סאלם עבד אלקאדר זוכה לפני כשנתיים מעבירה של מעשה מגונה במסגרת משפט חוזר. לימים תבע אלקאדר פיצוי על הנזק שהסבו לו ההליכים שהכתימו אותו באות קלון של עבריין מין. לאחרונה העליון הגדיל את הפיצוי שנפסק לו במחוזי.

תשע שנים ארך משפטו של סאלם עבד אלקאדר, שבתומו הורשע בביצוע מעשה מגונה בחוסה הלוקה בסכיזופרניה במוסד הסיעודי בו עבד. אלא שלאורך כל הדרך עמד אלקאדר על חפותו. ואכן, לפני כשנתיים, לאחר שסיים לרצות עונש של שישה חודשי מאסר – הוא זוכה במשפט חוזר, לאחר שהמדינה הודיעה כי היא חוזרת בה מכתב האישום.

בחלוף כ-11 שנות עינויים, הוא ביקש פיצוי על הנזקים שגרם לו ההליך הממושך, במסגרתו שהה כ-5.5 שנים במעצר בית וכן במעצרים ובמאסר.

אלקאדר סיפר על התלאות שעברה משפחתו בהיותו המפרנס העיקרי ובהתחשב בחומרת העבירה שיוחסה לו והמיטה עליו אות קלון.

אלא שבית המשפט המחוזי סבר כי פיצוי לנאשם שזוכה במשפט חוזר, ובפרט נאשם שזוכה "זיכוי אילם" (שחפותו לא הוכחה), מוגבל לנקוב בתקנות הפיצויים, ונפסקו לו 116 אלף שקל בלבד.

אלקאדר לא ויתר והגיש ערעור לעליון, בו טען כי בית המשפט אינו מוגבל לסכומים שבתקנות הפיצויים, ובתוך כך הדגיש את התמשכות ההליכים, הנזק שנגרם לו ומשפחתו, עיוות הדין ועינוי הדין שנגרמו לו וקיפוח זכותו למשפט הוגן.

אחד המרכיבים המשמעותיים שהביאו להרשעתו על סמך עדותה של המתלוננת בלבד הייתה ההחלטה שלא למסור לידיו את התיעוד הרפואי שלה.

לימים, החלטה זו נהפכה, אלא שאז עורך הדין שייצג אותו נמנע מלעיין בחומר שהיה בו כדי לטעת לכל הפחות ספק בעדות המתלוננת, שבחוות דעת פסיכיאטר נכתב כי היא מערבבת בין מציאות לדמיון.

אלקאדר טען כי אינו אשם בסוג הזיכוי, שנבע מההחלטה החד-צדדית של המדינה, שמנעה ממנו את האפשרות להוכיח את חפותו.

המדינה ביקשה שלא להתערב בסכום הפיצוי, כצפוי. לטענתה, המערער קיבל פיצוי הוגן, והימשכות ההליכים הייתה באשמת עורך הדין שייצג אותו.

קשה לדמיין

השופטת ענת ברון ביקשה לקבוע אמות מידה לפסיקת פיצויים למי שזוכה במסגרת משפט חוזר, ולאחר שסקרה את מנגנון הפיצוי הנוהג במדינות כמו ארה"ב, אנגליה, קנדה ואוסטרליה היא קבעה כי בית המשפט אינו מוגבל לסכום הפיצוי הנקוב בתקנות הפיצויים.

לשיטתה, נאשם שזוכה במשפט חוזר סובל הרבה יותר מנאשם שזוכה בהליך רגיל, שכן הזיכוי הגיע לאחר שישב מאחורי סורג ובריח, וכרוך במצוקה עזה הנובעת מהידיעה שכמעט אין סיכוי שהצדק יצא לאור.

לגופו של עניין הסכימה השופטת שאין לזקוף לרעת המערער את ה"זיכוי האילם". בנוסף, אמנם עורך הדין שייצג אותו לא פעל כראוי, אך לא כל האחריות מוטלת עליו: גם התנגדות המדינה להצגת החומר הרפואי, שלא הייתה מוצדקת, תרמה רבות לעינוי הדין ולהתמשכות ההליכים.

מכאן בחרה השופטת לייחס למדינה 50% מהאחריות לנזקים, שהועמדו על 600 אלף שקל.

"באבחה אחת נעקר המערער מאורחות חייו, מביתו וממשפחתו... ילדיו גדלו כשדמותו של אביהם מוכתמת כעבריין מין והמשפחה כולה היא מושא לגנאי. אשר למערער עצמו, קשה לדמיין את מנת התסכול ועוגמת הנפש שחווה אדם, שמורשע ונענש כאשר הוא משוכנע בחפותו. על אחת כמה וכמה, כשהדבר מסב צער וסבל רבים לבני משפחתו ויקיריו", סיכמה השופטת את פסק הדין.

בהסכמת השופטים אסתר חיות וצבי זילברטל, הועלה סכום הפיצוי שתשלם המדינה לאלקעדר ל-300 אלף שקל.

http://www.psakdin.co.il/Document/%...#.Vev3SR GqpBd

וגם זדורוב...

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/

לגבי זדורוב, הסיכוי לזיכוי קטן, אבל גם אז מי ששיחזר בוודאי זכאי לפיצוי

אני משוכנע שכבוד אנסי הואשם ונכלא רק כי הוא מזרחי ושומר מצוות, כמו שאמרה איזו מפגרת במקום העבודה הקודם שלי. לא קשור להררי הוכחות ועדויות.