחמת העולם השנייה נפל בשבי הגרמני חייל אמריקאי יהודי בשם מקס גנדלמן, במהלך השבי הוא נתקל בטייס גרמני פצוע בשם קרל קירשנר מחלים בחווה של משפחתו בקרבת מקום.
קירשנר החל מזמין את גנדלמן לשחק עמו שחמט, השניים הפכו ידידים, הטייס הגרמני עזר לחייל היהודי להימלט ובכך הציל את חייו. הם הפכו לחברים בנפש עד למותו של גנדלמן ב-2012.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "כשהאויב הופך ידיד לרגע במהלך לחימה"
I heard that after the cease fire in Yom-Kippur Israeli and Egyptian soldiers played football during the days.
In the night everyone opened fire like crasy.
Syrian army Officer Mustafa Shaddoud put down his weapon to talk to FSA fighters.
A very brave man. He was later killed in East Ghouta.
בתגובה להודעה מספר 6 שנכתבה על ידי Nargila Dwarf שמתחילה ב "[left]I heard that after the..."
ציטוט:
במקור נכתב על ידי Nargila Dwarf
I heard that after the cease fire in Yom-Kippur Israeli and Egyptian soldiers played football during the days.
In the night everyone opened fire like crasy.
ראיתי פעם תיעוד בשחור ולבן איך חיילים מצרים מקבלים סיגריות מחיילי צה"ל אחרי הפסקת האש.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "כשהאויב הופך ידיד לרגע במהלך לחימה"
שמעתי סיפור מהתקופה בין הנסיגה למלחמת לבנון, כשלפעמים מגדלי שמירה של חיזבאללה היו עשרות מטרים בלבד מהעמדות שלנו. מילואימניקים בעמדה מסוימת התחילו להביא לשמירה גליון של ירחון "לגברים" (וזה לא היה "אוטו") ולהציג אותו לרווחת המחבלים בעמדה ממול. המחבלים ממול נדבקו למשקפת ורק סימנו עם היד להעביר עמוד.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "כשהאויב הופך ידיד לרגע במהלך לחימה"
ב 20/12/1943 ערב השנה החדשה, הטיס סגן צ'רלי בראון מפציץ 17 B למשימת הפצצה מעל העיר ברמן.
אש נ"מ צפופה פגעה קשות במטוסו, המקלען האחורי נהרג וכל שאר 9 אנשי הצוות נפצעו ובניהם בראון עצמו. המטוס איבד חלק ממכלול הזנב וקרעים רבים ניבעו בגופו.
הפגיעות הרבות בו גרמו לתקלות קשות המערכת ההידראולית, במערכת החשמל והחמצן ומנוע מס' 2 כבה. צ'רלי בראון איבד זמנית את הכרתו והמפציץ הכבד והחבול החל צולל אל הקרקע.
כשפקח בראון את עיניו הבחין במעורפל בצמרות העצים שתחתיו ובמאמץ עליון הצליח ליצב את המטוס בגובה נמוך.
פרנץ שטיגלר טייס ותיק ומוערך בלופטוואפה הגרמני, הטיס את מטוס הקרב שלו מדגם מסרשמיט 109 כשהבחין במפציץ הפגוע והמקרטע.
הוא קרב אליו למרחק מטרים בודדים, תוך שהוא לוקח הימור מסוכן בעצם חשיפתו לפגיעה וודאית ממקלעי הנ"מ של המפציץ האמריקאי.
שטיגלר מיקם את מטוסו בצמוד לתא הטייס של המפציץ. שני הטייסים הביטו זה בפניו של זה וסגן בראון החל מונה את השניות האחרונות בחייו.
לתדהמתו הבחין סגן בראון שהטייס הגרמני מסמן לו בתנועות ידיים, שעליו לנחות על מנת להינצל מהתרסקות או לנסות ולמשוך לכיוון שבדיה שבה לא התקיים כיבוש גרמני.
טייס המפציץ האמריקאי שהיה בערפול חושים, החליט משום מה לנסות ולהגיע חזרה לבריטניה.
בראון הביט כלא מאמין במטוס הקרב הגרמני שהמשיך ללוות אותו צמוד צמוד, ובכך הגן עליו ומנע את ירוטו ע"י מטוסי קרב גרמניים אחרים.
כשהגיעו סוף סוף לים הפתוח, הצדיע הטייס הגרמני לזה האמריקאי וסבב לאחור.
מקץ עשרות שנים הטייס הגרמני פרנץ שטיגלר שהפך קודם לכן לאזרח קנדי, איתר את סגן בראון. השניים שוחחו בטלפון, אחר כך נפגשו והפכו לידידים. על האירוע הזה מבוסס הספר A higher call
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "כשהאויב הופך ידיד לרגע במהלך לחימה"
אומנם בדיוני (ומעט תעמולני) ובכל זאת..
איליה ארונוב היה סופר רוסי קומוניסטי שבן גוריון כינה פעם "היהודי הכי חלאה בעולם". הוא כתב אסופת סיפורים קצרים משובחים לבני נוער בשם "13 מקטרות". אחד מהם מביא את סיפורם של שני איכרים, גרמני וצרפתי, שמגוייסים במלחמת העולם הראשונה. השניים, דומים מאוד ושונים מאוד באופיים ובאורח חייהם, מוצאים עצמם ביחידות הניצבות זו מול זו בקו החפירות.
לילה אחד, כל אחד מהם נשלח לבצע סיור מעבר לקווי האוייב. הם נתקלים זה בזה בפתאומיות בשטח ההפקר שבין הקווים. מתוך בהלה והפתעה הם קופאים זה מול זה. לאחר זמן מה של קיפאון אחד מהם מוציא אט אט מקטרת והם חולקים אותה בדממה.
הסוף אינו טוב: אחד מהם מבצע תנועה פתאומית והקסם פג באחת. הם מתנפלים זה על זה במלוא הכח ולאחר מאבק ממושך הם הורגים זה את זה.
ואם כבר סיפורים בדיוניים, הינה שניים מתוך כתבי דרויאנוב:
בתגובה להודעה מספר 13 שנכתבה על ידי קגנס שמתחילה ב "סיפור יפה ועצוב של איליה ארונוב"
בראשית מלחמת-העולם [כשיצא הספר לאור, עדיין לא קראו לה "הראשונה"], כשהרוסים כבשו את גליציה, הכריזו על מתן פרסים לחיילים, שיצליחו לקחת דגלים מידי האוסטרים. למחר הביא חייל יהודי דגל אוסטרי. שיבּחו המפקד בפני כל הגדוד ונתן לו פרס. עבר שבוע ואותו חייל הביא שנית דגל אוסטרי ושוב נטל פרס. עוד שבוע והביא דגל שלישי. תמהו חבריו ואמרו לו:
במה כוחך גדול?
הסביר להם היהודי:
אף במחנה האוסטרים הכריזו על מתן פרסים... ביקשתי ומצאתי שם חייל יהודי, ואחת בשבוע אני והוא מחליפים דגל בדגל...
---------------------------------------------------
חייל יהודי נתפרסם בשעת המלחמה: יום-יום היה יוצא מתוך החפירות ושב עם תשעה שבויים משל האויב. שיבּחו המפקד ושאל:
כיצד אתה מגיע לידי כך?
השיב היהודי:
אין לך, כבוד מעלתך, דבר פשוט מזה. אני ניגש לחפירות שלהם ומכריז: חייב "יאהרצייט" אני ולמניין-עשרה אני זקוק לאמר קדיש. מיד מתכנסים ויוצאים אלי תשעה יהודים, ואני שובה אותם. אני נהנה, והם נהנים... http://benyehuda.org/druyanov/migiborey.html
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "כשהאויב הופך ידיד לרגע במהלך לחימה"
ראיתי את הסרט "הסרבן" ("Hacksaw Ridge"), המבוסס על סיפורו האמיתי של דזמונד דוס, שהתגייס לצבא ארה"ב במלחמת העולם השניה וסירב לשאת נשק. בסופו של דבר עוטר במדליית הכבוד ע"י הנשיא טרומן על תיפקודו (כחובש) בעת שנותר להציל 75 מחבריו הפצועים אחרי שכל השאר נסוגו (הוא גם זכה בעיטורים נוספים).
בסרט מראים שהוא גם טיפל בפצועים יפנים (אינני יודע עד כמה הדבר נאמן למציאות אבל עושה רושם שכך קרה). https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9...3%D7%95% D7%A1
טיפול בפצועים של האויב היה כבר לפני 100 שנה, אולי גם 1000. זה בעיקר תלוי מצב, אם הקרב היה זועם או נגד אויב פנאטי כמו חיילים יפנים או לוחמי SS בהרבה מקרים היו התעללויות והוצאות להורג. חיילים פשוטים זכו בלא מעט מקרים לטיפול סביר לפחות.
ובלי פוליטיקה - אצלנו פצועי אויב שכבר זכו בטיפול ולא חוסלו בסריקה לאחור, קיבלו טיפול מצויין ולא חסכו עליהם בשום צורה.
טיפול בפצועים של האויב היה כבר לפני 100 שנה, אולי גם 1000. זה בעיקר תלוי מצב, אם הקרב היה זועם או נגד אויב פנאטי כמו חיילים יפנים או לוחמי SS בהרבה מקרים היו התעללויות והוצאות להורג. חיילים פשוטים זכו בלא מעט מקרים לטיפול סביר לפחות.
ובלי פוליטיקה - אצלנו פצועי אויב שכבר זכו בטיפול ולא חוסלו בסריקה לאחור, קיבלו טיפול מצויין ולא חסכו עליהם בשום צורה.
אתה מתייחס לטיפול "רגיל" בפצועי אוייב. כיוון שלא תיארתי את הסיטואציה לא ניתן להבין מדברי את המעשה המיוחד. מדובר בחייל שנותר מעבר לקווי האוייב (כל מי שיכול - נענה להוראת הנסיגה. נותרו רק הפצועים שאינם יכולים לפנות את עצמם ושעליהם בעצם וויתרו בהוראת הנסיגה) בתנאי היפגעות גבוהים ביותר ותוך סיכון עצמי רב ביותר, לא רק כדי להציל את הפצועים מקרב האמריקאים, אלא גם את פצועי האוייב, בגלל חינוכו וגישתו המיוחדת לבני האדם.
המנהג החל בימי הביניים, ונקרא Treuga Dei (שביתת הנשק השמימית)
בתגובה להודעה מספר 22 שנכתבה על ידי benihartmann שמתחילה ב "הנה הטריילר לסרט המצוין"
במסגרת זו - הוטל איסור על לחימה בחגים וסופי שבוע,
זמנים שבהם - יש להתפלל, לשמוח או לצום.
בעקבות הפופולריות הרבה, שביתת נשק זו התארכה עד שבשיאה, רק 80 יום בשנה לא נכללו בה, ובהם התבצעה הלחימה.
מלכתחילה הוחרגו ממנה מלחמות ב"כופרים", מה שבתורו גרם - לעידוד מסעות הצלב.
ראשי
צ'אט
28-01-2017, 20:54
מצב כלאיים
