פרשה השבוע - ויקרא


ט' באדר ב' תשע''ו
מאת אברהם הללי עו"ד
מביא: יעקב

נֶאֱמַַר לָשׁוֹן רַכָּה תִִּשְׁבוֹר גֶרֶם לָשׁוֹן קָשָׁה תָּקְשִׁיח הַלֵּב כָּאֶבֶן
וְחֵטְא שֶֶׁחָטָאתָ וּבְשׁוֹגֵג נִגְרַם עַל זֶה נֶאֱמַר מוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחַם

שבת שלום קהל קדוש

ויקרא
מוֹדֶה וְעוֹזֵב יִרוּחַם
תָּם וְנִשְלַם הַמִּשְׁכָּן שמשה הֶעֱמִידוֹ
עַתָּה עוֹמֵד לוֹ מִשׁכָּן מוּכָן לְְמַלֵּא יַעוּדוֹ
נִשְׁמַע קוֹל ה' מֵאֹהֶֶל מוֹעֵד וְהָעָם חָרַד
דִּבֵּר אֶל מֹשֶׁה מֵהַמּשְׁׁכָּן מֵאֹֹהֶֶל מוֹעֵד
שָׁׁם רַק מֹשֶׁה עִם ה' הִתְבֹּודֵד
לְלַמֵּד חוֹטֵא אֶיך עִם חֶטְאוֹ לְהִתְמוֹדֵד
בְּבַקְשׁוֹ סְלִיחָה וּמְחִילָה מְאֶת קָרְבָּנוֹ
בְּרַם בְּהַקְרָבַת קָרְבָּן לֹא יְנַקֶּה מַצְפּוּנוֹ
אַף הַקְרָבַת קָרְבָּן מִן הַבְּהֵמָה וְהָצֹּאן
אֵינֶנּוּ מְכַפֵּר עַל פֶּשַׁע שֶׁנַּעֲשָׂה בְּזָדוֹן
עַַל זָדוֹן קָרְבָּן יְכַפֵּר אִם חֲרָטָה יְשֵׁטֵּחַ
בְּאֵין חֲרָטָה ה' אינו מוחל וְלֹא סוֹלֵחַ
כִּי לֹא שַׁב וְתוֹרַתו שׁוֹכֵחַ
מֵאֱמֶת הִתְעַלֵּם וּלְהַכִּיר בָּהּ לֹא טוֹרֵחַ
וְהוּא מוֹסִיף חֵטְא עַל פֶּּשַׁע וְלֹא נִכְלַם
וְלֹא זָכַַר מוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחַם

המשכן ועבודת האלהים בו
המשכן קם והיה כפי קראנו בפרשות ויקהל-פקודי, מכאן ואילך העם עובד את האלהים במשכן על הקרבת קרבנות מן החי. הקרבת הקרבנות מן החי נעשית כי לא ניתן לעקור מן השורש בין יום ובין לילה. עבודת האלילים ששקע בה העם במצרים בְּלָמְדּוֹ זאת מהמצרים עובדי אלילים. ישראל חי בקרבם מאתים ועשר שנים וחלק מן העם נהג מנהגם. המשכן הוקם כדי לְוַסֵּת את הקרבת הקרבנות שהעם לא ויתר על הקרבתם, כדי שאלה יעשו במקום אחד הוקם המשכן . לא בכדי נקבע המשכן כמקום יחיד להקרבת קרבנות, ולא בכל מקום מזדמן. זאת כדי למנוע עבודת האלהים כפי שנהג בעם במצרים הקריב קרבנות על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, כלשון הנביא ירמיהו. המשכן הוא מקדש נייד עד שיבנה בית המקדש בירושלים במקום המזוהה עם הר המוריה. ברם אנו יודעים כי המקדש אכן הוקם פעמיים וחרב פעמים ומאז אין מקריבים קרבנות. חכמינו ז'ל הנחו את העם לעבודת האלהים בהתכנסות במקום שניתן לו השם "בית כנסת", ואולי משום כך נוהגים לכנות בית הכנסת שבו מתפללים בכינוי מכובד "מקדש מעט", או כמעט מקדש,אלא שבבית כנסת אין מקריבים קרבנות, על כך אמר הנביא: "ונשלמה פרים שפתנו" (הושע יד/ג) דהיינו התפלה שנתפלל תהא תחליף לקרבנות מן החי, כגון הפרים. בפרשת ויקרא העם אחרי שהושלמה הקמת המשכן וזמן קצר יחסית אחרי יציאת מצרים. זה זמן קצר אחרי מהנתקות העם מעובדי עבודה זרה. אין ישראל שוכח את עברו בטוב וברע לכן אנו אומרים בטעם ובהטעמה בערב ליל הסדר: "עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ויוציאנו ה' אלהינו משם, וצוה עלינו על משה להקים משכן במדבר. המשכן כדי לשכן בו את עבודת האלוהים ואלהים ישכון כפי שנאמר: "ואני אשכון בתוככם". לסיכום עם השלמת הקמת המשכן הקרבת הקרבנות נעשתה בו שם נמצא אוהל מועד . שהוא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

הקרבן ומשמעותו
הקרבן ומשמעותו לפי דברי הנביא הושע, הוא מבנה עראי שמועד להחליף במדבר את המקדש שעתיד לקום. התורה אמרה כי כל חוטא משלם חטאו ואין מפלט מזה. החוטא היה צריך לשלם על חטאו בנפשו, שאלמלא היה הקרבן שבא במקומו (מכאן נולד הביטוי כַּפָּּרָה) הקרבן מחליף את החוטא שחייב בנפשו. כיון שנחרב בית המקדש, לא ניתן להקריב קרבן, תוקנו התפלות שחרית, מנחה וערבית במקום קרבן. וכל עוד והמקדש חרב לא מקריבים קרבנות. לכן גם קוראים את הקטורת שמתארת את הקרבנות וכל הכרוך בהקרבת הקרבנות. בענין הקרבנות מן הראוי לדעת את דעתו של הרמב''ם שקבלה ביטוי בספרו "מורה נבוכים" דעתו שוללת לחלוטין את הקרבנות, כי שוב אין צורך בהם כי עברו מספיק דורות מאז יצא העם מקרב עובדי האלילים ושוב אין העם מושפע מעמים אליליים. כאמור התפילות יום יום מקובלת במקום . הרמב''ם אמר כי הקב''ה הניח לעם ישראל להקריב קרבנות, מכיון שחיו בסביבת עובדי אלילים , משיצאו משם שוב אין מקריבין קרבנות כמנהג עובדי אלילים. תפיסה זו של הקרבת קרבנות מנוגדת לחלוטין לאישיות אלוהים המצטיירת בתנ"ך; אלוהי אמת ששונא שקר ושונא עבודת אלילים, לכן באו דברי הושע כאמור שם: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו ... וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. בענין זה אין תמימות דעים בין חכמי ישראל . אך הכל מסכימים כי כל עוד ובית המקדש חרב ולא קים , אין להקריב קרבנות. כפי שכבר אמרנו הקרבת הקרבנות תעשה אך ורק בבית המקדש. אם כן מה מכפר על החוטא כשאין הוא יכול להקריב קרבן שיחליף אותו כחוטא? שיתן תרומה ויתודה ויכה על חטא , גם זאת עושים אנו יום בשחרית ומנחה. התרומה למקדש או לנזקקים היא תחליף נכון ורצוי כהקרבת קרבן. מכאן המנהג , במקום הקרבת קרבן פסח, מקריבים תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה . ברם יש רבים העושים את הכפרות במתן תרומה ככופר נפש.

שם הויה ושם אלהים מתי
בפרשנויות השונות הבאנו את פירוש רש''י שמסביר את ההבדל בין שם "הויה" לכינוי "אלהים" להבדל בין השימוש בשם אלהים ופעם בשם הויה . אומר רש''י: השם אלהים מסמל את מדת הדין ואילו שם הויה מסמל את מדת הרחמים. אנו רואים כי בפרשות העוסקות בקרבנות לא נזכר שם אלהים אלא רק שם הויה בלבד. התנא בן עזאי בגמרא מסביר דבר זה כך: כשמדובר בְּקָרְבָּנוֹת יש להבדיל בין עבודת אלהים שמשתמע ממנו אלהי הגויים, לבל יתפרש חלילה מקריבים לאלילים לכן בקרבנות נזכר רק שם ההויה. זאת כדי שלא להשאיר מקום לספק שמא הכונה חלילה לאלהי הגויים, שמכנים את אליליהם "אלהים". ישראל עשו שימוש בקרבנות לא רק כדי להחליף את החוטא ולכפר עליו כקרבן חטאת , לכן גם קרבן תודה. ניתן לסכם ענין זה בדעת חז''ל כי . הקרבן מהוה אמצעי המקשר בין האדם לבוראו. משמעות נוספת למלת קרבן היא במשמעות "הקרבה" , כלומר הנכונות להקרבה עצמית במלחמה, ביחוד כדי להציל נפש נמצאת בסכנה. בשונה מתפיסת האסלאם שפירש את דברי התורה : כי טוב לאדם להקריב נפשו על קידוש השם, ורואים אנשי הדת באיסלאם שרצח בני אדם שאינם בני הדת המוסלמית הם בבחינת כופרים ודינם מות , זאת למרות שהאסלאם קבל את הַדִּבֵּר לא תרצח . גם הקרבת יצחק על המזבח לה' נוגדת את התפיסה של תורת ישראל , אלא שכאן מדובר בהעמדת אברהם בניסיון ולבחון מדת נאמנותו לאלהים ולא היתה כונה שיקריב את יצחק כקרבן על המזבח. כי הרי אברבם הוא גלה את קיום של אלהים . ברור כי הקב"ה לא רוצה בקרבנות אדם. אבל הקב''ה רצה לגרום לכך שהאדם בישראל יהיה מוכן להקריב נפשו להצלת נפש זולתו. כפי שצבא הגנה לישראל נוהג וכפי שצה''ל מחנך את לוחמיו לנהוג כאשר מלחמה נכפית על ישראל , אזי היציאה למלחמה חובה היא בבחינת מצוה, שלא כמו במלחמת רשות, . כאשר אין סכנה מרחפת על ישראל. אנו עדים יום יום בנסיון לרצוח כל אדם בישראל, וזאת בעיני הרוצח מצוה. ואילו בעיני ישראל זה פשע לא יסלח.

הַמִּתְרָחֵשׁ יוֹם יוֹם עַל יְדֵי צַר וְאוֹיֶב
זֹאת לֹא מִלְחֶמֶת מִצְְוָה אוֹ צַו מְחַיֶּב
זוֹ מִלְחֶמֶה שִׂנְאָה שֶׁל אָדָם מְתֻֻסְכַּל
שֶׁרוֹצֵחַ חַפִִּים מֵפֶּשַׁע וְגָם עָצְמוֹ חָלָל

בּרַם כֹּחֶנוּ לֹא נַס אַךְ כּּוֹחוֹ אוֹזֵל וְתַשְ
פַּעַם פַּתְחְ וּפַעַם חָמָס זֶה וְזֶה נֶעֱנַשׁ
כְּעֲמָלֵֶק מְזַנֵּב בַּנֶחֱשָׁלִים וְלֹא מְמַצְמֵץ
רוֹאֶה קָרְבָּנוֹ שׁוֹלֵף סַכִּינוֹ וּבָחַף נוֹעֵץ

לְנָעֵר יִשְׂרָָאֵל מְאַרְצוֹ תִּקְוָתוֹ יְאַכְזֵב
הַתָּמִים מַאֲמִין לְשׁוֹלְחוֹ וּלְמֶסֶר כֹֹּוזֶב
הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת וְשׁוֹלְחוֹ כְּמוֹ תָּמִיד
מְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר הַנִּשְׁלַח לִהְיוֹת שָׁהִיד
עַד שֶׁיֹּאבְדוּ וְלֹא יִִשָּׁאֵֵר שָׂרִיד