24-01-2017, 00:59
|
|
מנהל פורום צבא ובטחון
|
|
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,953
|
|
אף אחד לא זוכר: מאמר מצויין על פוסט-טראומה (בלייזר)
אף אחד לא זוכר
כדי להיות בפוסט־טראומה — צריך טראומה. אבל מה אם אפילו הצבא מבקש הוכחות שהיתה אחת כזו? אמנון ורשבסקי יצא עם חברים מתים־מהלכים לקרב הגדול באמת.
"חייבים כבר לצאת", מסנן בן זקן בעצבים. שנינו יושבים מתוחים ודרוכים בזחל"ם. מכל המים שעלינו להעביר לחיילי מוצב "טמפו" ההולכים ומתייבשים כבר מזמן הועמס, מולא ונקשר, והסיור של סיירת שקד שאמור להעביר אותנו את הדרך ל"טמפו" לא מגיע. "ארבע בבוקר כבר לא יהיה היום", מפטיר בן זקן. "לא באים הבני זונה. נהיו פחדנים".
...
יומי מתעורר שטוף זיעה אחרי עוד לילה של מלחמה, עייף, נטוש ומפוחד. כמעט 50 שנה עברו מאז, והוא עוד שם, בחולות התעלה. כל לילה, כל יום. חשוף לכדורים ולפגזים, מפנה גופות מרוסקות של חברים, יורה כמטורף בחיילי קומנדו ענקיים, מתכווץ מפחד ההפגזות, מריח ריקבון גופות ואבק שריפה, מופקר באמצע דרך הגיהינום מקנטרה לטמפו. בכל הערה של מישהו, שורה של שיר, סיטואציה, בכל רגע. הוא שם. מחביא את זה בתוך נפש עדינה, בתוך מבט עמוק ועייף, בדיבור איטי ומדוד. הגוף גדול ושלם — הנפש מרוסקת. נפגעה מרסיסים חדים של אכזריות אנושית, מדממת כבר קרוב ל־50 שנה. הזיכרונות כל כך חדים וכואבים שזו המציאות שמתעמעמת.
...
לסיפור המלא, שכנראה ירגיש מוכר לכמה מאיתנו. ולא משנה אם הם בני 30 או 40 או 60...
_____________________________________
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל
|