תומר וינברג מספר כי הראיון לחיזבאללה הוצע מימנו במירמה על ידי עיתונאי איטלקי ששיקר לו לגבי מהות מזמיני הראיון. לדבריו, גם כך הראיון היה טראומטי עבורו והביא רק חלק קטן מדבריו, אותם אלו שיכלו לצייר אותו כפחדן שהפקיר את חבריו. בפוסט שהעלה בפייסבוק (בתגובה לכל מיני חלאות שלא ברא השטן אשר האשימו אותו בפחדנות) ווינברג גולל לראשונה באופן מלא מה עבר עליו באותו אירוע, והדברים מצמררים. מסתבר שמהלך האירוע הוא ספג בידו קליע מקלע 0.5 (!), על הנזק ההרסני שפגיעה כזו גורמת.מייד לאחר מכן ספג 2 קליעים נוספים ברגל ובגב. ככלל, נראה כי הירשדותו מהאירוע היא בגדר נס ושהוא נמצא במצב פוסט-טראומה קשה עד היום.
וכך הוא מתאר:
"לימיני ישב אלדד רגב, מלפנינו אהוד גולדווסר. טיל נ"ט ראשון פוגע בהאמר שלנו שהוביל את הכוח. אני נפגע כבר בתוך ההאמר מהדף ורסיסים. אני מניח שכך גם כל שאר הצוות. גופי התמלא ברסיסים וריאותיי זזו ממקומן מההדף. אני עוד לא מרגיש כאב. רק פיצוץ אדיר וגל אבק ורסס לפנים. אני מבין בחצי שנייה שנתקלנו".

לאחר מכן תיאר וינברג כיצד יצא מהרכב לפי התרגולת: "שנייה אחרי שיצאתי פגע טיל שני, הרג את אודי - כך התברר בדיעבד - ונעצר במושב שרק עזבתי. בחוץ אש תופת. לא ברור לי כל כך מאיפה יורים. בשנייה שכף רגלי דרכה מחוץ לכלי, כדור 0.5 מעיף כמעט לחלוטין את יד ימין שלי. עצם של 8 סנטימטרים עפה והיד נשארה תלויה על מעט עור".
"סלחו לי על התיאורים הקשים, אבל אני חיי את זה יום יום - אתם רק עד סוף הפוסט הזה. אני צריך שתבינו מה באמת הלך שם", הוסיף. "מכיוון שהייתי עם שרוולים מופשלים עד למטה היד לא התפזרה לגמרי ובדיעבד זה מה שעזר אחר כך לרופאים לשקם אותה". לאחר מכן חטף וינברג כדור נוסף בגבו וברגלו: "אני מבין שהצלף עליי. הכדור נכנס, עושה שני חורים בריאה הימנית ויוצא. כדור שבר לי את הרגל ולקח איתו כמעט את כל שריר התאומים. בנקודה הזו התרסקתי לקרקע. הגעתי כמעט עד שולי הציר".

"עד כאן עברו אולי 5 שניות ואולי 10 מטרים מההאמר שמושך אליו עכשיו את רוב האש. ברור לי שהולכת להיות חטיפה", הוסיף ונזכר. "אין לי מושג מה קורה עם הצוות שלי. בשניות הראשונות עוד קראתי לחובש שהיה בהאמר האחורי. לא תיארתי לעצמי שבשניות אלו שכל הצוות שלי כבר הושמד. בדיעבד התברר לי שחבריי, שני תורג'מן, אייל בנין, ו-וואסים נזאל ז"ל שהיו בהאמר האחורי נהרגו כולם במכת האש הראשונה".
כמו כן תיאר וינברג כיצד השתתק - ובכך ניצל מחטיפה: "רציתי לצרוח מכאבים ולא הרשתי לעצמי. ידעתי שאוטוטו המחבלים יהיו לידי. גררתי את עצמי מטר אחורה כדי לא לבלוט על הציר. היו לי מחשבות לנסות לדרוך את הנשק. במצבי לא היה לי שום סיכוי להצליח. הדבר היחיד שזז כשהגיעה הפקודה מהמוח זה הכתף. פתאום שמעתי את המחבלים ממש קרוב אליי. לא צעקות ולא הסתערות רועשת, דיבורים רגילים בערבית. כמעט לחשושים".

"לא יכולתי לראות אותם. ראיתי רק את חלקו האחורי של ההאמר. ואז שמעתי גרירות. הם גוררים משהו. אני מנסה להישאר בהכרה כשאני שוכב בתוך שלולית דם גדולה. הם יקחו גם אותי חשבתי לעצמי", הוסיף, "אני יודע שאם יגיעו אליי, אני שלהם. חי. לא הייתה לי דרך להגן על עצמי. התחקיר אומר ששכבתי שם 45 דקות עד שהגיעו אליי ראשוני כוחותינו. זה הרגיש הרבה יותר. נצח".

כיצד חש באותם רגעים? "נפרדתי עם עצמי מהעולם הזה. כבר לא האמנתי שאצא משם חי. באיזשהו שלב ניסיתי לטמון את ראשי באדמה מכיוון שהכדורים שרקו לידי. אמרתי לעצמי, רק לא בראש. לא איבדתי הכרה כל האירוע. אני זוכר הכול, לשמחתי ולצערי. זה היה הרגע הראשון שפחדתי. חשבתי שאני מת. 10 שנים אחרי, אני חי יום יום ובעיקר לילה-לילה את בוקר ה- 12/07/2006".
http://www.mako.co.il/news-military...ign=mivzakimnet