|
17-07-2015, 14:43
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
257 לוחמים תובעים את המשטרה על גיל הפרישה המאוחר: "אנחנו קורסים"
257 לוחמים תובעים את המשטרה על גיל הפרישה המאוחר: "אנחנו קורסים"
שינוי מודל הפנסיה הותיר את לוחמי המשטרה בשדה הקרב: בשנות ה-50 לחייהם הם צריכים לעמוד בלחצים נפשיים קשים — בניגוד לעמיתיהם בכוחות הביטחון. עתה הם תובעים את הארגון
פסח 1995. לאחר המתנה מורטת עצבים של שלושה שבועות, קיבל צוות של לוחמי דובדבן בחברון את הפקודה שחיכה לה: "פעל". היעד היה ג'יהאד עולמי — מספר 2 של חמאס בגדה באותם הימים — שעל פי דיווח מודיעין נצפה במכונית סובארו לבנה, יחד עם שניים מאנשיו, בסמוך לבסיס צנחנים, כשהם זוממים לירות בחיילים העומדים בשער הכניסה.
כשהגיעו לוחמי דובדבן למרחק כמה מאות מטרים מהמכונית, נראה היה שאיחרו את המועד: עולמה ואנשיו סיימו את התפילה והחלו להוציא את הפיגוע לדרכו. אלא שממכונית סמוכה לסובארו יצא אדם, שלף את נשקו וירה בשלושה שמתו במקום. היה זה לוחם הימ"מ פסקל אברהמי, שחשף עצמו יחד עם שני אנשי שב"כ שהיו עמו ברכב, לאחר שאלה הבינו כי צוות דובדבן לא יגיע בזמן וחיי החיילים בכניסה כבר בסכנה. אברהמי קיבל את עיטור המופת על מעשיו. כעבור 16 שנים — ככל הנראה לא מעט זמן לאחר ששני חבריו למבצע משב"כ כבר שוחררו משירות — נהרג בהיתקלות עם מחבלים בגבול מצרים, והוא בן 49. טרם מותו עוד הספיק אברהמי להיות חלק מעתירה שהגישו לוחמי יחידות העלית של משטרת ישראל, נגד המשטרה, על כך שזו הפקירה אותם בשדה הקרב על הפנסיה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2686020.1437092605!/image/3219860449.jpg_gen/derivatives/landscape_225/3219860449.jpg]
פסקל אברהמי, ביום מותו
אריאל חרמוני, משרד הביטחון
לבקשת עיתון "הארץ" התיר בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, שדן כעת בעניין, לפרסם חלקים מהתביעה של 257 לוחמי יחידות העלית — ימ"מ, מסתערבים של משמר הגבול, גדעונים וחבלנים — שאינם קצינים. טענתם המרכזית היא שבניגוד ללוחמי היחידות המובחרות בצה"ל ולאנשי המוסד ושב"כ, הם מופלים לרעה ונאלצים להישאר בתפקידי לחימה עד גיל 55 וללא פיצוי כספי ראוי.
"לעתים קרובות מדי היחס ללוחמי היחידות המיוחדות של המשטרה הוא כאל ילדים חורגים", אמר עו"ד חיים נתיב, איש שב"כ בכיר בעברו המייצג את הלוחמים. "היחס שלו הם זוכים מהמשטרה נופל בהרבה מהיחס שלו זוכים הלוחמים בשב"כ, במוסד ובצה"ל — שם הלוחמים יודעים ומרגישים כי הארגונים שבהם הם משרתים נאבקים למענם על תנאי עבודתם. ללוחמי היחידות המיוחדות במשטרה חסרה הרגשה זו".
המצב הנוכחי הוא תולדה של רפורמת הפנסיה שהונהגה במערכת הביטחון ב–2004. עד לאותה השנה נהנו עובדי מערכת הביטחון בישראל מפנסיה תקציבית, המשולמת היישר מתקציב המדינה, אינה תלויה בביצועיה של קרן פנסיה בשוק ההון ומהווה למעשה נגזרת של השכר ששולם לעובד בסמוך לפרישתו. בשעתו עמד שיעור הצבירה של עובדי המדינה על 2% לשנה וכשהגיעו ל–70% יכלו לפרוש. חריגים לכך היו הלוחמים מהקו הראשון של המשטרה, המוסד, שב"כ והצבא — שמסכנים את חייהם מדי יום, עומדים בלחצים נפשיים קשים ועוברים אימונים מפרכים — שלגביהם הוחלט כי ייהנו מצבירה של 3% בשנה. אמנם רק הבדל של אחוז אחד, אך אותו אחוז בודד לשנה מאפשר לאותם לוחמים לפרוש עם פנסיה מלאה לאחר 23 שנות שירות (אינטנסיביות), ולא לאחר 35 שנים כמו יתר עובדי המערכת.
ואולם, בעקבות החלטת ממשלה, עברו עובדי מערכת הביטחון בשנת 2004 (שנתיים אחרי עובדי המגזר הציבורי) מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת. כלומר, הקצבה שמקבל העובד לאחר פרישתו אינה משולמת מתקציב המדינה אלא מקרן הפנסיה שבה חסך את כספו. נקבע כי הפנסיה הצוברת תחול רק על אלה שהתגייסו אחרי 1 בינואר 2004, וכל גוף נדרש להחליט לעצמו מה לעשות עם "דור הביניים" — אלה שהתגייסו לפני שינוי מבנה הפנסיה.
על כל אחד מגופי הביטחון הוטל להכין תוכנית משלו ליישום ההחלטה. בשב"כ ובמוסד החליטו כי מי שהתגייס עד סוף 2003, יישאר בפנסיה תקציבית וימשיך לצבור 3% בכל שנה, ואלה שהתגייסו מינואר 2004, יקבלו חוזה חדש. בצבא לעומת זאת בחרו במתווה שונה: שם הוחלט להעביר את כולם מיד לפנסיה צוברת, אך הקצינים — שמהווים רוב מוחלט של אנשי הקבע ביחידות העילית (כמו סיירת מטכ"ל, שייטת 13 ושלדג), ואמורים להיות הנפגעים העיקריים מהחלטה זו — קיבלו פיצוי כספי בסך כמה אלפי שקלים מדי חודש ובכך פוצו על השינוי בשיטה.
במשטרה החליטה ועדה מקצועית שמונתה לבחינת הנושא לאמץ את המודל הצה"לי — גם אם זה לא בהכרח מתאים לכחולי המדים. בניגוד לצבא, ובדומה יותר לשב"כ ולמוסד, מרבית לוחמי יחידות העילית אינם קצינים ולכן הם לא נהנים מהפיצוי הנדיב, אלא רק מתוספת של 400 שקלים בחודש. "התחושה היא של בגידה", אמר ל"הארץ" אחד התובעים. "ההחלטה של הוועדה, שכולה הורכבה מקצינים, לקחת את הכסף כדי לסדר את עצמם על חשבון לוחמים שעומדים כל יום מול הסכנות — זה כואב, זה משפיל".
ההבדלים בין השירות הצבאי למשטרתי אינם רק בגובה הפיצוי, אלא גם באופי השירות: בעוד הקצינים המעטים ביחידות העילית המשטרתיות יכולים בכל שלב בשירות לעבור ולשרת במקום אחר, מסוכן ואינטנסיבי פחות, כמו תפקידי פיקוד במשטרה הכחולה — מרבית השוטרים ביחידות אלה הם לוחמים שאינם יכולים להפוך בן לילה לשוטרי תנועה או סיור. למעשה, הם נתקעים בתפקידם הרגיש ליותר שנים, בפחות שכר ועם שחיקה ביכולת. "אם מחר יהיה אירוע טרור חלילה בעוטף עזה — הימ"מ היא היחידה שתטפל באירוע הזה", אמר תובע אחר. "לוחם מעל גיל 50 שצריך לפרוץ מחלון או לרוץ לקומה שלישית ולהיכנס מהדלת, זה לא אותו לוחם כשהוא היה בן 30–35".
השנה קיבלה יחידת המסתערבים של משמר הגבול את הצל"ש ה–46 בתולדותיה וביססה את עצמה כיחידה המובילה בלוחמה בטרור בגדה המערבית. אנשיה רואים את פעילותם כצבאית לכל דבר ומרביתה היא מול צה"ל ושב"כ. הקשר היחיד לשיטור הוא בשם היחידה האחראית עליה, ובגילם המבוגר של המשרתים בה. "אנשים פה נותנים הכל וימשיכו לתת עד הרגע האחרון", הבהיר אחד הלוחמים. "אבל השאלה היא, מתי יגיע הרגע הזה. אנשים עם ילדים גדולים ומשפחות מעמידים את עצמם בסכנה יותר מ–20 שנה. זה לא הגיוני לקחת לוחמים כמונו ולתת להם לעמוד במקומות האלה ובמצבים האלה עד גיל 55".
המצב בקרב החבלנים לא טוב יותר. למעשה, חלק ניכר מהתובעים בתיק הם האנשים שעובדים מסביב לשעון ונמצאים בכוננות מתמדת לחפץ חשוד או מטען חבלה פלילי בימי שגרה, או נפילת טיל בימי מלחמה. "חבלנים מכל העולם מגיעים לישראל כדי ללמוד את עבודת החבלה", סיפר אחד התובעים. "אנחנו אירחנו ועשינו השתלמויות לחבלנים אמריקאים, גרמנים, צרפתים. כולם לומדים מהחבלן הישראלי כי אנחנו נחשפים להרבה מאוד מקרים. כל החבלנים שמגיעים אלינו צעירים מאתנו". ואכן, ברוב מדינות העולם פורשים מקביליהם מהעבודה בין גיל 40 ל–45. "אחרי גיל 50 אנחנו כבר לא יכולים לעמוד ולפרק פצצות", הדגיש אותו אדם, "מי שלא מבין את העבודה הזאת לא יכול להבין מה אנחנו עוברים מדי יום. אנחנו קורסים"
לקריסה הזו יש פתרון — "סוד גלוי", בלשון הלוחמים הוותיקים, שאיש מהם אינו גאה בו במיוחד — יציאה לפנסיה מוקדמת דרך ועדה רפואית. כל לוחם שרוצה בכך, או חש שאין לו ברירה, יודע שמגיל 40 הוא צריך להתחיל לבקר אצל רופא לפחות פעם בחודש. שם הוא יתלונן על בעיות ברכיים או ראייה, כאבי גב או כאבי ראש וכך, בהגיעו לגיל 45, כבר יהיה באמתחתו תיק רפואי גדול מספיק שיסלול את הדרך לשחרורו.
שחרור כזה, חשוב לציין, טומן בחובו את האחוזים האבודים: מבחינת המשטרה, אדם שמשתחרר בוועדה צבר 70% מהפנסיה והוא גם מזדכה על כל ימי המחלה שבהם לא השתמש. למעשה, הלוחמים טוענים שדרך הוועדה הרפואית משלמת להם המדינה יותר כסף משהיו מקבלים באמצעות הסכם הפנסיה הקודם. אבל לוחמים רבים נרתעים מדרך זו. "אחרי שירות כל כך ארוך, עם כל מה שעשינו, אני רוצה לפרוש בכבוד", אמר תובע בתיק. "אני לא רוצה לשקר לרופאים, לא רוצה שום טובות של ימי מחלה. אני רוצה שלקראת סוף שנות ה–40 שלי יקראו לי ויגידו לי 'תודה על מה שעשית', ילחצו לי את היד וייתנו לי ללכת בראש זקוף. למה אני צריך לצאת חולה?".
לדיונים בבית הדין לעבודה לא הגיע עד כה נציג בכיר מהמשטרה. מי שכן באים הם נציגי משרד האוצר המגינים בחירוף נפש על ההסכם שחתם המשרד עם המשטרה. מאז החלו הדיונים, חלק מ–257 התובעים כבר שוחררו ואחרים נמצאים בדיונים בוועדות הרפואיות. לאלה שעדיין משרתים נותרו עוד כעשר שנים. להערכתם, אם תתקבל עתה תביעתם והם אכן ישוחררו אחרי 23 שנות שירות על פי תנאי ההעסקה שהיו תקפים כשהצטרפו לכוח — העלות למשטרה תהיה בסך הכל 10–15 מיליון שקלים. "מצערת העובדה שהמשטרה לא ניסתה לפתור את הסכסוך עם לוחמיה מסביב לשולחן הדיונים ואילצה אותם להגיש תביעה", סיכם עו"ד נתיב.
מהמשטרה נמסר בתגובה כי "על פי החלטת ממשלה בוטלה ביולי 2003 צבירת 3% בגין כל שנה לגמלה בתפקידי לחימה בצה"ל ובמשטרה וזאת ללא דור מעבר. כפיצוי נחתם הסכם מפקד לוחם בצה"ל ובמקביל במשטרה אשר העניק פיצוי כספי לקצינים (תוספת מפקד לוחם) ולנגדים הגדיל את התמריץ מ 20% ל–25% ולחבלנים מ–8% ל–15%. הפיצוי הכספי שניתן לנגדים ביחס לביטול ההטבה וביחס לתוספת שניתנה לקצינים הינו חלקי. לימים פנו נגדים בתפקידי לחימה במשטרה (חבלנים ולוחמי ימ"מ) לנתיב של תביעות משפטיות שונות לבית הדין לעבודה. בית המשפט החליט לאחד את שתי התביעות וכיום הן נידונות בבית הדין האזורי בחיפה".
http://www.haaretz.co.il/news/law/1.2685880
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|
|