עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון\ מאת גל פרל פינקל

עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון\ מאת גל פרל פינקל

"חטיבת הקומנדו היא אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", "הקבינט לא מבין את שהוא יודע", "הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים" ו"גודלו של צה"ל הוא תאונה דמוגרפית". בראיון אודות ספרו החדש מניח ח"כ עפר שלח תפיסת ביטחון עדכנית וסדורה למדינת ישראל.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 06.12.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"בארצות הברית למשל, מציין שלח, גנרל יכול להיות שר החוץ, כפי שהיה קולין פאואל, ואף לרוץ לנשיאות, אולם אינו יכול לכהן כשר ההגנה, משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית. בישראל המצב הפוך."

אם המודל האמריקאי הוא כ"כ מוצלח - למה המלחמות האמריקאיות נראות כמו שהן נראות ונמשכות כ"כ הרבה זמן? למה בכלל הם יוצאים למלחמות שמראש לא היה היגיון אמיתי מאחורי ההחלטה לצאת אליהן? האם זה בכלל סביר לעשות השוואה בין פיל לנמלה?

למען הסר ספק, אני לא מחפש תשובות. אמרתי את מה שהיה לי לומר.

למעשה,
הכפפת המערכת הצבאית לאחריות מלאה של אדם בודד מייצרת בעיית פוליטיזציה קשה,
וכאשר לאדם יש ידע חלקי בנושא והוא פועל כדי להכפיף את הצבא לאידאולוגיה שלו בהתעלם מהמציאות, המצב יכול להיות גרוע בהרבה.
עכשיו מגלים שבהוראת המזכיר, הדוחות לגבי דאע"ש והמצב בעירק טוייחו, וכך המצב בפועל הוסתר מהציבור - והידרדר עד שהגיע לקריסת כוחות הביטחון העירקים.
למעשה גם היום לא ברור למה צבא ארה"ב נלחם בדרך כה תמוהה.

מצב שבו יש שר שמכיר את המערכת מבפנים, ולכן יודע איך להכפיפה לדרישות המדיניות ללא נזק,
ובמקביל אליו יש וועדה שמפקחת על הצבא הוא מצב בריא בהרבה.

ציטוט:

עכשיו מגלים שבהוראת המזכיר, הדוחות לגבי דאע"ש והמצב בעירק טוייחו...

What's that about? Do you have any link?

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

ISIS Coverup: US Centcom Accused Of Lying To President, Congress, Public About Airstrikes, Ground Fight

Washington (CNN)President Barack Obama's former top military intelligence official said Tuesday that the White House ignored reports prefacing the rise of ISIS in 2011 and 2012 because they did not fit its re-election "narrative."

about 50 intelligence officials who have said that in some cases say their reports have been altered by senior officials in some cases to make it look like the fight against ISIS and Al Qaeda is going better than it might be

Thank you ai, and Itamar.

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

Dalton Fury (former Delta commander) writes in his book (Kill bin Laden) that Defense Sec. Rumsfeld had visited the unit prior to their deployment in Afghanistan post 9/11 and was shocked to learn that the secretary had no idea what the unit capabilities were and how to use it.

You might have a good civilian to run a military/defense system but you most likely pay a heavy price in the learning process.

In a smaller scale it is similar to the debate if a Blue general can command a Green army and if a general can run an intelligence agency.

אולי זה רק אני,
אבל כמיטב המסורת מלבד סיסמאות לא מצאתי בכתבה פתרון אחד.
זה שהפורמט של החלטות קבינט במלחמה לא מוצא חן בעיניו הבנתי.
לאן הוא חותר?

(מתוך המאמר "לקרוא לרוצחים בשמם" מאת נחום ברנע, "ידיעות אחרונות" המוסף לשבת, 04.12.2015, עמוד 4)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

3. דוח שלח
נדמה לי שאין עיתוי מדויק מזה להשקת ספרו החדש של ח"כ עפר שלח: "האומץ לנצח. מדיניות ביטחון לישראל". נדמה לי שהספר הזה נדרש כאן יותר מאי פעם. שלח עוסק בנושא שנים ארוכות. הוא בקי, יסודי, ואינו איש מערכת. התפיסה שלו משוחררת מכבלים, מסורות, עכבות או אילוצים. הוא הקדיש את הספר לחמישה מחללי צוק איתן, ארבעה מהם חברי צוות של בנו, איתי, בחה"ן צנחנים.

שלח עצמו, שהיה קצין צנחנים, השאיר בדרום לבנון את עינו האחת ואת רוב תמימותו. מאז, הוא ה"איפכא מסתברא" האולטימטיבי של מערכת הביטחון. הוא משגשג מחוץ לקופסה וספרו הוא בעצם התחליף למה שהיה אמור להיות דוחבשרני וקטלני של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת על צוק איתן. דוח שלעולם לא יופיע, כי הבחירות טרפו את הקלפים והוועדה החליטה לנטוש את משמרתה החיונית.

"בצוק איתן התגשמו לי מול העיניים כל הדברים שכתבתי עליהם במהלך השנים", אומר שלח, "הרגשתי שאני חי בספר רע שכתבתי. הניהול האיום של הקבינט, קבלת ההחלטות הלא רלוונטיות, מכונת הביטחון שלנו, שעולה 60 מיליארד שקל בשנה וזוללת את השנים הכי יפות של הילדים שלנו, פשוט לא רלוונטית לאיומים הנוכחיים עלינו".

תן דוגמה, ביקשתי ממנו. "בוא נישאר עם צוק איתן", אמר, "חמש שנים צוק איתן נבנה מול עינינו. לא היה שם שום דבר מפתיע. ידענו על המנהרות, ידענו על ההתעצמות של חמאס, הייתה בחמש השנים האלה יציבות תקציבית, הגבול הצפוני היה שקט, לא הייתה אינתיפאדה, היו תנאי מעבדה מושלמים להתכונן, להתאמן, להכין תוכניות, פקודות, לייצר את השינוי במכונת הביטחון שלנו, כדי שנוכל להתמודד עם המציאות החדשה, אבל לא עשינו כלום. פשוט כלום. ולכן, הגענו לאן שהגענו. רמת הדיון הציבורי והממשלתי בסוגיה הזו, של תפיסת ביטחון לאומי, אפסית וירודה. תפיסת הביטחון של ישראל עוצבה על ידי בן גוריון ב־1953 ומאז אף אחד לא נגע בה. זה מדהים מה שהזקן עשה ב־53', הוא לקח חופש כמה חודשים והוציא מסמך מקיף ונדיר, עם תפיסת הפעלה, עם העיקרון של התראה, הרתעה והכרעה, עם דרישה לקיצוץ כואב בתקציב, שגרמה ליגאל ידין ללכת הביתה. הוא הביא את דיין, בגיל 38, לבנות צה"ל חדש.

"מאז ועד היום לא היה תהליך סדור של בניית תפיסת ביטחון לישראל, או לפחות עדכון התפיסה הקיימת. הכל קורה באלתור, בתנועה, בבהלה. אחרי יום כיפור נבהלים מגודל הצבא, אז מגדילים בפראות. אין שיח ציבורי, אין שיח פוליטי. מפלגות רצות לבחירות עם שלטי חוצות ומצע של סייעת שלישית ומחירי דיור, אבל על תפיסת הביטחון אף אחד לא מדבר. דווקא כאן, במדינה שחלק גדול מאזרחיה מכיר את הצבא מקרוב, אף אחד לא משתתף בדיון הנדרש להגדיר את המשימות של הצבא, את התוחלת שלו, את ההישג הנדרש, את הדרכים להשיגו. לכן כתבתי את הספר הזה. אני מניח כאן, כפוליטיקאי מכהן, בפני הציבור, הצעה למצע ביטחוני. תפיסת הפעלה מפורטת, לפי נקודות, שמכילה גם לא מעט מהפכות נדרשות לאור השינוי הדרמטי בזירות, באויבים, בתנאים".

שלח עוסק בכל הנושאים, לא משאיר אבן אחת לא הפוכה: "תפיסת הביטחון הכוללת", הוא אומר, "ממנה נגזרת תפיסת ההפעלה, ממנה אסטרטגיית הפעולה, משם גודל הצבא, השינויים הארגוניים, מודל הגיוס, מודל המילואים, מוסר הלחימה, השירות בשטחים, תפקיד הקבינט, שר הביטחון, שיתוף הצבא עם ארגוני הביטחון האחרים וכו'".

שלח התאכזב מהעובדה שוועדת החוץ והביטחון לא קיימה את שהבטיחה ולא הגישה לציבור דוח על צוק איתן. "אם הייתי יו"ר ועחו"ב", הוא מצהיר, "כל שנתיים היה צריך להתפרסם דוח כזה. מעין ספר לבן של הוועדה. שמחתי מאוד כשהרמטכ"ל פרסם את הנייר על אסטרטגיית צה"ל ושם אותו באינטרנט. הבעיה היחידה היא, שזה לא תפקיד הרמטכ"ל. זה תפקיד הדרג המדיני. בארה"ב תפיסת ההפעלה הביטחונית מכילה מאות מסמכים וכולם ברשת, חשופים לעין כל. אפשר גם לערוך אותם מחדש. כאן, אף אחד לא מדבר על זה".

מה בעצם הבעיה שלך עם המצב הנוכחי, שאלתי אותו. "הבעיה היא שיחסית למה שאנחנו משקיעים, מכונת הביטחון שבנינו לא רלוונטית. המטרה היא לא להחזיק את הצבא הכי טוב, אלא את הצבא הכי מתאים למשימות הנוכחיות. הדרג המדיני צריך להוביל את השינוי הזה. איזנקוט הוא רפורמטור אמיתי, לטעמי הרמטכ"ל הכי חשוב ב־20 השנה האחרונות, אבל זה לא תפקידו. המלחמות שלנו מתארכות במקום להתקצר, ובכל אחת אנחנו משיגים פחות מאשר בקודמתה.


"ראשי הממשלה שלנו, ע"ע אולמרט בלבנון השנייה וביבי בצוק איתן, מתהדרים בכך שאפשרו לצבא את כל הזמן הנדרש להשלמת המשימה. הם לא מבינים שהתפיסה הזו שייכת לעולם הישן. בעולם החדש זה הפוך. צריך הכי פחות זמן. זה לא אוקטובר 73', כשממול צבא מצרי וצבא סורי ענקיים וצריך זמן להפוך את הקערה. אנחנו ניצבים מול אויבים שאין עליהם הרתעה, שאין מהם התראה, המלחמות לא נפתחות עוד בהחלטה של סאדאת או אסד. המכניקה אחרת לגמרי. קונספט הזמן מתהפך. הוא עובד לרעתך, לא נגדך. 34 יום הלכנו מכות בלבנון עם ארגון קטן, עשור אחר כך הלכנו בעזה מכות 51 יום עם ארגון יותר קטן. בשני המקרים לא הכרענו. הגענו לצוק איתן עם שתי אופציות: ללכת מכות סתם, בלי הכרעה, או לכבוש את עזה. למה? זהו שבר פרדיגמטי ענק. כדי לנצח, צריך להבין את העולם החדש, את ההגדרות החדשות. להבין מי הוא האויב. לנסח מחדש את הגדרת הניצחון. בלבנון השנייה הפעולה הקרקעית מתעכבת שבועות כי הדרג המדיני חושש מתגובת הציבור. בצוק איתן אנחנו מסכימים ל־12 הפסקות אש, מאותה סיבה. אין לנו מושג מה עושים ואיך מנצחים. אנחנו לא מבינים שהעולם הוא רב־קוטבי, אויבים יכולים להיות גם חצי ידידים במקביל, ראה איראן וארה"ב, או אנחנו וחיזבאללה. יש אינטרסים משותפים לרוחב ואורך החזית, המצבים מורכבים בהרבה.

"ועל כל זה, אין דיון, ואין מחשבה, ואין כלום. מאלתרים וזורמים. הקבינט בקושי מתכנס, רק סביב אירוע ספציפי, ואף אחד לא מבין שצריך לבנות את המכונה מחדש ולעדכן את התפיסה. כיבוש שטח הפך מיתרון לחיסרון, הזמן התהפך, התמרון הקרקעי צריך לקרות, אבל מוקדם וקצר, וכו'. באמריקה בא דונלד רמספלד ב־2001 והפך את הצבא על פניו, ודווקא אצלנו, במדינת צבא העם, כלום. זה מדאיג".

שאלתי את שלח על פורום השביעייה/שמינייה המפורסם שפעל ב־2009 עד 2012 סביב הסוגיה האיראנית. דווקא שם, אמרתי לו, היה דיון יסודי, אינטנסיבי, ממש סמינר מקיף על הגרעין האיראני והאופציות השונות. "נכון", הוא מסכים, "אבל זה לא היה פורום אקזקוטיבי. לא הייתה לו משמעות. בסוף, הדיון שהתקיים שם לא שירת החלטה ולא הגיע לקבינט. לדעתי, זה היה בכוונת מכוון של נתניהו. הוא רוצה קבינט מוחלש, הוא רוצה קבינט שלא מסוגל להוביל או לקבוע כיוון, כי אין בו ידע, כי הוא רוצה להמשיך לנהל הכל במשולש בין ראש הממשלה, שר הביטחון והצבא. זה מספיק לו. לדעתי, זה לא מספיק לנו".

אז בשורה התחתונה, את מי אתה מאשים? "בעיקר את נתניהו וברק, שהיה שר הביטחון רוב השנים הללו. תשמע, הקבינט לא קיים דיון אחד, אחד, על המנהרות בעזה. זה לא ייאמן. אף אחד לא חשב על פתרונות. על תוכניות. לא אשכח איך חבר הקבינט השר אהרונוביץ ראה פעם בתקשורת שהשגריר דן שפירו קיבל סיור במנהרות, אבל הוא, כשר קבינט, לא ידע על מה מדובר. הרי ידענו שלחמאס יש אינטרס לתקוף אותנו בעומק השטח שלנו. וידענו על המנהרות, ועל המרגמות והשימוש בתלול מסלול. פיתחנו תפיסה מול זה? נאדה. ואחרי כל זה, כשתל אביב מופצצת 51 יום ונופלים 73 הרוגים, וצה"ל לא משיג שום דבר, ביבי עדיין קורא לעצמו 'מר ביטחון' ויש אנשים שקונים את זה. הגיע הזמן לעשות את זה אחרת. הגיע הזמן לשיח רציני. אנחנו משקיעים בביטחון הכי הרבה, אבל חושבים ודנים בביטחון הכי מעט".

(מתוך המאמר "עם נבוט וגזר: מערכת הביטחון מיישמת את לקחי האינתיפאדה השנייה" מאת בן כספית, "מעריב", 27.11.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אלמד זכות שהסמטוחה הזו היא באחריות כספית ולא שלח.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

YGH, You have much more knowledg eabout what Shelach talks and write than me.
Don't you think he has some good points?
Like how Ben-Gurion took time to learn military, and how a course like that
could be useful to the cabinet?
Like how the goals should be set at the political level.

Is he missing something important or barking up the wrong tree?
His criticism is a direct addition to things that came up in 1973 and Agranat if not earlier.

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

אם כי הוא טועה כשהוא אומר שהמערכת האזרחית צריכה לעצב את *תפיסת ההפעלה*. המערכת האזרחית יכולה להחליט לצה"ל במה להתמקד, אבל תפיסת ההפעלה היא לא רק אסטרטגיה, והיא בהחלט מכילה דברים שחבל יהיה אם הדרג המדיני יבזבז את זמנו עליהם. כמובן, וזה אנחנו יודעים מאז קלאוזביץ, לדרג המדיני *מותר* ו*רצוי* להיות חלק מניהול המלחמה ולא להתכופף בפני הצבא; אבל תפיסת הפעלה היא שלב למטה מתפיסת ביטחון.
הוא גם לא מדייק לגבי שר ההגנה האמריקאי: יש תקופת צינון של שבע שנים, אבל לא איסור מוחלט.
אני לא מסכים איתו לגבי ארגונים היברידיים: ז"א, זה נכון אבל אין פה שום חידוש. כבר אש"ף בלבנון היה כזה. אני גם לא מסכים איתו לגבי גודל הצבא: עשיתי לא מזמן חשבון, ואם לוקחים את צבא ארה"ב כנקודת ייחוס ביחס לגודל האוכלוסיה, ועושים קיטון בהתאם - נגיע לכך שלישראל יהיה צבא בגודל 34,000 איש (וקשיי גיוס עצומים בתקופות משבר). אם ניקח את צבא בריטניה, נגיע לקצת יותר מחצי מזה -בערך 18,000 איש. אין אף מדינה שאני מכיר שיש בה צבא מקצועי מלא שגודלו, ביחס למדינה, הוא אפילו חצי מצה"ל; ומי שמאמין שצה"ל יכול לספק את כל הביטחון הנדרש עם 30,000 חייל (כולל עורפיים), כמדומני מדמיין. יהיה צריך משהו אחר.

בקיצור, יש הרבה במה שהוא אומר אבל לא הכל, ואחכה עד שאקרא את הספר לפני שאחרוץ דעה. ב'המגש והכסף' הוא הראה התלהבות מוגזמת מדברים לא בשלים; נחכה ונראה אם מאז הוא נגמל.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

למה לדעתך הוא התכוון בתפיסת ההפעלה?
לדעתי ממה שאני קורא הכוונה היא באיזה מצבים יש להפעיל כוח צבאי, (למרות שלדעתי יש לכלול בזה גם אמצעים פוליטיים מסחריים ואחרים)
שהוא תולדה של חישובים גיאו פוליטיים ופוליטיים.
כמו שטבע קלאוזוביץ' "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים ".
ולכן הוא צודק כשמדבר על עיצוב תפיסת הביטחון וממנה נגזר מהי פגיעה בבטחון ומשם ההחלטה היא פוליטית על התגובה.
כל הדברים שלמטה מזה מרגע שהחליטו על פעולה צבאית(בתקווה שזה כחלק מפעילויות אחרות) תפקידו של הצבא להציג את האסטרטגיה והפתרון הצבאי, ולגופי המודיעין והגופים הפוליטיים נשאר לבדוק האם הפתרון הזה יביא לתוצאה המיוחלת או לא.

ולגבי קלאוזביץ,

לצפייה במקור באתר Facebook, לחצו כאן.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

היי יגאל,
בקשר לקלאוזוביץ אני מכיר את משנתו מעל המלחמה, ומההתנצחויות של הוגים אחרים עם משנתו.
בתגובות אחרות גם פירטתי שלתפיסתי האמצעים הצבאיים הם רק אחד מארסנל הכלים במלחמה,
במה שכתבתי התמקדתי רק בצד הצבאי כמובן שצריכים לשקול את האפשרויות הצבאיות והאחרות ותוחלתן ןלראות האם זה מקדם את התוצאות הרצויות באותו זמן.
קיוויתי יותר שתתיחס לעניין תפיסת ההפעלה.
אני מסכים עם הפלואידיות שבאופיה של מלחמה שסון טסו מדמה למים.
ניתן לראות את ההשפעה של ההססנות של מקבלי ההחלטות במלחמת לבנון השניה,
לדעתי צריך לחשוב על מנגנון שמצד אחד יאפשר שינוי של יעדים בהתאמה לנזילות המצב ומצד שני שחוסר החלטיות לא יתורגם ישירות לשטח כמו שקרה.
יכול להיות שתכנון יותר טוב של תפיסת ההפעלה ומיסוד של ישיבות לסקירת תוכניות המגרה של צהל במענה למצבים ותרחישים שונים יתן מענה טוב לתופעה.
בעוד שהמציאות לא תהיה בדיוק לפי התוכניות אני מאמין שקיום תבניות מענה והתאמתן למצב האקטואלי בשילוב עם עבודת מטה עליהן בתדירות גבוהה תתן גם לדרג המבצע וגם לדרג המדיני ארגז כלים טוב יותר להחלטה ותקצר את היריעה של דיונים בפרטים שכבר הוסכמו ומובנים לכולם.

תפיסת ההפעלה היא הדרך שבה צה"ל מתכנן לפעול כדי לעמוד ביעדים שמוצבים לו במסגרת תפיסת הביטחון. הדרג המדיני מאשר תכניות צבאיות, אבל זה לא אומר שכל דבר מצריך את התערבותו.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

יכול להיות שאתה לא מסכים עם המדיניות,
או שהמדיניות גרועה,
ויכול להיות שהמדיניות לא מנוסחת ומבוארת טוב, ונסחפת אחרי המציאות,
אבל לא שהיא לא קיימת.


ההססנות של מקבלי ההחלטות במלחמת לבנון השניה,
נבעה מהחלטה פזיזה על יציאה למלחמה,
בהנחה שהתממשה - שפרץ אלימות חריף ידכא את המוטיווציה של חיזבללה לעורר עימותים למשך זמן רב (ואכן במשך 5 שנים לפחות לא פרצה מלחמה בעיקר על רקע זה), ושבתקופת שקט זו ישראל תוכל לפתוח פערים צבאיים וכלכליים מול שכנותיה.
זה אמנם לא תכנון ראוי של המערכה - אבל לא העדר מדיניות.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

כמדומני שבדיוק זה מה שטענתי, שפרופ' קליינברג התבלבל קלות.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

והנסיון שלו לתרץ את ההנחה השגויה באמצעות ציטוט מפורסם היה מגושם.
כך שזו לא היה התבלבלות קלה.

כמובן שקראתי הכל, ולדעתי ההייחסות הספיציפית לטענה הייתה חסרה

גם היעדר מדיניות זה מדיניות..

זכויות ל- RedBlossom

Thank you for the detailed answer.
I like it that he continues on his campaign, even if he is wrong on some things
(I think he is wrong about the commando division and Egoz for example).
He is in a position (Knesset member) and journalist listen to him, so he can have some effect.

Almost none of this is new, I realy wish him good luck.

Sing while you may
- The Legendary Pink Dots

ב-2007 הוא (ויואב לימור) לגלגו על צה"ל שזנח את התמרון, ודנו ברותחין את "תפיסת ההפעלה השגויה של המטכ"ל", שכללה הנחה ש"תמרון קרקעי לכיבוש שטח - המטרה הטקטית של קרב צבאי על פי 'האסכולה הישנה' - הפך ממטרה לחיסרון... דובר, כך שכנעו קציני צה"ל הבכירים את עצמם, בלא פחות ממהפכה איינשטיינית: הכל הפוך. כיבוש הוא חיסרון. יחסי המספרים הישנים הם היסטוריה עתיקה, רלוונטיים בערך כמו שהפיזיקה של ניוטון רלוונטית למסע בחלל".
ועכשיו ב-2015, חזרנו ל-2003:"כיבוש שטח הפך מיתרון לחיסרון, הזמן התהפך, התמרון הקרקעי צריך לקרות, אבל מוקדם וקצר, וכו'".

די מבלבל, האמת. אז זה חיסרון או לא?

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

העקרונות שלו בכל רגע נתון תלויים בעיקר במזג האוויר...

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון\ מאת גל פרל פינקל

עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון\ מאת גל פרל פינקל

"חטיבת הקומנדו היא אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", "הקבינט לא מבין את שהוא יודע", "הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים" ו"גודלו של צה"ל הוא תאונה דמוגרפית". בראיון אודות ספרו החדש מניח ח"כ עפר שלח תפיסת ביטחון עדכנית וסדורה למדינת ישראל.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

בשבוע שעבר יצא לאור ספרו החדש של הח"כ עפר שלח, "האומץ לנצח – מדיניות ביטחון לישראל"(הוצאת ידיעות ספרים, 2015). שלח מכיר את מערכת הביטחון מלפני ולפנים. הוא שימש כמ"פ צנחנים במילואים, לחם ונפצע במלחמת לבנון, וכעיתונאי כיסה את התחום המדיני-ביטחוני מעל לשני עשורים (וגם כתב ספרים בנושא שהיו לרבי-מכר). בעצם כתיבת הספר כח"כ מכהן, מצטייר שלח יותר כמו חבר פרלמנט בריטי או סנאטור אמריקני מאשר כמי שעובד בכנסת ישראל. הח"כים בישראל כמעט שאינם כותבים ספרים, ממש כשם שהגנרלים בישראל כמעט שאינם כותבים דוקטורט (בניגוד לכמה מהבולטים מעמיתיהם באצות הברית דוגמת דייוויד פטראוס).


ח"כ עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

בניגוד לספרו "המגש והכסף" (הוצאת זמורה ביתן, 2003) ספרו החדש של שלח הוא לדבריו, "ספר של פוליטיקאי" והינו בבחינת מצע מעשי שבו מעל מאה סעיפים לפעולה (Action Items) שהוא, בכפוף לתפקידים שימלא כפוליטיקאי, מתכוון להיאבק על הגשמתם. בספר החדש מנתח שלח את המשמעויות מהיעדר תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל, שכיום אינה קיימת וכמוה גם הדיון הציבורי אודותיה, שחשוב יותר. בכדי להמחיש זאת מנתח שלח את מבצע צוק איתן כמחדל מייצג. בספר בוחן שלח את כלל הרמות מן היחידה המובחרת ועד לקבינט, מותח ביקורת ומציע חלופות.

הדיון על תפיסת הביטחון לא מתקיים

בראיון שערכתי עמו לרגל יציאת הספר, שיבח שלח את הרמטכ"ל איזנקוט (שהיה צוער שלו בקורס קצינים), "איש מתקדם ורפורמיסט", על פעולותיו להתאמת הצבא לעימותי ההווה והעתיד, אבל גם ציין שאת המתווה צריכה לעצב המערכת האזרחית המפקחת על הצבא. לתפיסתו, "המערכת האזרחית היא זו שצריכה לעצב את תפיסת הביטחון, היא זו שעוסקת בהקצאת המשאבים והיא זו שצריכה לעצב, בניגוד למה שחושבים, את תפיסת ההפעלה." סוגיות כמו משך הלחימה הרצוי ונחיצות התמרון בשדה הקרב המודרני, צריכות להעסיק קודם כל את הדרג האזרחי. אולם, בעוד שבצבא פנימה מתקיים דיון רציני על תפיסת הביטחון, הדיון הציבורי בנושא דל ומפוחד ונותר בעיקרו ברמת הצהרות פוליטיות על עתיד השטחים ועל כך שבאמצעות מספיק כוח ניתן להכריע את חמאס. זאת למרות שאין נושא שחשוב לחברה הישראלית יותר מהביטחון, שמשפיע במובהק על האופן שבו מצביעים בבחירות.


הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא יכול היה לכהן כשר ההגנה.

בארצות הברית למשל, מציין שלח, גנרל יכול להיות שר החוץ, כפי שהיה קולין פאואל, ואף לרוץ לנשיאות, אולם אינו יכול לכהן כשר ההגנה, משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז (שהיה מפקדו בצנחנים), אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שהציבור לא מדד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

גם בסוגיית תקציב הביטחון השר הממונה, והממשלה כולה, אינם פועלים כמי שמפקחים על הצבא, מעצבים אותו ומגדירים לו את משימותיו. כיום עומד התקציב על כ-60 מיליארד שקל, והוא גדול בהרבה מזה שגובש אל מול איומים שהיו קיומיים באמת (כמו צבאות הסדיר של מצרים וסוריה בשנות השישים-שבעים), אך מספק פחות ביטחון. לדברי שלח, צבא מודרני הוא צבא יקר והשתנות האיומים אינה בהכרח מוזילה את המענה. אולם הבעיה החמורה יותר בעיניו, היא שהתקציב נבנה מתוך הקיים, כמאבק של כיפופי ידיים וגניבת סוסים, ולא מתוך תפיסת הפעלה מעודכנת אל מול האיומים.

מיהו האויב ואיך מנצחים אותו?

לדברי שלח, איראן היא האויב האסטרטגי של ישראל, אולם המאבק כנגדה מתנהל בערוצים שונים, שהערוץ הצבאי הוא השולי שבהם. רוב רובו של צה"ל הוא לא רלוונטי למאבק מול איראן ולא יילחם בכוחותיה בשדה הקרב. איום הייחוס שמולו יש לבנות את הכוח, כפי שאף מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל", הם חזבאללה וחמאס. אלו השתנו בעשור האחרון לכדי ארגונים היברידיים שמחזיקים במקביל ביכולות טרור, גרילה וגם בכאלו של צבאות סדירים. זהו איום הייחוס הרלוונטי, הן משום שזהו האויב שכנגדו יילחם צה"ל בסבירות הגבוהה ביותר, והן משום שהם מסמנים את הכיוון שמאפיין אויבים עתידיים דוגמת דאעש.


כוחות חי"ר אמריקנים בווייטנאם.

המלחמה בארגונים כאלו שונה. שלח מצטט בספרו את הגנרל הבריטי רופרט סמית שאפיין את השתנות המלחמה מ"תעשייתית למלחמה בקרב האנשים"(עמוד 62), כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד אנשיו. אבל כמו שכתב מייקל הר בספר"שדרים" (ששלח הגדירו כאחד הספרים שעיצבו את חייו), הכוחות האמריקנים במלחמת וייטנאם "הרגו המון קומוניסטים, אבל זה כל מה שהם עשו, כי מספרם של הקומוניסטים ההרוגים לא הייתה לו כל משמעות, לא שינה דבר". גם בצוק איתן נהרגו כ-2,000 פלסטינים ולמותם לא היתה השפעה על משך הלחימה. מכאן, שלא באמצעות אבידות בנפש מושג הניצחון. אז כיצד מנצחים אויב כזה?

לפי התפיסה המוצעת בספר בטרם המערכה "על ישראל לנתח ולהכיר את תורת הביטחון של האויב. אפשרויות הפעולה צריכות להיבחן על פי יכולתן לקעקע אותה ולגרום לו אותה מבוכה פרדיגמטית ממש שאנו מצויים בה היום, אחרי מלחמת לבנון השנייה או "צוק איתן". אם יש אפשרות להשיג זאת – אז, ורק אז, נכון להפעיל כוח" (עמודים 95-96). הניצחון יושג באמצעות מלחמה משולבת וסימולטנית שבה כלל המאמצים: המשפטי, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שלובים זה בזה ותומכים זה את זה, ולא כפי שנעשה בעבר. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. במלחמה "בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה.

הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים

כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. שלח מציין בראיון כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה. יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים, וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות (רק בשבוע שעבר עמדה על הפרק, ונפלה מיד, שאלת פירוקה של חטיבה 7). במאמר שכתב בעבר, בשם "היחידה לשימור היחידה", תיאר שלח כיצד בצה"ל היחידה הצבאית היא משפחה לכל החיים, שגם מחייבת את הדורות הבאים. בנו הוא דור שלישי ללוחמים בחטיבת הצנחנים (אני עצמי דור שני). בצבא כזה כלל לא בטוח שניתן לפרק את היחידות המיותרות, להיפך, בשם שימורן הוא מאגד אותן במארזים חדשים נטולי הקשר. דוגמה בולטת היא חטיבת הקומנדו שמקים הצבא בימים אלה, המורכבת לדברי שלח, מארבע יחידות ש"אין להן מן המשותף" והן שונות מדי מכדי שיוכלו לפעול בסינרגיה.


לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

שלח מביא כדוגמה את היחידה המובחרת אגוז שהצטיינה בלחימה בחזבאללה עד לנסיגה בלבנון בשנת 2000, ומאז "מחפשת את ייעודה כבר 15 שנה",ללא הצלחה. כיום היא מהווה גדס"ר נוסף, מיותר לטעמו, בחטיבת גולני. לדבריו יש לפרק יחידות שכמותה, שקיומן נשמר משיקולים סנטימנטליים, ולהעביר את כוח האדם האיכותי והמשאבים שהן צורכות לשורות הצבא הגדול שיפיק מהם יותר. את הפשיטות, לדבריו, יוכלו לבצע גם גדודי חטיבות גולני והצנחנים, בדומה לאופן שבו עשו זאת בשנות השבעים והשמונים. כפי שמציין שלח בספרו "הפשיטה של צנחני המילואים על התותחים באום כתף בששת הימים במסגרת אוגדת שרון, למשל, היתה קשה ומורכבת פי כמה ממה שנדרש מיחידות העילית של הצבא ב"חד וחלק"." (עמוד 178)

גם במערך המילואים, בדגש על המערך הקרבי ביבשה, נדרשת רפורמה רחבת היקף. שלח טוען בספר כי את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר, ולהפעיל במשולב עם הכוח הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש. בהתאם לתפיסתו, "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים" (עמוד 208). למרות הצורך האפשרי בתגמולים, על-מנת שהמילואימניקים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך, יש לדעתו להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר.

הקבינט יודע אבל לא מבין

צנחנים משמידים מנהרה במבצע צוק איתן.

היעדר תפיסת ביטחון מביא לכך שב-2003 מתריע קצין בפו"ם שהלחימה התת-קרקעית בתוך השטח העירוני רק תגבר, וכפי שמצטט שלח בספר, "כמו שאנחנו מכירים את החיים, נתעורר כשיהיה פיגוע בתוך יישוב, מתוך מנהרה" (עמוד 47). למרות זאת לא היו בידי לצה"ל תכניות מתאימות לטפל במה שמוגדר כאיום קונקרטי (והיו אלו שמורות טבע או מנהרות חדירה). הדבר נובע קודם כל מכך שהקבינט לא היה מודע לאיומים אלה, לא הבין את חומרתם ולא הגדיר אותם כמשימה מוחשית לצבא.

בספר עומד שלח על הפער בין מה שידע הקבינט, לבין מה שהבין מהמידע שהיה בידיו. הקבינט הביטחוני מצטייר כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

לטענתו, הקבינט אמור לדון על מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בהתמודדות עם איום קיים ועם איום אפשרי, והוא אף מציע כי השרים החברים בו יקדישו יום בשבוע "לצבירת ידע בנושאים שבהם עוסק קבינט." אם תתקבל הצעתו, ישתפר אופי הדיונים ואולי גם טיב ההחלטות של הפורום המדיני-ביטחוני הבכיר במדינה. כך למשל, לו היה הקבינט דן לעומק, בטרם מלחמת לבנון השנייה, בהתמודדות עם חטיפת חיילים בצפון, ובמטרות שירצה להשיג בתגובה לה, אז כשזו התרחשה היו בידי השרים מצע של ידע רלוונטי ותכנית מגירה שיש להתאים לאירוע הספציפי.

את תפיסת הביטחון ייעצבו האזרחים

בסיכומו של דבר, הספר של שלח מהווה ניסיון ראוי לשרטט מתווה אפשרי, מקיף ומפורט לתפיסת הביטחון של ישראל. אפשר להתווכח עם הצעותיו ועם הביקורת שהוא מותח בספרו על המערכת, אולם חשוב לקיים דיון ציבורי בנושא ולדון בו לעומקו. דיון כזה צריך לצאת מנקודת הנחה שתפקיד המערכת האזרחית הוא לפקח על מערכת הביטחון, בדגש על צה"ל, לקבוע את גודלה, תקציבה ויעדיה. כל זאת אל מול האיומים ותפיסת ההפעלה המתאימה למולם. זהו עניינה של החברה בישראל הרבה יותר משהיא מרשה לעצמה לעסוק בו, דבר מוזר כשלעצמו שכן רובנו שירתנו בצה"ל. היעדר דיון רציני בנושאים שעל הפרק, הרבה יותר מאשר היעדר תפיסה מגובשת, יביא לחזרה על אותן שגיאות במחירים כבדים בהרבה.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 06.12.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2796399




יד ראשונה מצה"ל: פתאום ישראל החליטה שהיא לא צריכה את הנשק הכי יקר שלה
סדר העדיפויות של צה"ל השתנה מאז נחתמה עסקת הצוללת השישית, וכעת ישראל תחפש קונה לצוללת הישנה ■ וגם: איך התגייסו בוגרי הפנימיות הצבאיות להיאבק נגד התוכנית לסגור אותן

• עמוס הראל
• 11.12.2015

התוכנית הרב שנתית החדשה של צה"ל, תר"ש גדעון, זוכה לסיקור תקשורתי אינטנסיבי. השילוב בין שאיפות הרמטכ"ל גדי איזנקוט, להוביל רפורמות מרחיקות לכת, פרסום הדו"ח הנוקב של ועדת לוקר על מבנה תקציב הביטחון והמחלוקת השנתית על גודלו של התקציב, עורר בחודשים האחרונים עניין ציבורי גדול מהרגיל בסוגיות שלרוב מכוסות בעיקר בעיתונים הכלכליים.
איזנקוט מצטייר כרמטכ"ל מהפכן, המוכן לקחת סיכונים. רבים מקודמיו, מאהוד ברק ("צבא קטן וחכם") ואילך, דיברו על מהפכות ואף הנהיגו לא פעם שינויים, אבל זו הפעם הראשונה אחרי תקופה ארוכה מאוד, שהצבא עובר טלטלה כזו. הרמטכ"ל, שטרם השלים את שנתו הראשונה בתפקיד, פועל כנראה על סמך ההנחה הנושנה לפיה שינוי שלא ייושם בתחילת הקדנציה, כבר לא יתבצע בהמשכה.
אין כמעט תחום שאיזנקוט לא נגע בו. מפרסום מסמך ראשון המתאר את אסטרטגיית צה"ל, דרך קביעת סטנדרטים קשיחים יותר לאימוני היחידות ורמת הכוננות שלהן, קיצוץ במספר אנשי הקבע ושינוי מודל הקבע ותנאי הפנסיה (המעוררים ביקורת משני הכיוונים — הן על פגיעה יתרה במשרתים והן על חוסר נכונות של הצבא לקבל על עצמו מגבלות נוספות), ועד צמצום שיטתי במפקדות עורפיות, ובהן הפרקליטות הצבאית, הרבנות וחיל החינוך.
בתוך מתקפת המצגות שהכין צה"ל על התר"ש — השבוע אפילו הועלה ליו־טיוב סרטון הסברה של דובר צה"ל על התוכנית — הסתתר פרט חדש ומשמעותי, שזכה רק לתשומת לב קצרה וחולפת כשהוצג לעיתונאים בשבוע שעבר: ישראל אמורה להשלים את ההצטיידות בצוללות דולפין מתוצרת גרמניה בעת שתקבל לידיה את הצוללת השישית ב–2019, בעוד פחות מארבע שנים. ואולם, לפי התוכנית, היא כבר אינה מתכוונת להחזיק בצי של שש צוללות. כאשר תגיע לידי חיל הים הצוללת השישית, הוא ייפרד מהצוללת הראשונה, שבה הצטייד ב–1999, ועולה השאלה מה ייעשה בצוללת משומשת במצב טוב.
פרויקט הדולפין נולד בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, כשהתבררו ממדי התמיכה של חברות גרמניות בתעשיית הנשק של נשיא עיראק אז, סדאם חוסיין. ישראל מינפה היטב את הסיבוב השני של רגשי האשם הגרמניים, כדי לקבל מהקאנצלר הלמוט קוהל, מתנה ששוויה יסתכם, על פי הפרסומים, בכ–1.5 מיליארד דולר על פני שני עשורים — הסיוע הביטחוני הגדול ביותר שהעבירה לה מדינה שאינה ארצות הברית. לעסקה היו שלושה שלבים: תחילה סופקו שלוש צוללות ואחר כך נחתם, בשני חלקים, הסכם לאספקתן בעשור הנוכחי, של שלוש צוללות נוספות, בעלות יכולת שהייה ארוכה מתחת למים, הנשענת על טכנולוגיה מתקדמת יותר.
צוללת דולפין היא כלי המלחמה היקר ביותר שבידי צה"ל. עלות צוללת מהדגם השני, החדיש, נאמדת בכ–400 מיליון יורו. הצוללות גם נחשבות לזרוע האסטרטגית הארוכה של חיל הים. על פי שורה ארוכה של פרסומים זרים, ביכולתן לשגר טילי שיוט לטווח ארוך, המסוגלים לשאת עליהם ראשי נפץ גרעיניים. ב–2012, כשנחתם החוזה הסופי לאספקת הצוללת השישית מגרמניה (גם הפעם גרמניה נטלה על עצמה את מחצית המימון), היה אהוד ברק, שר הביטחון אז, הרוח החיה מאחוריו.
ברק בעצם כפה את העסקה על הרמטכ"ל בני גנץ ועל קודמו, גבי אשכנזי. ברקע עמדה באותה תקופה המחלוקת סביב תקיפה אפשרית של ישראל נגד אתרי הגרעין באיראן. אם הצוללות אמנם מחזיקות, כדברי התקשורת הזרה, יכולת להנחית "מכה שנייה" — כלומר: פגיעה גרעינית ביריב אחרי שישראל מותקפת בנשק דומה, בתרחיש אימים אסטרטגי עתידי — הרי ששאלת גודל צי הצוללות מקבלת משנה חשיבות.
סדר העדיפויות של צה"ל השתנה בשנים שחלפו מאז נחתמה עסקת הצוללת השישית. כפי שעולה גם ממסמך אסטרטגיית צה"ל, הצבא מעריך שאת עיקר זמנו בשנים הבאות ישקיע במערכות, ואולי אף במלחמות של ממש, בחזיתות הקרובות יותר: עם הפלסטינים בשטחים, עם ארגוני ג'יהאד סוניים קיצוניים בגבולות ועימות אפשרי עם חיזבאללה, בגיבוי איראני, בלבנון ובסוריה.
ועדיין, ההחלטה להיפרד מפלטפורמה כה יקרה אחרי 20 שנה היא חסרת תקדים. בעוד כשנתיים מתכנן חיל האוויר להיפרד מטייסת אף–16 מהדגם השני שקיבל ברק, אחרי יותר מ–30 שנה. תודות לפלאים שמחוללים מערך האחזקה הצבאי והתעשיות הביטחוניות, עדיין נמצאים ברשות צה"ל מסוקים, נגמ"שים וכלי רכב נוספים שבעתיד הלא רחוק יציינו 50 שנה בשירותו.
בצבא מסבירים שתחזוקת כל צוללת וההגנה עליה גוררים "זנב" כלכלי אדיר, מדי שנה. לכן הגיעו שם למסקנה כי אין הצדקה לשמר צי של שש צוללות, כשדי בחמש כדי למלא את מרבית המשימות. גורם ביטחוני בכיר אמר השבוע ל"הארץ" כי ההחלטה הסופית תתקבל לקראת הגעת הצוללת השישית בסוף העשור, "אבל כרגע נראה שאכן חמש יספיקו". הוא העיר כי מכירת הצוללת הראשונה בשלב מוקדם יחסית תאפשר למדינה לקבל סכום גבוה תמורתה ולא צפה שגרמניה תערים קשיים על מימוש החלטה כזו.
בהקדמה לספרו החדש, המצוין, על מדיניות הביטחון הישראלית "האומץ לנצח", מתאר ח"כ עפר שלח (יש עתיד) את האופן שבו הציבור בארץ והדרג הפוליטי, מתרחקים בהדרגה מהכלל המוביל שקבע דוד בן גוריון בתחילת שנות ה–50, לפיו הביטחון צריך להתנהל בראש ובראשונה על פי "עקרון האיכות": השמירה על הביטחון במדינה שמשאביה כה מוגבלים, תלויה בכך שבמערכת הביטחון יישאר "רק מה שטוב, מתאים, מה שנשתמש בו בעת הצורך אל מול הסכנה הממשית ונוכל לציידו ולאמנו כראוי". בחלוף יותר מ–60 שנה, הזיגזג הישראלי בפרשת הצוללת השישית מעלה כי גם אם איזנקוט ושר הביטחון משה יעלון מובילים כעת את הצבא בכיוון הנכון, הלקח הזה עדיין רחוק מאוד מלימוד והטמעה.
מורשת ה"ריאלי"
מה ייעשה בצוללת הראשונה אם יתברר שלא ניתן למכור אותה? אדם המכיר את הרמטכ"ל היטב אמר השבוע שמבחינת איזנקוט, "אפשר להכניס לתוכה את התקנים שנשארו בפרקליטות, ברבנות ובחיל החינוך ואז להטביע אותה". הדברים, נאמרו, כמובן, בהומור, אבל המהלך של הרמטכ"ל, המקצץ 10%–25% מתקני המפקדות הללו ובתוך כך סוגר את הענף השנוי במחלוקת לתודעה יהודית ברבנות, משקף גישה עמוקה יותר.
בשלושת התחומים הללו התחולל לאורך שנים תהליך מתמשך של מעין מיקור חוץ, שבו הורחבו סמכויות הגורמים המקצועיים על חשבון המפקדים. הפרקליטים מייעצים באשר לשימוש בכוח בכל צעד ושעל, חיל החינוך מכתיב את תכני הלימוד הרכים יותר (אם הוא מצליח להתגבר על הרבנות בקרב הביורוקרטי) והרבנות צברה עם השנים השפעה ניכרת על הפחת רוח לחימה בחיילים. נדמה שאיזנקוט מבקש להחזיר בסוגיה זו את הדברים לקדמותם ואת המפקד למרכז. המפקד הוא הכתובת לחייל, וגם להחלטות. אנשי המקצוע הם רק יועצים.
גל הקיצוצים עורר, כצפוי, התנגדות וביקורת בתוך החילות הנפגעים וגם בקרב קצינים בדימוס שמילאו בהם תפקידים בכירים בעבר. אבל את עיקר המחאה, והתגובות הרגשיות על התר"ש, ממקד כעת סעיף שולי שבשוליים בתוכנית, "כעובי העיפרון של היועץ הכלכלי לרמטכ"ל", כפי שמגדיר אותו אחד המעורבים: ההחלטה לסגור את הפנימיות הצבאיות.
הפנימיות הוקמו לפני 62 שנה, גם הן ביוזמת בן גוריון. מאז הוכשרו בהן אלפי תיכוניסטים, שברבות הימים היו לקצינים ולוחמים בצה"ל. לצד שני רמטכ"לים לשעבר (אמנון ליפקין־שחק וגבי אשכנזי) ועשרות אלופים ותתי־אלופים, התחנכו בפנימיות עשרות מקבלי צל"שים ועיטורים. 132 מבוגריהן נפלו במערכות ישראל או בעת שירות ביטחוני.
כיום פועלות שתי פנימיות (השלישית, בתל אביב, נסגרה לפני שנים): הגדולה והידועה יותר, בבית הספר הריאלי בחיפה, והקטנה, הפנימייה הצבאית הדתית באור־עציון. הרעיון המקורי שנשקל בצה"ל היה לסגור את הפנימייה הדתית. מספר בוגריה קטן יחסית ושיעור הפונים לקצונה מביניהם נמוך למדי. אבל בבדיקה פנימית שהתקיימה במכללות הצבאיות ואחר כך באכ"א, הוחלט להמליץ לאיזנקוט על מהלך מרחיק לכת יותר: סגירת שתי הפנימיות, בתוך כשנתיים וחצי. השיקול העיקרי אינו כספי. עלותה השנתית של הפנימייה בחיפה עומדת על כ–10 מיליון שקלים והצבא מממן בסך הכל כ–15 תקני קבע שם. בכירי צה"ל מעלים טיעון כפול, המקובל גם על שר הביטחון והרמטכ"ל: ראשית, במציאות הנוכחית, אין יותר הגיון להלביש בני 14 במדים; ושנית, צה"ל מקבל ממילא את הפיקוד האיכותי שהוא זקוק לו ממקורות אחרים, ובראשם המכינות, הדתיות והחילוניות.
הטיעונים הללו הקפיצו מאות מבוגרי הפנימייה, המתנגדים לסגירה. ארבעה מהבכירים שבהם — האלופים (מיל') הרצל בודינגר, גיורא רום, דורון אלמוג ואבי מזרחי — אף נפגשו ביום ראשון עם הרמטכ"ל. איזנקוט איננו מתכוון לזוז מעמדתו. רום, מטייסי הקרב הבולטים בתולדות חיל האוויר, בוגר מחזור ח' בפנימייה וכיום יו"ר עמותת הבוגרים שלה, אמר שלשום ל"הארץ" כי "כמו שיש מוסיקאים מצטיינים בגיל 14, יש כאלה שבגיל הזה יודעים לסמן לעצמם כיוון של פיקוד צבאי. הפנימייה היא הזדמנות בלתי רגילה לצבא לעצב כבר בשלב מוקדם את דמות המפקדים, שיכולים להגיע בעתיד לתפקידים בכירים".
הצבא טוען כי בוגרי הפנימייה בשנים האחרונות אינם בולטים ביכולותיהם בהשוואה למתגייסים אחרים. רום חושב שייתכן כי הדבר מחייב התאמות בהכשרה בפנימייה, אך לא את סגירתה. "אני נפגש עם החניכים — ואלה אנשים מרשימים בצורה בלתי רגילה. רק אחד מ–12 נערים שניגשים למבחנים מתקבל, ואחרי שהם מתקבלים הם מקבלים השכלה של הריאלי, שהוא עדיין אחד מחמשת התיכונים הטובים בישראל. אנחנו לא חיים במציאות של פורטוגל, איטליה או דנמרק. ישראל תצטרך להגן על עצמה עוד שנים ארוכות והיא תזדקק למפקדים כאלה, שלעתים קרובות עושים את ההבדל בין הצלחה לכישלון. אני מלא פליאה על כך שצה"ל, במקום לחשוב איך לשפר את הפנימייה, רוצה לסגור אותה".
בוגרי הפנימייה לדורותיהם עדיין לא החליטו איך להיאבק נגד ההחלטה. אחד הרעיונות שנבחנים הוא להציע שינויים במבנה הפנימייה, אולי בשיתוף עם גוף ביטחוני אחר. "יש לי הערכה רבה לרמטכ"ל הנוכחי", אומר רום, "אבל הצבא מתייחס לסיפור הפנימייה בגישה נומינלית, לא ערכית".

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ערב טוב,

לא קראתי את הספר ש לעופר שלח, שנשמע מעניין ואנסה להשיגו ולקרוא. אבל אם הוא מדבר על התאמה של הצבא למשימותיו היום, אני חייב לומר משהו שאני כבר 25 שנה אומר, לקירות שסובבים אותי, פחות או יותר:

אי אפשר לקיים כמו שצריך את המשימות ביהודה ושומרון, עם כל הציוד הכבד שמונח על החיילים. הם אמורים להתמודד עם משליכי אבנים ובקבוקי תבערה קלי רגליים (אז והיום) וסכינאים כנ"ל (בעיקר היום) ולבושים ומצויידים כאילו הם עומדים להתקל בקומנדו הסורי בכל רגע, לקרב טיהור של בונקרים של פיתה סורית. לא מתאים ולא רלוונטי ומשקף, בעיניו הצנועות והלא מבינות של אדם נטול השכלה צבאית שכל זכותו לומר את הדברים נובעת מהיותו מי שעשה אותם בעצמו במשך כעשור וחצי, או קצת יותר.

לדעתי ולצערי הגדול מאוד, לפחות פיגוע דקירה אחד שהסתיים במוות, היה תלוי במידה רבה בשטות הזו. חייל שליווה את המחבל כעובר אורח חשוד והיה צמוד אליו ממש, עד שיחלוף על פני התחנה שבה שהו ישראלים - לא הצליח למנוע דקירה שהתרחשה במפתיע ממש מתחת לאפו, כי המחבל היה זריז והספיק לשלוף ולדקור לפני שהחייל הספיק להגיב (תמיד יש מי שיגיד שהיה יכול להגיב גם ככה - יתכן, אינני יודע - אבל אין לי ספק שתצורת ההצטיידות שלו הקשתה והפחיתה מאוד את סיכוייו, אם לא ביטלה אותם כמעט כליל, להגיב בזמן ונכון).

חבל מאוד מאוד.

עפר שלח: בגיל 23 פיקדתי על חייליי עם חצי מהפרצוף ביד

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...13/90170010.pdf


עפר שלח: בגיל 23 פיקדתי על חייליי עם חצי מהפרצוף ביד

שבע שנים אחרי, מרשה לעצמו עתה עפר שלח לספר איך השפיע עליו מותה של אשתו ("אני מתאבל עליה עד היום כמו שהתאבלתי ביום שמתה"), עונה למבקריו שמאשימים אותו בהתבטלות בפני יאיר לפיד ("יש לנו ריבי ענק") וטוען שתפיסת הביטחון של ישראל לא רלוונטית לאויב החדש

13/04/2016, ורד רמון ריבלין


- אני קוראת את הספר החדש שלך 'האומץ לנצח', המקעקע את תפיסת הביטחון הנוכחית של ישראל, ותוהה עד כמה יש לך עניין לא פתור עם הצבא. הנושא בוער בך שנים, למה לא המשכת בקריירה צבאית?

"לא העליתי בדעתי שאהיה איש צבא. כתבתי גם את 'המדריך ליוליסס' ולא רציתי ללכת לאקדמיה. רק בגיל 53, כשהפכתי חבר כנסת, קיבלתי לראשונה חדר משלי, משרד. עד אז, בכל שנותיי כאיש תקשורת, לא היה לי חדר. רציתי להיות אדם עצמאי, ובתוך הצבא אתה לא אדם עצמאי".

- אתה אומר שהכי חשוב לך להיות אדם עצמאי, אבל ההצלחה שלך בכניסה לפוליטיקה גזלה ממך את הדבר הכי חשוב: את הקול האותנטי שלך. אתה נאלץ להחניק אותו כדי להמשיך לפעול במסגרת הנוכחית.

"נכנסתי לפוליטיקה כדי להשפיע. אם הייתי רוצה להמשיך להשקיע בניסוח של הדעות שלי עד השפיץ האחרון - לא הייתי פה. אני חלק ממסגרת פוליטית, וזה מתח. מי שאומר שאפשר אחרת, הוא או צדקן או תמים. הייתי חבר הנהלת קואליציה שהורכבה מחמש מפלגות, ועסקתי כל היום בשיכוך המתחים כדי שהקואליציה הזו תתפקד. זה דורש ממך פשרות, זה דורש ממך להצביע בעד דברים שאתה לא שלם איתם במאת האחוזים, בטח. מי שחושב שזה אחרת - שלא יהיה בפוליטיקה. זה מגוחך, זה ילדותי".

- איך אתה, כאיש שמאל מובהק, שורד את הפזילה החדה ימינה של ראש מפלגתך?

"אני לא יודע מה זה 'פוזל ימינה'. אלה מילים ריקות של ימנים שרוצים לבדל את עצמם מהשמאל השנוא, והשמאל משתמש בזה נגדנו - כדי ליילל. רוב האמירות נגדי בעניין הזה נאמרות על ידי אנשים שיש עתיד ויאיר לפיד הם לצנינים בעיניהם, והם משתמשים בזה כאמצעי ניגוח. יש כאלה שבאים ליאיר לפיד ושואלים 'למה אתה עם עופר שלח השמאלן', והוא שולח אותם. המצע של יש עתיד לא רק שנכתב על ידי, אני הייתי בו קודם. אני החזקתי בתפיסה הזו של התחלה מחדש של התהליך שיביא להיפרדות מהפלסטינים".

- היפרדות מהפלסטינים גם בירושלים?

"לא בהכרח כתפיסה כוללת, אלא נקודה נקודה, מקום מקום, בכפוף לבחינה ביטחונית. כדי שאדם לא יוכל לצאת מרחק של 400 מטר מהבית ולדקור, כן. אם אגרום לו לעבור מחסום, הסיכוי שהוא יחשוב כמה פעמים - גדל. הרבה פעמים אנשים שהיה להם קשה יותר לבצע פיגוע, ירדו מזה".

ספרו החדש של יו"ר סיעת יש עתיד בכנסת וחבר ועדת החוץ והביטחון, 'האומץ לנצח', מציג ביקורת קשה על תפיסת הביטחון של ישראל. בניתוח מעניין ומשכיל הוא מנסה להרים את הכפפה הכבדה, ולהציע תפיסה עדכנית, שמתאימה לעידן החדש. "הספר הוא מסמך פוליטי, מסמך של אדם ששם את המצע שלו בנושא ביטחון ואומר: אל תבחרו בנאדם שלא מציג לכם תוכנית ביטחון".

- בגלל המשקל הכבד שהחברה הישראלית מייחסת לביטחון בבחירות, היית רוצה את גבי אשכנזי במפלגה שלכם?

"זה בכלל לא שייך לסוגיית הביטחון. אחרי 12 שנה של שרי ביטחון שהיו קודם רמטכ"לים - עובדה שלא מצאנו את עצמנו מוכנים למלחמת צוק איתן. כל התפיסה הזו, שצריך שאנשים מרקע צבאי ייכנסו לפוליטיקה, עקומה בעיניי".

אלא שלפיד דווקא מאוד היה רוצה לראות את אשכנזי כמס' 2 במפלגה שלו, ואף מנסה לשכנע אותו להצטרף אליו. אם אשכנזי יתרצה, סבורים מקורביו של זה האחרון, ייצר הדבר בעיה לשלח, מאחר והוא עשוי לתפוס את מקומו כמי שהתביית על המשבצת הביטחונית במפלגה.

"מבחנים קשים"

בצבא שירת שלח כקצין בחיל הצנחנים. בזמן שירות במילואים, כשכיהן כמ"פ, נפצע קשה ממטען צד ואיבד את עינו.

- בכל השנים מאז אתה עוד חי את הצבא בעוצמה עזה.

"ארבע שנים הייתי בסדיר וממש נהניתי כל יום. עמדתי במבחנים פיזיים ונפשיים, שלא ידעתי שאוכל לעמוד בהם. בסיטואציות של קרב, כשחצי מהכוח שלי היה פצוע, הובלתי את החצי השני להסתערות. הייתי בחור בן 21 בחבלה מוצנחת ו-80 איש מעולים נשמעו לכל דבר שאמרתי, סרו למרותי באופן טוטאלי. זו חוויה מאוד חזקה, מאוד אהבתי את זה. הקסים אותי להוביל אנשים במבחנים מאוד קשים. השקעתי בהוויה הזו המון רגש, זה עיצב אותי לשנים הבאות.

"בגיל 23 הייתי בסיטואציה שבה פיקדתי על החיילים שלי במשך שעה כשאני מחזיק חצי מהפרצוף שלי ביד. אני לא ממליץ על זה לאף אחד. זה אירוע שמוציא החוצה יכולת שאתה לא נדרש לה בחיים הרגילים".

- אילו כלים משמעותיים לקחת איתך מההתנסות הקרבית לעולם האזרחי?

"אחד הדברים שלמדתי בצבא ומשמש אותי בחיים, וגם בריצה למרחקים ארוכים, זה שלזמן נתון אין דבר שאתה לא מסוגל לעשות, אם אתה מכין את עצמך.

"אם צריך לא לישון, אם יש קושי גדול, פיזי או נפשי, ההתנסות הצבאית לימדה אותי שבסוף אני יכול לעשות אותו. זה הופך להיות הטבע שלך. אם החלטתי לעשות משהו, אני אמצא את הכוח והזמן. זו משמעת.

"בדרום אפריקה רצתי 90 קילומטר בעליות וירידות. זה כאב איום וקושי גדול, ומצד שני זה רגע שאתה מחוץ לגוף שלך, אתה מסתכל על עצמך פועל. ולא היה לי ספק לרגע אחד שאסיים את הריצה".

- בשביל מה, בעצם? מבינה את האקסטזה בריצה, אבל למה לקחת את זה לקצה, לכאב?

"זו צורת חיים, אני אוהב את זה. אם אתה עושה את זה נכון, אתה הופך להיות אדם שרץ מרתון. כל העיסוק הזה, שאתה ממוקד בתוך משהו, זה אושר. אין שאלות ואין ספקות בבועה הזו. אני רץ מרתון בפחות משלוש שעות, ובסופו אני מרגיש כאילו עברה רק רבע שעה. אני ממוקד לגמרי בתוך הרגע, וזה נקי. עשיתי כבר 20 מרתונים. קשה לי לקום בשש בבוקר לרוץ, אבל כשהמטרה הופכת להיות האמצעי לדרך, זה אחרת - אם לא היה מרתון בקצה אולי לא הייתי קם".

"כאב איום"

שלח, 56, אלמן ואב לשניים, נולד בקריית ביאליק ולמד בתיכון עירוני י"ד בתל אביב. בצבא הוא שירת כמפקד בצנחנים, ולאחר מכן למד כלכלה וספרות בתל אביב ותואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת ניו יורק. את הקריירה העיתונאית הענפה שלו החל ככתב ספורט, והתמחה גם כפרשן לענייני צבא וביטחון. עם רביב דרוקר הוא הגיש לימים את התוכנית 'שישי' בערוץ 10 וגם את 'המקור'. בברנז'ה רואים בו אליטיסט, במובן הטוב והרע של המילה, אבל גם יריביו מתפעלים מהידע וההבנה העמוקים שלו.

במקביל לעשייה המקצועית האינטנסיבית, עבר טלטלות אישיות טראגיות. אשתו, ד"ר מיכל שלח, נפטרה אחרי שבע שנות מחלה קשה. "אשתי נפטרה ב-2009. בשנים שבהן היא הייתה חולה הייתי כמו אסיר שחופר מנהרה בכפית. אתה לא באמת רואה משהו מעבר למה שלפניך. אלה היו שנים עם הרבה רגעים של אושר, ואינטימיות ועוצמות, שאתה לא מגיע אליהן אם אין מחיר נורא בפתח.

"אתה חי עם אדם שעומד למות ושניכם יודעים את זה, ויש ביניכם אמת מוחלטת. יחסית השגנו הרבה זמן בדיוק בגלל הדבר הבא שאגיד לך: סרטן זה בסוף דיאלוג בין החולה למחלה שלו. כשאתה חי במציאות חיים כזו, כל דבר שגרתי מקבל עוצמות. כואב לחיות ככה, זה כאב איום. הכאב נגזר עלינו, אבל יש בזה גם יופי ואמת מאוד גדולים. קרו לי הרבה דברים בחיים, והתגובה שלי אליהם נבעה מהרבה מחשבה ומודעות".

אביו, חזי שלח, שחלה אף הוא, נפטר זמן קצר אחרי אשתו. עוד קודם לכן מתה אמו ב-2006, אחרי שמונה שנים של מחלת האלצהיימר.

- איך השפיעו עליך חוויות האובדן האלה?

"הדבר הכי חשוב שלמדתי ממה שקרה בעשור האחרון זה 'אל תעשה מעצמך עניין'. למדתי לראות את היופי והכוח בלקבל. לתת זה קל: אתה מרגיש חזק, מרגיש נדיב, מרגיש טוב. אבל למדתי שלקבל, להיות חלש, וגם שאחרים יראו את זה, זו עוצמה בלתי רגילה, וזה קרה לי הרבה ועשה אותי אדם יותר טוב.

"לא היה לי זמן ורצון לחשוב על עצמי. מיכל אשתי אובחנה כשהייתי בן 42, ונפטרה כשהייתי בן 49. זה הרבה זמן משמעותי בחיי אדם, וכשהיא נפטרה ידעתי שאכנס לתהליך שייקח זמן".

- קומפנסציה?

"אין קומפנסציה. אני מתאבל על אשתי היום כמו שהתאבלתי ביום שמתה. אין הבדל בעומק הכאב והגעגועים. כשאשתי הייתה חולה עבדתי בכל העבודות וכתבתי שלושה ספרים ורצתי מרתונים, וחייתי חיים איתה. אתה חי שנים בחדר שמואר בנורה של 40 וואט ועובר לחדר שמואר בפרוז'קטור במין בהירות חדה".

"האקזיסטנציאליסטים אמרו לפניי, שלקיומו של האור אין משמעות חיצונית. אתה יכול להאמין כמוני שהתפקיד שלי והיופי של החיים שלי, זה שכל יום אני מוצא משמעות מחדש. זה נקרא לחיות. חיי אדם זה הדבר הכי מופלא עלי אדמות. איך אנחנו מצליחים למצוא אהבה, ולברוא וליצור. זה עולם שייגמר בזה שנמות, וחלק ממה שעשינו אולי יישאר אחרינו, אבל לא נדע מזה. זה מעשה אכזרי.

"בסוף 'יוליסס' יש מסה שהסתובבתי איתה 25 שנה. אני לוקח את ג'ויס ואת יצירתו שזה מה שהיא אומרת. המשמעות אצלו ואצלי מתגלמת במילה אהבה, וזה דבר מדהים. כל יום אני מתפעל מהיופי הזה מחדש, מהמשמעות שבני אדם מוצאים בחייהם, ובעיקר במהות שמתגלמת באהבה".

לשלח יש בשנים האחרונות בת זוג חדשה, אורית בוצר, עורכת דין במקצועה. כשמונתה כעוזרת של יעל גרמן בהיותה שרת הבריאות, הצדדים חטפו ביקורת על 'הפוליטיקה החדשה'.

כשדיברתי בראיון עם רביב דרוקר על האופוריה שלך מאז כניסתך לפוליטיקה הוא אמר שכעיתונאי לא היית בכזה אקשן כמו שיש לך כיום. פתאום אתה חווה הצפה של פי חמישה באדרנלין.

"בכנסת הקודמת לא היה יום שהייתי עוזב את הכנסת לפני אחת בלילה. עכשיו אני יוצא בשמונה בערב. זה בגלל שהממשלה הזו בנויה על לא לעשות כלום".

- כי אתה כבר לא חבר קואליציה. אתה לא הנציג של שר האוצר בכנסת.

"זה לא בגלל זה, אלא בגלל שאין נושאים חשובים על סדר היום. תגידי לי נושא אחד חשוב וקונטרוברסיאלי שרבנו עליו בכנסת הקיימת. בשנה הראשונה לכניסתי לפוליטיקה הייתי האיש שניסח את חוק הריכוזיות ואת חוק הגיוס".

- כל הזמן יש חוקים מעוררי מחלוקת, אלא שאתה לא מעורב בהם. כשהיית יו"ר סיעת יש עתיד בקואליציה לא היה כמעט דבר שלא חלף דרכך. ומחוק הגיוס שהובלת לא נשאר הרבה.

"כי בנימין נתניהו מביא לשיא את חוסר האחריות של ראש ממשלה במדינת ישראל. בכנסת הקודמת הוא אמר: 'יש עתיד הכריחו אותי לעשות את חוק הגיוס של החרדים'. עכשיו הוא אומר: 'החרדים הכריחו אותי לבטל את החוק'.

"זה נכון שירד לי הרבה זמן ניהול גם בוועדת הכספים וגם בניהול הקואליציה. נשארה לי ועדת החוץ והביטחון. מרב מיכאלי ואני ראשי הסיעות היחידים שכולם מדברים איתם. אני משקיע הרבה מאמץ בלייצר מהקרעים האלה אופוזיציה מתפקדת".

- אין אופוזיציה מתפקדת בכנסת. אתם לא מציבים אלטרנטיבה לביבי בתחום המדיני והביטחוני.

"הספר שלי הוא חלק מהצגת אלטרנטיבה לשלטון. מאות אלפי ישראלים עיצבו דעה במתווה הגז. אנשים למדו, גיבשו דעה, יצאו עליה לרחוב. בנושאי ביטחון, וזה 'רק' 70 מיליארד שקל בשנה, אנחנו אומרים 'זה לא מעניין אותנו'".

- איך אתה מסביר את זה?

"כי אנחנו ציבור מפוחד ויש לנו שלטון שמספסר בפחד כבר הרבה שנים. הוא יוצר פה תחושה של שיתוק ותקיעות. זה המכנה המשותף הכי נמוך והכי רחב. תנו לי את מערכת הביטחון ואני אעשה את השינוי הכי חשוב שנעשה מאז ימי בן גוריון".

האם זה לא מעיד שעדיין לא למדת הרבה על פוליטיקה? לא הפנמת את המגבלה של פוליטיקאים מול המערכת הביורוקרטית בכלל, והביטחונית בפרט. תראה מה קרה לאדם שנכנס לאוצר בלי להבין פוליטיקה, חשב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ונכשל קשות במע"מ אפס, שזה כאין וכאפס לעומת הנושא הביטחוני.

"בביטחון זה בר יישום. מערכת הביטחון בסוף היא מערכת היררכית וצייתנית. כשצה"ל מחליט לפטר אנשי קבע הוא מפטר אותם, מה שלא היה עובר בשום ארגון אחר. ברור לי שרוב הקצינים הבכירים מחכים לשינוי הזה. צריך בשביל זה יכולת פוליטית וכוח, וצריך חזון. אני אעשה הכול כדי שתהיה לי היכולת הפוליטית להוציא את זה אל הפועל. דווקא במערכת הביטחון זה יותר קל מאשר במערכת הבריאות או האוצר, שם לכל אחד יש דעה. שר ביטחון במדינת ישראל שיודע מה הוא רוצה, יכול לעשות שינויים מרחיקי לכת".

- ולבוגי יעלון אין חזון?

"אין לו חזון. אבל זה לא עניין פרסונלי, אנחנו צריכים להחליף דיסקט. אנחנו בתוך שבר קונספטואלי יותר עמוק מזה שהיינו בו במלחמת לבנון השנייה".

- אתה אומר על ביבי ובוגי שהם חסרי אונים מול גל הטרור הנוכחי. מה היית עושה במקומם?

"מפתח מערכת מודיעינית יותר טובה, סותם פרצות בגדר ההפרדה בירושלים, דואג לחיזוק המנגנונים הפלסטינים, כי הם מונעים טרור, גם של סכינאים וגם של קבוצות. אם הם ייחלשו ויקרסו - הנשק שלהם יופנה כלפינו ונהיה באירוע אחר לגמרי. וגם מוביל למציאות חיים אחרת במישור הכלכלי והמדיני. בלי זה, הביצה הזו של הייאוש לא תתייבש".

- האם היית מסכים לחתום על הצעת חוק לגירוש משפחות מחבלים, כמו יו"ר מפלגתך?

"כן. אני אצביע בעד, בוודאי, בגלל הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. זה צעד שיש בו אלמנט הרתעה, למרות שזה לא ישנה את האינתיפאדה. ואם בית המשפט העליון יאמר שזה לא מקובל עליו - נרכין ראש ונלך הלאה".

- עפר שלח העיתונאי היה קורע את שלח הפוליטיקאי. נעלמת.

"(כועס מאוד) מה שיאיר לפיד אומר זה מה שאני אמרתי, ולא להפך. כל אחד קורא אותי ואומר לי מה שאני צריך לומר. לכל מי שלא מוצא חן בעיניו שיש עתיד עולה בסקרים, יש מה להגיד.

"זה החלק המעצבן של המשחק. זה משחק פנימי של עיתונאים שחושבים שהם חשובים. לעיתונאים נורא חשוב להגיד 'דעתי נורא חשובה, ואם העם חושב אחרת - העם מטומטם'. עמית סגל וירון דקל שואלים אותי שאלות פוליטיות מקושקשות שמעניינות רק את הברנז'ה, אז שאפרט את משנתי, את פילוסופיית החיים שלי? זה קשקוש מקושקש. כמה אנשים ראו את הנאום שלי בכנסת, את הצעת אי האמון? אנשים לא עוקבים. אני אומר את דעתי כל הזמן. אני לא מייחס חשיבות לאנשי תקשורת, אלא רק להחלטות שלי.

"זה חלק מההזניה של החיים הפוליטיים, שמתייחסים לפוליטיקאים כמו אל בדרנים נחותים, ואחר כך מתפלאים: מה קרה לנו? איך אורן חזן נהיה פוליטיקאי?

"ביני לבין יאיר לפיד יש ריבי ענק, אבל אנחנו החלטנו שהם נשארים בינינו. הריבים האלה זה הדבר שהכי הוריד לטמיון את מפלגת העבודה. תראי את אראל מרגלית שמכניס מצלמה לישיבה. זה מעייף אותי. עפר שלח העיתונאי היה הולך לישון".

- אתה לוקח קשה את השאלה.

"היו לי דיונים ארוכים עם רביב, העיתונאי שאני הכי מעריך, על חשיבות התקשורת והשפעתה. אני לא חשבתי שהשפעתה גדולה גם כשהייתי עיתונאי. כלי התקשורת הממוסדים נמצאים במצב של פניקה הישרדותית, כי המודלים העסקיים שלהם קרסו. הרבה ממה שאת רואה בתקשורת מושפע מהדבר הזה. אני ממש לא מבקר את זה. הייתי חלק מזה".

- איך אתה חי עם הכרסום השיטתי בערכים הדמוקרטים?

"מה שמטריד אותי זה המקרו של זה. הפכנו לחברה שבמידה רבה איבדה את ביטחונה העצמי, את תחושת הצדק הטבעי שלה, והשלטון משתמש בזה כדי לבצר את שלטונו. מוסר הלחימה תמיד נתפס כמקור כוח ולא כמשהו שאנחנו חייבים בו לעולם, כדי שלא יבוא איזה גולדסטון. החברה הישראלית איבדה חלק גדול מהביטחון שלה בעניין הזה. כשהשלטון מתמחה בהתקרבנות, סכסוך ופילוג של סקטורים - נחלשת הדמוקרטיה".

תעתועי ההצלחה

"הצלחה זה, כביכול, 'הגעת ליעד' וכבשת אותו. אני אף פעם לא חשבתי שההגעה ליעד היא רגע מעניין. מרתון אידיאלי זה כשרצים את המטר הראשון והאחרון באותו קצב, והתחושה בסיום היא התחושה של כל הדרך שעברת.

"בעיניי ההצלחה היחידה היא לחיות את החיים שלך באופן מלא, ברגש מלא, לגעת בדברים בידיים חשופות ולא לברוח מהם. כל השאר זה הבלים".

לערער את האויב בתוך יממות ספורות

בספרך אתה דורש מעורבות של השכל האזרחי בקבלת החלטות ביטחוניות.

"אין היום כמעט שמץ של שיח בין הדרג הצבאי לדרג האזרחי. יש ועדה או שתיים שהן המקום היחיד שבו אנשי הצבא מתחככים בשכל האזרחי".

- איך מדינת ישראל, שהמציאה את כיפת ברזל, לא מצליחה לתת מענה לאויב שנשקו האסטרטגי הוא אתי חפירה?

"התרגלנו לחפש פתרונות טכנולוגיים לבעיות, ואם יש לנו בעיה כמו המנהרות, במשך חמש שנים אנחנו מחפשים את ה'כיפת ברזל'. בזמן הזה היו כמה וכמה סבבים שבהם לא היינו מוכנים למה שמונחת עלינו. אני אומר: בזמן שמחפשים בטכנולוגיה, בואו נבנה תפיסה שממנה נגזרים המהלכים. התוכנית צריכה לכלול בניית כלים משפטיים והרחקת האוכלוסייה הפלסטינית מההנהגה. אני צריך לתקוע טריז בין האוכלוסייה לבין החמאס. כשאנחנו מפציצים אותם כמו שהפצצנו בצוק איתן, הם מרגישים שאני מביא עליהם חורבן, במקום שנגרום להם להבין שהחמאס מביא עליהם חורבן. במקביל, המעשה המדיני צריך להתחיל ביום הראשון למלחמה, אחרת המלחמה לא תיגמר.

"לא בנינו תורה שלמה של איך מנצחים את האויב הזה בפעולה מהירה, שלא מהססת להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותה, כולל תמרון קרקעי שאנחנו בורחים ממנו כבר כמה שנים. ממשלת אולמרט הייתה משותקת ב-2006 בגלל הפחד מאיך החברה הישראלית תקבל את נושא האבידות.

"תמרון קרקעי הוא כלי אופרטיבי שאתה מסוגל להשתמש בו מהר, לערער את התפיסה של האויב בתוך יממות, ולא בתוך 50 ימים כמו שהיה בצוק איתן".

- תמרון קרקעי מאיים מאוד על מקבלי ההחלטות, כי נושא האבידות של חיילים הוא החסם של החברה הישראלית.

"זה חסם בראש של המנהיגים הפוליטיים ולא של הציבור. בצוק איתן נהרגו 73 אנשים, 67 מתוכם חיילים. אחרי הלחימה אף אחד לא העלה את השאלה אם ההישגים המוגבלים, עד כדי לא קיימים, היו שווים את המחיר הזה. מה שהחברה הישראלית מבקשת זה פעולה שמשיגה הישגים. בשביל זה מנהיגים נעשים מנהיגים. לא יכול להיות שאחד הכלים הכי משמעותיים שיש בארסנל של הצבא - משותק לגמרי".

- לפני 6 שנים היו על גבולות ישראל ובמעגל השני מדינות ריבוניות בעלות טריטוריה מוגדרת כמו סוריה ועירק. חזית בראיון אצלנו שסוריה תשגר טילים על תל אביב. בינתיים סוריה נקרעה לגמרי, ואת הטילים אנחנו חוטפים מהחמאס בעזה.

"אנחנו עלולים להיות במצב שחיזבאללה ואיראן יירו עלינו מסוריה".

- ארגונים 'היברידיים', כמו חיזבאללה וחמאס, פיתחו דרכי פעולה שהצבא מתקשה לפעול מולן.

"הראייה שלנו את הארגונים האלה כארגוני טרור, שההיגיון שלהם הוא ליצור הלם וזעזוע ואחר כך להיעלם - גרמה לכך שישראל הסכימה ל-12 הפסקות אש והתפלאה כל פעם שחמאס לא הסכים להן. אני שם את זה במגרש של הדרג המדיני. המצב שבו הצבא צריך לצייר תמונת מצב, ואנו שואלים את המודיעין מה חושב אסאד, עבר מהעולם. השיחה בין הדרג המדיני לצבאי צריכה להיות הרבה יותר פתוחה. הדרג המדיני במדינת ישראל מתחמק מאחריות. כי אז מי אשם? אנשי הצבא.

"אייזנקוט, שאגב, היה צוער שלי בקורס קצינים, הוציא מסמך אסטרטגי שבו תיאר מה הוא מצפה מהדרג המדיני. זו אמירה מאוד מרחיקת לכת. אמרו לו: מה פתאום הרמטכ"ל אומר מה הוא מצפה, ואני אומר: המסמך שהוא פרסם מאוד אמיץ. הוא מנסה להיות איש במקום שבו אין אנשים.

"ישיבות קבינט זה הדבר הכי מגוחך במדינת ישראל. יושבים בחדר שרים שאין להם זמן וגם שום רצון לפתח ידע בנושא הביטחוני. מציגים להם אופציות לפעולה והם מאשרים או דוחים. זה לא שיח, ככה לא מנהלים מערכה. גם שר האוצר, בעיניי, יכול לעזוב הכול ליום אחד בשבוע וללמוד את עיסוקו כחבר קבינט. בצוק איתן הקבינט לא דן אפילו פעם אחת מה אנחנו רוצים בעזה, מה הם מנגנוני הסיום. בדברים החשובים נתניהו אפילו לא כינס את הקבינט. במשך שנים, למרות שהיו ניסיונות שלא הצליחו לחטיפות של חיילים, לא הייתה ישיבת קבינט שבה מתסרטים תרחישים מה יקרה אם יחטפו חייל".

- אז איך אתה מסביר את זה?

"זו רק אשמת ביבי ושר הביטחון, שלא רוצים שהידע הזה יצטבר אצל האחרים. לא נוח להם שחברי קבינט ידעו להתמודד. שר הביטחון מקפיד שלא יהיה לו שום שכל אזרחי להתחכך בו. אם וכאשר אני אהיה שר הביטחון, אוביל תהליך שבו הממשלה תקבע את תפיסת ההפעלה לצה"ל, שיהיה הדרג האופרטיבי שיוציא לפועל את התוכנית הזו. זה לא נעשה היום במדינת ישראל".

- אתה טוען שהצבא היום תקוע מנטלית. אם אתה עכשיו שר הביטחון, איך נראה הצבא?

"הוא צבא דיפרנציאלי. יש לו כוחות התקפיים ביבשה, באוויר ובים, ויש לו אלמנטים הגנתיים שעוסקים בהגנת הגבולות. 22 מתוך 67 החיילים שנהרגו בצוק איתן נהרגו בשטח ישראל. חלק מהכשל נבע מכך שלא הייתה תפיסה שבזמן שאנחנו תוקפים, ההגנה היא מערכה בפני עצמה. יהיו כוחות שיצוידו להגנה ויהיה צבא ביהודה ושומרון ('צבא שטחים') שזה המיקוד שלו. הבעיה שצה"ל הפך פחות ופחות רלוונטי למשימות שלו".

(פורסם במגזין "ליידי גלובס", 13.04.2016)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)