 |
08-07-2015, 11:13
|
 |
מנהל פורום צבא ובטחון
|
|
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,953
|
|
עוצם את העיניים ושומע פיצוצים: צוק איתן, יומן מילואים
שנה עברה, נראה כמו זמן טוב להסתכל אחורה ולהיזכר. בתכל'ס זה לא באמת יומן, כי לא היה לי זמן וכוח לרשום יומן מסודר. זה אוסף חצי אקראי של זכרונות, אנקדוטות וחוויות מחודש אחד של קיץ 2014 שבו הכל היה שונה.
כל השמות שונו, הכתבה אושרה ע"י הצנזורה.
תקציר הפרקים הקודמים
היינו פלוגה ותיקה ומנוסה, עקב השינויים במבנה צה"ל העבירו את הפלוגה מהאוגדה בה ישבנו לאוגדת עזה. רוב החוגרים והנגדים המבוגרים שוחררו, ובמקומם שובצו הרבה חבר'ה צעירים אחרי שחרור מהסדיר. תאריך היעד לאימון הקמה פורמלי היה מתישהוא בקיץ 2015. מסתבר שלמציאות היו תכניות אחרות.
צב 8
במהלך השבוע הראשון של יולי דיברתי כמה פעמים עם אייל המ"פ ודני (שמקביל אלי בתפקיד), ניסינו לנחש אם יגייסו או לא. הכיוון היה של גיוס, אבל אף אחד לא ידע מתי וכמה. על הנייר היינו יחידה השייכת לאוגדה, בפועל זה בערך כל מה שהיינו – הקצינים והנגדים הכירו אחד את השני מהגלגול הקודם של הפלוגה, אך בערך 1/2 מהחיילים הם חדשים וחסרי ניסיון. הציוד שלנו היה מאוחסן בימ"ח שמעולם לא היינו בו לפני כן, את המג"ד החדש לא הכרנו וגם לא את כל גורמי הפיקוד והחבירים האחרים בגדוד ובאוגדה. גיוס עכשיו פירושו להקים הכל מאפס, ולא בהליכה אלא בריצה.
ביום חמישי בערב דני התקשר, אמר לי שבוודאות מקפיצים אותנו ביום ראשון 13.7 ושהוא ואייל יוצאים ביום שישי כדי להכין את הקרקע – באותו שלב אף אחד באוגדה החדשה לא ידע מי אנחנו והיה צורך קריטי ליצור היכרות בסיסית ויחסי עבודה ראשוניים.
ביום ראשון בבוקר יצאתי לדרך: אוטובוס, אחרי זה רכבת, ואז עוד רכבת. החלק המוזר היה שבכלל לא שילמתי על הנסיעות, מספיק לבוא לקופה ולהגיד "מילואים, צו8" כדי לקבל כרטיס חינם. דני וגיל הרס"פ חיכו לי בבאר שבע, זרקתי את התיקים באוטו ונסענו לימ"ח. לאט לאט התכנסו כל הקצינים והנגדים, והלכנו לחתום על הציוד. הקיטבגים מוכנים נהדר, הכל מנויילן ומסודר כמו שצריך - אשד נחלים במיטבו. בסיום הגיוס ירדנו לעוטף עזה.
המגורים
כשהגענו לגזרה זרקו אותנו במבנה ציבורי גדול שבעקבות המצב הושבת והוסב למגורים ארעיים לכל החיילים - מילואים וסדירים - שלא היה איפה לשים אותם. החלל הפנימי הפך למגורים מחוסרי כל פרטיות, מזרונים זרוקים בכל פינה. יציע המושבים הפך לשטחי שינה כשלמטה התמלא, וגם מקום ישיבה למי שרוצה וצריך – החל מתדריך לפני פעילות, דרך שיחת נפש על דת ודעת, וכמובן רומנטיקה שיכולה להתפתח רק במציאות שכזאת. המבואה הפכה לקפיטריה וחדר אוכל, עם פינת קפה ושולחן נוסף לאוכל החם שהובא בחמגשיות. משרד צדדי קטנטן הופקע לצרכי פלוגות המשטרה הצבאית, בהתחלה כמשרד ובהמשך גם רס"פיה. אדני החלונות הגדולים שבחוץ הפכו פינת עישון, וכמעט בכל רגע נתון שלא היתה פעילות היו חבר'ה שישבו שם. השותף הכי ותיק שלי למילואים – פק"ל הקפה – עבד שם הרבה שעות נוספות.
תפסנו שורת מזרונים במקום אסטרטגי – קיבלנו מזרוני פלציב זוועתיים, חדשים מהניילון אבל בעובי נייר. במשך כל תקופת המבצע קמתי מדי בוקר עם כאבי גב.
חוץ מאיתנו היו שם פלוגה של מהגדוד השני, צוות תא"ח, צוותי סדיר ומיל' של XX ובכלל המקום הפך לתחנת אוטובוס/בית זונות אחד גדול - חבר'ה שיצאו מתוך הרצועה למשך כמה שעות או לילה ואחר כך חזרו למטחנה. היה שם כלבן של עוקץ עם כלב שנחשד להיפוך קיבה ובסוף אובחן כהתייבשות, חייל מיחידת X שהופרד מהכוח שלו במהלך הלחימה ועוד חבר'ה מעניינים יותר ופחות.
בשבוע הראשון, כמה פעמים ביום טסים מעלינו מסק"רים ביעפי שיגור. טסים מאוד לאט במעגלים, כשהם נכנסים לריחוף אתה יודע שזה קרוב - אחרי כמה רגעים ארוכים הם משגרים טילים פנימה, ומסתלקים לאט מזרחה.
צבע אדום
יום שני בבוקר, ישנים בכיף כמה שאפשר. בשעה 07:00 הכריזה צועקת "צבע אדום צבע אדום", מהפחד אני קופץ חצי מטר באויר ורץ כמו מטורף אל הדלת לכיוון המיגונית. בחיים לא ראיתי 50 או 60 איש מתרוקנים כל כך מהר. לא היתה נפילה, כן היה מלחיץ.
צהרי היום שאחרי, אני אצל סינדי במשרד. יושבים ומקשקשים. "צבע אדום צבע אדום", היא קמה באטרף, תופסת אותי בכתף וצורחת "רוץ רוץ רוץ", איכשהו תופס את הנשק וטסים אל המיגונית במגרש חניה, נכנסים פנימה, אחרי שלושה צעדים פיצוץ חזק מבחוץ, סינדי מתחילה לבכות וקצין החמ"ל מרגיע אותה, דינה מהלוגיסטיקה נכנסת להיסטריה ושני סדירניקים מחבקים ומרגיעים אותה. אחרי שהכל נגמר יצאנו החוצה וראינו את הנזק, התחלנו להבין שלא הגענו לעוד חופשה ירוקה בצאלים.
אחרי הנפילות, חלק מהחיילים החלו להסתובב עם שכפ"צים עליהם בסיטואציות קצת מוזרות
כביש הפצמ"רים
ביום רביעי יצאתי לכמה שעות לסדר עניין אישי, כשחזרתי הצטרפתי לחבר'ה שישבו באולם האירועים "אליבה" באופקים שהגיש ארוחה חינם לחיילים בגזרה. יצאנו חזרה בשיירה. באמצע הדרך ראינו יירוט של מטח קסאמים בכיוון צפון, כנראה מעל שדרות. רגע אחר זה ראינו משהו נופל מהשמיים אל השדה לידנו עם זנב עשן לבן מסתלסל - אולי מנוע של מיירט, אולי משהו אחר. באותו רגע בלמנו בשוליים פרקנו מהאוטו ורצנו אל השדה, 300 מטר במורד הכביש שתי נפילות צמודות כמעט פירקו משאית. רוב הסיכויים שמה שנפל לידנו היה קסאמים, איכשהוא השם "כביש הפצמרים" פשוט נדבק. חוויה מטלטלת.
הקפצה ראשונה והכניסה הקרקעית
יום חמישי, 5:30 בבוקר. מקפיצים אותנו לטובת חסם בצומת מגן, יש תחושה דחוסה של לחץ ודחיפות. המידע מקוטע וחלקי, כנראה מנהרה בדרום העוטף ואולי אירוע בני ערובה. עוצרים בצומת מגן וחוסמים את התנועה דרומה. נהגי משאיות מנומנמים מתווכחים איתנו, לא מבינים שכרגע הולך להם מול העיניים Game changer. מכניסים רק שני ואנים של X וצוות של XX, מאז התרגילים בסדיר לא ראיתי תעודת XXX, זה נראה כמעט הזוי שפתאום מישהו שולף אותה וממשיך קדימה. בהמשך עצרנו גם צלם של Ynet והוא מצלם אותנו בעבודה, בהמשך נצחק איך החבר'ה של הגדוד השני יתחרפנו שהם אוכלים כאן חרא מההתחלה והנה אנחנו גונבים להם את התהילה רגע אחרי שהגענו. אחרי שעה מחזלשים, בהמשך יתברר שמהמנהרה יצאו 13 מחבלים.
האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל, אחה"צ עזרנו בחסימת כבישים לצורך מעבר רק"ם ובשעה 22:00 החלה כניסת הכוחות לתוך הרצועה ושלב הלחימה הקרקעית התחיל. "מעבר רק"ם" פירושו שחוסמים את הכביש לתנועת כלי רכב בזמן שטנקים וכלים כבדים אחרים חוצים אותו, הפינוק האמיתי הוא שלרוב מדובר באכילת אבק בכמויות נכבדות (המהדרין לוקחים בכיס בקבוק סטילה כי אחרי שזה נגמר העיניים גם גמורות). בבוקר אחרי גילי סיפרה לי שהם שמעו בתדר של גבעתי את החוד נתקל בחוליות אופנוענים וביקש מהמח"ט אישור ירי - כנראה של נ"ט - והוא צעק עליהם בקשר "תפוצץ ת'בנזונה!". גבעתי כבוד.
שיגורים והפגזות
החיים בגזרת לחימה הם קונצרט מהגיהינום, קקופוניה של ירי תותחים שלפעמים רחוק ממך קילומטרים ולפעמים כל כך קרוב שהקירות של המגורים רועדים. כשהם יורים קרוב ומפתיעים אותך אתה מקלל כוס אמ אמק! וממשיך הלאה. בשבוע השני תגברנו חסם בצומת X, פעם ראשונה שראיתי שיגור של רקטות מתוך עזה אל ישראל - מטח מהיר של 3-4 יציאות. ברגע הראשון עוד חשבתי שזה שלנו, לקח דקה להפנים. חצי שעה אחרי זה ראיתי לראשונה שיגורי תמוז קרקעי לתוך עזה. מגניב...
מדי פעם שמענו גם נפילות של הפצצות ח"א, קולות הפיצוצים היו חזקים הרבה יותר משל הפגזים. לא נעים להיות זה שחוטף אותם על הראש.
נפ"ק
נפ"ק (נקודת פיקוח קדמית) היא הפעילות הקבועה והמעיקה, תפקידו הקלאסי של שוטר צבאי ב100 שנים האחרונות וגזר דינו של המילואימניק השבוז. לפעמים מיועד לסינון וחסימה של נכנסים ויוצאים למקום מסויים, לפעמים להכוונה של כוחות לציר הנכון, ולפעמים דברים אחרים. 4, 6 ולפעמים 8 שעות – וגם 12 שעות ראינו ועשינו. לרוב תקוע בחור באמצע שומקום, לפעמים שומר על תנועה סדירה של נמלים, או בודק שהחולות והאבק עדיין שם. ומצד שני, כאשר יש תנועה של כוחות לקראת או אחרי פעילות זה יכול להיות אטרף אינסופי. הנפ"קים שלנו חסמו עיתונאים, סקרנים, והרבה אנשים טובים שבסך הכל רצו לזרוק לחבר'ה בפנים קצת חבילות ופינוקים בלי לחשוב על זה שהשטח בפנים מפוצמר מכל הכיוונים. זה מביא קטעים טובים כמו חבר'ה שבאים וזורקים לך לידיים צ'ופרים בערימות או מדליקים לך נרגילה רק תבוא ותשאף, וגם מקרים כמו הגולנצ'יק שנהג על זאב והיה עליו צמיד של בי"ח סורוקה שאומר שהוא נפצע בפנים, פונה לבי"ח, וברח משם כדי לחזור אל החברים שלו. היו גם קטעים פחות קלים כמו אותו שישי אחה"צ עם מוריה ונורית בצומת מסויימת, עוצרת אצלנו משפחה שהבן שלה בפנים רק דקה נסיעה מאיתנו, ולא מעניין אותם לא מיגון ולא פצמרים - ואחרי כמה דקות של נסיונות שכנוע של אמא אבא האחיות והחברה פתאום האבא מתפרץ עלינו "ומה אם אני לא אראה הבן שלי יותר???" הבנות נשפכו לגמרי והתחילו לנזול, לי זה קרה בדיליי של כמה ימים כשהגעתי הביתה.
בשבוע השלישי נסענו לגלגל משמרת בנפ"ק פנימי, כשהגענו לא היה שם אף אחד - וזה מיקום די מבודד. התקשרנו לחמ"ל, מסתבר שהיה להם אירוע לא ברור והם עברו לשטח הכינוס עצמו. נסענו לשם ופגשנו את אלון ובני, שני חיילים צעירים יחסית - מסתבר שהם שמעו רעש מתוך הפרדס ליד בדיוק כשאלון הלך להשתין. בני לא חשב פעמיים ודרך את הנשק, הם ניסו להאיר עם הפנסי וו המגוחכים שקיבלנו וכשלא מצאו כלום וכשהרעש התגבר הם תפסו את הרגליים ורצו אל שטח הכינוס – חשיבה ותגובה נכונים ובריאים, זה היה יכול להיות חזיר בר רעב ובאותה מידה אורח לא רצוי עם סכין או רובה. מפקד האבטחה של המשטח הגיב תוך שניות, הקפיץ צוות כוננות שביצע סריקות ולא מצא כלום. דני החליט שהמשמרת לילה יישארו בכניסה לשטח כי המיקום המקורי מבודד וחשוף מדי, וכך זה נשאר עד סוף המבצע. זה סוג של שינוי שכמעט תמיד יכול להתבצע רק ברמת השטח, הקצינים למעלה במפקדה לרוב מקובעים מדי בשביל לעשות את זה כאן ועכשיו בלי לבדוק ולאשר ולחשוב ולברבר.
ביום הלפני אחרון של הנפ"ק חזרו כמה חבר'ה ממשמרת בוקר עם ארגז פעולה ביד. שאלתי את איגור מה יש שם והוא אמר שחקלאי בדואי נתן להם את זה אחרי שראה את זה נופל מאכזרית ויש שם פצצות. לא האמנתי לו ופתחתי את הארגז, הוא היה מלא פצצות מטול נפיץ... מאיר ואני לקחנו אחריות על הסיפור, יצרנו קשר עם קצין הלוגיסטיקה של החטיבה הרלוונטית ובהמשך פגשנו אותו באמצע הדרך ונפטרנו מהמתנה הלא רצויה.
אחד התפקידים של המ"כים - כולם נגדים ותיקים - הוא לדאוג לחבר'ה שעובדים בשטח. כל פעם ביקרנו בנפ"ק אחר להגיד שלום לחבר'ה ועל הדרך להביא מים קרים ביום או להכין סיבוב קפה בלילה. זה גם נתן לחבר'ה שטוחנים כמה דקות להוריד שכפ"צים להשתין ולהתאוורר.
הפעילות האחרת
והיה גם את הפעילות השניה. אי אפשר ממש לפרט עליה, כן אפשר להגיד שזה היה מעניין ופותח עיניים. כשעשינו את החפיפה עם הגדוד השני הם אמרו שאין בה כמעט עבודה. צוות שלנו הוצב שם ותפס פיקוד, בלי יותר מדי בעיות. ביום שבו הגדוד השני עזב הכל היה רגוע עד 16:00 אז הקפיצו חצי פלוגה לאירוע לא ברור. המג"ד הוביל את טור הרכבים אל אחד הקיבוצים בדרום הרצועה, ליד הכניסה חברנו לעוד קבוצה של פלאפלים ושוטרים צבאיים סדירים. הידיעות הראשוניות דיברו על אירוע בקנה מידה מבהיל - אני כבר דמיינתי את כל התקשורת מתחרפנת, אבל ההמשך היה יותר מוזר. נסענו בשיירה לכיוון הגדר, די מתוחים מהרעיון שאיזה נ"ט טועה יהרוס לנו את היום. כאן החל ערב ואח"כ לילה ארוך מאוד ומתיש ביותר. בשלב מסויים היתה לי פחות עבודה, וראיתי שהחבר'ה כבר מתחילים להתעפץ - התנעתי את הגזיה והכנתי נגלות אינסופיות של קפה ודחפתי אותו לכל מי שרצה: שלנו, XX, YY, ZZ ואפילו עובדי הרס"ר שעבדו קשה. בשעה 02:30 בערך סיימנו 18 שעות רצופות של עבודה. אני מחוק, מותש, ספוג זיעה. מביט מערבה, 2 ק"מ ממני עזה בוערת - האודם העמום של הלהבות מאיר מלמטה ענני עשן עצומים. תוך כדי השתנה אני ממלמל "לכו תזדיינו, אתם התחלתם...".
באותו הלילה ישנתי 3 שעות, ובבוקר חזרנו לעוד 18 שעות עבודה שנגמרו שוב ב24:00 או 01:00 - אני כבר הייתי במצב שבו פיזית לא יכולתי לעמוד על הרגליים, גם דני היה על סף התמוטטות. הלכנו לישון בידיעה שמי שיעיר אותנו חוטף בעיטה ישר לפרצוף, נתנו לנו לישון עד יקיצה טבעית וזה קרה אחרי 9 שעות מבורכות.
באחד הבקרים של השבוע השלישי הגעתי לשם להביא משהו, וגיל סיפר לי על האירוע הכי מפחיד שהיה במקום מאז הפתיחה: בערב לפני הם סיימו את יום העבודה והתארגנו בסבבה עם מקלחות ועניינים, ואז התקבל דיווח על זיהוי מחבלים במרחק 900 מטר. כל המתקן קפץ על הרגליים, החבר'ה של X דרכו נשקים, כוח האבטחה מהפלס"ר מילואים העלו על הגג מאגיסט וצלף לחיפוי, ולאחר החשכת המקום כל מי שהיה לו אמר"ל הפעיל אותו. החבר'ה שלנו שהיו במקלחות הוצאו בטור והוברחו אל המגורים שם שכבו על הרצפה במשך 45 דקות עם נשק ביד וכדור בקנה – בסופו של דבר העניין חוזל"ש לאחר שהתברר שהקמ"ן קרא לא נכון SMS שהזיהוי היה במרחק 900 מטר מגדר המערכת שמרוחקת כמה קילומטרים מכאן...
הלחימה בפנים, מבט מבחוץ
אומרים על התותחנים שהם כמו אשכים, משתתפים אבל לא נכנסים. אנחנו הרגשנו משהו דומה, אולי לא ירינו באף אחד ועדיין עבדנו קשה וסביבנו כל מכונת המלחמה משתוללת. מסוקים משגרים מעל הראש, תותחים יורים מסביב, יציאות, נפילות, הקפצות, צבע אדום, זוגF-15 בטיסה ממש נמוכה משחררים נורים כמו סצינה מתוך Call of duty, כל מיני כלים מוזרים ומעניינים(...), השמועות והמידע שזורם במקוטע מהחמ"ל, נהיגה על 140 בכביש עוטף עזה, והתחושה הכללית שאתה שחקן משנה בסרט פעולה ענק ומטורף.
הליווי
ביום שאחרי הבלגן הגדול נשלחנו על הבוקר – דני, יפתח, אדולף ואני – להביא 4 עצירים אל כלא אשקלון. בתחום שלנו זה נקרא "ליווי עצורים" ובקיצור "ליווי". פלאשבק לשנת 1996, אז עשיתי את העבודה הזאת פעם-פעמיים בשבוע. נסענו בטיולית עם נהג זועף ובלתי נסבל אל הכלא, הדרך היתה כמעט אותו הדבר כמו בסדיר. אחרי בידוק המשכנו פנימה, ועצרנו בכניסה לאגף. תהליך הקליטה היה מעניין, במעמד הקליטה הוסר לעצירים בפעם הראשונה כיסוי העיניים והם עמדו מול קצין משטרה ועוד חוקר בלבוש אזרחי שמילאו את הטופסולוגיה הרגילה ולסיום שאלו כל עציר אם יש לו טלפון שאפשר להתקשר אליו כדי להודיע על דבר המעצר. מבין הארבעה רק אצל אחד הצלחנו להשיג בת משפחה שענתה, השאר ניתקו לנו בפרצוף או לא היו זמינים.
לאחר סיום הקליטה ראינו שכבר מאוחר בצהריים ואוכל חם כבר לא נקבל בבסיס, על המזל שלנו הסתבר שאחד הסוהרים היה לוחם כוח 100 בסדיר והוא אירגן לנו להיכנס ולאכול אצל החבר'ה הטובים. נאמר לנו להיכנס, ללכת עד הקצה ולהיכנס אל חדר האוכל – בלי שאלות מיותרות או התעכבויות שיסבכו אותנו. האוכל היה מצויין, הטבחית המבוגרת היתה ממש נחמדה ובירכה אותנו מכל הכיוונים. כשיצאנו גילינו שהסוהר שדאג לנו גם הוציא ארוחה לנהג הטיולית הממורמר, וזה אחרי שכבר סיכמנו בינינו שלא נספר לו שפינקו אותנו. בדרך החוצה הלכנו למכונת הפחיות לקחת שתיה, ובדיוק באותו הרגע קבוצת שב"סניקים מבניין המנהלה יצאו כדי להתפנק על הפסקת צהריים וצ'ופרים – כשהם קלטו אותנו הם מיהרו אלינו ונתנו לנו כל מה שהיה להם, בתוספת ברכות איחולים ותודות. ממש מחמם את הלב!
תרומות
שעתו היפה של עם ישראל. בשבועות הראשונים אנחנו מופצצים בתרומות, בין אם חבילות שמגיעות מהעורף המופגז ובין אם דברים שמקבלים במהלך הפעילות מאזרחים דורשי טוב או תושבי חוטף עזה. ברס"פיה פינינו ארון בשביל סבונים שמפו ומוצרי היגיינה, על הרצפה קרטונים מלאים חטיפים ושוקולדים וקצת ביגוד. כל אחד נכנס ולוקח מה שצריך או בא לו. אם מגיע מכתב או פתק עם טלפון שולחים SMS תודה.
החלק הפחות יפה הוא שמרוב תרומות ומחסור במכבסה, אנשים שמגיעים למקלחת מנצלים את העייפות וזורקים על הרצפה תחתונים חולצות וגרביים שנלבשו פעם אחת בלבד. אחרי שהערנו לחבר'ה שלנו הם הפסיקו, האחרים לא ממש.
ברזילי
בתחילת השבוע השלישי דני ואני נשלחנו אל ביה"ח ברזילי באשקלון כדי לאסוף חייל שלנו וחובש סדיר. כשהגענו נכנסנו לחדר המיון החדש והממוגן - זה שעליו היה את כל הבלגן עם החרדים והקברים - ועל ההתחלה קיבלנו הערות על כך שלא מסתובבים בפנים עם נשק טעון. כשהסברנו למה זה עשה את העבודה... הפצוע ישן במיטה פינתית עם עיניים קשורות, להפתעתי הוא לא היה קשור למיטה כמו שתמיד סיפרו לנו. במיטות ליד שכבו חיילים פצועים קל ואזרחים נפגעי חרדה. כמה דקות לאחר שהגענו התקבלו הידיעות הראשונות על הפצמ"ר שנפל בשטח כינוס ליד בארי, שהרג 4 חיילים ופצע עשרה ואולי יותר (עד היום לא הבנתי כמה בדיוק). התחושה היתה קשה. המתנו בכניסה מול כל מצלמות התקשורת, מעשנים סיגריה ועוד אחת ואז הגיעו הפצועים הראשונים. חדר המיון נכנס מראש לכוננות אר"ן (הפצועים קשה הלכו בהטסה לסורוקה), והפצועים הוכנסו ישר לחדר טראומה. קצת אחר כך הייתי עד לשיחה למניעת פוסט-טראומה שערכה עובדת סוציאלית לאחד החובשים שטיפלו בפצועים והצטרף אליהם באמבולנס - הוא לבש חולצה קצרה ועליה קרמי, ונראה שעובר עליו זמן קשה. בהמשך שמעתי שחובש נוסף שהגיע עם פצוע קשה יותר לא היה מוכן לעזוב אותו בכניסה לחדר טראומה והשתולל וצעק כשביקשו ממנו להעביר טיפול לרופאים.
תא"ח
תחנת איסוף החללים היא חלק מהגדוד שלנו, והפעיל אותה צוות שכמעט כולו דתיים חרדים למעט חילוני אחד שבכלל הגיע לצוות לאייש תקן הזוי של מוהנדס. האנשים המדהימים האלה בכלל לא באו למילואים בראש של צבא וצו 8 והצלת המדינה וכל השירים הרגילים. מבחינתם הם באו לקיים את אחת המצוות הגדולות ביותר בהלכה – הבאת חלל צה"ל לקבר ישראל. משיחות שהיה לי איתם עלו הרבה פרטים מעניינים:
בזמן הפעילות אין שיחות שווא, הומור ציני וכל הסטיגמות הרגילות. כל אחד עושה את עבודתו בחרדת קודש, הכל מאוד קורקטי מקצועי וזריז. את הסריקה בשטח מבצע יס"ר – יחידת סריקה – שהוא צוות דמוי-זק"א שאוסף כל פיסת רקמה וכל חלקיק עצם. כל אלה מובאים באמבולנס אל תא"ח, שם נעשה זיהוי רק לפי חלקי גוף גדולים המאפשרים זיהוי ברור ומוחלט. זה אומר יד (טביעות אצבע) או ראש (צילום שיניים), כל השאר נשלח לצריפין לזיהוי מתקדם כולל DNA. חלקים גדולים משויכים לגופה ונקברים איתה – מאחר והחלל מוגדר לפי ההלכה כקדוש, הוא נקבר במדים ספוגי דם. פיסות קטנות של דם ורקמות נאספות בשק ונקברות בבור לא מסומן בשולי בית העלמין, השיוך לא מעניין כמו עצם הקבורה בקבר ישראל.
אחד האירועים הקשים בהם טיפלה היחידה היה פיצוץ הנגמ"ש של גולני בו נעדר סמ"ר אורון שאול – לאחר הפיצוץ בער הנגמ"ש במשך שמונה שעות, ובשלב מסוים דובי הפך את הכלי על הצד כדי לעזור לכבות את הלהבות. זמן וחום הבעירה עיקרו וחיטאו לגמרי את פנים הכלי ובכלל לא ידעו אם הוא היה בפנים או אולי עף החוצה. יס"ר עבדו על זירת הפיצוץ שני לילות שלמים ועדיין היה חשד סביר שבזירה נשארו שיירים שלא ניתן לאתר בשעות החושך ובסיכון סביר – למקום הובאה משאית עפר ענקית מהסוג בשימוש מכרות, רק שזאת הספציפית היא היחידה בעולם שממוגנת ירי. דחפור העמיס אותה בכל שכבת האדמה העליונה של הזירה, והיא הובאה לאתר סגור בו עבדו 20 אנשי זיהוי חללים עם ציוד ניפוי כדי לאתר את השיירים.
מושב מסלול
קצת אחרי תחילת הבלגן, דורון אלבז ממושב מסלול פתח בחממה נטושה לצד הכביש דוכן חלוקת לימונדה לחיילים בדרך לעוטף. לאט לאט הצטרפו מתנדבים שעזרו, למיץ נוסף קפה ואחר כך גריל שהפך לשניים שהפכו לעשרה ועשרים. תוך שבועיים הפך דוכן שחילק 30 כוסות מיץ בשעה למתחם שהכין 30 אלף מנות ביום(!) ואוייש ע"י גדוד מתנדבים מכל קצוות הארץ שהחליטו שאם כבר מלחמה אז לפחות לתרום קצת יותר מחבילת ממתקים.
תמונה מתקופת ההתחלה. איך יודעים? בהמשך המבצע לא היה סיכוי לראות כזאת חניה ריקה במהלך שעות היום
בכניסה למתחם היה דוכן הלימונדה (והקפה) המפורסם, אחריו שולחנות פיקניק בכמות שיכלה להכיל פלוגה או יותר, מאחוריהם מתחם הגרילים ובפנים יותר היו ריכוז מוצרי טואלטיקה וכן מספרה ופינת מסאז' – כולם ללא עלות כספית עבור החיילים.
כאשר הלחץ במקום גדל לממדים לא סבירים, הם התחילו לקחת הזמנות. כל יום גיל או רם התקשרו בשעה 11:30 והזמינו 60 מנות, שעה או שעה וחצי אחרי הם נסעו לאסוף שק ניילון מלא לחמניות טריות עם בשר חם וסלטים.
האחים לבית מנאייק
האחווה שלנו התגבשה בהקמת הפלוגה לפני 10 שנים. את דני הכרתי במעומעם עוד לפני כן, מעולם לא דיברנו מעבר לאולי משפט פה ושם ואין לי שום זיכרון מוחשי ממנו.
דני זה אח. הוא כנראה הבנאדם היחיד בכל הפלוגה שאני מוכן לחטוף כדור בשבילו בלי לחשוב פעמיים ובלי להתחרט על זה. הוא חכם, שנון, זרקן, מצחיק ודפוק כמו שצריך. יש לו ניסיון חיים בליגה שמעולם לא אגיע אליה, ונחמד לראות את העולם דרך העיניים שלו. כבר היו לנו אימונים ומבצעים ביחד, אף אחד מהם לא היה ארוך ואינטימי כמו המלחמה. במהלכה הכרתי בו גם צדדים שליליים, והקטע המעניין הוא שזה גרם לי לאהוב אותו עוד יותר כי עכשיו אני רואה אותו כאדם שלם כולל החולשות שקיימות בכל בנאדם נורמלי.
גיל הוא סיפור קצת אחר. קשה לאכול אותו. מצד אחד הוא מאוד אכפתי, מצד שני יש לו לפעמים מנטליות של אישה מוכה. הוא מדבר הרבה אבל בפועל מוציא המון דלק בהילוך נמוך. כמעט כל פעם שנגמרים המילואים הוא עושה קולות של "נמאס לי נשבר לי", אחרי מה שקרה במלחמה יש מצב שהוא יממש את האיום הזה. המזל שלו בזמן המלחמה היה שהסרס"פ שלו רם עשה עבודה מעולה בלי יותר מדי דיבורים. ועדיין, גיל הוא סוג של דובון איכפת לי מהסוג הטוב.
שעמום
היו המון קטעים מתים של שעמום. זה לא היה שעמום עצל ובטלני כמו בעולם הנורמלי אלא שעמום מתוח וחסר תכלית, משהו עכור בטעם של מלחמה.
גבולות וצאלים
בעולם הנורמלי הרבה גברים שגומרים יום עבודה ביחד זורמים לפאב כדי לגמור את היומית על כוס בירה. בתוך האווירה המתוחה והמתישה של המלחמה, המקום העיקרי לברוח אליו היה הפאב של קיבוץ גבולות – 20 דקות מאיפה שהפלוגה ישבה, ואתה בעולם חצי נורמלי בו אפשר לשבת על בירה וצ'יפס ולנהל שיחה חצי נורמלית. ה"חצי" הוא כנראה בגלל שמצד אחד המוזיקה סבירה ורגילה, אבל על מסכי הטלוויזיה שעל הקירות הוקרנו מהדורות החדשות הבלתי נגמרות – לפעמים בסטריאו של ערוץ 2 בימני ו-10 בשמאלי. זה יצר סיטואציה קצת הזויה, לא ברמה של קומדיית מלחמה ועדיין הזויה. מאחר והפאב הזה היה מלא כמעט כל ערב ע"י חיילים, אלי הכריז שזה כנראה הפאב היחיד בארץ שמפסיד כסף ביום שישי כשהחיילים יוצאים הביתה.
כשגבולות היה מלא, היינו ממשיכים עוד קצת הלאה ומגיעים לפאב של קיבוץ צאלים. זה המקום שגם ככה תמיד מלא מילואימניקים שמתאמנים בצאלים, אז האווירה עדיין 3/4 צבאית.
פסקול מילואים
לכל תקופה בחיים יש פסקול, כמו בסרט. הוא מורכב מהשירים שאתה הכי מתחבר אליהם ובאותה תקופה רצים חזק ברדיו או באינטרנט.
Your in the army now - בגלל המשפט "missiles, flying over your head" בדיוק בזמן שהמסוקים משגרים מעלינו.
We're on a road to nowhere – גם בגלל הפירוש הפוליטי וגם בגלל הדרכים הארוכות ברחבי הגזרה.
ילד של אבא - כי מוקי הבנזונה פגע בול, nailed it just right. שבר אותי בשעת צהריים בטלה עם דני.
אצלנו בגן - כי הקול של שי-לי עטרי מרסק, והמילים חונקות לך את הגרון כשנופל לך האסימון בסוף.
רוני דניאל
אם יום אחד אני אמות ולא משנה מאיזה סיבה, וזה בטעות יגיע לטלויזיה, אני ממש מקווה שרוני דניאל יהיה זה שיקריין את זה. יש דיסוננס לא הגיוני בין הקריינות הרגועה והסבאית של הבנאדם אל מול אופיו הכמעט פשיסטי.
יום אחד בתחילת שבוע האחרון אני מסתובב בבסיס מפקדת האוגדה ומחפש בכיסים מצית, כנראה דני הזבל שוב פעם גנב אותה. ואז סבא דובי מהלך לו מולי – באתי אליו ושאלתי "אחי יש'ך אש?", הוא חיפש בכיסים ובסוף הדליק לי מהסיגריה שלו. לשניה חשבתי לעשות סלפי עם אלוהי המלחמה הזאת, אבל זה נראה לי ילדותי. בדיעבד, יש מצב שיצאתי פראייר או סתם טמבל.
מה אני עושה פה
יומיים או שלושה לפני הסוף כבר הרגשנו שחוקים בטירוף. עשינו, מיצינו, נמאס, תשחררו אותנו. אני ודני ישבנו בחלון האחרון של המגורים ודיברנו על זה, ואז אמרתי לו משהו בסגנון "אתה רוצה לראות כמה באמת נמאס לי?" הוא כמובן אמר שכן. שאלתי אותו בצחקוק מפגר "אתה מוכן?" והוא אמר כן. מילאתי את הריאות באוויר וצרחתי כמו פסיכי " מה אני עושה פההההה?!" – דני נשפך מצחוק וכמעט נחנק...
המסך יורד
ביום שלישי אחה"צ יצאנו צוות מתוגבר בפיקוד המג"ד בעצמו כדי להעביר את חטיבת גבעתי שיצאה החוצה. במשך שעה ארוכה ישבנו על צומת היציאה מאחד הקיבוצים והעברנו גדוד אחר גדוד כולל כוחות נוספים של הנדסה ושיריון אל השדות המרוחקים בהם יישהו עד סיום המבצע ופיזור הכוחות. שם גם נתקלתי במקרה היחיד בו מטומטם אחד שלא אהב את הרעיון שטנקים קודמים להונדה פשע שלו צעק עלי מנאייק, אולי הייתי צריך לתת לו לעבור - תאונה שלו עם D9 נראית בדיעבד כמו רעיון לא רע בכלל...
בימים האחרונים לפני הסוף זכינו לקצת רגיעה ופינוקים שלא היו לנו במשך כל מהלך הלחימה. ביום שני יצאנו לבריכה של אחד המושבים בסביבה לשעתיים של רחצה. ביום רביעי בבוקר קפצנו לבריכה של קיבוץ קרוב, היה כיף וההיילייט היה לזרוק את רוב הבנות למים למרות התנגדות נמרצת מצידן.
ביום שלישי הוזמנו כל הנגדים והקצינים לשיחת סיכום של מפקד האוגדה בעצמו, באודיטוריום של מפקדת האוגדה. מול מצגת מפורטת היה מעניין לראות את התמונה הגדולה, כולל דברים שניחשנו ועכשיו קיבלו אישור בדיעבד. נקודה מעניינת במיוחד היתה X.
ביום רביעי בערב עשינו ארוחת סיום על האש באחד המושבים היותר נידחים של גוש צוחר. המקום נודב ע"י אחד המושבניקים, והארוחה כללה 30 ק"ג של בשר מובחר שנתרם ע"י בית מטבחיים בבאר שבע. באירוע פגשנו לראשונה פלוגה G, אחינו לגדוד שישבו במהלך המלחמה בצאלים. בפתיחה נישאו מספר נאומים ע"י המג"ד, המ"פ, ובהמשך כמה חפ"שים עלו להגיד תודה לקצינים והרס"פ. במקום אחר וזמן אחר זה היה אולי נראה כמו חוסר טאקט, כאן זה היה הכי טבעי ונכון.
אפילו מפקד האוגדה היה מספיק חכם לחתוך מהאירוע הראשי בפארק אשכול כדי לכבד אותנו בנוכחותו, הוא נשא נאום סיכום דומה לזה ששמענו וכמובן נהנה מהבשר המשובח (כנראה הסיבה האמיתית שהוא בא). אח"כ היה קריוקי מוצלח למדי, כי רק בסוף של מלחמה לגיטימי גם לחילוני גמור כמוני לקרוע את הגרון בשירים כמו "אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו בשמיים".
הסוף(?)
המלחמה שלנו נגמרה ביום חמישי 07/08/14 – בדיוק ארבעה שבועות לאחר שהתגייסנו. חזרתי בשעת צהריים מאוחרת לבית ריק, מצד אחד שמח ומצד שני סחוט ומחוק .
החזרה הביתה לא היתה קלה. בסרטים זה נגמר בחייל שמגיע הביתה, מחבק את האישה והילדים ואז יושב ונרגע – אני הגעתי לבית עם אישה על סף התמוטטות וילד עם חרדת נטישה, כך שהקשיים שלי לא ממש קיבלו מקום לביטוי. השבוע הראשון לאחר החזרה היה קשה, הראש היה חצי בבית וחצי במלחמה. תחושת מועקה ותלישות, שלא לומר חוסר הבנה אמיתית של הסביבה. שאלות בסגנון "אתה כולה שוטר צבאי, כמה קשה כבר היה לך?" חרפנו אותי לגמרי. לשאלות "נו, איך היה?" תמיד עניתי בפשטות "היה...". פעם כששאלתי את ותיקי הפורום איך זה היה לחזור ממלחמות העבר ולספר והם אמרו שאי אפשר באמת לשתף, חשבתי שהבנתי – כנראה שהייתי צריך לעבור את החוויה הזאת בעצמי כדי להבין באמת.
לאט לאט המצב התייצב, הבית נרגע ודברים חזרו לסוג של שגרה. אין לי מושג מה יהיה בעתיד. יש משהו נורא רומנטי וטראגי לכתוב שורה בסגנון מה שכתב רותם יאיר בסוף "הר הקללה", שזה יקרה שוב ובהתאם הצו 8 הזה לא יהיה האחרון שלי. מצד שני חמאס חטף נזק חסר תקדים ובאין בני ברית ומממנים זמינים (את כל מי שהיה לו הוא הבריח) כנראה ייאלץ למצוא אפיקים קצת יותר רציניים וקצת פחות אלימים. החלטתי לשבת לכתוב מה שהיה, לא כותב בשביל לזכור - כותב בשביל לשכוח.
חודש עבר מאז שחזרתי הביתה. המבצע נגמר לפני שבועיים. אני שוכב בחושך במיטה רכה ונעימה, בבית נקי וממוזג אחרי מקלחת בלי שותפים ואוכל שבושל באהבה. אלה הרגעים שבהם אני נהנה מהשקט שלפני השינה, ואז עוצם את העיניים ושומע פיצוצים.
_____________________________________
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל
|
|
ראשי
צ'אט
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
מצב כלאיים
