האם חיל האיסוף הקרבי יוכפף לתותחנים?

"הטנק הראשון חטף שלושה טילים. היו צרחות בקשר"\ מאת אמיר בוחבוט

http://news.walla.co.il/?w=%2F2689%2F2539716
הלם הנחיתה, הקרבות עם הקומדו הסורי, המקלחת המאולתרת ובקבוקי המים שהחליפו כתובת. יורם יאיר, יוחנן דנינו, ניר ברקת ואחרים, על רגעים בלתי נשכחים במלחמת לבנון הראשונה
"מפקדי וחיילי חטיבת הצנחנים, שלחמו במלחמת לבנון הראשונה, יתאספו בשבוע הבא בפארק הלאומי ברמת גן, לעצרת לציון שלושים שנה למלחמה. בכיר הנואמים יהיה הרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ. בחודשים הראשונים של המלחמה, גנץ שהה בארצות הברית והשתתף בקורס של המארינס, ושב ארצה כדי להחליף מפקד פלוגה שנפצע. עוד הוזמנו לאירוע מפקדי החטיבה לדורותיהם, והלוחמים שסייעו לצנחנים לפשוט על ביירות, ובהם מתאם פעולות הממשלה בשטחים האלוף איתן דנגוט – אז מפקד סוללת ארטילריה, חוקרי שבויים ואנשי חיל הים שהנחיתו את הכוחות בחופי צידון. חטיבת הצנחנים ספגה במלחמה שלושים וחמש אבידות, וארבע עשר לוחמים שסופחו לחטיבה נהרגו גם הם. סגן מפקד גדוד אפעה, דוד כהן, היה הקצין הבכיר ביותר בחטיבה שנהרג בקרבות. בן 26 היה במותו. קצינים רבים מחטיבת הצנחנים של אותם הימים התקדמו בסולם הדרגות, והשבוע הם שחזרו בעבור וואלה! חדשות את הרגעים שנחקקו בזיכרונם ממהלך המלחמה.

'לבד בג'יפ עם אנשי הפלנגות'
תת-אלוף (מיל') יובל חלמיש, לשעבר קצין המודיעין הראשי, שימש בזמן המלחמה קצין המודיעין של חטיבת הצנחנים והיה יד ימינו של מפקד החטיבה דאז, האלוף (מיל') יורם (יה-יה) יאיר. לדברי חלמיש, תוכניות המלחמה הורכבו ונלמדו מדי יום משום שלא היה ברור כיצד הקרבות יתפתחו. עם זאת, הוא מספר, הרגע שבו חשש יותר מכל לחייו לא היה באחד הקרבות הסוערים אלא בזמן סיור בביירות שערך יחד עם אנשי הפלנגות, המפלגה הנוצרית ששיתפה פעולה עם ישראל. 'בשלושה עשר ביוני, אחרי שהתקדמנו בלחימה, הייתי לנסוע יחד עם יה-יה ועם נציגי הפלנגות לביירות, כדי לאסוף מודיעין ולבחון צירי הגעה', הוא נזכר. 'יה-יה הסביר לי שהוא חייב להישאר בשטח כי רפול ואריק (הרמטכ"ל רפאל איתן ושר הביטחון אריאל שרון, א"ב) צריכים להגיע לביקור. נסעתי יחד עם אנשי הפלנגות. הגענו כמעט עד ארמון הנשיאות והתחלתי לרשום איתורים מיוחדים (מוקדי סכנה אפשריים, א"ב) ולסמן אותם על המפה תוך כדי שאנחנו עוברים טנקים סוריים. זה היה הקטע הכי מפחיד במלחמה בשבילי, כי הייתי אתם לבד. ישב אתנו בג'יפ אלי חובייקה, אחד מבכירי הפלנגות שמונה מאוחר יותר לשר ושמו נקשר לאירועי סברה ושתילה'.

'פתאום דלת המסוק נפתחה ונכנסנו ישר למלחמה'
מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב יוחנן דנינו, היה בראשית המלחמה קצין מבצעים בחטיבת הצנחנים. 'חלק גדול מהלוחמים הגיע עם מעבורות מהים, ואנחנו הגענו עם מסוקי היסעור. אני זוכר שבלילה הראשון נחתנו מעבר לנהר האוואלי, מצפון לצידון, ממש בשפך שצמוד לחוף. הטיסה הייתה מפחידה מאוד. המסוק היטלטל, ובכל מסוק היה גם ג'יפ. הרגשנו חוסר אונים אל מול רעשי הלחימה מסביבנו. אתה באוויר בתוך מסוק ולא יכול להילחם. ברגעים מסוימים חשבנו שכבר לא ננחת ושיפגעו בנו. פתאום דלת המסוק נפתחה ונכנסו ישר לתוך המלחמה. ירי, פיצוצים, פצועים, רופאים - הייתה כבר לחימה של ממש של הלוחמים שהגיעו מהים. לאורך כל המלחמה היו הפצצות. חלקן של חיל האוויר, שהפציץ אותנו בירי דו-צדדי. באותם הרגעים מלוות אותך תחושות קשות מאוד'. לדברי דנינו, רגעים קשים רבים נרשמו בפתיחת המלחמה. 'אחד מהם היה כשדיווחו בסוף השבוע הראשון שהסמג"ד דוד כהן מדימונה נהרג. זו הייתה תחושה נוראית'.

'המים הגיעו לי עד הצוואר'
האלוף יצחק (ג'רי) גרשון, מפקד פיקוד העורף לשעבר, מספר: 'הייתי מפקד הפלוגה הראשון שהגיע לחוף. הנחתת התקרבה, והפגיזו אותנו בקטיושות. אני לא בחור גבוה וכשירדתי למים הם הגיעו לי עד הצוואר. ככה התחלתי את המלחמה. להוביל שמונים חיילים למלחמה הזו, אין לזה אח ורע בעוצמות וביכולת שלך להנהיג לוחמים. דופק גבוה; אתה דרוך ונחוש לבצע את המשימה שנתנו לך ויהי מה. במלחמה אתה יודע איך אתה נכנס, לא איך אתה יוצא. אחרי כמה ימים אנחנו מגיעים לדאמור. איגפנו את החה"ן, את סיירת צנחנים ואת יחידת עורב של החטיבה, השתלטנו על גבעה ואז קיבלנו הודעה על מחלקת קומנדו סורי שמתקדמת לעברנו. ניהלנו אתם קרב והצלחנו להרוג ארבע עשר חיילים. בחקירה של חלק מהשבויים התברר שהם פלוגת אוגוסט 81'. הלוחמים שלי היו ממחזור מאי 81'. צעירים מהחיילים שלי. שאלתי אותם, למה אתם הולכים מזרחה? אז הם השיבו לי שהמ"פ שלהם הלך להזעיק עזרה ולא חזר. זה ההבדל החשוב ביננו לאויב. אני זוכר במדויק מה אמר יה-יה למפקדים לפני המלחמה: 'לא צריך מח"ט. כל מ"פ הוא מח"ט'. ככה הכינו אותנו, ככה באמת הרגשנו וככה סיימנו את המלחמה. במבט לאחור, הכינו אותנו היטב'.

'יה-יה נתן פקודה – להתקלח'
ראש אגף התנועה במשטרת ישראל, ניצב ברונו שטיין, היה סמל בפלוגת חיל ההנדסה הקרבית (חה"ן) של חטיבת הצנחנים. 'הלכנו ברגל לא מעט אחרי דורון אלמוג (שהוביל את גדוד הסיור של החטיבה, א"ב) ויחד אתו הגענו לארמון הנשיאות בביירות. כולם היו מרותקים מהמראה', הוא מספר על רגע אחד שהותיר בו חותם. 'רגע אחר הזוי שאני זוכר מהמלחמה הוא הרגע שהגענו לחוות טבק באזור העיר דאמור, עשרים קילומטר מביירות. יה-יה נתן פקודה לכולם להתקלח אחרי כמעט ארבעה ימי לחימה. כולם עם זיפים, מסריחים מאבק שריפה, זיעה, פיח ולכלוך, ופתאום מקלחת עם צינורות כיבוי, וכולם מסתובבים עירומים בשטח. זה שיפר מאוד את ההרגשה. התמונה הזו של סדר, משמעת וניקיון הייתה מראה פסטורלי באמצע המלחמה'.

'כולם עוד ישנים ובא לי לצרוח 'יש''
האלוף (מיל') יורם (יה-יה) יאיר, שפיקד על הצנחנים, אומר כי למהלכים שיזמו מפקדי החטיבה הייתה השפעה מכרעת על צה"ל כולו. 'רגע אחד מיוחד התרחש מצפון לצידון, לפני העיירה דאמור השולטת על ציר החוף בואכה ביירות. היינו לאחר שלושה ימי לחימה מצפון לצידון, בהמתנה לאוגדות שיעברו את הפקק של העיר ויחברו אלינו. לפנינו העיירה דאמור, ורצועת חוף צרה מאוד הנשלטת מהרכסים שמעליה. אני מרגיש מאוד לא נוח עם המצב הזה. כל צה"ל הגדול ייכנס לצוואר הבקבוק הזה, שקל לחסום אותו. מקדימה ינועו שתיים-שלוש פלוגות טנקים ומאחור טור ארוך, זנב שלא יצליח להביא לידי ביטוי את עוצמתו. הלילה ירד. ביקשתי מכולם לישון ולצבור כוחות. המחשבה על צוואר הבקבוק לא נתנה לי מנוח. כולם נופלים שדודים מעייפות, ואני יושב לבד על המפה ומחפש דרך לעקוף אותו. בשלוש לפנות בוקר יש לי תוכנית. כולם עוד ישנים ובא לי לצרוח 'יש'. מצאתי את הפתרון. ככה נולדה תוכנית האיגוף ההררי העמוק. החלטתי שהחטיבה תעלה מזרחה בציר ההררי הקשה והמפותל, ותגיע לביירות באיגוף עמוק כשהיא עוקפת את רצועת החוף. החטיבה תתקדם בנתיב שאורכו עשרות קילומטרים במקום שניים עשר במסלול המקורי של ציר החוף הקצר אך המסוכן. האמנתי שכך נביא לידי ביטוי את האופי ה'צנחני' שלנו - נתמרן ונפתיע. ברגע שמצאתי את הפתרון, הייתה לי תחושה של הקלה. יצאתי החוצה מצאתי בגן צינור מים. בארבע בבוקר עמדתי עירום תחת זרם המים הקרים. הוספתי גילוח דו-סטרי והרגשתי אדם חדש. הערתי את כולם ופקדתי עליהם להתקלח ולהתגלח עם צינור המים. החבר'ה לא הבינו מה עקץ את המח”ט, אך כשעלה השחר ראיתי את כולם מתקלחים ומתגלחים. היה חשוב לי שנקבל את שאר האוגדות כשאנחנו נקיים ומסודרים. בזכות התוכנית הזו, החטיבה הגיעה ראשונה לביירות, וכל הכוחות שנתקעו כצפוי בצוואר הבקבוק של ציר החוף, הסתובבו ונעו לביירות בנתיב ההררי שהחטיבה פרצה'.

'ראיתי גופות מכוסות בשמיכות. זה היה ההלם הראשון'
מפכ"ל המשטרה לשעבר, רב-ניצב בדימוס משה קראדי, היה סגן מפקד פלוגת הקשר של חטיבת הצנחנים. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה הוא אושפז בבית החולים תל השומר משום שחלה בצהבת. 'אחרי כמה ימים אני שומע שעולים ללבנון', הוא נזכר. 'עזבתי את הכל וברחתי. אני חושב שעד היום אני רשום שם כנפקד". קראדי נמנה עם החיילים שנחתו באמצעות מסוקים. "עם הנחיתה הפציצו אותנו בפצצות מרגמה. איך שנחתנו, קיבלנו הנחייה להמתין במבנה נטוש על החוף. פתאום אני רואה שם את קצין השלישות החטיבתי, רב-סרן אבן פז, ואני שואל אותו מה הוא עושה שם. הוא מצביע לי על אחד החדרים ואני רואה שם גופות מכוסות בשמיכות עם נעליים שחורות. לוחמים שסופחו לגדוד ונהרגו עם הכניסה ללבנון. זה היה עבורי ההלם הראשון. האות לתחילת המלחמה'. קראדי מודה שהיו במלחמה גם רגעים מצחיקים. 'ישבנו בארמון הנשיאות בביירות ופתאום הגיעה פקודה לא לשתות מהמים בלבנון מחשש להרעלה, ולחכות שיגיעו בקבוקים מישראל. היה מחסור אמיתי במים. באחד הימים נסעתי על קומנדקר עם שני מילואימניקים לדיון אצל מפקד האוגדה עמוס ירון ופתאום נהג סמי-טריילר מאותת לנו. הוא שאל היכן ממוקמת מפקדת האוגדה והמילואימניקים שאלו מדוע. הנהג השיב שהוא עמוס בבקבוקי מים לפריקה. המילואימניקים שהיו איתי כיוונו אותו למפקדת הפלוגה בטענה שזוהי מפקדת האוגדה, ושם הוא פרק את כל הבקבוקים. בדיון אצל מפקד האוגדה אני שומע את קצין האספקה מתלונן שמהבוקר הוא ממתין לאספקת המים. ארגזי הבקבוקים הוסתרו מאחורי 'שמשונית' והספיקו לחודש שלם'.

'הורדנו למחבלים את החשק להתקרב לגזרה שלנו'
ראש עיריית ירושלים, רס"ן (מיל') ניר ברקת, היה מפקד פלוגה של לוחמי מחזור נובמבר 81' בגדוד אפעה. "עברנו שורה של קרבות, אבל אחד מהם זכור לי יותר מהאחרים באופן משמעותי. זה היה באזור הכפר כאבר שמון. הפלוגה שלי אבטחה את האזור הצפוני-מזרחי של החטיבה באמצעות אחיזה בשלוש גבעות. כל מחלקה אבטחה גבעה. בשלב מסוים מפקד מחלקה 3 אמר לי בקשר שהוא מזהה במרחק של מאה מטר מחלקת לוחמי קומנדו סורי. מיהרתי לארגן את הכוח שלי ולנוע לעברו. הוא דיווח לי שוב שהם קרובים מאוד, ואישרתי לו לפתוח באש. היה שם קרב לא פשוט. הרס"פ שלי משה אחרק, חטף כדור בראש. הסתערנו על המבנה בו הסתתרו חלק מלוחמי הקומנדו הסורי. השלכנו רימונים אבל הם ירדו למפלס התחתון. בקרב רימונים ויריות הצלחנו להרוג שלושה עשר לוחמים סורים. התחלנו לטפל באחרק רק אחרי שסיימנו את הקרב. הוא נפצע אנושות. העלינו אותו על אלונקה והתחלנו לנוע כמו בסרטים, במהירות, לאזור שבו יכולנו לפנות אותו באמצעות מסוק – עניין של כמה קילומטרים על אדמת טרשים. זה היה אירוע לא פשוט. חטפנו פצצות ממרגמות ולא יכולנו להנחית מסוק. דילגנו עם ג'יפ לנקודה נוחה יותר, ומשם הוא פונה לבית חולים בישראל שלוש שעות מרגע הפציעה. אחרק היה אחד מהפצועים הקשים של מלחמת לבנון. אבל עם המון רצון הוא השתקם, התחתן והביא ילדים לעולם. הפלוגה שלי הובילה קרב משמעותי שהוריד את החשק למחבלים להתקרב לגזרה שלנו. הם הופתעו מהחתירה למגע שלנו. הפלוגה הזו הותירה את חותמה על המלחמה והפכה בעבורי למתנה אחת גדולה. עד היום אנחנו בקשר, נפגשים מדי שנה והקשר בינינו, כולל עם אחרק, משפחתי וחם'.

'הלכנו שבעים קילומטר עד ביירות'
האלוף (מיל') דורון אלמוג, אחד מגיבורי מלחמת לבנון הראשונה, שהצעיד את פלוגת החבלה הסיירת והעורב של חטיבת הצנחנים לאורך שבעים קילומטרים בציר החוף, נזכר השבוע בערגה בקרב ביום הרביעי למלחמה. 'יש קטע אחד שאנחנו שוכבים במארב באזור הכפר מתא', הוא מספר. 'שכבנו בשטח נחות והתקדמנו לכפר לבנוני נוסף כי חשבנו שאין שם אויב. עם הכניסה לשם חטפנו אש מקלעים וטילי אר.פי.ג'י. צ'ץ (כינויו של יוסי מורג, א"ב), מפקד גדוד הטנקים עלה מולי בקשר ודיווח שהטנק הראשון חטף שלושה טילים והיו צרחות נוראיות בקשר. צ'ץ הסביר לי שהוא לא יכול להתקדם. נתתי אישור לפתוח באש והתחלתי לבצע איגוף מדרום למחבלים. פלוגת חה"ן נכנסה לחורש ונתקלה גם היא במחבלים. סיירת הצנחנים נשלחה לאגף את המחבלים משמאל ונפתחת לעברה אש מהבתים הגבוהים. צ'ץ התחיל להתקדם וככה בעורמה ותחבולה הצלחנו להפוך את הקערה. עלינו לבתים גבוהים והתחלנו לפגוע בהם. היו הסתערויות מדהימות שלנו וקרבות מטווחים של חמישים מטר, עשרה מטרים, חמישה מטרים. כשהשטח נקי, יורד צ'ץ מאחד הטנקים, כשעל הכביש שלוש גופות של מחבלים, ומצדיע לי. הצלחנו להרוג בקרב הזה שלושים מחבלים ופגענו בלא מעט כלי רכב ונגמ"שים. אחרי שהלכנו שבעים קילומטר עד ביירות, איבדתי שני לוחמים וכל השאר נפצעו באורח קל, אבל הרגנו למעלה ממאה חמישים מחבלים'."
(אתר "וואלה!", 08.06.2012)

מח"ט הצנחנים, יורם יאיר, מדבר בפני חיילים. "המחשבה על צוואר הבקבוק לא נתנה לי מנוח" (צילום: דובר צה"ל). עמוס ירון, יובל חלמיש, אמיר דרורי ודורון אלמוג (צילום: דובר צה"ל)

(עמוד 8)

(עמוד 9)

(עמוד 10)
(הכתבה "לביירות, עם הצנחנים" מאת עמנואל רוזן, "במחנה" פורסם במקור בתאריך 23.06.1982, פורסם מחדש בתאריך 23.04.2004)

לשם ובחזרה\ מאת עמנואל רוזן

לשם ובחזרה\ מאת עמנואל רוזן
עמנואל רוזן מצא את האמת שלו בבוץ של לבנון
ב־6 ביוני 1982, בתוך שדה קוצים כואב, שכבנו כולנו עם הפרצוף בתוך האדמה וחיכינו שזה יעבור. הייתי ילד בן 22, כתב צבאי בשירות קבע של העיתון "במחנה". לידי שכבו ילדים אחרים, רובם צעירים יותר, לוחמי גדוד 890 של הצנחנים - ומולנו, כנראה מתוך אחד הבתים בכפר המחורבן שלמרגלותיו התפזרנו, הסתתר מישהו עם רובה וטיווח בנו.
אחת לכמה דקות נורה כדור, נשמעה שריקה, ואחריה דממה. מדי פעם לוותה השריקה בזעקה של לוחם שנפגע. אחד מהנפגעים היה ממש לידי. הכדור חתך את פניו, נכנס בלחי אחת ויצא מהשנייה כלעומת שבא. בכיס האחורי של השכפ"ץ שלי היה בלוק כתיבה אפור. התרוממתי לרגע מהקרקע, שלפתי אותו, כתבתי על הדף במהירות "רולטה רוסית", וחזרתי לדחוף את הראש לתוך הקוצים, מחכה שזה ייגמר כבר. הצלף ההוא אכן נגמר תוך זמן קצר. מלחמת שלום הגליל - הלא היא מלחמת לבנון הראשונה - נגמרה רק אחרי שלוש שנים ו־670 הרוגים, אבל מבחינתי את הכותרת הראשית שלה שירבטתי לעצמי בפנקס כבר באותו בוקר, כשהכל עוד בקושי התחיל: רולטה רוסית.
24 שעות לפני כן עוד היינו כולנו במחנה החטיבתי של הצנחנים בבית ליד. מפקד החטיבה, אלוף משנה יורם "יה־יה" יאיר, תידרך בקול מחוספס את הלוחמים תאבי הקרב. מרחוק, עם השרוולים המקופלים עד הכתף, הכפתור הפתוח והשרשר שלצווארו, הוא נראה לי כמו ערס אשכנזי מצוי. אבל מקרוב זאת היתה אהבה ממבט ראשון.
אהבתי אצלו את הקריצה, את השמירה על הפרופורציות, את הערבוב המתוחכם בין ציניות לציונות, את היכולת הבוגרת להלהיב חיילים צעירים אבל גם להרגיע אותם, את האופן שבו הוא הסביר לטסטוסטרון הלאומי שצריך להילחם, אבל שדווקא לא ממש מומלץ למות בעד ארצנו. בהמשך המלחמה הארורה הזאת יהיה עבורי יה־יה זרקור כמעט בודד של תחכום וחוכמה, של שפיות ובגרות ואמירת אמת בתוך קקופוניה בלתי נסבלת של חובבנים ורשלנים, של אנשים ששיקרו, כשלו והוליכו שולל.
אני זוכר שרשמתי בפנקס האפור כל מילה ממילות התדרוך החשוב, אבל גם הגנבתי מבט לסצנות המשנה, אלה שמחוץ לפריים המרכזי. בפינת הרחבה עמד זוג והתחבק. היא אישה בשיער שחור גולש ובטן תפוחה מהריון מתקדם; הוא דודי, סגן מפקד החטיבה. היא בכתה, הוא חיבק וליטף. חשבתי לעצמי שהוא דווקא "כן יודע את שמה". חשבתי על סצנות דביקות מסרטי מלחמה מטופשים, והבנתי פתאום שכל הפוזה הזאת מסביב - של לוחמים קשוחים ופקודות קצובות, של נשים בוכיות וחיילים חמורי סבר - הוא מין חיקוי לקטעים שכולנו ראינו בסרטים, שהם עצמם נוצרו על פי מה שראו במאים ותסריטאים בשדות קרב. וחשבתי על שורות הנצח של אלתרמן: "בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הינו/ כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל/ בהתפרש המחנה אשר דינו/ להיות שופך דם האדם ומגינו".
ב־48 שנות חיי הקצרות הספקתי לבקר ב־52 מדינות, ואני נוצר וזוכר כמעט כל רגע מהן. מלונדון ועד קטמנדו, מהג'ונגלים של האמזונס ועד מועדוני הזימה של ניו יורק - לכל אחת ואחד יש חלק במה שהצטבר אצלי בקופסה, ובעיקר בהבנה שישראל היא מותק של מדינה אבל ממש לא מרכז העולם. לבנון 1982 היתה רק נסיעה אחת לחו"ל, אבל היא היתה הנסיעה של חיי. ארי פולמן עשה מזה סרט עם התחלה, אמצע וכמעט אוסקר; אצלי הסרט לא נגמר. לבנון לימדה אותי על העולם, ועל המדינה שנולדתי אליה ועל עצמי יותר מכל נסיעה, הרצאה, ספר או מסע עיתונאי שחוויתי מאז ועד עצם היום הזה.
ביום הרביעי של המלחמה ההיא, בכניסה לעיירה לבנונית בשם דאמור, ראיתי בפעם הראשונה בחיי אדם בוער. קראו לו בועז. הוא היה חייל בצנחנים, שנפגע מפצצה תועה וטועה של מטוס ישראלי ועלה באש. ראיתי גוש פחם שחור, שעשן לבן עולה ממנו, ורק כשממש הייתי קרוב שמעתי שהוא עדיין נושם וגונח. ובוכה. שנים אחר כך ליוויתי כעיתונאי את ניסיונותיו לחזור לחיים, עם מאות ניתוחים לשחזור העור השרוף, ובכיתי איתו רק פעם אחת, כשראיתי בפעם הראשונה את תמונתו הישנה, שצולמה כמה שבועות לפני המלחמה.
שם, בכניסה לדאמור, שמעתי גם לראשונה בחיי את שם הקוד הנפוץ ביותר למלחמות ישראל בדור האחרון. שמעתי אותו מקצין צעיר, קצין תצפית קדמי של התותחנים, שישב שעון אל חומת אבנים ואמר לי, ביום הרביעי של מלחמת לבנון הראשונה, ש"אנחנו נכנסים לבוץ לבנוני". מסביב המה הסער וראשנו לא שח, ובתל אביב הלמו תופי המלחמה וגעתה האופוריה, וסג"מ אייל אומר לי בחוצפתו שהאור הגדול שאני רואה הוא לא יותר מבוץ לבנוני טובעני. אני לא יודע אם אייל המציא את זה, או ציטט מישהו אחר, אני רק יודע שלמדתי ממנו את אמנות הטלת הספק, את ההכרח לבחון ולשאול ולפקפק, גם ובעיקר כשמסביב צועד העדר כולו קדימה באמונה שלמה ובשמחה.
לא כולם היו כבשים. בטח שלא יה־יה: הוא איפשר לי להתלוות אליו, ואני גיליתי ג'ינג'י עם מוח מבריק, לב זהב ועצבי ברזל, שעשה במלחמה ההיא בית ספר למוחות הקונבנציונליים והבינוניים שסביבו. לכן, כשהם התקדמו בסולם הדרגות ונהיו לאלופי פיקוד ולרמטכ"לים ולשרי ביטחון, הוא הסתפק בראשות אגף כוח האדם השולי יחסית, ופרש בטרם עת מצבא שלא מסוגל לעכל אנשים דעתנים מדי וטובים מדי. כשכל אלופי הפוזה והדאווין דחפו את היחידות שלהם עם הראש בקיר והשאירו בשטח עשרות הרוגים, רק כדי להגיע לפוטו־אופ בביירות כמה שיותר מהר, לקח הג'ינג'י את החטיבה שלו בדרך ארוכה ועוקפת, בהרים, והגיע לפאתי הבירה הלבנונית לפני כולם ועם שלושה הרוגים יותר מדי - אבל רק שלושה.
מיה־יה למדתי את העוצמה שבהיותך שונה, מתריס, לא מתיישר עם הזרם ולא מחפש אהבה וחנופה. מהעובדה שקידומו בצבא נעצר ביחס הפוך למהירות ולקלילות שבהן התקדמו כוחותיו בשטח למדתי שהחנפנות והבינוניות במדינתנו המוזרה הן אבני יסוד בדרך להצלחה.
באחד הימים הגיע אל שטח הכינוס של החטיבה כתב צבאי מוכר ורב מעללים של אחד מכלי התקשורת המרכזיים. בעודו מתקין את עצמו לשידור קרבי, פניו מפויחות וזקנו לא מגולח, נזף בו יה־יה (בקריצה, כרגיל) ושלח אותו להתרחץ ולהתגלח, כי ככה הוא נוהג גם עם חייליו. כשהתותחים רועמים, השמירה על הופעה מכובדת לא שותקת, אלא אם אין ברירה. ובאותו יום היתה. בתוך תוכו של הקרב היו החיילים של יה־יה מגולחים, וככה הוא רצה שיהיה גם הכתב. זאת היתה, כמובן, טעות קריטית. כתב - ודאי כשהוא בכיר ומוכר - לא מצטלם בשטח מלחמתי כשהוא מסודר ומגולח, ויה־יה שגה מן הסתם כאשר עלב בו. קצינים אחרים בגזרות אחרות הסתובבו כשלצידם כתבים בכירים; יה־יה סחב איתו חייל מושתן מעיתון "במחנה". ואתם כבר יודעים מי צדק.
תשעה ימים הלכתי עם יה־יה והצנחנים מדאמור ועד ביירות, מהרולטה הרוסית של הצלף־אללה־ירחמו ועד החיבוק בין הרמטכ"ל רפול למנהיג הפלנגות באשיר ג'מייל (שגם הם, להבדיל, אללה ירחמם), חיבוק שגם הוא היה סוג של רולטה, של הימור אידיוטי שעשתה ממשלה בישראל, של ברית פסולה שנכרתה בינינו לבין כנופיית רוצחים במדים. באשיר, שהיום הוא גיבור של סרט, היה אז אדם אמיתי. לא מצויר אבל כן קריקטורה של מנהיג, ולא יותר ממשענת קנה רצוץ לגחמותיו של אריק שרון.
אני זוכר את חיבוק הדוב הזה בין באשיר לרפול, ואת ההתלהבות מסביב שהנה מצאנו ערבים שאוהבים אותנו, ואני זוכר אחר כך איך סידרו לנו החברים של באשיר לשבת בווילות מפוארות של שייחים סעודים. ורק כאשר יה־יה החליט לאסור על החיילים שלנו - וגם עלי, לעזאזל - לישון במיטות האפריון ולהשתכשך בג'קוזי, התחלתי להבין שהחברות הזאת עם הרוצח הלבנוני היא רעה ומושחתת ותעלה לנו ביוקר.
מקץ עשר שנים נשלחתי לסקר מסיבת עיתונאים עם אריק שרון, שבה ניסה שר הביטחון לשעבר להסביר מדוע מלחמת שלום הגליל היתה "מהמוצדקות שבמלחמות". שרון כדרכו היה נחרץ, בוטה, עוקצני ומנומק. אני כבר לא הייתי ילד, אבל זכרתי את דאמור, את בועז, את אייל, את הרולטה הרוסית ואת חיבוק הדוב. זכרתי את אותו קצין בכיר שניגש אלי, דווקא אלי, באיזה פינה אפלה בביירות, ונזף בי למה "אתם התקשורת" לא מספרים את האמת על המלחמה הזאת, למה "אתם התקשורת" לא מספרים איך חיילים מתים כאן בגלל שכולם משקרים את כולם. וזכרתי את דודו, ואת תמונתו כשנפרד בחיבוק מאשתו ההרה: הוא מחייך והיא בוכה, הוא בטוח בעצמו והיא לא כל כך. זכרתי את דודו שלא חזר הביתה ממלחמה שתחילתה וסופה היו בשקר גדול.
זכרתי את כל אלה, והכתבה שסיכמה את מסיבת העיתונאים על המלחמה ש"היתה מהמוצדקות" הרגיזה מאוד את אריק שרון. הוא התקשר למישהו שהתקשר למישהו, שפיטר אותי בו במקום מעבודתי בעיתון. 17 שנה לפני "ואלס עם באשיר" יכולתי להיות מפורסם מאוד בזכות מלחמתי במלחמת לבנון, אבל העורך הראשי נעמד על רגליים אחוריות, נלחם עלי כלביאה המגינה על גוריה, ואחרי כמה ימים הצליח להשאיר אותי עם משכורת אבל בלי תהילה.
הנסיעה ללבנון ביוני 1982 הפכה אותי מילד תמים לבוגר מפוכח, והיתה גם בית הספר האמיתי שלי למקצוע המוזר שבו בחרתי לעסוק אחרי הצבא. באחד הימים הקשים של אותה מלחמה ראה אותי מילואימניק שבע קרבות וימים עומד עם בלוק הכתיבה, וקרא לי לגשת אליו. כשהגעתי ליד הנגמ"ש שלו, חטפתי את המקלחת של החיים שלי. הוא צעק, אפילו צרח: לך הביתה ילד! מה יש לך לעשות כאן? אין לך אמא בבית? לנו אין ברירה, אבל אתה? בשביל כתבה מחורבנת?
רציתי לומר לו את מה שאמר בסיטואציה דומה במלחמה אחרת הצלם מיכה ברעם: שאנחנו מצטרפים למלחמות ומסכנים את חיינו בשביל תמונה או כתבה, כי אנחנו שם בשביל ההיסטוריה. במקום זה בלעתי את הלשון והלכתי. הייתי נבוך מדי ומבויש מדי, אבל בעיקר חשבתי אז שברעם מקשקש: היסטוריה שמיסטוריה, אני שם בשביל הקרדיט, בשביל הדאווין, בשביל לזכות בכתבה הכי בולטת בעיתון. היום, כעבור 27 שנים ועוד שתי מלחמות, אני יודע ששנינו צדקנו. ושהנסיעה ללבנון ביוני 1982 שינתה את חיי.
(הכתבה "לשם ובחזרה" מאת עמנואל רוזן, "ynet", פורסם בתאריך 15.05.2009)

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.08 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה