אשכול הנצחת חללי צה"ל ומערכת הביטחון - 7/10 ומלחמת חרבות הברזל
אתר להנצחת רב סרן יששכר נתן הי"ד מיחידת מגלן
רס"ן יששכר התמנה להיות קצין אג"ם של יחידת מגלן לאחר שסרן יפתח יעבץ נהרג ב7 לאוקטובר
יששכר נהרג בקרב מול מחבלים במחנה הפליטים שאטי בתאריך 11.12.23 לינק לאתר
נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 03-05-2024 בשעה 19:03.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Lolo669 שמתחילה ב "אשכול הנצחת חללי צה"ל ומערכת הביטחון - 7/10 ומלחמת חרבות הברזל"
האשכול הזה מתבקש, כאן נוכל לשתף ולהעלות סיפורים סירטונים וכל מה שאפשר על נופלי אחד האירועים הכי מטלטלים מבחינה ביטחונית שהמדינה שלנו עברה מיום היווסדה.
כפי שכבר סיפרתי, משפחתי ואני איבדנו שני בנים יקרים איתם היה לי קשר מאד עמוק ואני נושא את כאב אובדנם איתי כל הזמן ובכל מקום.
נדמה שכמעט ואין משפחה או מסגרת שהאירועים האלה לא נגעו בהם, יהי זיכרם ברוך כולם
החיוך המהלך הזה אשר גדל בקיבוץ חצור ואהב את האדמה (הפקנו ספר לזיכרו וקראנו לו "היית פעם ילד השדה") גדל בשבט הציוני שלנו
כשהגיע זמנו התגייס ב 12.2022 לחה"ן ותוך כדי מסלול יצא לקורס חובשים.
שירת בגדוד 603, עם תחילת האירועים נכנסו לרצועה מצפון ונעו דרומה, הוא חווה לחימה ובפעם הראשונה תיפקד כחובש תחת אש והציל חיים (שבוע לפני שנפל היו יחד עם כוח מגדוד 12 של גולני, המ"פ נפצע מפיצוץ במסגד ועוז טיפל בו עם ח.ע קיבוע ועירוי עד שהגיע מסוק פינוי, בחייל אחר שנכנס להלם הוא טיפל עם "סכימת יהלום" עד שהתאושש והיו עוד כמה קלים).
ב 14.12.23 היה בנגמ"ש נמר"ה של המ"פ עם חבריו, הכלי הראשון בטור רק"מ בהובלת גדוד 12 בלב שכונה צפופה בחאן יונס, מחבל מתאבד רץ אל הנגמ"ש עם מטען עלוקה "חירוף נפש" והצמיד אותו לדלת האחורית.
טנק שנסע מאחוריהם זיהה את המחבל ופתח באש ממקלע אבל זה היה מאוחר, כל האירוע היה שניות ספורות.
כל חיילי הכלי נפגעו ברמות פציעה שונות תלוי איפה ישבו, מהפיצוץ הדלת התעוותה ואי אפשר היה להוציא אותם, כך שכבו פצועים מדממים כשבפנים עשן ומחנק.
לקח זמן עד שהוציאו אותם אחד אחד מפתח עליון, גם כי עוד התנהלה לחימה באזור (עשו מארב קלאסי, אחד רץ עם מטען לכלי הראשון בשיירה שנעה באזור אורבאני צפוף והשאר המטירו אש ממבנים שולטים).
כוח שלדג הוציאו את הפצועים וגם אותו עדיין חי, ד"ר יואל רופא מילואימניק מצק"ח 7 יחד עם צוות רפואי של גדוד 12 עשו כל מה שאפשר להציל אותו אבל הוא לא שרד
מספר שעות לאחר מכן קיבלתי טלפון עם ההודעה המרה והשמיים נפלו עלי, הילד שהחזקתי מהיום שנולד והפך לנער חסון אשר החליט להיות חבלן בעקבותי ושאב ממני כל כך הרבה השראה כי היינו מאד קשורים נפל
גם אבי היה חיוך מהלך ומלא השראה, גדל באשקלון ושירת בנח"ל המוצנח, אחרי השחרור עבר לקיבוץ משאבי שדה ולמד בפקולטה לחקלאות ברחובות, הוסמך כאגרונום.
נישא לורדה מקיבוץ מגן ושם קבעו את ביתם, נולדו להם שלושה ילדים.
היה חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, כשהחלה התקפת החמאס בבוקר ה 07.10.23 הכניס את משפחתו לממ"ד, לקח את הנשק והאפוד ורץ עם שאר חברי כיתת הכוננות לאזור השער המערבי של הקיבוץ.
עשרות מחבלים הגיעו עם טנדרים ואופנועים והחלו לנהל קרב עם חברי הכיתה, רבים מול מעטים ועם נשק עדיף (כולל רימוני יד ומטולי RPG), אמנם פוצצו חלק מהגדר ונכנסו מעט אבל לא הצליחו לכבוש את הקיבוץ כפי שעשו ביישובים אחרים.
בחילופי האש נפגעו שני חברי כיתת הכוננות, ברוך הרבש"צ ואבי.
הוא הוכנס למרפאת הקיבוץ, רופאת הקיבוץ ניסתה לייצב את מצבו. כשהחברים ראו שהם הולכים ומאבדים את הפצועים ארגנו רכב ופינו אותם דרומה לקיבוץ רביבים.
מסוק פינה אותו משם לבי"ח הדסה אך הוא לא שרד את הטיסה.
בזמן הזה הקרב על הקיבוץ לא הסתיים, רק בשעות הצהריים מחבלי הנוחבה עזבו כשהם משאירים אחריהם מחבלים הרוגים ופצועים אחרי שהבינו שליישוב הזה לא יוכלו להיכנס.
לאחר מכן הגיע כוח של יח' אגוז וסרקו את הקיבוץ, לאחר מכן פינו את כל תושביו.
עוד באותו היום אחותו הודיעה לי שהוא נפל, בהמשך התבררו נסיבות נפילתו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Lolo669 שמתחילה ב "אשכול הנצחת חללי צה"ל ומערכת הביטחון - 7/10 ומלחמת חרבות הברזל"
באותה שבת איומה, בין ריצה לימ"ח אי-שם בדרום להתארגנות וגיוס של כל הפלוגה והגדוד, הייתי בקשר מקוטע עם יעל - חברתי הטובה יותר מימי הסדיר אי-אז בשנות ה90 שגרה באחד מקיבוצי העוטף. אחרי הרבה שעות של דאגה, בסופו של דבר חולצה עם ביתה התינוקת. בשעת ערב מאוחרת שאלה אותי אם יש לי קשר לרפואה של גדוד 13. לא הבנתי למה זה נחוץ והיא אמרה לי שהאחיינית שלה ירין חובשת במוצב נחל עוז, הקשר איתה נותק והדבר האחרון שהם יודעים הוא שהיא נפצעה והועמסה על אמבולנס ממוגן שיצא לכיוון סורוקה ונעלם. ניסיתי לברר מהמעט שהכרתי, לא יצא מזה כלום. בשלושת הימים הבאים היינו באטרף של פעילות ובקושי יצא לי להיות איתה בקשר, ואז ביום שלישי משום מקום באה הודעה של שורה אחת שאי אפשר לשכוח "ירין נהרגה, אבל לפחות יש גופה לקבור". כולנו ספגנו טלטלות קשות באותם ימים, ועדיין עצם התובנה שפתאום עצם הקבורה כבר אינה מובנת מאליה היא רגע מצמרר.
בהמשך, דרך קטעי וידאו וכתבות בחדשות, גיליתי מי היתה ירין מארי פלד. ילדת קסם מקיבוץ בארי, הבת של נמרוד וטל, שכבר מגיל צעיר נמשכה לתחום הרפואה דוקא מסיבה של מצוקה: כשאחותה הקטנה ליהי היתה בת שבע, היא עברה התקף אפילפסיה מאוד קשה מתוך שינה. ירין הייתה איתה וקראה להורים, ומאז ניטע בה הרצון לעזור לאנשים ולטפל בהם, לדעת מה לעשות ואיך להגיב בשעת מצוקה. בגיל 15 החלה להתנדב במד"א בתחנת אופקים, והפעילות הזו תפסה את רוב זמנה הפנוי. היא אהבה את האקשן של הטיפול הראשוני. החלום שלה היה להיות פראמדיקית. היא נאבקה מול הצבא כדי להגיע לקורס חובשים והתעקשה לשרת באזור העוטף, על אף נפיצותו, ביחידת טיפול נמרץ צבאי שבמוצב נחל עוז. היא ראתה בכך שליחות: לשמור על הבית ולטפל, בין היתר, גם באנשי בארי. המסירות שלה היתה מדהימה: כשהיתה יוצאת הביתה בימי חמישי, המשיכה מיד למשמרת במד"א. היא הצטיינה, הן בהתנדבות במד"א והן בשירותה הצבאי. קצין הרפואה הראשי האוגדתי ביקש שהיא תישאר בקבע להיות העוזרת שלו. היא כבר החלה ללמוד לפסיכומטרי לקראת לימודי סיעוד ופראמדיקים באוניברסיטת בן גוריון, אבל בסוף התרצתה וחתמה.
בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררה ירין במוצב נחל עוז לקול אזעקות ופיצוצים. היא רצה יחד עם הבנות למיגונית הפתוחה במוצב, והספיקה לדבר עם אמה טל בטלפון. לעבר המיגונית נזרק רימון, וירין, יחד עם חברתה שיר ביטון, פנו חזרה למגורים והתחבאו שם. כשנתקלו במחבל הן הרגו אותו, אך בכניסה לחדר הפתיע אותן מחבל נוסף מהחלון והרג את שתיהן.
המוות שלה טילטל לא רק את המשפחה והיחידה אלא גם את משפחת מד"א. לירין הייתה בקשה אחת שכתבה על פתק לפני מותה, ונמצא עליה בהמשך - אם תיפול בקרב, היא רוצה שכל מתנדב מד"א שיכול ישתתף בהלוויה שלה עם המדים של הארגון שהיא הכי אהבה: החולצה הלבנה של מגן דוד אדום. הלוויה שלה - היחידה שיכולתי להרשות לעצמי להשתתף בה באותם ימים טרופים - היתה מדהימה (אם אפשר לתאר אירוע כזה כך): היא נקברה בחלקה הצבאית של בית העלמין בסביון, כאשר מאות מתושבי היישוב עומדים לאורך הדרך עם דגלים לכבוד המעמד. את רכב הלוויות הצה"לי ליווה משמר כבוד של עשרות אופנועים, ונראה היה שחצי מהקהל הרב שהשתתף היה מתנדבי מד"א צעירים מכל רחבי הארץ שבאו לחלוק כבוד אחרון. כמות ההספדים הבלתי נגמרת רק הבהירה כמה לא רגילה וכמה מיוחדת היתה ירין, וכמה טוב העולם הפסיד כשאיבדנו אותה.
חודשיים לאחר מותה, נפטר פטריק ז"ל - סבא של ירין ואבא של יעל. יש אומרים שמותה של נכדתו שברה את ליבו של הצרפתי הזקן והאהוב.
מפקדו הישיר, מפקד המחלקה סגן נתיב עמיעד, ספד לאנדו, כפי שכולם קראו לו, "אני זוכר את הרגע הראשון כשפגשתי אותך כשהגעתי לפלוגה. ביום הראשון שלי בתפקיד יצאנו למסע שנקרא 'הולכים בשבילם', לזכרם של נופלי חטיבה 7 ובהם נופלים של גדוד 603, הגדוד שלנו. נשארתי איתך בתחנת אוטובוס ביום סגרירי באחד היישובים הסמוכים לגבול לבנון ועשינו ראיון היכרות. כבר מהרגע הראשון נשבעתי בקסמך, בענווה ובפשטות ושקט שכלכך אפיין אותך. שקט שהשתלב בצורה כמעט דמיונת בשקט ובאוויר, ובפסטורליות של הצפון של אותם ימים".
עמיעד סיפר על החייל המקצועי שידע להפעיל את ה-D9 כמו אמן, "הכלי העוצמתי הזה שאין כמעט דבר שיכול לעמוד בפניו ולא סתם אני מדגיש את המילה כמעט, כי כדי שהכלי הזה יהפוך להיות הכלי העוצמתי שהוא, הוא צריך מפעיל שיהפוך אותו לכזה. אתה היית אותו מפעיל שלימד אותי שעוצמתו של צה"ל היא לא בכליו היא באנשיו".
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Lolo669 שמתחילה ב "אשכול הנצחת חללי צה"ל ומערכת הביטחון - 7/10 ומלחמת חרבות הברזל"
הרבה זמן חשבתי אם לשתף פה או לא.
הרגשתי קצת לא הוגן, כי יודע שיש כל כך הרבה לספר עליהם וזה יהיה כל כך נורא אם אשכח מישהו.
החלטתי לשתף על ג'מאל עבאס ושחר פרידמן, כתבתי את זה יומיים אחריי שנפלו בטוויטר.
אני רק מקווה שהיה להם טוב פה טרום כניסתם לעזה וכל כך מצטער שלא נעלתי אותם בביתי (כאילו היו נותנים לי)...
לזכר טובי בנינו, רק שנהיה ראויים להם.
יום אחרי הטבח המזעזע שעברנו בעוטף, פתאום אצלי בחצר ישבו כמה חיילים והשאר ישנו בשקי שינה על הרצפה בסלון.
הם ישר קמו ונעמדו מולי, התנצלו על זה שפרצו לי לדירה, אמרו שלא העזו להיכנס לחדר שינה (שהוא גם הממ"ד) ושהם מיד יוצאים.
אמרתי להם שהם שלא יעיזו.
יש להם כאן מזרנים, מקלחת, הדלקתי להם את הדוד למים חמים ואמרתי להם שבייתי הוא ביתם כל עוד הם פה.
ואין מצב שהם לא נכנסים לחדר שינה - זה הממ"ד.
אם יש צבע אדום, חדר שינה או לא, טסים פנימה. בסוף גם הצטלמנו שם כולנו באזעקה.
ישבנו יחד לילות כימים (מי יכל להירדם אחרי מה שחווינו). אוכלים ביחד, עשרות כוסות קפה יחד.
ג'מאל (על הספה בפינה הימנית העליונה עם הסדין השחור לבן. משמאלי בתמונה בחצר בלילה ומימני בתמונה בקפה של בוקר אצלי בחצר) היה מספר על הבית, המשפחה שהוא גאה בה. החברה שבבית. כמה הוא כל-כך גאה במסלול הצבאי שלו ומשפחתו. כמה חשוב לו שהם יהיו גאים בו וכמה החיילים עליהם פיקד היו הכל בשבילו.
הוא ידע לצחוק איתם וידע גם להיות קשוח איתם.
תמיד חייך, אבל ידע לדאוג שכל משימה וכל פעולה תתבצע חד וחלק. בלי עיגול פינות. הוא היה האבא והאמא שלהם פה.
ולהם היה מבט של הערצה בעיניים.
ג'מאל תמיד הסתובב מוכן ולעיתים נא באי-נוחות. "אנחנו רוצים לעבוד הוא אמר".
כשהיה רואה אותי ער לפנות בוקר היה מתעצבן עליי. פוקד עליי ללכת לישון.
"אתם גיבורים" ואמר שאני יכול ללכת לישון, עכשיו הם פה. עכשיו תורם והם שומרים עלינו וייעשו כל מה שצריך כדי שהבית שלנו יחזור. אישית, לא הייתי מסוגל לישון.
אבל האמנתי לו, עדיין מאמין לו.
שחר (ישן על המזרון בצמוד לשולחן האוכל אצלי בסלון ושני מימין, עם השיער הבלונדיני הזה שלו אצלי בממ"ד בזמן אזעקת צבע אדום) היה מספר על החברה בבית, כמה הוא אוהב אותה ואיזה כיף הם עושים. היה מספר על הלברדור הענק שלו, מראה לי תמונות שלהם משחקים, הראתי לו תמונות של צ'ארלי שלי ואמרנו שיום אחד עוד נפגיש ביניהם.
הוא היה קצת שטותניק, אבל כזה שאוהבים ותמיד גורם לחבר'ה לחייך.
סיפר על הכרטיס טיסה שמחכה לו, על התוכניות להעתיד. ההתלבטות בין להתגייס לשב"כ או בכלל לפתוח איזה פוד טראק.
הייתה לו אהבה עצומה לאוכל. סיפר על אוכל שהכין והראה לי תמונות בפלאפון איך הוא מבשל ומאכיל את חברים שלו
בעיקר היה מתלהב מהחומוס שלו ואמר שהוא הכי טוב בארץ.
כל הזמן היה לו חיוך על הפנים.
הם שאלו על העוטף, איך החיים פה וכמה יפה כאן.
דיברנו על איך כשכל זה ייגמר, נשב שוב אצלי בחצר כולנו ונעשה חגיגה.
מדיי פעם הייתי תופס אותם לשיחה, בעיקר את ג'מאל, פלאח ושאר הקצינים. תמיד הייתי מבקש - תשמרו על עצמכם.
באתם מורעלים, מלאי מוטיבציה, הדם בער לכם עם מה שראיתם כאן, רציתם לרוץ. לפעול. ואני רק התחננתי. לאט. אנחנו כבר שילמנו. תהיו זהירים, מורעלים אבל חכמים. שתחזרו הביתה בשלום.
הם כבר לא יחזרו הביתה.
אוהב אתכם,
אזכור אתכם תמיד.
💔🇮🇱🫡
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Lolo669 שמתחילה ב "אשכול הנצחת חללי צה"ל ומערכת הביטחון - 7/10 ומלחמת חרבות הברזל"
עמית פלד בנם של דניה ועמר ואח לגיה. לוחם אגוז שנהרג בקרב על שחרור מוצב כיסופים. הוא וחבריו לצוות חילצו עשרות חיילות, חיילים, אזרחים (ביניהם תינוק).
אתר לזכרו: https://amitpeled.me/
ראשי
צ'אט
03-05-2024, 12:04
מצב כלאיים
