|
03-12-2021, 01:38
|
|
|
חבר מתאריך: 21.01.03
הודעות: 2,279
|
|
בטחון ישראל בעידן ההתגרענות האיראנית
עם פתיחת סבב השיחות בין איראן לבין הנציגים האירופיים (ובעקיפין האמריקאים), הגיע הזמן לומר את האמת שקברניטי המדינה חמקו ממנה עד לאחרונה, ולבחון את השלכותיה: המאמץ הישראלי לבלום אתתכנית הגרעין האיראנית נכשל. אין לישראל עוד דרך מדינית או צבאית למנוע מאיראן הגעה לנשק גרעיני, ואין כוח אחר שמסוגל ומעוניין לעשות זאת. לכן, ההגעה לנשק גרעיני היא, מבחינת האיראנים, רק שאלה של החלטה ועלינו לשקול איזו מדיניות בטחון מתאימה למצב החדש.
המאמץ לבלום את תכנית הגרעין האיראנית היה אחד המרכיבים המרכזיים של מדיניות החוץ והבטחון שלנו במשך קרוב לשלושים שנה. המאמץ הזה פעל בשני מסלולים עיקריים - מדיני ומבצעי - שנשענו על תשתית של מאמץ מודיעיני עצום. בעשור האחרון התווסף למסלול המבצעי גם מסלול סייבר. המאמץ המודיעיני הניב תוצאות מרשימות ביותר בקנה מידה עולמי, שתורגמו הן להצלחות מבצעיות בפגיעה באתרי הגרעין ובמדענים, הן לפגיעה ביכולתה של איראן להשיג את הציוד והידע הנדרשים, והן לפעילות מדינית להפעלת לחץ על איראן (גם בעבר, אך במיוחד בשנים האחרונות, התרחבה הפעילות המדינית גם לגיבוש קואליציות אזוריות למאבק משותף באיראן). אולם, על אף כל זאת, השגיו של מאמץ הסיכול היו טקטיים ולא אסטרטגיים: הוא הצליח לדחות ולעכב את התכנית בשנים לא מעטות, אבל לא לעצור אותה - וכעת אינו יכול עוד גם לעכב אותה באופן משמעותי.
הסיבה לכך שכעת קשה יותר לעכב את התכנית היא שהתכנית עברה פאזה. במשך שנים רבות, המאמץ העיקרי שנדרש מהאיראנים כדי להתקדם בתכנית היה העשרת אורניום. עיקר הפעילות היה בבניית מרכזי ההעשרה בנתנז ובפורדו והתקנת מספר גדל והולך של צנטריפוגות. לכן נראה היה שתקיפה שתצליח להרוס לחלוטין את המרכזים האלה ומספר מצומצם של אתרים אחרים עשויה להחזיר את התכנית שנים רבות אחורה. אולם - ולא בטוח שעובדה זו הופנמה בישראל - זה כבר לא המצב. ההימור על דחיפת ארה"ב לפרישה מהסכם הגרעין נכשל; מאז פרישת ארה"ב מההסכם, איראן העשירה אורניום בקצב מואץ ולרמות העשרה גבוהות ופיתחה צנטריפוגות מתקדמות יותר. היום היא מצויה במצב שבו היא יכולה להעשיר די אורניום לייצור פצצה בתוך פרק זמן שנמדד בשבועות, וגם לו היו מושמדים האתרים בנתנז ובפורדו היא היתה יכולה להגיע לאותו מצב באמצעות מספר לא גדול של צנטריפוגות חדישות, גם אם תוך זמן רב יותר. האורניום עצמו אינו ניתן להשמדה, וגם הידע שנצבר (הן בהעשרה לרמות גבוהות, הן בייצור הצנטריפוגות המתקדמות והן בייצור אורניום מתכתי הנחוץ לפצצה) אינו ניתן להשמדה. לכן, גם בלי להכנס לבעיות הקשות הכרוכות בתקיפה אווירית באיראן, ברור כי אפילו תקיפה כזו לא תביא ליותר מאשר עיכוב קטן יחסית - ועל אחת כמה וכמה פעולות בנוסח חיסול מדענים והטמנת פצצות באתרי גרעין. האיומים הישראליים בנושא זה ריקים מתוכן. הדרך היחידה לעצור באמת את תכנית הגרעין היא לשכנע את המשטר שהיא מזיקה ואף מסכנת אותו ולא מועילה.
בראיה האיראנית, להבנתי, מטרתה הראשונה והעיקרית של תכנית הגרעין היא להוות "קלף חסינות" למשטר כנגד התערבות חיצונית בנסיון להפיל אותו. האיראנים ראו כיצד סדאם חוסיין וקדאפי, שוויתרו או אולצו לוותר על תכניות גרעין, הופלו על ידי המערב, ואילו צפון קוריאה הגרעינית ממשיכה בהתגרויותיה ללא מענה. מכאן נובע שהמשטר יוותר על התכנית רק אם הוא ישתכנע שהמשך קיומה יהווה עבורו סכנה גדולה יותר מאשר הפסקתה. תקיפה ישראלית אינה יכולה לסכן את יציבות המשטר; רק לארה"ב כלים לתקוף באיראן באינטנסיביות וברציפות הנדרשות לכך. לכן, הדרך היחידה שבה תקיפה ישראלית היתה עשויה להביא לביטול תכנית הגרעין (ולא לעיכוב זמני בה) היתה תיאום עם ארה"ב כך שבעקבות התגובה האיראנית הצפויה לתקיפה כזו, ארה"ב תתקוף גם היא באיראן ותביא להפלת או הכנעת המשטר. אולם, שום ממשל אמריקאי, דמוקרטי או רפובליקאי, מאז קלינטון ועד היום לא היה מוכן להרפתקה כזו. גם הפעלת לחץ כלכלי דרך סנקציות לא הביאה לוויתור על התכנית - לא לפני ההסכם וגם לא לאחר פרישת ארה"ב מההסכם. בשיחות המתנהלות כרגע נראה שגם אם יושג הסכם כלשהו, הוא לא יוכל אפילו להחזיר אותנו למצב שלפני פרישת ארה"ב מהסכם המקורי. יתרה מזו, עצם השגת ההסכם תלויה בעיקר ברצונה הטוב של איראן; אף שהיא, לכאורה, הצד החלש והנתון תחת סנקציות היא מגיעה של השיחות כמי שבכוחה להכתיב תנאים. במקביל לכך, נראה שגם בחזית המדינית האזורית שהיו מי שבנו עליה כמעין קואליציה למאבק נגד איראן יש סדקים מתרחבים; אפילו היחסים בין סעודיה לאיראן נראים במגמה של הפשרה.
מכל האמור לעיל עולה בבירור המסקנה בה פתחתי - לישראל אין עוד יכולת למנוע מאיראן להתגרען, ואיראן היא זו שתחליט כיצד ובאיזה קצב: האם לחצות את הסף ולהציג פצצה, או להשאר מתחתיו ולידו וכיו"ב. זה מצב אסטרטגי חדש, וכאן נראה לי שיש מקום רחב לדון ואשמח לשמוע את דעות חברי הפורום: מה ההשלכות של המצב הזה, מה צריכה להיות מדיניות החוץ והבטחון שלנו תחתיו, וכו'. כדאי גם להביא כאן דעות מומחים. נכון לעכשיו, בקושי התחיל דיון ציבורי בנושא - בעיקר בגלל הנסיון של קברניטי המדינה להציג את המציאות כאילו יש לישראל אפשרות עדיין למנוע את ההתגרענות. ובכל זאת, התפרסמו בחודשים האחרונים כמה וכמה מאמרים העוסקים במצב החדש. אביא כאן כמה קישורים.
עמי רוחקס דומבה כותב על תקציב הבטחון בעידן הגרעין האיראני. לטענתו, גרעין איראני יהפוך תקיפה באיראן ללא רלבנטית ולכן יאפשר צמצום בתקציבים המיועדים לכך; תקציבים אלה להשקיע בתחומים אחרים שישקפו יותר את הלחימה הצפויה כגון טילים להגנה ולהתקפה, כלים בלתי מאויישים וכוחות מיוחדים.
אלון פנקס קורא לגיבוש אסטרטגיה חדשה מול איראן, שתביא לתקיפה ישירה שלה כמענה על המתקפות שלה כלפינו ע"י שליחים כמו חמאס וחיזבאללה; הוא אף מציע הקמת כוחות או ארגונים שליחים על ידינו כדי לפגוע באיראן בשטחה.
ההיסטוריון וחוקר הגרעין אדם רז טוען כי נתניהו נקט אסטרטגיה מחושבת שמטרתה להביא לביטול מדיניות העמימות של ישראל בנושא הגרעיני מתוך הנחה שחשיפה כזו תקל על יצירת הרתעה והתמודדות מול האיום הגרעיני. לעומתו, טען שמואל מאיר שרז (שחותר בעצמו זה שנים להפסקת העמימות) מתאר את משאלות הלב שלו כעובדות; לדעת מאיר, חשיפת יכולת גרעינית עלולה להביא את ישראל לעימות בנושא עם ארה"ב ולהפסקת הגיבוי השקט של ארה"ב ליכולת הגרעינית של ישראל.
יוסי מלמן סובר שעל ישראל לנסות להשיג מארה"ב מטריה גרעינית, כך שארה"ב תתחייב ותפרסם שאם איראן תתקוף את ישראל בנשק גרעיני ארה"ב תתקוף אותה בנשק כזה. לדעתו, ברית כזו עשויה לאפשר לישראל גם לשמור על עצמאותה הגרעינית בלי להפר את העמימות, וגם למנוע מאיראן לאיים עליה בנשק כזה. בתגובה, כתב לי-און הדר כי ספק רב אם מטריה כזו תועיל לישראל, שכן לעולם אי אפשר לדעת האם ביום פקודה ההתחייבות תכובד - ואילו במצבי מתיחות בין ישראל לאיראן, הרצון להמנע ממימוש ההתחייבות עלול להביא את האמריקאים ללחוץ דווקא על ישראל להתגמש כדי להבטיח שהמשבר לא יסלים.
כאמור, אשמח לשמוע כאן את דעת החברים וגם לקבל קישורים לניתוחים חיצוניים.
|
|